א. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. וחייב לברך על הרעה בדעה שלימה ובנפש חפיצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל באהבה מה שגזר עליו הקדוש ברוך הוא, נמצא שבקבלת הרעה זו הוא עובד את ה’, שהיא שמחה לו. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד תקצד].
ב. מי שמת לו מת, והוא מהמתים שצריך להתאבל עליהם, מברך: “דיין האמת”. ומברכים בשם ומלכות, וכמו ששנינו (ברכות נד.) על שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת. ואף שיש אומרים שהברכה תהיה בלי הזכרת שם ומלכות, כבר פשט המנהג לברך ברכה זו בשם ומלכות, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. והמנהג לברך “דיין האמת” בעת הקריעה, כשעושים סעודת הבראה. ונכון יותר לברך סמוך ליציאת הנשמה. ואף אם האבל מסרב לקרוע, עם כל זה צריך לברך ברכה זו. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות עמוד תקצה].
