א. כל שבמינו נצוד אסור לצודו בשבת, וחייבים עליו משום אב מלאכה של צידה. אבל אם אין במינו ניצוד, פטור אבל אסור. הילכך זבובים אף שאין במינן ניצודין אסור מדרבנן לצודן בשבת. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד תקלט. רמב”ם פ”י משבת הי”ט].
ב. איסור צידה אינו שייך באדם, ולכן הדבר פשוט שמותר להורים לסגור את הבית במנעול אף שהילדים נשארים לבדם בבית בעת שההורים יוצאים מהבית. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד תקמ].
ג. צבי שנכנס לחדר בשבת, ובא בעה”ב ונעל הדלת בפניו וניצוד, חייב, אפילו אם אינו מתכוין לצודו אלא לשמור את ביתו. ויש מי שאומר שאם כוונתו רק לשמור את הבית, ואין כוונתו כלל לצוד את הצבי, מותר לנעול את הבית לכתחלה, אף שבסגירה זו גורם לשמירת הצבי. אך אין כן דעת הרבה מהראשונים. [ילקו”י שבת כרך ב’ עמוד תקמא, ובמהדורת תשס”ד עמוד תרפא, ותרפד, ובשבת כרך ה’. ושו”ת יביע אומר ח”ד סי’ לה אות יב]. ואם נעלוהו שנים פטורים מן התורה ואסורים מדרבנן. ואם לא היה יכול האחד לבדו לנעול הדלת ונעלוהו שנים חייבים. והא דאמרינן שנים שעשאוה פטורים היינו שפטורים לגמרי מן התורה, ואין בזה אפילו איסור עשה של “וביום השביעי תשבות”.
ד. יש אומרים שצריך ליזהר שלא לסגור בשבת תיבה קטנה או ארון שיש בהם זבובים או יתושים, שיש בזה משום איסור [מדרבנן] צידה בשבת. ולכן הצריכו ליתן סכין או דבר אחר בין הכיסוי לתיבה, בענין שיוכלו לצאת משם. ויש מקילין. והעיקר לדינא להקל לסגור את התיבה בשבת, ובפרט כשיש לו צער מהזבובים והיתושים, ואין לחוש בזה משום צידה. וכן דעת מרן השלחן ערוך. מפני שהוא דבר שאינו מתכוין, ודבר שאינו מתכוין מותר. ואף על פי שהוא פסיק רישיה, מכל מקום הוא פסיק רישיה בדרבנן דלא ניחא ליה ומותר. ואם יש ספק אם יש בתיבה זבובים או לא, מותר לסוגרה בשבת לכולי עלמא. אבל תיבה שיש בה דבורים, יש להחמיר מלסוגרה בשבת, מאחר ויש במינן ניצודין, ויש אומרים שצידת דבורים אסורה בשבת מן התורה. [ילקו”י שבת ב’ עמ’ תקמב. ועיין טור סי’ שטז והרמ”א ס”ג. יבי”א ח”ג סי’ כ’ אות י’].
ה. אסור לצוד נחש בשבת, אלא אם כן עושה כן בשביל שלא ישכנו. ואפילו אם אין הנחש ממית בנשיכתו, וגם אינו רץ אחריו אלא עומד במקומו, אפילו הכי מותר לצודו בשבת, [על-ידי כפיית כלי עליו וכדומה]. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד תקמג. מתני’ פ”ב דעדויות].
ו. כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתין ודאי נהרגים בשבת אפילו אם אין רצין אחריו. אבל שאר מזיקין שאינם ממיתין, כגון נחש ועקרב במקומות שאינם ממיתין, אם רצין אחריו מותר להורגם, ואם לאו אסור להורגם כשנראה שמתכוין להורגם. אבל מותר לדורסם אם מראה עצמו כאילו אינו מתכוין להורגם. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד תקמד].
ז. פרעוש, אסור לצודו בשבת אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו. אך אסור להורגו. וכן אסור להרוג זבובים ויתושים בשבת, אף אם הם עוקצין אותו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד תקמד].
ח. יש אומרים שמותר ליתן סם-המות לפני הזבובים והיתושים בשבת המצערים אותו. ויש אוסרים. ונכון להחמיר בזה, אך המיקל לא הפסיד. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד תקמה].
ט. מותר להשתמש בסם נוזל הנקרא “פליט” נגד זבובים ויתושים על ידי משאבת זילוף. וכן מותר להשתמש בשאר סמים נגד זבובים ויתושים. ובלבד שלא ירסס כנגדם ממש, אלא יזלף באויר. וכן צריך שיהיה חלון אחד פתוח כדי שהזבובים יוכלו לברוח החוצה. ואז לא הוי בגדר פסיק רישיה ולא ימות, ומכיון שאינו מתכוין להריגתם, הוה ליה דבר שאינו מתכוין שמותר. [שו”ת יביע אומר חלק ג’ סימן כ].
י. הכינה אינה מתהוית אלא מן הזיעה, הילכך מעיקר הדין מותר להרגה בשבת, וכן דעת רבותינו חכמי התלמוד, וכן דעת מרן השלחן ערוך. ואף על פי שחכמי המחקר אומרים שגם הכנים פרים ורבים מזכר ונקבה, אנו אין לנו אלא דברי חז”ל שאמרו שמותר להרוג כנים בשבת, מטעם שאינם פרים ורבים. ולפי-זה נשים הנוהגות לפלות את ראש בנותיהן בשבת להוציא משם את הכינים, אינן צריכות להזהר שלא להרוג את הכינים. ומותר לאשה לפלות את ראש בנותיה בשבת, אף שיש להן שערות ארוכות, וכשהיא מוציאה את הכינים, עלולה לפעמים לתלוש שערות בידיה, מכל מקום כיון שתלישת שער ביד אין בה איסור אלא מדרבנן, והיא אינה מתכוונת לתלוש שער, אפילו אם הוא פסיק רישיה, הרי הוא פסיק רישיה בדרבנן דלא ניחא ליה, שמותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד תקמו, ובמהדורת תשס”ד גם בעמוד תרפד].
יא. אסור להרוג בשבת את השממית, שאף שיש לחוש שמא תפול לתוך המאכל ותזיק, מכל מקום מילתא דלא שכיחא היא, וגם יכול לכסות את המאכלים. [ילקוט יוסף שבת ב’ עמוד תקמח].
יב. אסור לפרוס מצודה בשבת, אף כדי לצוד עכבר. ואף-על-פי שאין העכבר ניצוד תיכף בשעת פריסת המצודה. ואפילו אם פורש המצודה על כסא אסור, אבל לפרוס מערב-שבת מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד תקמח].
יג. המעמיד מצודה מערב-שבת, ונמצא שם עכבר שניצוד, ורוצה לפתוח את המצודה בשבת לפני החתול כדי להאכילה, יש אומרים שאם עיקר כוונתו להאכיל החתול מותר לו לעשות כן. אבל אם כוונתו להפטר מהעכבר ולהשמידו אסור. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד תקמח].
יד. ההורג בשבת על ידי שם וכדו’, יש אומרים שפטור, דלא אסרה תורה אלא דומיא דמלאכת המשכן ועקימת שפתיו לא הויא מעשה. ועל כל פנים מותר ללמוד בספר היצירה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד תקמט].
טו. צפור או תוכי הנמצאים בכלוב, יש אומרים שאסור ליתן לפניהם תולעים ורמשים [חיים] למזונותיהם בשבת. ויש אומרים שכל שכוונתו להאכילם מותר. ועל כל פנים אם אין אוכלים אלא רחשים ותולעים, ויש כאן צער בעלי חיים אם לא יתן להם לאכול, מותר להאכילם מרמשים אלו בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד תקמט].
טז. החובל בחבירו בשבת, בין שעושה כן דרך נקמה, בין שעושה כן דרך שחוק, אסור מדברי סופרים, ומה שאינו איסור תורה הוא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך לדם, וקיימא לן שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מן התורה, ואסור מדברי סופרים. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד תרפג. הליכות עולם חלק ד].
יז. מה שיש תופסים בבשר האדם בראשי האצבעות בחוזק, יש להעיר למוסר אזנם שהדבר אסור על פי ההלכה, שהרי על-ידי כך הדם נצרר תחת העור, ועוברים בכך על איסור מדרבנן. ואב שהכה את בנו בשבת וחבל בו, אף שעשה כן לייסרו ולהוכיחו, צריך לעשות תשובה וכפרה על חטאו זה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג’ עמוד תקנ. לב חיים ח”ג סי’ צה].
יח. כבר נתבאר לעיל שאם נתחב קוץ בבשרו, מותר להוציא את הקוץ במחט בשבת. ויזהר שלא להוציא דם. אך אם נזהר ולא עלתה בידו, ויצא דם, אין בכך כלום. [אף אם היה זה בגדר פסיק רישיה]. [ילקו”י שבת כרך ב עמוד תקנא].
יט. מותר להוציא תולעים שבמעי התינוקות ועוקצים אותם, דרך פי הטבעת. ואף על פי שלאחר שמוציאים אותם הם מתים, כיון שאין כונתו בהוצאתם אלא להציל התינוק מצער עקיצתם, וגם אינו הורגם בידים אלא הם מתים מאליהם, מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ מהדורת תשס”ד עמוד תרפב. הליכות עולם חלק ד’].
כ. מים שבבורות שגדלים בהם תולעים, מותר לרחוץ ידיו בהם בשבת, ואח”כ מותר גם כן לשפשף את ידיו זו בזו, ואין לחוש פן יהרוג מן התולעים, שיש לתלות שירדו יחד עם המים, וכיון שאינו מתכוין להרוג תולעים, הוי ליה ספק פסיק רישיה, והוא איסור רק מדרבנן, וגם לא איכפת ליה, וקיימא לן שאפילו פסיק רישיה בדרבנן דלא ניחא ליה מותר. אבל אם רואה בעיניו שיש תולעים חיים על ידיו, נכון להסירם תחלה ואחר כך ישפשף ידיו. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ מהדורת תשס”ד עמוד תרפד].
כא. גבינה שיש בה תולעים מותר לאכלה אפילו בשבת, לפי שאין הוייתם אלא מן השומן שבגבינה, ולא דרך פריה ורביה, לכן אין איסור בהריגת התולעים בפיו בשעת אכילתו. [שם].
