א. מי שעבר ובישל בשבת, אם עשה כן במזיד, שידע שהיום שבת ומלאכה זו אסורה, אסור למבשל עצמו לאכול מתבשיל זה לעולם, [אפילו אחר השבת], ולאחרים מותר לאכול מהתבשיל במוצאי-שבת מיד. ואף אם בישל במזיד לצורך אחרים, התבשיל מותר לאחרים במוצאי-שבת מיד. [ובישראל מומר העושה כן דרך קבע לצורך אחרים, ראה להלן סעיף ח’]. ואין צריך להמתין במוצאי-שבת שיעור שיספיקו לבשל את המאכל במוצאי-שבת. [ילקו”י שבת ג’ עמ’ ז].
ב. המבשל בשבת במזיד לצורך עצמו אף שהתבשיל נאסר עליו לעולם, עם כל זה מותר לו למכור את התבשיל לאחרים, ואין צריך לנכות דמי הבישול במכירה, שאין מעשה שבת באופן כזה אסורים בהנאה. [ילקו”י שבת כרך ג’ עמ’ טו, ובמהדורת תשס”ד גם עמוד תמג. שארית יוסף ח”ג עמ’ תכא. שו”ת יביע אומר ח”י בהערות לרב פעלים חלק ג’ סימן יז].
ג. המבשל בשבת בשוגג, דהיינו שהיה סבור שמלאכה זו מותר לעשותה בשבת, או שעשה כן על פי הוראת חכם שטעה בהוראה, או שחשב שעדיין לא נכנסה השבת, בכל כיוצא בזה התבשיל אסור בו ביום בין לו בין לאחרים. ובמוצאי שבת התבשיל מותר באכילה גם למבשל מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו. [ומה שמצוי כיום באיזה אנשים האומרים על כל דבר “אין בזה כלום” ואף שמסבירים להם את ההלכה אינם מקבלים, אינו חשיב כשוגג, אלא הדבר נחשב כעושה מלאכה במזיד]. ויש אומרים שבמקום צורך יש להקל בשוגג ליהנות מאותה מלאכה אף בשבת עצמה, אולם אין להקל בזה לספרדים אף במקום צורך, אחר שקבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, והוא אסר ליהנות מאותה מלאכה בו ביום גם בשוגג. ולכן אם עברו ונתנו בשוגג על הפלאטה תבשיל שלא נתבשל כלל, והתבשל בשבת, אף אם אין להם תבשיל אחר, יאכלו לחם ושאר מאכלים, ולא יקלו בזה. וכל זה בדבר שיש בו בישול מן התורה, אבל בדבר שאין בו איסור בישול אלא מדרבנן, ועשה כן בשוגג, מותר ליהנות מאותה מלאכה כמבואר להלן סעיף סט. [ילקו”י שבת ג’ עמוד יז, ובמהדורת תשס”ד עמוד תמז. ואמנם דעת הגר”א והביאה”ל להקל בזה בשוגג, ובמנוחת אהבה הקל בזה בשעת הצורך גם לספרדים. אולם כיון שהוא נגד דעת מרן להדיא, א”א להקל בזה, דקיבלנו הוראות מרן גם במקום צורך. ומה שמצינו שהתירו באיזה מקומות נגד מרן, הוא דוקא בשעה”ד וצורך גדול ממש, או הפס”מ במיוחד, וגם במקום שרבים מהראשונים סוברים שלא כדעת מרן, אבל בנ”ד לא חשיב צורך גדול כ”כ. והארכנו לדחות דבריו בילקו”י הלכות שעטנז, סי’ רצח הערה יב].
ד. אם שאל דבר הלכה לחכם הבקי בהוראה, והתיר לו הדבר, ועשה כן על פי הוראתו, ואחר כך נתברר שאותו חכם טעה בהוראה, חשיב כשוגג, אחר שעשה על פי הוראת חכם. אבל אם שאל לרב הידוע ומפורסם כמי שאינו בקי בהלכה, והשיב לו להיתר, ועבר ועשה כן בשבת על פי הוראתו, ואחר כך נתברר שאותו חכם טעה בהוראה, יש לומר דחשיב כעשה במזיד ואסור לו ליהנות מאותה מלאכה, שמאחר וחכם זה ידוע ומפורסם לכל שאינו בקי בהלכה, לא היה לו לסמוך עליו. [צמח צדק סימן א’. ילקו”י שבת כרך ג’ עמוד יח].
ה. הדבר פשוט שדין איסור הנאה ממלאכת שבת שייך בכל מלאכות שבת, ולא רק במלאכת מבשל, [מלבד במלאכת בורר מעיקר הדין כאשר יבואר להלן סעיף ע’, ולענין מלאכת הוצאה ראה להלן סעיף סו]. ולכן גם מי שעבר על מלאכת מבעיר, או טוחן, או מלבן וכל כיו”ב, אסור ליהנות מאותה מלאכה בשבת, כמבואר. [ב”י ריש סימן שיח. ילקוט יוסף שבת כרך ג’ עמוד כ].
ו. ולפיכך, מי שכיבס בשבת במזיד אסור לו להשתמש בבגד זה לעולם. כדין המבשל בשבת במזיד שאסור לו התבשיל לעולם. וכיצד יעשה, יחזור ויטנפם בחול ויכבסם, ואז מותר להשתמש בהם. אבל לכבסם בחול בלי שיטנפם תחלה, אין להתיר. [ילקו”י שבת ג שם].
ז. וכן אם עבר ושטח כביסה בשבת על חבל כביסה, אם עשה כן במזיד והבגדים נתייבשו, אסור לו ללובשם בשבת, אבל אחר השבת מותר. ומכל מקום, אם לא ידע שאסור לשטוח בגדים רטובים בשבת, ושטחם בשוגג, ונתייבשו, מותר ללובשם בשבת. שמאחר והאיסור הוא מדרבנן, לא גזרו שוגג אטו מזיד. [הליכות עולם סוף חלק ג’].
ח. חילוני מומר לחלל שבת בפרהסיא, שעבר ועשה מלאכה האסורה מן התורה בשבת לצורך אחרים, במזיד, אם עשה כן באופן ארעי [ולא בקביעות בכל שבת], מותר לאחרים ליהנות ממלאכתו במוצאי-שבת מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, ודינו כמבואר לעיל, ובפרט אם הדבר נעשה בניגוד לרצונם. אבל אם עושה כן באופן קבוע, כגון בעל מסעדה או בית מלון המבשל בקביעות לצורך אחרים בשבת במזיד, אסור גם לאחרים ליהנות מאותו תבשיל לעולם, אף אם לא ציוה אותו לבשל בשבילו בשבת. דכיון שהוא עושה כן במזיד בקביעות, יש לאסור בזה כמו למבשל עצמו. [ילקוט יוסף שבת כרך ג עמוד כא].
ט. המבשל בבין השמשות של ערב-שבת, או בבין השמשות של מוצאי-שבת, [דהיינו שנתן קדרה עם תבשיל שלא נתבשל מערב שבת על גבי כירה או פלאטה בבין השמשות], אף אם עשה כן במזיד, בדיעבד יש להקל לו ליהנות מהתבשיל בשבת, דאף שאסור בהחלט לעשות מלאכה בבין השמשות משום דספק דאורייתא לחומרא, מכל מקום לענין איסור הנאה ממלאכת שבת שאינו אלא מדרבנן, יש להקל משום דהוה ליה ספק דרבנן ולקולא. [ובפרט דבזה יש לצרף סברת רבינו תם לענין ספק ספיקא]. ולכן אם עבר ונתן דבר חי שלא נתבשל כלל, על הפלאטה של שבת, בבין השמשות של ערב שבת, אין לאוסרו משום מעשה שבת. [ילקו”י שבת כרך ג עמוד כד, ובמהדורת תשס”ד עמוד תמה. שארית יוסף חלק ג’ עמוד תכג].
י. אם בישל אחר צאת הכוכבים בליל שבת, אך עדיין לא הגיע זמן צאת הכוכבים אליבא דרבינו תם, יש אומרים שגם בזה מותר ליהנות מהתבשיל בשבת, דמאחר ולדעת רבינו תם והראשונים אשר עמו אין איסור בישול בעת זו, אף שאנו תופסים עיקר לאסור בזה, בדיעבד מותר ליהנות מהתבשיל. ולענין הלכה נראה להחמיר בזה, דאחר שפשט המנהג שלא כדעת רבינו תם, ואף תינוק שנולד אחר צאת הכוכבים של זמן הגאונים מלין אותו בשבת ללא כל חשש, כן הוא לענין הנאה מתבשיל שנתבשל בשעה זו דיש להחמיר שלא ליהנות ממנו, ודינו כדין המבשל בשבת. ומכל מקום אם אין לו מאכל אחר זולת תבשיל זה שנתבשל קודם זמן רבינו תם, יכול לסמוך על דעת המשנה ברורה וליהנות מתבשיל זה בשבת, אף אם בישל במזיד. ורק בכהאי גוונא אפשר לסמוך על המשנה ברורה לדידן. [ילקוט יוסף שבת ג’ עמוד כו].
יא. המבשל בשבת במזיד שהתבשיל אסור לו עולמית, הקדרה שבישל בה מותרת לו למוצאי-שבת, ואינה צריכה שום הכשר. ומכל מקום אם אפשר נכון להחמיר להגעיל את הקדרה. ואף כלי חרס יש להתירם בהגעלה ג’ פעמים. אבל לאחרים הקדרה מותרת אף בלי הכשר לכל הדעות. [ילקו”י שבת כרך ג’ עמוד כז].
יב. ולפיכך מי שהוריו מחללי שבת ומבשלים גם בשבת, אבל שומרים על כשרות המוצרים, מותר לו לאכול אצלם בימי החול, אף שמבשלים באותם כלים שבישלו בהם בשבת. ואם עברו ובישלו אחר השבת באותה קדרה שבישלו בתוכה בשבת, אף אם בישלו בקדרה במזיד, אין צריך לשער ששים כנגד הבלוע בכלי. [ילקו”י שבת כרך ג’ עמוד כז].
יג. מי שעבר ונתן בשבת ביצים לא מבושלות עם קליפתן לתוך קדירת חמין, והביצים נתבשלו, אף שאסור לאכול מהביצים בשבת ככל דבר שנתבשל באיסור בשבת, מכל מקום אין לאסור את התבשיל, ומותר לאוכלו בשבת. וגם אין צריך לבדוק אם יש בביצה דם או לא. [ילקו”י שבת כרך ג’ עמוד כח].
יד. תבשיל שנתבשל בשבת במזיד ונתערב בתבשיל אחר כשר, ויש בתבשיל ההיתר שיעור ביטול כנגד התבשיל שנתבשל בשבת, התבשיל מותר באכילה אפילו בשבת. ואפילו לאחרים יש להתירו בשבת, ואינו נחשב כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל, שמתוך שלמבשל אין לו דין דבר שיש לו מתירין, שהרי אסור לו עולמית, גם לאחרים יש להתירו, אף שלאחרים יש היתר במוצאי שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ג’ עמוד תנא].
טו. אם שפך מים צוננים שלא נתבשלו לתוך תבשיל הנמצא על הפלאטה, ועשה כן במזיד, כיון שהמים לא נאסרו מקודם בפני עצמם, ואיסורם [הבישול] נעשה עם התערובת, אין בו משום דבר שיש לו מתירין.
טז. אם עבר ושפך בשוגג מים צוננים שלא נתבשלו לתוך תבשיל הנמצא על הפלאטה, ויש שיעור ביטול בתבשיל, אף שהתבשיל יהיה מותר לכולם במוצאי שבת, גם למבשל, אינו נחשב כדבר שיש לו מתירין שאינו בטיל אפילו באלף, שלא יתכן שבישול בשוגג יהיה חמור יותר מבישול במזיד. וכיון שבבישול במזיד לא נחשב כדבר שיש לו מתירין, אחר שלמבשל עצמו אסור עולמית, ממילא גם במבשל בשוגג לא נחשב כדבר שיש לו מתירין. [ראה במשנ”ב סי’ שכ ס”ק יג, ומ”ש בשעה”צ סי’ שיח ס”ק יב לאסור בשוגג, היינו בתבשיל שנתבשל בשוגג בשבת, וכבר נאסר, ואחר כך נתערב בתבשיל אחר, דבזה קאמר דהוי דבר שיש לו מתירין ואסור. שוב הראוני שכן מבואר בועד לחכמים סימן שיח, על פי דברי הרמ”א ביו”ד סימן קב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל אפילו באלף היינו דוקא אם האיסור בעין. וע”ע ביביע אומר ח”י דף קז טור ב’, בהערות לרב פעלים ח”א או”ח סי’ יח. וע”ש בדף קח טור ב’. שהעלה, שגם בשוגג בטל, שלא יהיה טפל חמור מן העיקר].
