א. מי שאכל במקום אחד צריך לברך ברכת המזון במקום שאכל, קודם שיעקור ממקומו למקום למקום אחר. ואם יצא ממקומו ולא בירך ברכת המזון, אם עשה כן במזיד, יחזור למקומו ויברך. ואם בירך במקום שנזכר יצא. ואם עשה כן בשוגג, אם יש לו עוד פת, יאכל במקום השני כזית פת, ולא יברך המוציא, ואחר כך יברך ברכת המזון במקום שנזכר. ואם החמיר על עצמו וחזר למקומו ובירך ברכת המזון, תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף ברכות עמוד רעד].
ב. מי שאכל פת הבאה בכיסנין העשויה מחמשת מיני דגן, וכן פירות משבעת המינים, לכתחלה צריך לברך ברכה אחרונה במקום שאכל. אך אם עקר ממקומו, רשאי לברך ברכה אחרונה במקום שנזכר, ואינו חייב לחזור למקום שאכל ולברך שם. ומכל מקום אם עקר ממקומו במזיד, טוב שיחזור למקומו לברך, אם לא שיש לחוש שיעבור זמן עיכול, שאז יברך
במקום שנזכר. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד רעו, ובמהדורת תשס”ד גם בעמוד תשנג].
ג. אכל ושבע ואינו יודע אם בירך ברהמ”ז אם לאו, צריך לברך מספק, מפני שהיא של תורה, והאוכל מוחזק לנו בחיוב לברך ברכה של תורה. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד רעז].
ד. מי שאכל ושבע ומסופק אם בירך ברכת המזון או לא, כשחוזר לברך מספק, לא יברך ברכת הטוב והמטיב, שמאחר וברכה זו היא מדרבנן, הוי ספק דרבנן ולקולא. וטוב שיברך ברכה רביעית בהרהור הלב. שבהרהור הלב אין חשש ברכה לבטלה. [ילקו”י, ברהמ”ז וברכות עמ’ רפב].
ה. אכל כזית פת ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, אינו מברך מספק, שמאחר ואינו חייב לברך ברכת המזון אלא מדרבנן, ספק דרבנן לקולא. [וטוב שיהרהר ברכת המזון בלבו]. [ילקוט יוסף, ברהמ”ז וברכות עמ’ רפו, ועמוד תרעג. הליכות עולם חלק ב’ עמוד סט. יבי”א ח”ח או”ח סי’ כב אות יג].
ו. מי שאכל כזית פת בלבד, ושבע משאר מיני מאכלים, ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, חייב לחזור ולברך מספק, ואינו רשאי לברך ברכת המזון בלבו בהרהור בלבד. והוא שאכל כזית בכדי אכילת פרס. והיינו טעמא, מכיון שיש ראשונים שסוברים שהאוכל כזית חייב בברכת המזון מן התורה, ויש פוסקים שסוברים שאם אכל פת ושבע משאר מיני מאכלים חייב בברכת המזון מן התורה, שמא באכל כזית פת חייב בברכת המזון מן התורה, ואם תמצא לומר שאינו חייב מן התורה, שמא על כל פנים כששבע משאר מיני מאכלים חייב בברכת המזון מן התורה. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד רפז].
ז. הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין ושבע, ונסתפק אם בירך ברכת המזון, חוזר לברך מספק, כמבואר לעיל. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד רפז].
ח. מי שאכל ושבע ולא שתה, והוא תאב לשתות, יש מי שאומר שאינו חייב בברכת המזון אלא מדרבנן, ולכן אם נסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, אינו חוזר לברך, דספק דרבנן לקולא. אולם לענין הלכה דעת מרן הבית יוסף שאם אכל כדי שביעה, אף על פי שלא שתה, והוא תאב לשתות, חייב בברכת המזון מן התורה. ולכן אם אכל ולא שתה, ולאחר מכן נסתפק אם בירך ברכת המזון, חוזר ומברך, דספקא דאורייתא לחומרא. ויש לו תקנה לצאת ידי כולי עלמא, שישתה מים [בלא ברכה] ואז יברך ברכת המזון מספק. [ילקו”י על הל’ ברכות עמוד רפט ותשיז. שארית יוסף חלק ג’ עמוד שי].
ט. מי שאכל ולא שתה, והוא תאב לשתות, ואחר שבירך ברכת המזון שתה, יש אומרים שחייב לברך שוב ברכת המזון, ויש חולקים. והעיקר לדינא שאינו חוזר לברך ברכת המזון. ומכל מקום לכתחלה יש להזהר שלא להכניס עצמו לידי ספק. [ילקו”י ברכות עמ’ רצ].
י. מי שאכל ושבע ובירך ברכת המזון, ואחר שעה קטנה חזר ואכל כזית פת ושבע, ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, חייב לחזור ולברך. וכן אם אכל כזית פת, ובירך ברכת המזון, ולאחר מכן שוב אכל עוד כזית ועתה הוא שבע בצירוף סעודתו הראשונה, ונסתפק אם בירך ברכת המזון, צריך לברך ברכת המזון. שיש כאן ספק ספיקא להחמיר לחייבו בברכת המזון מן התורה. שמא באכל כזית פת חייב בברכת המזון מן התורה, ואם תמצא לומר שאינו חייב מן התורה בכזית פת, שמא כיון ששבע הוא עתה, אף על פי ששביעה זו היא גם מחמת אכילתו הראשונה, חייב בברכת המזון מן התורה. [ילקו”י דיני ברכות עמ’ רצ. הליכות עולם ח”ב עמוד סח].
יא. מי שאכל ושבע ואינו יודע אם בירך ברכת המזון או לא, ואשתו מזכירה לו שכבר בירך, אינו חוזר לברך מספק. [ילקוט יוסף, דיני ברכות עמוד רצא].
יב. מי שאכל ושבע ואינו זוכר אם בירך ברכת המזון או לא, ובנו הקטן (שהגיע לחינוך), מזכיר לו שבירך ברכת המזון, אם על ידי כך האב נזכר על ידי סימנים שאכן בירך ברכת המזון, כגון שעשה מים אחרונים והוא רגיל להסמיכם לברכת המזון, אין צריך לחזור ולברך, כיון שיש רגלים לדבר שבירך ברכת המזון. ואם לא נזכר בדבר, יש מי שכתב שאם האב מכיר את בנו שלעולם אינו משקר, ומדייק בדיבורו היטב, וקים ליה בגויה שרגיל לומר אמת, יכול לסמוך על דבריו ולא לברך מספק שוב ברכת המזון. [ילקו”י דיני חינוך קטן עמ’ קמ. ילקו”י ברכות עמ’ רצא. וע’ בגמ’ פסחים (ד:) שלא האמינו לקטן אלא בדרבנן. והר”ן סוכה (מב.) כתב, דשאני התם דאיתחזק איסורא מש”ה בדאורייתא לא נאמן. אבל בלא איתחזק איסורא אף בדאורייתא נאמן. וכאן דהוי רק איתחזק חיובא נאמן, דשאני לן איתחזק חיובא, כמ”ש בשו”ת יחוה דעת ח”ב (סי’ עד). ובספר קרואי מועד כתב בשם הגרי”ש אלישיב, שאם האב מכיר את בנו שאינו משקר, ודייקן בדיבורו, פטור מלברך. דאמנם קטן לא נאמן בגדר נאמנות של עדות, אבל ידיעה עצמית מועילה גם ע”י קטן, שידיעה אינה עדות. וע’ בגמ’ כתובות (פה.) ברבא שהעביר השבועה לתובעת, אחר שבתו של רב חסדא העידה שהנתבעת חשודה על השבועה, משום דקים ליה בגוה שאינה משקרת. וכיו”ב כתבו החפץ חיים (בהל’ רכילות פ”ו), ובשו”ת אגרות משה (ח”א מיו”ד סי’ נד). ע”ש].
יג. מי שאכל ושבע ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, ומברך מספק, יש אומרים שאינו יכול להוציא ידי חובה את חבירו שאכל ושבע. ויש אומרים דכיון שהוחזק בחזקת חיוב ברכת המזון, מה שהוא מברך עתה ברכת המזון מספק הוא מדאורייתא, וממילא יכול להוציא ידי חובה את השומע שאכל ושבע. ואף שכן עיקר לדינא, מכל מקום לכתחלה יברך כל אחד לעצמו. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד רצג].
יד. מי שמסופק אם בירך ברכת הנהנין או לא, כגון שאינו זוכר אם בירך על המים, יהרהר הברכה בלבו וישתה. ואין לחוש לברכה לבטלה בהרהור הלב. ואם יש אחר שיברך להוציאו ידי חובה, עדיף טפי שישמע ממנו הברכה. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד רצד. שו”ת יביע אומר חלק י’ חלק אורח חיים סימן נד אות ב].
טו. מי שיש לו ספק אם בירך ברכת המזון או לא, וחש בראשו עד שאינו יכול לחזור ולברך מספק, יכול לומר את הנוסח בריך רחמנא. אבל המסופק אם בירך ברכת הנהנין או שאר ברכות דרבנן, אינו רשאי לברך אפילו בלשון לע”ז. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמ’ רצט].
טז. עד אימתי יכול לברך ברכת המזון, אם אכל ושבע יכול לברך כל זמן שעדיין הוא שבע מאכילתו. ואם אכל רק כזית, פחות מכדי שביעה, אם עבר שיעור שבעים ושתים דקות
מאכילתו, אין לו לברך יותר. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמוד ש’, ותשטז. שאר”י ח”ג עמ’ שט].
יז. בסעודות גדולות שמאריכים בישיבתם ד’ או ה’ שעות קודם ברכת המזון, כיון שעוסקים בשתיה ואכילת פרפראות, פירות ומגדנות, הוי כלא נתעכל המזון ושפיר יכולים לברך ברכת המזון אפילו אחר שבעים ושתים דקות מהאכילה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ”ז וברכות עמ’ שא בהערה].
יח. שיעור אכילה כדי לברך ברכת המזון הוא בכזית [ומשערים בנפח, ואם אין בקיאים לשער בנפח משערין במשקל והוא כ-27 גרם]. ואף שעדיין לא שבע באכילתו, מדרבנן חייב בברכת המזון כבר משאכל כזית פת. ולכתחלה יש להזדרז באכילת הפת שבסעודה כדי שיאכל שיעור של כזית בתוך זמן של כ-7.5 דקות, שהוא שיעור שהייה כדי אכילת פרס. שיש אומרים שאם אכל פת, אפילו אם שבע באכילתו, אבל שהה באכילתו יותר משיעור של אכילת כזית בכדי אכילת פרס, אינו חייב בברכת המזון כלל. [ילקו”י על ברכות עמ’ שא, ותשיח. שאר”י ח”ג עמוד שי בהע’].
יט. צריך שהכזית יהיה במעיו, מלבד מה שנשאר בין החניכיים, וטוב שלא יצמצם לאכול כזית בדיוק. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד שב].
כ. המנהג לשער במשקל הדרהם בכל שיעורי התורה, כזית וכביצה, רביעית וחלה, ופדיון הבן. וכל דרהם הוא 3 גרם לערך. ואין לנו כל ספק בשיעורים שלנו, שמסורים בידינו מדור דור. והמדידה על ידי ביצים אין לסמוך עליה כל כך. ולפיכך שיעור הכזית הוא כ-27 גרם, ושיעור כביצה עם קליפתה הוא כ-54 גרם, ושיעור אכילת פרס יש אומרים הוא כשבע דקות. ושיעור
רביעית הוא 81 גרם. [ילקו”י, דיני ברכות עמ’ שג].
כא. נהגו למדוד שיעור כזית לפי הנפח, שהוא כשני שלישים של ביצה בינונית. ומאחר שיותר קל לשקול את המאכלים, ואין הכל בקיאים לשער בנפח, לפיכך נהגו לשער כזית כביצה ורביעית במשקל. שמן המשקל נדע בערך את שיעור הנפח. [הרב המגיד בשם הגאונים (פ”א דעירובין הי”ב). משפטי צדק גרמיזאן, בית דוד, זבחי צדק, פתח הדביר, בחזו”ע א’ סי’ כח, עמ’ תקיח]. ובמקום שיש הבדל בין המשקל לנפח, יש ליזהר להחמיר בדברים של תורה, כמו באכילה ביוהכ”פ או בספק ברכת המזון וכדומה. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד שה].
כב. מי שתחבו לו שפורפרת לקיבה, והוא ניזון משם, או מי שניזון על ידי מכשירים שונים, אין לו לברך ברכת הנהנין, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף הל’ ברכות עמ’ שה].
כג. מי שאכל כזית פת, והקיא מה שאכל, אינו מברך ברכת המזון, ונכון שיהרהר ברכת המזון בלבו. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד שו].
