א. יש להזהיר את הנוהגים לומר הלל ביום ה’ באייר, שחלילה מלברך על ההלל ביום זה, והמברך הרי הוא נושא שם שמים לבטלה, ועוונו חמור ביותר, ואסור לענות אחריו “אמן”. וכן הורו כל גדולי הדור זיע”א. ומכל שכן שאסור לברך על ההלל בליל יום ה’ באייר, והמברכים על ההלל ביום העצמאות, או שהחיינו הרי זו ברכה לבטלה, שאין להם על מה לסמוך, ואין לענות אמן אחר ברכתם, ובפרט שבעוה”ר בעת קום המדינה העבירו רבבות על דתם, ונעשו מחללי שבת וכו’, וכמליון ילדים אינם יודעים שמע ישראל. [ילקו”י על הלכות ברכות עמוד תקסו].
ב. אסור לברך ברכת שהחיינו בליל ה’ באייר, או ביום ה’ באייר, וכל המברך הרי הוא נושא שם שמים לבטלה, ואסור לענות אחריו אמן. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד תקסז].
ג. קהל שנעשה להם נס, ואפילו עיר שלימה שנעשה להם נס, אינם רשאים לברך על ההלל. ורשאים לומר פסוקי ההלל בלי ברכה, כמי שקורא תהלים, ואין בזה איסור משום “כל האומר הלל בכל יום וכו'”. שאין איסור זה אלא כשמברך על ההלל. [ילקוט יוסף, דיני ברכות עמוד תקסז].
ד. מי שניצול מסכנה, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנת נפשות, וכן אם ניצול בתאונת דרכים, או שנדקר בסכין וכיו”ב, כשמגיע שוב למקום ההוא יאמר בלי שם ומלכות: “ברוך שעשה לי נס במקום הזה”. ורק בנס היוצא מגדר הטבע, כגון שנברא לו מעיין וכדומה, רק בזה מברכים בשם ומלכות שעשה לי נס במקום הזה. [וראה להלן לענין ברכת הגומל]. [ילקו”י שם עמו’ תקסח].
