א. כל מקום שיש שם עשרה מישראל, צריך שיכינו שם בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת. ומקום זה נקרא בית הכנסת. ואם אין בכחם לבנות בית כנסת, ואין להם היכן להתפלל, מחוייבין על כל פנים לשכור מקום מיוחד לתפלה. [ילקוט יוסף, ח”ב, ספר על הלכות קריאת התורה ובית הכנסת, עמו’ ריח].
ב. המקילים כיום לבנות בנינים גבוהים יותר מבית הכנסת, יש להם אילן גדול לסמוך עליו, ובפרט כשקיימת צפיפות, ובמקום מצות ישוב ארץ ישראל, שיש להקל בזה יותר. וכן המנהג. [ילקוט יוסף, חלק ב’, ספר על הלכות קס”ת וביהכ”נ, עמוד ריט, שו”ת יביע אומר חלק ו’ סימן כו אות ג-ה].
ג. אין לבנות בית כנסת בלי חלונות. ולכתחלה טוב ונכון לעשות החלונות בצד מזרח. כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן. ודין זה הוא בין כשמתפלל בבית, כשהוא אנוס ומוכרח להתבטל מתפלה בצבור, ובין כשהוא מתפלל בבית הכנסת. וגם סומא ראוי לו שיתפלל בבית שיש בו חלונות, [אף על פי שלא שייך בו הטעם דרואה השמים ומתעורר לכוין בתפלתו]. ובבית הכנסת טוב שיהיו י”ב חלונות. ומכל מקום אין זה מעכב. ואם התחילו כבר בבניית בית הכנסת, ולא קבעו חלונות בצד מזרח, יש לסיים את בניית בית הכנסת, ואסור לגרום בשביל כך מחלוקות. והמנהג פשוט שאין מקפידים להתפלל להתפלל דוקא כנגד החלונות, ודי במה שיש חלונות בבית זה, או בבית כנסת זו. ויש לקבוע זכוכיות בחלונות, כדי שהחלונות לא יהיו פרוצים. [ילקו”י, ח”ב, ספר על הלכות קריאת התורה ובית הכנסת, עמוד ריט, ובמהדורת תשס”ד גם בעמודים תיב, תיג, תיד].
ד. אין עושים את מקום ארון הקודש וצד התפלה נגד זריחת השמש ממש, כי זהו דרך המינים, רק מכוונים שיטו קצת לצד מזרחית דרומית, לעומדים מערבית צפונית לירושלים. אמנם אם דבר זה גורם למחלוקת קשה, ומוכרחים להשלים עם המצב, מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. והנח להם לישראל. [ילקוט יוסף, חלק ב’, ספר על הלכות קריאת התורה וביהכ”נ, עמוד רכ].
ה. לכתחלה יש לבנות את התיבה באמצע אולם בית הכנסת. אולם בית כנסת שהתחילו בבניית התיבה, וקבעו את מקומה לא באמצע בית הכנסת, יש להורות להמשיך לבנות התיבה במקום שהתחילו לבנותה, שאין להחמיר בזה כל כך להעמיד את התיבה דוקא באמצע בית הכנסת. ובפרט במקום שיש הפסד ממון. ואין הבדל בזה בין בית כנסת ארעי לבין בית כנסת קבוע. ובמקומות שמצויים שם רפורמים וקונסרבטיבים, שכוונתם בכל זה לרעה, ראוי להחמיר בזה. [ילקוט יוסף, חלק ב’, ספר על הלכות קריאת התורה ובית הכנסת, עמוד רכא].
ו. תיבה שהיתה מונחת במקום מסויים בבית הכנסת, מותר להעבירה למקום אחר בבית הכנסת, ואין בזה משום איסור הורדה. [ילקוט יוסף, הלכות קס”ת ובית הכנסת, בהוספות ומילואים שבמהדורת תשס”ד, עמוד תא. שו”ת יביע אומר חלק ח’ סימן יח אות ה’. שארית יוסף חלק ג’ עמוד רפג].
ז. כשבונים בית כנסת, רצוי שהכניסה לאולם בית הכנסת תהיה מתוך הול ופרוזדור קדמי, והשער הפנימי של בית הכנסת עצמו יהיה מול ארון הקודש. וגם הכניסה לשירותים רצוי שתהיה מתוך פרוזדור פנימי, ובאופן נסתר. ונכון מאד לבנות את המדרגות אל העזרת נשים, והכניסה אל העזרה, באופן נפרד לחלוטין מן הכניסה הראשית של הגברים, היכא דאפשר. [ילקוט יוסף, ח”ב, שם עמו’ רכג].
ח. בית כנסת שעזרת הנשים שלו אינה בנויה במישור על רצפת בית הכנסת, אלא הולכת ועולה כמדרגות, יש להקפיד להגביה את המחיצה של העזרת נשים, עד לגובה שכל המתפללים לא יראו את הנשים שבעזרת הנשים. [ילקוט יוסף, חלק ב’, ספר על הלכות קריאת התורה ובית הכנסת, עמוד רכד].
ט. אין לבנות בית כנסת בצורת חיקוי למקומות בידור ושעשועים, אלא יבנוהו כיתר בתי הכנסת. ורשאים להדר ביופיו לקיים מה שנאמר “זה אלי ואנוהו”. ואם כוונתם להרוחה בלבד, ולכן רוצים לבנות את בית הכנסת באופן הדומה לבתי שעשועים, שהם רווחים ורחבים יותר, יש להקל. [ילקוט יוסף, חלק ב’, ספר על הלכות קריאת התורה ובית הכנסת, עמוד רכד].
י. מותר לבנות בית כנסת במקום שהיה שם רפת בקר וכדומה, שמאחר ופינו את הרפת, ופנים חדשות באו לכאן, ואין צריך להחמיר בזה. [ילקוט יוסף, חלק ב’, הלכות קריאת התורה וביהכ”נ, עמוד רכה].
יא. בית מרחץ של רבים יש להתיר להופכו לבית כנסת על ידי הסרת הספסלים ושאר רהיטי בית המרחץ, ולרצף את המקום שטעון ריצוף, ולשפצו ולסיידו ולציירו באופן שיהיה מתאים לייעודו, ולפתוח בו חלונות להרבות אורה לבית הכנסת, וטוב שיעשו י”ב חלונות. והואיל ונעשה שינוי מעשה בגופו של בית המרחץ, ופנים חדשות באו לכאן, לפיכך יש להתיר בזה. [ילקו”י, ח”ב, על הל’ קריאת התורה ובית הכנסת, בהוספות ומילואים שבסוף הספר, מהדורת תשס”ד, עמ’ שצז. ושאר”י ח”ג עמ’ רעז].
יב. בית כנסת שנהרס על ידי השלטונות, והקרקע עדיין מוחזקת בידי היהודים, ואין באפשרותם לבנותו, וגם הממשלה אינה מסכימה שימכרו הקרקע, יש להתיר להשכיר הקרקע של ביהכ”נ על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, לצורך הקמת חנייה לכלי רכב, באופן שישלמו להם דמי השכירות מראש, והשכירות תיעשה על ידי שבעה אנשי העיר, ובדמי השכירות יקנו דברים שבקדושה, ספרי תורה וסידורי תפלה וחומשים. [ילקוט יוסף, חלק ב’, על הלכות בית הכנסת וקריאת התורה, בהוספות ומילואים שבסוף הספר, מהדורת תשס”ד, עמוד שצז].
יג. מקום שהוא קבוע לדברי פריצות והוללות, כמו קולנוע וכדומה, אין ראוי לשכור מקום זה כדי להתפלל שם בימים הנוראים ובמועדי השנה, כיון שהוא עדיין קבוע לדברים מכוערים. אבל מותר לקנות מקום כזה, ולקבעו מכאן ולהבא לבית כנסת, כשאין להם מקום אחר מרווח לקובעו לבית כנסת. ואף להשכיר המקום בכהאי גוונא יש להקל. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה וביהכ”נ עמוד רכה].
יד. אין לקבוע ראי בכותלי בית הכנסת עצמו. אבל מותר לתלות לוח “שויתי” המוסגר בזכוכית, או לוח “בריך שמיה”, וכיוצא באלה, ולתלותו בכותלי בית הכנסת. ואף בכותל שכנגד המתפללים יש להקל. וכן המנהג פשוט. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה ובית הכנסת, עמוד רכז].
טו. מי שתרם ראי לתלותו על הקיר של פרוזדור בית הכנסת, מעל לכיור שרוחצים ממנו המתפללים את ידיהם, מותר לתלות הראי שם, ואין בזה איסור. [ילקו”י, הלכות בית הכנסת עמוד רכז].
טז. ראוי ונכון להימנע מלצייר על חלונות בית הכנסת, או על הכתלים, צורות של דגלי שנים-עשר השבטים, כגון אריה, נחש, וכדומה. בין ציורים בולטים בין ציורים שאינם בולטים. ומכל מקום המקילים לצייר על החלונות ועל כותלי בית הכנסת למעלה מקומת אדם, יש להם על מה שיסמוכו. וכן אין לקבוע זכוכית אומנותית בחלונות בגובה שכנגד המתפללים, באופן מפריע לכוונת המתפללים. אולם הנכנס להתפלל בבית כנסת שכבר עברו וציירו על קירותיו תמונות וכדו’, או שיש שם תמונות של רבנים, יעצום את עיניו או יסתכל בסידור, ויתפלל תפלת שמונה עשרה, אפילו היו ציורים בולטים. ומכל מקום המקילין לצייר על חלונות וכתלי בית הכנסת דגלי השבטים, למעלה מקומת אדם, יש להם על מה שיסמוכו, ואין צריך להעיר להם. ואמנם אם יודע שישמעו לו להסיר הציורים, טוב שיעיר להם להסיר הציורים, אף אם הציורים הם למעלה מקומת אדם. ובית כנסת שציירו על הכתלים שלו פסוקים ושמות הקודש, יש אומרים שמותר לחזור ולסייד על הפסוקים, שאין איסור מחיקת שם ה’ בהעברת סיד, ויש חולקים. ולדעתם אסור אף להרוס הכתלים, או לעשן בתוכם באופן שמשחיר הכתלים וגורם למחיקת שם ה’. ואפילו על ידי גוי אסור. ולדעתם אין להדפיס פסוקי ויכולו השמים וכו’ על מטפחות השלחן, שיש לחוש שיבואו לידי זלזול. [ילקוט יוסף, ח”ב על הלכות קריאת התורה וביהכ”נ עמוד רכח, ובמהדורת תשס”ד גם בעמוד תכ].
יז. אסור לתלות תמונות של גדולי ישראל וכיוצא באלה, בכותלי בית הכנסת, ובפרט כנגד המתפללים. אלא יתלו תמונות אלה בפרוזדור בית הכנסת. ואם תלו תמונות אלה בבית הכנסת, נכון להסירם משם. ואם הגבאים לא ירצו להסירם משם, לכל הפחות יש להסביר להם שיש לתלות תמונות אלה בכותל שמאחרי המתפללים ולא כנגד פניהם. [ילקוט יוסף, הל’ קס”ת וביהכ”נ עמוד רכט].
יח. מי שתרם פרוכת של ארון הקודש לבית הכנסת, לזכר קרובי משפחתו, וכתב את שמם באותיות גדולות באמצע הפרוכת, באופן שההקדשה מופיעה בגובה של חזה המתפללים מול ארון הקודש, העיקר להקל בזה, שאין להקפיד על כך. ועל המתפללים העומדים מול ארון הקודש להעלים עיניהם מן ההקדשה שבפרוכת, ולכוין לבם בתפלה. וטוב שיעיינו בסידור שבידיהם בעת התפלה. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה ובית הכנסת, עמוד רכט, ובמהדורת תשס”ד גם בעמו’ תכח].
יט. משפחה שהקדישו פרוכת לזכרו ולעילוי נשמתו של אחיהם, והפרוכת הועמדה בהיכל הקודש, שעמד עד אז ללא פרוכת, והוצבה שם במשך עשר שנים, ואז הוחלפה הפרוכת בפרוכת אחרת שהוקדשה על ידי אחד המתפללים לע”נ אחיו, וחברי ועד ביהכ”נ החליטו שהפרוכת הקודמת תועמד שם רק בימות החול, ותוחלף בכל שבת. מעיקר הדין אין שום חזקה לבעלי הפרוכת הראשונה, ורשאים חברי הועד להיעתר לדרישתו של המקדיש השני, ולהעמיד את הפרוכת החדשה בארון הקודש, ולחלק זאת בתורנות כראות עיניהם. ויש להמנע ממחלוקת בעבור זה, כי אצל הקב”ה לא יגרע חלקם של הראשונים במה שהקדימו בעשיית המצוה. ורחמנא ליבא בעי. [ילקו”י, ח”ב, הלכות ביהכ”נ, בהוספות ומילואים, מהדורת תשס”ד, עמ’ שצט. והוא משאר”י ח”ג עמ’ רפ].
כ. כשמסיימים את בניית בית הכנסת, נוהגים לערוך מסיבה לחינוך הבית, ולומר שם דברי תורה וחיזוק לשמירת התורה ומצוותיה. ואין לברך בשם ומלכות ברכת “שהחיינו”, וגם לא ברכת הטוב והמטיב, דספק ברכות להקל. וכל שכן שאין לברך שהחיינו בעת יציקת היסודות והגג. אבל רשאים הגבאים או רב בית הכנסת ללבוש בגד חדש בעת חנוכת בית הכנסת, ולברך עליו שהחיינו, ויפטרו בכך את בית הכנסת החדש. ויודיע ברבים שברכת שהחיינו שמברך היא על הבגד החדש, לבל יחשבו שמברך שהחיינו על בית הכנסת ויבואו לידי מכשול. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד רל. שוב נדפס שו”ת יביע אומר חלק ט’, ושם (חאו”ח סימן יח) כתב כדברינו כאן].
כא. מותר לחנוך בית כנסת בחול המועד, ואין בזה משום “אין מערבין שמחה בשמחה”. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה ובית הכנסת עמוד רלא].
כב. בית כנסת פטור ממזוזה, והמנהג לקבוע מזוזה בבתי כנסת בלי ברכה. ואם יש בית דירה עבור השמש או איזה אדם, חייב במזוזה. ובתי מדרשות, ישיבות ומוסדות חינוך, אף שפטורים ממזוזה, מכל מקום כדי לחוש לסברת החולקים המנהג פשוט לקבוע שם מזוזה בלי ברכה. ובתי מדרש, יש מחייבים לקבוע שם מזוזה בברכה אפילו אם אין שם בית דירה, שמאחר והתלמידים יושבים שם מהבוקר עד הערב, דומה הוא לדירה. ויש אומרים שגם בתי מדרש פטורים ממזוזה, ונכון לחוש לסברא ראשונה ולקבוע מזוזה בלי ברכה. [ילקוט יוסף, חלק ב’, על הלכות קריאת התורה ובית הכנסת עמוד רלב, שובע שמחות חלק א’ (חופה וקידושין) מהדורת שנת תשס”ה, עמוד תקעז-ח].
כג. אסור להחזיר אחוריו לספר תורה, או לישב בספסל שלפני ארון הקודש שיש בו ספרי תורה, כשגבו מופנה לספרי תורה. אבל אם ספרי התורה מונחים גבוה מעשרה טפחים מהארץ, בתוך ארון הקודש, שהספר תורה עומד ברשות אחרת, יש להתיר לישב כשגבו מופנה לארון הקודש, ופניו כלפי העם, מפני שרק אחורי ראשו הוא נגד ארון הקודש. ועוד, שהארון סגור במחיצה קבועה. ומכל שכן שיש להתיר כשהדבר נעשה לצורך מצוה וזיכוי הרבים, כמנהג הדרשנים לדרוש ופניהם אל העם, ואחוריהם כלפי ההיכל, שהוא גם דרך עראי, ובהכרח לדרוש פנים אל פנים. ולפיכך נהגו בהרבה בתי כנסת שנער הבר מצוה דורש במלאת לו י”ג שנה, ופניו אל העם, ואחוריו אל ארון הקודש, שגם בזה יש כבוד התורה, לעודדו ולחזקו שיהיה לו פתחון פה בדברי תורה, ולפני מלכים יתייצב משחר נעוריו, וחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. ואין לערער אחר מנהג זה, שהרי רוב ספרי התורה שלנו מונחים בארון הקודש גבוה למעלה מעשרה טפחים מהארץ. ואין צריך שיהיה גבוה למעלה מראשו כשהוא עומד על רגליו. [ילקוט יוסף, חלק ב’, על הלכות קריאה”ת ובית הכנסת עמוד רלג, ובמהדורת תשס”ד גם בעמוד תט. ובשארית יוסף ח”ג עמ’ רפו].
כד. בתי כנסת שקבעו בהם מנורות חשמליות בנות שבעה קנים, מותר להם לקיימן, ואין להחמיר להוריד מהמנורה קן אחד, כדי שלא יראה שוה למנורת בית המקדש, כי החומרא בזה מביאה לידי קולא. והמקילים בזה גם לכתחלה יש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף, הלכות ביהכ”נ וקה”ת עמ’ רלד].
