א. על פירות האילן, חוץ מחמשת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וכן על פירות האדמה וירקות, וכל דבר שאין גידולו מן הארץ, אם אכל מהם שיעור כזית (כ-27 גרם) בכדי אכילת פרס, [שהוא כ-7.5 דקות], מברך עליהם ברכה אחרונה ברכת בורא נפשות רבות. וכן אם שתה רביעית בבת אחת ממים או משאר משקים, [חוץ מן היין], מברך ברכה אחרונה בורא נפשות רבות, ואם שהה מתחילת השתיה עד סוף השתיה יותר משיעור שתיית רביעית בבת אחת, אין מצטרפים לברך ברכה אחרונה. וכן אם שתה מים או שאר משקין כשיעור כזית, לא יברך ברכה אחרונה, וכיון שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, לכתחלה יזהר שלא לשתות כשיעור כזית, אלא פחות מכזית, או שיעור רביעית. ואם אכל כזית מפירות העץ [שלא משבעת המינים], וכזית מפירות האדמה, או כזית מגבינה, ושתה רביעית מים, מברך לאחר כולם ברכה אחת. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד תסט].
ב. בכל אכילה שהאדם אוכל אינו מברך ברכה אחרונה אלא אם כן אכל כזית בכדי אכילת פרס. אבל אם אכל כזית ביותר מכדי אכילת פרס, אינו מברך ברכה אחרונה כלל. וכן באכילה של מצוה, כגון אכילת מצה ומרור וכיוצא, צריך לדקדק לאכול כזית בכדי אכילת פרס. ושיעור זה הוא כשבע דקות וחצי. וטוב להחמיר בדברים שהם מן התורה לאכול כזית בארבע דקות.
ג. בברכת נפשות חותם “ברוך חי העולמים” בלי שם ומלכות. והמנהג לחתום “חי” העולמים, בפת”ח. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד תע].
ד. אכל תפוח עץ, או שאר פירות העץ שאינם משבעת המינים, וטעה ובירך לאחריהם על העץ ועל פרי העץ, יצא ידי חובה בדיעבד, ולא יברך בורא נפשות. [ילקוט יוסף ברכות עמ’ תעא].
ה. השותה משקה ושתה רביעית בתוך כדי שיעור שבני אדם שותים רביעית, מברך ברכה אחרונה. ואם שתה מעט וחזר שתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה שניה כשיעור שתיית רביעית, מצטרפות השתיות זו לזו, ומברך לאחריהן ברכה אחרונה. ואם שהה יותר מכדי שיעור שתיית רביעית, אינו מברך ברכה אחרונה. [הליכות עולם ח”ב עמו’ קכה].
ו. השותה כוס תה או קפה בעודם חמים, אינו מברך אחר השתיה ברכת בורא נפשות רבות, הואיל והוא שותה את התה והקפה לאט לאט ושוהה בינתיים יותר משיעור כדי שתיית רביעית בבת אחת. וכן מנהגינו. ואף שיש סוברים שכל שאינו שוהה בשתייתו יותר מכדי אכילת פרס, ושתה רביעית מהמשקה, צריך לברך נפשות, וכן נוהגים כמה מאחינו האשכנזים, מכל מקום אנו נוהגים שלא לברך, ואין לשנות מן המנהג, דספק ברכות להקל. אולם השומע מחבירו [אשכנזי] שמברך בורא נפשות אחר הקפה והתה חמים, לאחר ששתה אותם בתוך כדי אכילת פרס, עונה אחריו אמן. [אחר שיש כאן ספק ספיקא, שמא כדעת הראב”ד הסובר שמברכים נפשות כששתה בתוך שיעור כדי אכילת פרס, ושמא בדבר שדרכו לשתותו לאט לכולי עלמא מברכים נפשות. ואף דלא מהני ספק ספיקא לגבי הברכה, לגבי עניית אמן מועיל הספק ספיקא]. ואם ירצה להרהר אמן בלבו, רשאי לעשות כן. והנוהגים לברך נפשות אחר הקפה שהצטנן קצת ושתה ממנו רביעית בבת אחת, יש להם על מה שיסמוכו, אך הבא לשאול מורים לו שלא יברך ברכה אחרונה גם בזה, כיון שאין דרך בני אדם לשתות הקפה בבת אחת כשהוא צונן. והשותהו בבת אחת בטלה דעתו אצל כל אדם. ואם אינו צמא, לא יברך על מים וישתה רביעית, כדי לפטור הקפה והתה מברכה אחרונה. אולם לענין תה שמניחו עד שיצטנן קצת ושותה רביעית בבת אחת, יברך עליו ברכה אחרונה בורא נפשות רבות, אף לכתחלה. ועונים אחריו אמן. [ילקו”י ברכות עמ’ תעג].
ז. השותה מרק חם על ידי כף, שלא בתוך הסעודה, אינו מברך לאחריו “בורא נפשות רבות”, וכמו שנתבאר בדין התה והקפה. ומכל מקום השותה מרק בכוס אחר שנצטנן מעט, ושתה ממנו רביעית בבת אחת, יברך בורא נפשות. [הליכות עולם חלק ב’ עמוד קכז].
ח. והוא הדין למי שאוכל גלידה קרה על ידי כפית, או שמלקק גלידה המונחת בגביע, שאין לו לברך ברכה אחרונה, הואיל ושוהה בה יותר משיעור שתיית רביעית בבת אחת. אבל השותה מים קרים, או סודה קרה, ושתה רביעית בבת אחת, צריך לברך בורא נפשות אחר השתייה. אבל אם המשקה היה קר ביותר, או שיש בו חתיכות קרח, ושהה בשתייתו, אינו מברך אחריו בורא נפשות, וכדין התה והקפה. והמנער “לבן” או “אשל” “גיל” “פרילי” “פריגוט” ושותה רביעית בבת אחת, מברך אחריו נפשות. [ילקו”י שם עמוד תעה].
ט. השותה יי”ש [ערק או קונייאק] רביעית בבת אחת, יש אומרים שבמקומות שאין רגילים לשתות יי”ש רביעית בבת אחת, אין לברך ברכה אחרונה, שבטלה דעתו אצל כל אדם. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד תעה].
י. המוצץ מיץ שבפירות, בשיעור רביעית, במציצה שאין בה לעיסה, מברך עליו שהכל, ואינו מברך ברכה אחרונה, משום שדינו כמשקה, דבעינן שישתה רביעית בבת אחת. ואי אפשר שימצוץ ולא ישהה יותר מכדי שיעור שתיית רביעית. וכן הדין במוצץ שאר מיני משקין על ידי קש העשוי מפלאסטיק המצוי בזמנינו, שאינו מברך ברכה אחרונה. ואם מוצץ את המיץ שבתפוז או הענב על ידי לעיסה בשיניו, ואחר כך זורק את התפוז או את הענב, מברך בורא פרי העץ. ואם אכל כזית מברך נפשות אחר התפוז, ומעין שלש אחר הענבים, שדינו כאוכלים. והוא שיאכל שיעור כזית בכדי אכילת פרס. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד תעה].
יא. מי שאכל פרי שיעור כזית שנתחייב לברך ברכה אחרונה “בורא נפשות רבות”, ובטרם שבירך הוצרך להטיל מימיו ונתחייב בברכת אשר יצר, יקדים לברך ברכת אשר יצר, ואחר כך יברך בורא נפשות. ואפילו אם הטיל מימיו ושכח לברך אשר יצר מיד, ואכל ושתה שיעור שנתחייב בברכה אחרונה, אף שעשה מעשה באמצע, יברך קודם אשר יצר ואחר כך בורא נפשות. אבל אם אירע כן באמצע סעודתו, יברך ברכת המזון תחלה, ואחר כך יברך ברכת אשר יצר. ומכל מקום אם חושש שמא ישכח לברך ברכת אשר יצר אחר ברכת המזון, יקדים ברכת אשר יצר לברכת המזון. והאוכל עוגה ואחר כך הוצרך לנקביו, יברך מעין שלש תחלה, שלדעת רוב הפוסקים היא מן התורה, ואחר כך יברך אשר יצר. [ואף שבילקוט יוסף ובשארית יוסף נתבאר להקדים אשר יצר למעין שלש, העיקר לדינא כמו שנתבאר כאן, ומשנה אחרונה עיקר. וראה בילקו”י ברכות עמו’ תעז. ובילקו”י על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס”ד, עמוד תקכג].
יב. האוכל בוסר ענבים [שלא הגיע לכפול הלבן], כשיעור ברכה אחרונה, אין לו לברך אחריו נפשות. ואפילו אם בישלו ונעשה ראוי לאכילה על ידי הבישול. ולכן לכתחלה יש להזהר שלא לאכול בוסר כשיעור כזית. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד תעז].
יג. האוכל שוקולד ואינו לועס אותה בשניו, אלא מוצץ וממחה אותו בפיו, אין לדונו כאוכל, כיון שלא לעס אותה בשניו, ולכן אפילו אם אכל כזית בתוך כדי אכילת פרס, אינו מברך ברכה אחרונה. ורק אם לעס אותו בשיניו ואכל כזית בתוך כדי אכילת פרס, מברך ברכה אחרונה. אך האוכל גלידה אפילו כשיעור רביעית בתוך כדי אכילת פרס, אינו מברך ברכה אחרונה. [שארית יוסף ח”ג עמוד שמט. ילקוט יוסף על הלכות ברכות מהדורת תשס”ד, עמוד תשנ”ב].
יד. השותה יין פחות משיעור ברכה אחרונה, ושתה אחר כך משקאות קלים, אף על פי שאינו מברך עליהם ברכת שהכל, שהרי יין פוטר מברכה ראשונה כל המשקים, מכל מקום אם שתה משאר משקים כשיעור ברכה אחרונה, מברך עליהם בורא נפשות. [ילקו”י ברכות עמוד תקל ד”ה והנה. שארית יוסף חלק ג’ עמוד שמח].
טו. ביאור ברכת בורא נפשות רבות לפי פשוטו, היינו שהקדוש ברוך הוא בורא נפשות רבות וחסרונן, כגון לחם ומים שאי אפשר בלעדיהם, ועל כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, היינו דברים שאף אם לא בראם יכולים להתקיים בלעדיהם, ויש לומר: וחסרונן, ואין לומר “וחסרונם”. [הליכות עולם ח”ב עמוד קכ].
