א. אסור להתענות בשבת, אפילו על צרות וגזרות קשות. ואם מתכוין להתענות, אסור אפילו אם מתענה תענית שעות בלבד. [ילקוט יוסף שבת כרך א’ עמוד שעט].
ב. ימהר לאכול אחר התפלה, קודם שיעבור שש שעות מהיום. ואפילו אם הוא לומד או מתפלל ובשביל זה הוא מתעכב מלאכול, גם בזה אסור. ולכן על שליחי הצבור שלא להאריך יותר מדאי בתפלתם, כדי שהקהל יוכלו להגיע לביתם ולקדש ולאכול קודם ו’ שעות מהיום.
ג. מי שיודע שיאריכו בתפלה עד חצות, נכון שישתה בבוקר קודם שחרית מים או קפה ותה, בין בשבת בין ביום טוב, ובין בראש השנה. [ילקו”י שבת כרך א’ עמוד שפ].
ד. הרואה חלום רע בליל שבת, אין לו להתענות תענית חלום בשבת, אפילו אם החלום הוא אחד משלשה חלומות רעים שהוזכרו בפרק הרואה ובשלחן ערוך (סי’ רפח), אלא יקדיש את יום השבת ההוא ללימוד תורה, ולקריאת תהלים כפי כחו. וימנע משיחת חולין, ונרצה לו לכפר עליו. ואם לבו דוה עליו ביותר, ונפשו עגומה מאד, ומצטער צער גדול, מותר לו להתענות בשבת, וכל היום ישב בבית הכנסת ויעסוק בתורה כפי כחו, כדי שייקרע רוע גזר דינו. [ובפרט אם יודע בעצמו שחלומותיו מתקיימים]. ויאמר עננו בסוף אלהי נצור. והוא הדין בכל זה גם ביום טוב, אף על פי שביום טוב יש בו גם מצות שמחה. ומכל מקום אין המתענה בשבת מברך הגפן בקידוש של יום, אחר שאינו שותה, ועוד שאין קידוש אלא במקום סעודה. וצריך להתענות ביום ראשון כדי לכפר על מה שביטל עונג שבת, ושב ורפא לו. ואם קשה לו להתענות ביום ראשון, יתענה אחר כך. [ילקו”י שבת א עמ’ שפ].
ה. אם חלם שמצוים לו בשמים להתענות בשבת, או לעבור על איסור קל שבקלים, אסור לו לשמוע לחלום זה, בין שחלם הוא בעצמו, בין שחלמו עליו אחרים. [ילקו”י שבת א עמוד שפ].
ו. אסור לבכות בשבת, ולא להביא את עצמו לשום צער. אבל אדם שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו, יש אומרים שמותר לו לבכות בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א’ עמוד שסא].
