סד. מלאכה שאיסורה מן התורה, אין להקל לומר לעכו”ם לעשותה אף במקום מצוה. אבל מלאכה שאינה אסורה אלא מדרבנן, יש להקל לומר לעכו”ם שיעשנה במקום מצוה, [או במקום שיש מקצת חולי]. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רעט].
סה. אם כבה החשמל בבית הכנסת באמצע התפלה בליל שבת או בליל יום הכפורים, ואין כל הצבור יודע להתפלל בעל פה, מותר לומר לגוי שידליק את החשמל לצורך הרבים. ואף על פי שהעיקר לדינא לדידן כדעת הרמב”ם ומרן השלחן ערוך שאין להקל באמירה לגוי אלא באיסור דרבנן במקום מצוה, אבל בהדלקת חשמל האסורה מן התורה אין להקל אף במקום מצוה, מכל מקום מרן השלחן ערוך לא דיבר אלא במקום מצוה דיחיד, אבל במקום מצוה דרבים כדאים המה הראשונים המקילין בזה, לסמוך עליהם במקום צורך גדול כזה, על ידי אמירה לגוי. [שכן דעת העיטור, הרשב”ש בשם המנהיג, ספר המכתם, רבינו ישעיה הראשון, המאירי בשם חכמי פרובינצא, תוס’ ר”ה כד: ועוד]. והיכא דאפשר טוב לעשות כן על ידי אמירה לנכרי שיאמר לנכרי חבירו. שיש אומרים שבכהאי גוונא חשיב שבות דשבות. והוא הדין בזה בישיבה שנפסק החשמל מחמת איזה קלקול, ואי אפשר ללמוד, שיש להקל בזה כאמור. אבל לצורך מצוה של יחיד, אין להקל לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מן התורה. וכל זה כשיש בדבר הכרח גדול, אבל אם אירע כן בתבשילים, ואין הכרח כל כך שיאכלו התבשיל כשהוא חם, אף שהוא במקום מצות עונג שבת אין להקל אף לצורך רבים, במלאכה דאורייתא, ולכן מסעדה שהוזמנו אליה אורחים רבים לסעודת שבת שחרית, והנה אירע שנכבה הגז בבוקר השכם, ונתקרר החמין, אין להתיר לומר לגוי שיאמר לגוי אחר להדליק את הגז, כדי לחמם את התבשיל, ואם עשו כן אין היתר לאכול מן החמין בשבת, מפני שנעשית בו מלאכה דאורייתא בהדלקת הגז לחימומו. [שם עמ’ רפב].
סו. מותר לומר לגוי בבין השמשות לעשות מלאכה אף שהיא אסורה מן התורה, אם יש בה צורך מצוה. [אף במצוה של יחיד]. או בדבר שהוא טרוד ונחפז עליו. והוא הדין בבין השמשות של מוצאי שבת. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רפב].
סז. מי שנתקע במעלית סמוך לשבת, ונכנסה השבת, או מי שהשתמש במעלית אוטומטית בשבת והמעלית נתקעה, אם יש חשש סכנה לנמצא בתוכה, כגון ילד קטן או זקן וחולה, מותר לחלצו ולעשות בשבילו אף מלאכות גמורות, וכגון לטלפן בשבת לחברה כדי שיבואו לחלצו, וכדו’. וכן אם ילד קטן נתקע במעלית, מותר לחלל בשבילו את השבת אף על ידי ישראל, שיש לחוש שמא מתוך הפחד יבוא לכלל הסכנה. ונכון שיעשו כן דרך קלקול. ואם אין שם חשש סכנה, מותר לחלצו בשבת על ידי גוי כדי שיוכל לקיים מצות עונג שבת. ויאמרו לו שיעשה כן דרך קלקול, ומלאכות דרבנן. ואם אין שם גוי מותר לחלצו על ידי סיבוב הגלגל אף על ידי ישראל, שהרי אין כאן אלא טלטול מוקצה וחשיב טלטול לצורך גופו. וברור שאם הדבר גורם להדלקת מנורה עם פתיחת הדלת אין לחלצו על ידי ישראל אלא במקום חשש סכנה. [ילקו”י שם עמוד רפג].
סח. ישראל גדול שנסגר בחדר והמנעול נשבר, מותר לפרוץ הדלת ע”י נכרי, בדרך קלקול כדי שיוכל לקיים מצות עונג שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א’ עמוד רפד].
סט. אם אבד מפתח הדירה, ואי אפשר להכנס לתוכה, אין להקל לפרוץ את דלת הדירה על ידי אמירה לגוי, אלא ילך להתארח אצל שכנים או קרובים. ואם אין לו מקום אחר להיות שם בשבת או שיש לו צער מזה וגם יתבטל מעונג שבת באכילה ושתיה, מותר לומר לגוי שיפרוץ את הדלת דרך קלקול. וטוב שיאמר לגוי שיאמר לגוי חבירו שיעשה כן. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד רפד].
ע. ארון-קודש שיש בו ספרי-תורה והוא נעול, והמפתח אבד, יש מקילים לומר לגוי לפרוץ את דלת הארון, כדי להוציא את ספרי-התורה ולקרוא בו פרשת השבוע. ואם אין שם בית כנסת אחר, או שיש בדבר טורח צבור, יש להקל בדבר. וטוב שיאמר לגוי שיאמר כן לגוי חבירו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד רפה].
עא. וכן בית-כנסת הסגור במנעול, והמפתח אבד, יש אומרים שמותר לקרוא לגוי ולומר לו שיפרוץ את דלת בית-הכנסת [דרך קלקול]. ויש חולקים. ונראה שאם יש שם בית-כנסת אחר ילכו להתפלל ולשמוע קריאת התורה בבית-הכנסת אחר. אך אם אין שם בית כנסת אחר, או שהוא טורח צבור גדול ללכת לבית כנסת אחר, מותר לפרוץ את דלת בית הכנסת על ידי אמירה לגוי. וטוב שיאמרו לגוי שיאמר לגוי אחר שיפרוץ הדלת.[ילקו”י עמ’ רפה].
עב. ספר תורה שנקשר בב’ קשרים, אין ראוי ליתן לגוי לפתוח הקשרים, אלא יעשו כן על ידי ישראל, וכמבואר להלן [סימן שיז]. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רפה].
עג. יש שנהגו בכמה בתי כנסיות בחוץ-לארץ, לומר לגוי מערב-שבת לבוא בשבת אל חדר הסמוך לבית-הכנסת לכתוב את הנדרים והנדבות של העולים לספר תורה, וכן נדבות הזוכים במצות פתיחת ההיכל והקמת ספר תורה. והנוהגים כן יש להם על-מה שיסמוכו. ואין הדבר כדאי להכנס בריב ומחלוקת עם גבאי בית-הכנסת הנוהגים היתר בדבר מכבר. ובלבד שהגוי שכותב עושה זאת בצינעא ולא לעיני הקהל חס ושלום, שיש בזה זלזול בכבוד השבת. וכל זה דוקא בבתי-כנסת שנהגו מנהג זה שנים רבות, אבל הרוצים לעשות כעת חדשה בארץ, לנהוג כן בשאר בתי כנסיות לכתחלה, יש למחות בידם, ואורויי מורינן להו להחמיר בזה, דבאתרא דלא נהוג לא נהוג. ואפילו בבתי-כנסת בחוץ-לארץ הנוהגים להקל בזה מה טוב ומה נעים להוכיח את הגבאים בלשון רכה ואמירה נעימה שיחדלו ממנהג זה, ויעשו סימנים בפתקאות וכיוצא בזה, כנהוג. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רפו].
עד. יש אומרים שמותר לומר לגוי בשבת שילך מחוץ לתחום להביא לו שופר כדי שיוכל לתקוע בו למחרת, ביום-טוב שני של ראש השנה, דשבות דשבות במקום מצוה מותר אף בדבר שאין בו צורך בו ביום. ויש חולקים והמיקל יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף, עמ’ רפז].
עה. אסור לומר לגוי להביא לו מגדנות ומאכלים מחוץ לתחום בשבת וביום-טוב. ואפילו אם האוכלים הם לצורך שמחת יום-טוב, אין להקל בזה. דיש לחוש שמא יאמר לו שיביא לו פירות מן המחובר, או שמא יאמר לו שיביא מחוץ לתחום י”ב מיל. [ובשאר שבות דשבות שהתירו במקום מצוה הוא גם במצוה שיש בה גם הנאת הגוף]. [ילקוט יוסף שבת ב’ עמוד רפז].
עו. אם נקרע חוט העירוב בשבת, מותר לומר לגוי לקשור את החוט בשבת, דהוה ליה שבות דשבות במקום מצוה. ויאמר לו שיקשור את החוט על דעת להתירו במוצאי-שבת או למחר. אלא שכבר נתבאר לעיל סימן שא שבלאו הכי לדידן ראוי להחמיר שלא לסמוך על העירוב. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב’ עמוד רפח].
עז. מותר לומר לגוי בשבת במקום מצוה, להוציא חפץ מביתו שהוא רשות היחיד, ולהוליכו לבית חבירו שהוא גם כן רשות היחיד, ואפילו כשהגוי צריך להעבירו דרך רשות הרבים ארבע אמות או יותר, לפי שלא נעשית הנחה ברשות הרבים, והוה ליה שבות דשבות במקום מצוה. וכן כל שבות במקום מצוה, מותר לומר לגוי לעשותו בשבת, דהוי שבות דשבות במקום מצוה. [הליכות עולם חלק ג’].
עח. יש אומרים שאסור לשלוח בשבת דברי מאכל על ידי גוי דרך רשות הרבים ליהודי התפוס בבית הסוהר, כדי שלא ישאר בתענית בשבת, שאמירה לגוי שבות, ואין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך בעונג שבת, ועוד שבשעת האמירה לגוי אין מצות עונג שבת מתקיימת, וכדקיימא לן בעלמא דהא דעשה דוחה לא תעשה היינו דוקא בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה. ולדינא נראה שאם מעביר את המאכל דרך רשות הרבים, ועוקר ומניח ברשות היחיד, יש להקל על ידי גוי. וכל שכן שרבו הפוסקים הסוברים שאין לנו דין רשות הרבים בזמן הזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד רפט, ועמוד תרלה. שו”ת יביע אומר חלק ט’ אורח חיים סימן פו].
