סד. כשם שאין בישול אחר בישול בתבשיל שרובו יבש, כך אין אפייה אחר אפייה, או בישול אחר אפייה, או בישול אחר קלייה, או בישול אחר טיגון, שכל שהדבר נעשה ראוי לאכילה לגמרי באיזה דרך, או באפייה או בקלייה וטיגון, שוב אין בזה בישול אם רובו יבש. והיינו שלא איכפת לו ממיעוט הרוטב ואין כוונתו לרוטב, והרוטב משמש את היבש. ומותר להניח בשבת פרוסות לחם או מצה על פלאטה חשמלית, כדי לחממן, ואין לחוש בזה לאיסור אפייה בשבת, ולא למכה בפטיש, שאין מכה בפטיש באוכלים. [שם עמ’ רכג. שו”ת יביע אומר ח”ח חאו”ח סימן לה.].
סה. יש אומרים שאסור להניח פרוסות לחם על גבי פלאטה חשמלית או גז מכוסה בפח או אזבסט כדי להקשות את הלחם ולעשותו לצנימים יבשים, משום דין מכה בפטיש. ויש מתירין וסוברים שאין דין מכה בפטיש באוכלין. וכן עיקר לדינא. וגם משום בישול אין לחוש בזה, שהרי אין אפייה אחר אפייה. ומכל מקום המחמיר על עצמו וחושש לסברת האומרים שיש בזה חיוב חטאת, תבא עליו ברכה. [ואם היה מחמם את המצה ביו”ט ואחזה בה האש, מותר לכבותה, שהוא כיבוי לצורך אוכל נפש ממש, ודמי לבישרא אגומרי]. [ילקוט יוסף שבת ג’ עמוד רכד, ובמהדורת תשס”ד גם בעמוד תעג. ושם נתבאר בשם כמה פוסקים דאין איסור מכה בפטיש באוכלים. וראה עוד בזה בירחון קול תורה חשון תשס”ד עמוד ג’, תשובה על דברי מי שחלק בדין זה. ועיין עוד בלוית חן עמוד ס’. ובשו”ת יביע אומר ח”ט סי’ קח אות קסז. וח”י דף קו טור א’. בהערות לרב פעלים ח”א סי’ טז].
סו. וכן מותר ליתן פת במרק חם שהיד סולדת בו, ואפילו בכלי ראשון שאינו על האש, וכן מותר לטבל צנימים יבשים במרק כדי שיתרככו ויוכל לאכלם. ולכן מותר לערות מרק מכלי ראשון על פת יבשה, ומותר גם כן לערות מרק חם מכלי ראשון על שקדי מרק, וכן מותר לערות מים רותחים על קפה. ואמנם הרמ”א מחמיר וסבירא ליה שאין להתיר אלא עירוי מכלי שני, אבל המנהג של בני ספרד להקל כדעת מרן, שכן הוא דעת רוב הפוסקים. ומכל מקום אם אפשר טוב לעשות העירוי מכלי שני. [ילקוט יוסף שבת ג’ עמ’ רכו. ובמהדורת תשס”ד עמוד תעד].
סז. מותר ליתן שקדי-מרק לתוך מרק רותח, אף לתוך כלי ראשון [שאינו על האש], דכשם שאין בישול אחר בישול ביבש, כך אין בישול אחר טיגון. ולכן מותר לערות מרק מכלי ראשון על פת יבשה, ומותר גם כן לערות מרק חם מכלי ראשון על שקדי מרק, וכן מותר לערות מים רותחים על קפה. והרמ”א מחמיר וסבירא ליה שאין להתיר אלא עירוי מכלי שני, אבל המנהג של בני ספרד להקל כדעת מרן, שכן הוא דעת רוב הפוסקים. ומכל מקום אם אפשר טוב לעשות העירוי מכלי שני. ויש להתיר לערות בשבת מים רותחים על איטריות מטוגנות הנמכרות והיו ראויות לאכילה, שמאחר והאיטריות מטוגנות יפה בשמן וראויות לאכילה, אין בהם דין בישול. והוא הדין שמותר ליתנן בתוך מרק רותח של כלי ראשון לאחר שהעבירוהו מעל האש, שאין בישול אחר בישול, ולא אחר טיגון, שדין הטיגון כדין הבישול. [ילקו”י שבת ג’ מהדורת תשס”ד עמ’ תסא. שארית יוסף ח”ג עמ’ תכז. ועיין ברמ”א סי’ שיח ס”ד בשם הגהות מרדכי, שכל דבר שאין ראוי לאוכלו כלל בלא שרייה ברותחין, אסור לשרותו במים חמים דהוי גמר מלאכה. וכתב המג”א שם, שכן הדין בדבר מלוח שא”א לאוכלו בלא הדחה ברותחין, שאסור להדיחו בשבת שיש בו חיוב חטאת. וכתב במשנ”ב דהיינו דבר שראוי לאוכלו חי בלא בישול, רק שהוא יבש וקשה עד שאינו ראוי לאוכלו מחמת זה, וע”י הדחה ברותחין נעשה ראוי לאוכלו, דבזה אסור להדיחו בשבת. והיוצא מזה דלדידן דלא חיישינן לגמר מלאכה באוכלין, מותר לשפוך רותחין על האיטריות בשבת, ובפרט שהיה שלב שהיו ראויות לאכילה].
סח. מותר ליתן מלח אף אם אינו מבושל, ואפילו לתוך כלי ראשון. והמחמיר במלח שאינו מבושל תבא עליו ברכה. וכל זה במלח שאינו מבושל, אבל במלח מבושל מותר ליתנו בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מעל האש, אף שהיד סולדת בו, ואין בזה משום בישול [דאין בישול אחר בישול, ובתר מעיקר אזלינן ולכן יש לחושבו כדבר יבש]. וכל זה בכלי ראשון שאינו על האש, אבל כלי ראשון הנמצא על האש, אסור ליתן לתוכו מלח. ואם עבר ונתן מלח לתוך התבשיל, אפילו בכלי ראשון הנמצא על האש, התבשיל מותר באכילה, דהמלח בטל לגבי המאכל. [ותבשיל הנמצא על הפלאטה אין בו משום מיחזי כמבשל]. ומלח שבזמנינו שעובר תהליך זיקוק, נחשב כמלח מבושל, ואין בישול אחר בישול בדבר יבש, ולכן אם בעת האכילה רואה שחסר מלח בתבשיל, מותר להוסיף עליו מלח, הן בתבשיל לח והן בתבשיל יבש וגוש, אף שהתבשיל חם בחום שהיד סולדת בו. [ילקו”י שבת ג’ עמוד רכו. ומ”ש בהליכות עולם ח”ד עמ’ נח להקל במלח מבושל, המעיין במקורות שם יראה דבמלח שאינו מבושל שייך לומר בו והמחמיר תע”ב, אבל במלח מבושל קיל טפי].
סט. אסור ליתן פלפל טחון או כרכום ושאר מיני תבלין לכלי ראשון בשבת, אפילו לאחר שהסירו את הקדרה מעל האש. וכן אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון. אבל אם עירה תחלה מכלי ראשון לתוך כלי ריקן, מותר ליתן את התבלין לתוך הכלי שני, מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל התבלין, ואפילו אם היד סולדת בו. [ילקוט יוסף שבת ג’ עמ’ רכח].
ע. הנוהגים להכין קומקום של מים חמים מערב-שבת, ובשבת כשרואים שהחמין הצטמק יותר מהראוי, מערין לתוכו מים חמים, יש למחות בידם ולהודיעם שאסור לעשות כן, כי המים החמים היוצאים מהכלי מתקררים מעט באויר, וחוזרים ומתחממים בתוך הקדרה שהיא כלי ראשון. ואף שרוטב מבושל כשחוזרים לחממו הוא מצטמק ורע לו, מכל מקום כאן הרי רצונו שהמים ימנעו מהיבש מלהצטמק, וניחא ליה בחימום המים, ולא איכפת לו במה שאחר כך יתאדו. וגם יש שכתבו לחלק בין מים לרוטב, ועוד דהכא טעמא אחרינא, דפעמים שהאחד מהם אינו חם כל כך שהיד סולדת בו, וכשמערה המים החמים לתבשיל נמצא מבשל בשבת. ולכן אם רואה שהתבשיל מצטמק ומתייבש, יסירנו מעל האש, ויתן קדרה ריקנית על גבי האש, ויניח התבשיל על-גבי הקדרה. ויזהר שלא יניח הקדרה על גבי קרקע. [ילקו”י שבת כרך ג’ עמוד רכט. יחוה דעת חלק ב’ עמוד קכז בהערה].
עא. אף העדות שנהגו בחוץ לארץ להקל בהוספת מים רותחים לתוך תבשיל שנצטמק בשבת, בארץ ישראל צריכים לנהוג כדעת מרן השלחן ערוך ולהחמיר בזה. ורק אם עירו את התבשיל לכלי שני, מותר להוסיף עליו מים. ואחינו האשכנזים נוהגים להקל לערות בשבת מים חמים שלא נצטננו לגמרי, לתוך תבשיל שנצטמק אף אם הוא נמצא על הפלאטה. אבל תבשיל הנמצא על האש, בלא הפסק טס של מתכת או אזבסט, גם
לאשכנזים אסור ליצוק לתוכו מים רותחים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג’ עמוד רלא].
עב. בן ישיבה ספרדי הלומד בישיבה של יוצאי אשכנז, שנודע לו שהוסיפו מים רותחים לתוך תבשיל שנצטמק בשבת, מותר לו לאכול מתבשיל זה בשבת, וכמבואר לעיל [דין הנאה ממעשה שבת סעיף נט]. אבל אם הספרדי רואה שהתבשיל נצטמק, אסור לו לומר לאשכנזי להוסיף לתוך התבשיל מים רותחים, דמאחר ודין זה אסור לספרדי לעשותו, אין לצוות לאחר לעשות כן בשבילו. [ילקו”י שבת כרך ג’ עמוד רלא. ושם נתבאר לגבי תושב חו”ל שבא לארץ על מנת לחזור לחוץ לארץ, אם רשאי לומר לתושב ארץ ישראל ביום טוב שני של גלויות לעשות לו מלאכה, וראה במהדורת תשס”ד עמוד תסב, דשם נתבאר להקל בדבר, שלא גזרו אמירה באופן כזה שאומר לישראל אחר שהוא היתר גמור בשבילו, אחר שאצלו הוא חול גמור].
עג. אסור ליתן בשבת עצמה תבשיל שאינו מבושל על גבי פלאטה שאינה פועלת, ואשר תפעל אחר איזה זמן על-ידי שעון שבת [שהוכן מערב שבת]. [ילקוט יוסף שבת כרך ג’ עמוד רלא].
עד. אסור ליתן קדירה שיש בתוכה תבשיל שלא נתבשל על גבי מקום האש, כדי שאחר כך יבוא הגוי וידליק את האש מתחת לקדירה, ואף אם אינו אומר לו בפירוש להדליק את הגז יש לאסור בזה. וכל שכן שאסור לומר לגוי להדליק אש ולחמם את התבשיל, אף במבושל כל צורכו, ואם עשה כן אסור לאכול מתבשיל זה בשבת אפילו צונן, עד הערב בכדי שיעשו. [אולם מותר לומר לגוי לתת תבשיל לח צונן על גבי פלאטה חשמלית דלוקה, וכדומה, דרק לומר לו לעשות מלאכה האסורה לכולי עלמא, אסור בשבת, וכגון לומר לו להדליק האש לחימום התבשיל, אבל לא באופן שהפוסקים נחלקו אם מותר לעשות דבר זה בשבת או לא]. [ילקוט יוסף שבת כרך ג’ עמוד רלד].
עה. יש אומרים שאסור ליתן בערב שבת תבשיל שלא נתבשל על גבי פלאטה חשמלית שאינה פועלת, ואשר תפעל מאליה בשבת על ידי שעון שבת, דאף שנותן התבשיל מערב שבת, יש לחוש שמא יבחוש בתבשיל בשבת בעת הפעלת הפלאטה על ידי השעון. ויש מתירין בזה, דסוף סוף נתינת התבשיל נעשית מערב שבת. ואף שהעיקר כסברא אחרונה להקל בזה כשנותן התבשיל בערב שבת, מכל מקום המחמיר תע”ב. ותבשיל שרובו רוטב שנתבשל מערב שבת והצטנן, מותר ליתנו גם בעצם יום השבת על פלאטה של שבת כשהיא כבויה, ואחר שעה נדלקת מעצמה על ידי שעון שבת אוטומטי לחמם התבשיל בחום שהיד סולדת בו, שאין זה אלא גרמא, וחזי לצרף סברת הרמב”ם שאין בישול אחר בישול אף בדבר לח. ואין הבדל אין איסור הבערה לשאר מלאכות, שבכולם הדין כמו שאמרו בשבת (קכ:) לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי. ולדעת רבים מהפוסקים גרמא מותרת אפילו שלא במקום הפסד. וכן דעת כמה אחרונים. [ילקוט יוסף שבת כרך א’ סימן רנג, ובשבת ג’ עמוד רלה, ובמהדורת תשס”ד עמ’ תסה. שוב יצא לאור שו”ת יביע אומר חלק י’, ושם (סי’ כו עמ’ לט) כתב כדברינו כאן].
עו. ביצה שעירו עליה מערב-שבת מים רותחים מכלי ראשון שהיה על האש, ונעשתה ביצה רכה, מותר לחזור ולערות עליה בשבת מים חמים מכלי ראשון שעל האש, כדי לחממה. מפני שאין בישול אחר בישול. ואף אם תתקשה יותר על ידי זה, מותר. אך הדבר ברור שיש להזהר שלא ליתן ביצה חיה [שלא עירו עליה רותחים מערב שבת] לתוך מים חמים שבכלי שני, אם המים חמים חום שהיד סולדת בו. וכל שכן בכלי ראשון אף שאינו על האש, שיש בזה חשש איסור סקילה. [ילקו”י שבת כרך ג’ עמוד רלח. יחוה דעת חלק ג’ סי’ כב. הליכות עולם ח”ד עמוד מח].
עז. ואם הביצה נתבשלה מערב-שבת, מותר לשרותה אפילו בכלי ראשון שאינו על האש, אף ם תתקשה יותר. ואין לחוש בזה משום בישול הביצה, שהרי כבר נתבשלה מערב שבת, וגם אין לחוש בזה לאיסור מכה בפטיש, שאין דין מכה בפטיש באוכלין. [ילקוט יוסף שבת כרך ג’ עמוד רלט].
