א. מעיקר הדין מותר לדבר בין הנטילה לברכת המוציא, ומכל מקום טוב ונכון להזהר שלא לדבר כלל בין הנטילה להמוציא, בין בחול בין בשבת. ומכל מקום אם שמע קדיש או קדושה בין הנטילה להמוציא, או שמע איזו ברכה מחבירו, עונה אמן אחר הקדיש והברכה. [ילקוט יוסף, חלק ג’ דיני ברכת המזון וברכות עמוד צח. הליכות עולם חלק א’ עמוד שמב].
ב. נכון להזהר היכא דאפשר שלא לשהות שיעור כדי הילוך כ”ב אמה בין הנטילה לברכת המוציא. וראוי להחמיר היכא דאפשר גם בשיעור כדי הליכת כ”ב אמה בפסיעות גסות, ולא רק בשיעור של הליכה עקב בצד גודל. אולם כשבני הבית רבים, מותר להמתין להם בסעודות שבת עד שהכל יטלו ידיהם, אף שעובר זמן בין הנטילה לברכת המוציא יותר מהשיעור הנ”ל.
ג. מעיקר הדין מותר להתעסק באיזה עסק קטן בין הנטילה לברכת המוציא, כגון ליתן צדקה לעני, או לראות השעה והמטבע, וכדומה. ורק ממדת חסידות ראוי שלא להפסיק כלל בין הנטילה לברכה. ואם חושש שמא יטרד בעסקו, ויבוא לידי הפסק גדול והיסח דעת, יברך המוציא ויטעם מהלחם, ואחר כך יתפנה לעסקו. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד קא].
ד. מותר ליטול ידים בריחוק מקום מחדר האוכל, ואין צריך להחמיר ליטול ידים סמוך למקום אכילתו. ומה שכתב מרן בשלחן ערוך “וטוב ליזהר” בזה, אין זה מן הדין, אלא ממדת חסידות. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד קא, ועמוד תש. שארית יוסף חלק ג’ עמוד רפט].
ה. והוא הדין בשבת וביום טוב שמותר לצאת אחר הקידוש למטבח או לחצר כדי ליטול ידיו לצורך הסעודה. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד קא בהערה].
