א. שלשה שאכלו כאחת, חייבים בזימון. ואחד מהם אומר: “הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא”, ועונים “שמים”. ואומר המזמן: “ברשות מלכא עילאה קדישא [ובשבת מוסיפים: וברשות שבת מלכתא], וברשות מורי ורבותי המסובים, נברך שאכלנו משלו”, והם עונים: “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”. והוא חוזר ואומר, “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”. ואם היו המסובין עשרה, צריך להזכיר שם ה’ בזימון, ויאמר המזמן: “נברך אלוקינו שאכלנו משלו”. ואין לומר נברך לאלהינו, ומי שאומר נברך לאלהינו יש ללמדו הנוסח הנכון לבל יוסיף לומר באות ל’. והאוכלים עונים: “ברוך אלוקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”. והוא חוזר ואומר: “ברוך אלוקינו וכו'”. [ילקוט יוסף, ברהמ”ז וברכות עמ’ שסד. הליכות עולם ב’ עמוד מח].
ב. מה שנהגו כיום, שהמזמן אומר “ברשות מלכא עילאה קדישא וברשותכם, וכו'”, והשומעים עונים: שמים, יש למנהג זה על מה לסמוך, ואין לחוש בזה משום שנראה כשתי
רשויות ח”ו. [ילקוט יוסף, ברכות עמ’ שסז. הליכו”ע ח”ב עמוד מח].
ג. בבית האבל אומרים [בימות החול] בזימון: “נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו”, והם עונים: “ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו הגדול חיינו”. וחוזר המזמן ואומר ברוך
וכו’. ואם היו עשרה, מוסיפים אלוקינו כנ”ל. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד שע].
ד. מנהגינו שאחר שחזר המזמן ואמר “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, כל אחד ממשיך לברך ברכת המזון לעצמו. ואם המברכים הקדימו את המזמן בסיום איזה ברכה מברכות ברכת המזון, ושמעו מהמזמן חתימת הברכה, לא יענו אחריו אמן, בין על חתימת הזן את הכל, ובין על חתימת שאר הברכות של ברכת המזון. ואחינו האשכנזים נוהגים שהמזמן מברך בקול רם עד חתימת ברכת הזן את הכל, ועונים אחריו אמן, אבל אין להם לענות אמן אחר שאר ברכות של ברכת המזון, כשהם נמצאים באמצע ברכת המזון, או בין הברכות. וספרדי המזמן לאשכנזים, טוב שיאמר בקול רם עד סיום ברכת הזן את הכל, כדי שישמעו המסובים ויענו אמן אחר ברכתו, וכמו שכתב הרמ”א. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד שעא].
ה. לדידן נכון יותר שהמזמן יסיים ברכת הזן את הכל בלחש, שאם יאמרנה בקול רם, יצטרכו השומעים לענות אמן, ופעמים ויש איזה מאכל בפיהם ויבואו לידי סכנה. [ילקו”י ברכות עמ’ שעג].
ו. יש נוהגים שהשומע מחבירו ברכת המזון, באמירת הרחמן עונים אחר כל משפט “אמן”, וכן כשאומרים יעלה ויבא, זכרנו בו לטובה וכו’. ויש להם על מה שיסמוכו. אך אין עניית אמן זו לחיוב, ולכן אין להפסיק לעניית אמן זו באמצע פסוקי דזמרה וכדומה. וכן יש לענות אמן אחר הרחמן של ברכת האורח כנזכר בגמרא. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד שעג].
ז. שלשה שאכלו כאחד, ושכחו ובירך כל אחד לעצמו, בטל מהם הזימון, ואין יכולים לחזור ולזמן למפרע, שהרי כבר ברכו ברכת המזון. אבל אם שכח אחד מהם ובירך, השנים יכולים לזמן עם השלישי, ואף על פי שכבר ברך יכול לומר ברוך שאכלנו משלו, והם יוצאים ידי חובת זימון והוא אינו יוצא ידי זימון, שאין זימון למפרע. [ילקוט יוסף, ברכות, עמוד שעד].
ח. שלשה שאכלו ואין אחד מהם יודע את כל ברכת המזון, אלא אחד יודע ברכה ראשונה, ואחד יודע הברכה השניה, ואחד יודע את הברכה השלישית, חייבים בזימון, וכל אחד יברך הברכה שיודע ויכוין להוציא את השומעים ידי חובה באותה ברכה. ואף על פי שאין בהם מי שיודע לברך ברכה רביעית אין בכך כלום. אבל אם אין שם מי שיודע אחת מג’ ברכות, אין לברך כלל ברכת המזון, מאחר וג’ ברכות ראשונות של ברכת המזון מעכבות זו את זו. [ילקוט יוסף, הלכות ברכות עמ’ שעד].
ט. שלשה שאכלו ואינם יודעים לברך את ברכת המזון, אלא כל אחד יודע מחצית הברכה, אינם רשאים לברך כל אחד מחצית הברכה שיודע, ולהוציא בכך ידי חובה את חבירו,
שאין ברכה אחת מתחלקת לשנים. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד שעה].
י. מי שאינו יודע לברך ברכת המזון כלל, אחד האיש ואחד האשה, יאמר לכל הפחות קיצור הברכה הראשונה בלשון ארמית בנוסח זה: “בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא, מריה דהאי פיתא, בריך רחמנא דזן לכולא”. ודוקא כשאומרים בלשון ארמית, אבל בלשון הקודש אין לקצר כלל מנוסח ברכת המזון הקבוע. אולם אם מברכים בלשון הקודש ברכה מעין שלש במקום ברכת המזון, בדיעבד יוצאים ידי חובה. ומכל מקום לכתחלה לא יברכו ברכה מעין שלש במקום ברכת המזון. [הליכות עולם חלק ב’ עמוד עב].
יא. מה שמצוי כיום בישיבות הקדושות, ובכוללים, שבני הישיבה נכנסים לחדר האוכל בשעה קבועה, ובכל שלחן יושבים כארבעה או ששה בחורים, והשולחנות סמוכים זה לזה באופן שרואים אלו את אלו, מצטרפים לזימון לעשרה. וכן יש לנהוג. [ונכון שיאמרו בפירוש שאוכלים על דעת להצטרף לזימון בעשרה. ואין צריך לומר כן בכל פעם]. וצריך ששתי החבורות ישמעו את דברי המברך ברכת הזימון. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד שעה].
יב. שלשה שאכלו בחצר כל אחד על שולחנו, מצטרפים לזימון, אפילו לא ישבו מתחלה על דעת להצטרף יחדיו. ולכן בעלי בתים האוכלים מידי ערב בחצר או על הגג, כל אחד על שולחנו, מצטרפים לזמן. ואם אמרו מתחלה שדעתם להצטרף לזימון, מצטרפים יחד לזמן אף בעשרה. אך אם לא אמרו כן יזמנו בלי הזכרת ה’. ואם התנו ביניהם מתחלה בפעם הראשונה שבכל פעם שנכנסים לאכול דעתם להצטרף יחדיו לזימון, מצטרפים לזימון, ואינם צריכים לומר בכל סעודה שמצטרפים. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד שעז].
יג. אם טעה המזמן בעשרה ולא הזכיר אלוקינו בזימון, וגם העונים לא הזכירו אלוקינו, אינם יכולים לחזור ולזמן. אבל אם עדיין לא ענו אחריו, יחזור ויזמן בשם. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות עמוד שעח].
יד. שלשה שבאו מג’ חבורות של שלשה שלשה בני אדם, ונתחברו אלו השלשה, אם זימנו עליהם במקומם, כגון שהפסיקו כל אחד לשנים, אינם יכולים לזמן, אפילו אכלו אחר כך יחד, וגמרו סעודתן. ואם לא זימנו עליהם במקומם, חייבים לזמן, ואינם רשאים ליחלק. [אלא אם כן כיוונו מראש שלא להצטרף יחד לזימון, כמבואר להלן]. ואפילו לא אכלו השלשה ביחד שנתחברו. וכל זה כשעזבו את מקומם הראשון בשוגג, שבזה יכולים לברך במקום השני, [או שהוא מפינה לפינה, ורואים את מקומם הראשון]. [ילקוט יוסף דיני ברהמ”ז וברכות עמוד שעט].
