א. חולה שאין בו סכנה, אסור לישראל לחלל עליו את השבת במלאכות האסורות מן התורה. אבל מלאכות האסורות מדרבנן, אם יש בו סכנת אבר מותר לעשותם בשבילו אפילו בלא שינוי. ויש אומרים שחולה שיש בו סכנת אבר, מחללים עליו את השבת, [ר”ת והמאירי]. אבל דעת רש”י והרמב”ן והרשב”א ועוד, שאין מחללים את השבת אלא במקום פיקוח נפש. וכן פסק מרן השו”ע (סימן שכח סעיף יז). ובזמנינו שחוששים בכל סכנת אבר להתפתחות סכנה בכל הגוף, יש להתיר לחלל שבת על ידי ישראל אף על סכנת אבר. [ילקו”י שם עמ’ פג. וראה להלן סעיף טז].
ב. חולה שאין בו סכנה ואין בו סכנת אבר, מותר לעשות לצורכו כל מלאכות דרבנן בשינוי. ומלאכות דאורייתא בשינוי נחשב כמלאכה דרבנן, וראה להלן סעיף יא. [ילקו”י שבת ד’ עמו’ צ. ובמשנה ברורה הביא מהחיי אדם להקל אף בלא שינוי היכא דלא אפשר. וכ”ה בכה”ח אות קיב. וע’ קצות השלחן].
ג. חולה שאין בו סכנה שמותר לעשות בשבילו מלאכות האסורות בשבת מדרבנן, אין הבדל אם יש בו סכנת עין או סכנת שאר איברים, שגם בסכנת איבוד הראייה אין לעשות אלא מלאכות האסורות מדרבנן. [וראה עוד להלן סעיף כט]. [ילקו“י שבת כרך ד עמוד צ].
ד. לפיכך, במקום שהרופא אומר בשבת שיש צורך ליתן לחולה מיץ פירות טבעי, וצריכים לסחוט משאר פירות [חוץ מזיתים וענבים] לצורכו, מותר לסחוט לו תפוזים תותים ורימונים וכדומה אפילו לתוך כלי ריקן, שהרי סחיטה זו אסורה מדרבנן, ולצורך חולה שאין בו סכנה מותר לעשות כן. וכשיש סכנת אבר מותר לסחוט אפילו בלי שינוי, ואם אין בו סכנת אבר יש לסחוט ע”י שינוי. וכשהוא סוחט על ידי שינוי יש להקל גם בענבים וזיתים כשאי אפשר בדרך אחרת. [ובמסחטה חשמלית אין כל היתר להשתמש בשבת לצורך חולה שאין בו סכנה]. ה. והוא הדין שמותר לסחוט אפילו ענבים לתוך קערה ריקנית, כשבדעתו ליתן שם אחר כך אוכל ולערבב את מי סחיטת הענבים עם המאכל, שהרי מלאכה זו אסור לעשותה בשבת מדרבנן, [שהרי לא מוכחא מילתא שעושה כן לצורך האוכל], ולצורך חולה שאין בו סכנה מותר לעשותה אפי’ בלי שינוי כשיש בו סכנת אבר. וראה לעיל עמוד תרפה. ואם אין בו סכנת אבר יעשה בשינוי. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד צב].
ו. וכן פת שנתנוה בתנור דולק מערב שבת כדי לאפותה, והוצאתה מהתנור נעשית ע”י רדייה, אף שרדיית הפת אסורה מדרבנן מכל מקום לצורך חולה שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר, מותר לרדותה בשבת. ואם אין בו סכנת אבר יש לרדותה בשינוי. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמוד צב].
ז. חולה שנפל למשכב, ואין בו סכנה, מותר לעשות בשבילו כל רפואה שאינה כרוכה במלאכה, אף על ידי ישראל. וכן מותר לו לבלוע תרופות בשבת. ואף על פי שבשאר מיחושים אסרו חכמים לבלוע תרופות בשבת, בחולה שנפל למשכב לא גזרו חכמים שמא יבוא להכין את הרפואה בשבת ויבוא לידי שחיקת סממנים. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד צב].
ח. חולה שאין בו סכנה הנמצא במדבר, [וכגון חיילי הצבא שלא בשעת מלחמה], וצריכים לעשות לו אוהל עראי להגן עליו, אף שעשיית אוהל עראי בשבת אסורה מדרבנן, לצורך החולה מותר לעשותה, ובלבד שיעשנה בשינוי. ואם יש בו סכנת אבר אין צריך שיעשה שינוי. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד צג].
ט. אף על פי שאין ממלאין את הכר והכסת במוכין בשבת, אם יש צורך לעשות כן לצורך חולה שאין בו סכנה, לדעת הרמב”ם מותר לעשות כן בשבת בשינוי, שהרי אין האיסור אלא מדרבנן, גזירה שמא יתפור. ואם יש בו סכנת אבר מותר אפילו בלי שינוי. אך לדעת רש”י אין להקל בזה אף לצורך חולה, שהרי האיסור בזה הוא מן התורה, [משום דעביד לה מנא]. ואם מכניס המוכין בשינוי, ראה להלן סעיף יא. [ילקו”י שבת ד’ עמ’ צג].
י. כשהרופא אומר שצריך ליתן לחולה שאין בו סכנה תבשיל חם, מותר לבשל בתולדות החמה, מאחר שתולדות החמה אסורות רק מדרבנן. וכשאין סכנת אבר יעשה בשינוי. אלא שבשו”ת מהר”ח אור זרוע (ר”ס לא) מבואר דלענין בישול לא שייך שינוי. ועיין בח”א ובמשנ”ב (ס”ק קב), ובכה”ח (אות קיב) דכשאי אפשר בשינוי שרי כדרכו, ולכן מותר לבשל כדרכו. ומ”מ אם אפשר יעשה בשינוי לצאת ידי חובת החולקים. [שם עמו’ צד].
יא. יש אומרים שמותר לעשות לצורך חולה שאין בו סכנה גם מלאכות האסורות מן התורה אם עושה אותן בדרך שינוי, שמאחר והמלאכה נעשית בדרך שינוי אין בזה איסור אלא מדרבנן, ונחשב כאיסורי שבות המותרים לצורך חולה שאין בו סכנה. ויש אומרים שלא התירו אלא במלאכות האסורות מדרבנן, אבל במלאכות האסורות מן התורה, גם אם עושה אותן בדרך שינוי אין להתיר. והעיקר להקל בזה כשאי אפשר בדרך אחרת. [ילקו”י שבת ד’ עמוד צד].
יב. חולה שאין בו סכנת אבר [ראה לעיל סעיף י] שהרופא ציוה עליו לאכול פירות, ואין שם בנמצא פירות אלא מחוברין לאילן, ורוצה לאוכלם בפיו בעודם מחוברים לאילן [דהוי דרך שינוי], אין להקל לו, אחר שהפירות יש להם דין מוקצה, ואין להתיר אכילת מוקצה לחולה. [על פי המבואר בהליכות עולם ח”ב עמ’ קפד, ולקמן עמ’ תשי”ג סל”ג. ודלא כמו שנתבאר בילקו”י שבת ד’ עמוד צו].
יג. מירשם [רצפט] שנכתב בשבת על ידי רופא עבור חולה שאין בו סכנה, אם הרופא היה סבור שהחולי הוא חולי שיש בו סכנה, וכתב את המירשם בשוגג, מותר להביא תרופות בשבת על פי מירשם זה. אבל אם הרופא כתב את המירשם במזיד, אין להביא את התרופות בשבת מבית
המרקחת, אך אם הביאו את התרופות מותר ליהנות מהם בשבת. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד צח].
יד. יש אומרים שכל דבר שמותר לעשותו ע”י ישראל בחולי שאין בו סכנה, אין צריך לחזר אחר עכו”ם שיעשהו, אלא יכול הישראל לעשותו כמבואר. ויש חולקים. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמו’ צח].
טו. חולה שאין בו סכנה נחשב מי שנפל למשכב מחמת מחלה, ואין במחלה זו סכנת נפשות, או מי שיש לו מיחוש שמצטער עד שחלה כל גופו, מאותו מיחוש. וכן כל מי שמתהלך כבריא אבל עלול להסתכן או ליפול למשכב אם לא יקבל בעוד מועד את הטיפול הדרוש, כגון חולי קצרת, או הסובלים ממחלת לב שאינה מסוכנת, או חולים במחלת הנפילה [כשאין נשקפת להם סכנה], וכן יולדת מיום השמיני ללידה עד סוף שלושים יום מהלידה, וכן תינוק. [ילקו”י שם עמו’ ק].
טז. חולה שאין בו סכנה, ויש בו סכנת אבר, אם הרופא אומר שעל ידי סכנת אבר זו יכול לבוא לידי סכנה כללית, שומעין לו לחלל עליו שבת אפילו במלאכות דאורייתא. וכיום דעת הרופאים שכמעט אין לך סכנת איבר בודד שלא יהא כרוך בה גם סכנה לכל הגוף, כתוצאה מאלח-דם וכדומה, ואפילו למרן השלחן ערוך שסובר שאין לחלל שבת באיסור דאורייתא על סכנת אבר, יודה להקל בזמן הזה, כי רופאי זמנינו אומרים שאין לך סכנת אבר שאין בה משום סכנה כללית לכל גופו, על ידי זיהום והרעלה. וספק נפשות להקל. ולכן כל שיש לחוש שהשארת האבר הפגוע בלי טיפול תגרום להתפשטות המחלה בכל הגוף, מותר לחלל שבת כדי לטפל באבר הפגוע. ולכן אבר שנקטע, כגון יד שנקטעה מן הזרוע, מותר לעשות ניתוח בשבת לחבר את היד, שכיון שבלאו הכי צריכים הרופאים לחלל שבת כדי למנוע סכנת זיהום וכיו”ב, לכן דינו כחולה שיש בו סכנה, שחייבים להצילו מסכנה באותו טיפול, וכדרך שרגילים לעשות לו בחול, ואף על פי שעל ידי כך מרבים יותר במלאכות, מכל מקום כל מה שהרופא עושה נחשב כפיקוח נפש. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד ק].
יז. אם יש צורך לחלל את השבת עבור חולה שאין בו סכנה, מותר לעשות לו כל צרכיו על ידי גוי, אפילו אם הגוי עושה מלאכות האסורות מן התורה. ובלבד שיהיה חולה שנפל למשכב ולא הסובל ממיחוש בעלמא. ולכן אם צריך להכין תרופה לחולה, מותר לומר לגוי בשבת שיכין את התרופה אם צריך לאותם דברים בשבת עצמה, וכן אם יש צורך להכין לחולה תה חם, וכדומה, מותר לצוות לגוי שיכין תה עבור החולה. וכן אם יש צורך לבשל ולאפות לחולה, עושים כן על ידי גוי. ואין הבדל בין אם יש שם סכנת אבר או אם אין שם סכנת אבר, שבכל אופן התירו על ידי גוי, ואף שאמירה לגוי שבות, במקום חולי לא אסרו. אבל ישראל לא יחלל את השבת לצורך חולה שאין בו סכנה במלאכות דאורייתא, וכמבואר לעיל. ובמלאכות דרבנן ראה סעיף א’. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קא].
יח. אם החולה [שאין בו סכנה] צריך לאיזו תרופה, ויש צורך לנהוג ברכב כדי להביא תרופה זו, הדבר פשוט שאסור לישראל לנסוע לצורך זה, שהרי אין סכנה בדבר. אבל מותר לומר לגוי שיסע להביא את התרופה. ואם אין צורך כל כך בתרופה בשבת, יש להמנע מלומר לגוי שיסע להביאה בשבת. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קב].
יט. כבר נתבאר לעיל [סימן שז סעיף פב] שמותר לומר לגוי בשבת להרוג יתושים המפריעים את מנוחת החולה, אף כשאין בו סכנה, או מי שמצטער ביותר. [ילקו”י שבת ד’ עמוד קב].
כ. אף על פי שמצטער אסור ברפואה בשבת, מכל מקום מותר להשתמש בשבת בכרית או שמיכה חשמליים, אף אם עושה כן לצורך רפואה, ואין לחוש בזה לאיסור רפואה בשבת, מכיון שגם בריאים משתמשים בזה. וטוב שיניח שם מערב שבת פתק שכתוב עליו “שבת” כדי שלא ישכח ויבוא לשנות את מדת החום בשבת. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קב].
כא. בימי הקור הגדולים מותר לומר לגוי להפעיל תנור חימום אפילו לצורך אדם בריא, שהכל חולים אצל הקור. ובלבד שיהיה קור גדול, ולא כאותם שנוהגים היתר אף על פי שאין הקור גדול ביום ההוא. ולצורך חולה שאין בו סכנה מותר לומר לגוי להדליק התנור אף שאין ביום ההוא קור גדול, כל שיש צורך בדבר לחולה. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קג].
כב. גוי שהדליק תנור חימום לצורך חולה, [אף בימים שאין הקור גדול מאד] מותר אף לישראל בריא ליהנות מחום התנור בשבת, אחר שהודלק בהיתר. והוא הדין אם הגוי הדליק את אור החשמל לצורך חולה [אף שאין בו סכנה], שמותר לבריא ליהנות מאור זה בשבת. [ילקו”י שם עמ’ קד].
כג. הסובל מחום בימות הקיץ, מותר לו לומר לגוי שידליק את המזגן בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קד].
כד. הסובל מחום, אף שהרופא קבע שאין הדבר בכלל סכנה, או שסיבת החום ידועה שהיא מפני הצטננות וכדומה, וגם לא נפל למשכב, מותר לו להניח בשבת חתיכות קרח, או מטלית רטובה על מצחו, ואין בזה משום איסור רפואה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קד].
כה. הסובל מחום ורוצים להרטיב מטפחת כדי להניחה על מצח החולה להורדת החום, מותר להרטיבה בשבת, אלא שיש לעשות כן במטלית שאין עליה לכלוך כלל, שבזה מותר לדעת מרן השלחן ערוך ואין בו איסור משום שרייתו זהו כיבוסו. ואולם, לא ירטיב את המטלית הרבה, כי אז אסור לטלטלה מחשש סחיטה, אלא יזלף עליה מים מועטים. [ילקו”י שבת ד’ עמ’ קה].
כו. הסובל מחום גבוה, אף שהרופא קבע שאין בו סכנה, מותר לו לעשות בשבת אמבטיה במים צוננים כדי להוריד את החום, ויש להקל בזה גם לאשכנזים שאינם רוחצים בשבת כלל. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קה].
כז. ילד שיש לו חום גבוה, אף שאין בו סכנה מותר למרוח את גופו בעראק להורדת החום. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קו].
כח. חולה שאין בו סכנה שהרופא ציוהו להניח את רגלו במים חמים בשבת, מותר להניח רגליו במים חמים כדי להזיע, ואין לחוש בזה לאיסור רפואה בשבת. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמ’ קו].
כט. זקן שתש כוחו מזיקנה ועיניו כהו מראות, והתעורר חשש בשבת שהוא עומד להתעוור באחת מעיניו, ולדעת הרופאים אין בזה כל חשש לפיקוח נפש, אין לחלל עליו את השבת במלאכות דאורייתא, אלא על ידי גוי. אבל במלאכות שאיסורן מדרבנן מותר אף על ידי ישראל. ולכן מותר ליתן שם טיפות עיניים לשיכוך הכאבים. וכן הסובל מדלקת עינים מותר לו להשתמש בטיפות עינים בשבת, וכן מותר לו ליתן שם משחה מתוך שפופרת באמצעות מקל. אבל אם יש לו רק כאב קל בעין, אין לו לעשות שום טיפול לרפואה. [ילקו”י שבת ד עמ’ קו].
ל. אולם חולה עיניים שהוא בתחלת החולי כשיש כאבים עזים בעינים, או באמצעיתה של המחלה, יש לחלל עליו את השבת בכל מה שהחולה צריך, שאף שאין מחללין את השבת בסכנת אבר, מכל מקום בסכנת עין יש לחלל את השבת, מפני ששרירי העין קשורים ללב, ויש בזה חשש פיקוח נפש. ובפרט שלדעת הרופאים בזמן הזה ברוב המיקרים כשיש סכנת אבר כרוך הדבר בסכנת נפשות בלא קבלת טיפול דחוף. מחלות עינים רציניות הרי הן בגדר פיקוח נפש ופעמים שיש לחלל עליהם את השבת. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קו].
לא. הסובל מכאבי עינים מותר לו ליתן על עיניו מהשיריים של היין של הקידוש, אף כשמתכוין לרפואה. ובלבד שלא יפתח ויסגור את העין במתכוין בעת שנותן שם את היין. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קו].
לב. המרכיב עדשות מגע בעיניו, וסובל מיובש בעין, מותר לו לטפטף כמה טיפות לתוך העין כדי שע”י כך יוכל להרכיב את העדשות מגע, ואין בזה משום איסור רפואה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קי].
לג. פירות שנשרו מהאילן בשבת שיש להם דין מוקצה [מאחר שהיו מחוברים לאילן בבין השמשות], אין לספרדים ובני עדות המזרח להאכילם בשבת לחולה שאין בו סכנה. וכן אם נתן מערב שבת ענבים על הגג כדי ליבשם, כיון שהיקצה אותם מדעתו נחשבים כמוקצה, ואף לחולה אין לאוכלם בשבת. וכן חלב שחלבו גוי בשבת, וכל שכן ישראל, אסור לשתותו בשבת גם מי שהוא חולה שאין בו סכנה. אולם לצורך הרפואה כשיש בו סכנת אבר, מותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קיא].
לד. חולה שנפל למשכב, ואין בו סכנה, וצריך לאכול תבשיל, ואין שם אלא תבשיל שנתבשל ע”י עכו”ם, מותר להאכילו מתבשיל זה בשבת, ובלבד שהתבשיל יהיה עשוי מדברים המותרים. ואם הנכרי בישל בשבת, צריך שלא יהיו בקדרה דברים האסורים משום מוקצה, שכבר נתבאר שאין לחולה לאכול מוקצה בשבת. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קיג].
לה. חולה שאין בו סכנה האוכל בשבת תבשיל שנתבשל ע”י גוי, צריך לברך קודם אכילתו, שהרי המאכל מצד עצמו הוא של היתר, ולא נאסר אלא מפני שנתבשל ע”י גוי. אבל חולה שיש בו סכנה האוכל דבר האסור מצד עצמו, כנבילה וטריפה, אינו מברך עליו ברכת הנהנין, כי אמנם התורה התירה לו לאכול מאכל איסור מפני הסכנה, אבל לענין ברכה, אינו מברך. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קיד].
לו. החש כאב באוזניו עד שנחלה כל גופו ונפל למשכב, ורפואתו שאשה מינקת תחלוב מדדיה חלב לתוך האוזן, ועל ידי זה ישקוט וינוח מכאבו, אין להתיר לעשות כן בשבת, כיון דחליבה לצורך רפואה נחשבת מלאכה הצריכה לגופה שחייבים עליה חטאת. אבל אם גדל הכאב מאד, מותר לעשות החליבה על ידי שתי נשים שיחלבו בעת ובעונה אחת מדדי האשה לתוך האוזן, כי אז נחשב שנים שעשאוה שפטורים מן התורה, ואין בזה איסור אלא מדרבנן, ובמקום צער כזה שנחלה כל גופו לא גזרו רבנן. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קיז].
לז. מי שהוא כבד שמיעה ורוצה להשתמש בשבת במכשיר שמיעה הניתן באוזן, מותר לו להשתמש במכשיר זה בשבת, ואין לאסור משום רפואה בשבת. ובלבד שיכוין את המכשיר מערב שבת, ולא יפעילו בשבת. וכן מכשיר שמיעה המורכב על-ידיות המשקפיים, מותר לכבד שמיעה להרכיב המשקפיים בשבת כדי לשמוע, ובלבד שיפעיל את המכשיר מערב שבת. ואסור להחליף את הסוללה בשבת. ומותר לטלטל בשבת מכונת שמיעה, להסירה בעת שהולך לישון, ולחזור ולהשתמש בה אחרי קומו משנתו, כשהיא פתוחה מערב שבת ופועלת כהוגן. ואין איסור לדבר אליו בזמן שמרכיב את המכשיר שמיעה. וכן מותר לצאת עם מכשיר זה לרשות הרבים. ואם חלק מהמכשיר מונח בתוך כיס החולצה, יש מי שאומר שיחברו לכיס ע”י סיכת בטחון, ואז יהיה מותר לו לצאת בשבת עם המכשיר שמיעה לרשות הרבים. ואם חלק מהמכשיר מחובר לידיות המשקפיים, מותר לו לצאת לרשות הרבים עם המשקפיים גם אם אינו צריך למשקפיים. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמ’ קיח. הליכות עולם ח”ג פר’ מקץ].
לח. אם התינוק אינו רוצה לינק, מותר למינקת לקלח קצת חלב לתוך פיו, כדי שימשיך לינק לבדו. ואפילו אם אין שום חשש סכנה לתינוק. ומינקת שיש לה צער מריבוי חלב, מותר לה לקלח את החלב העודף לתוך כיור או על הרצפה, או על חיתול שאין מקפידים לסוחטו. וגם רשאית לשאוב את החלב בשבת על ידי משאבה [בלי בטרייה], ותחלוב באופן שהחלב ילך לאיבוד, או כשיש בכלי חומרי ניקוי פגומים. [ילקו”י שבת ד’ עמו’ קיט. משנ”ב סי’ של ס”ק לב. אבני נזר או”ח סי’ מז].
לט. תינוק שנולד בחודש השביעי או השמיני להריון, שהדרך היא להחזיקו באינקובאטור מספר שבועות כפי הצורך, וכן תינוק חולה שאינו יונק מן הדד, והאם צריכה לחלוב לתוך הכוס או בקבוק על מנת לתת את החלב לתינוק, יש להורות שתהיה אשה אחרת מסייעת עמה בעת החליבה לתוך הכוס, שבאופן כזה ודאי שלא אסרו חכמים. [ובצירוף הסברא שאין חליבה אסורה מן התורה, והוה ליה תרי דרבנן, מצד החליבה, ומצד שנים שעשאוה פטורים. ומה גם דסתם תינוק מסוכן אצל חלב, וכיון דלא סגי בלאו הכי מישרא שרי]. ואם אי אפשר לה לחלוב עם עוד אשה, וגם אין האם יכולה להכין חלב מערב שבת לשבת, מותר לה לחלוב לתוך הכוס לצורך התינוק, הואיל וזהו המזון הטבעי שלו, ובספק סכנה אין להתחשב בתחליף של מזון אחר. [ילקו”י שבת ד עמ’ קכ, ותיד. יביע אומר ח”י או”ח סי’ לב].
מ. חולה שאין בו סכנה הגונח מכאב לבו, שרפואתו לינק חלב חם מבהמה, מותר לינק חלב בשבת, אבל אסור לחלוב ביד לתוך כלי. אולם המצטער מחמת רעבון אין להקל לו בכל אופן. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קכא].
מא. מותר למדוד לחולה את החום בשבת, במד-חום כספית הרגיל, ואין בזה איסור לא משום איסור רפואה בשבת, ולא משום איסור מדידה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קכא].
מב. מותר לנענע ולהוריד בשבת את הכספית שבמד-חום קודם מדידת החום לצורך השימוש בו בשבת, ואין צריך להכינו מערב שבת. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קכג].
מג. מודד חום אלקטרוני [הפועל באמצעות בטרייה], אין להשתמש בו בשבת, אפילו אם הפעילוהו מערב שבת. וגם בחולה שיש בו סכנה אם אפשר בנקל למדוד לו את החום במכשיר שאינו אלקטרוני, נכון שלא ימדדו במכשיר אלקטרוני. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמוד קכג].
מד. החש בראשו, ומתחזק והולך כבריא, אף-על-פי כן מותר למדוד את דרגת חומו. [שם קכד].
מה. אשה הצריכה למדוד את החום כדי לקבוע את היום שתוכל להתעבר בו, מותר לה למדוד את החום בשבת, [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קכד בהערה].
מו. מותר למדוד את החום בשבת בסרט מד חום העשוי כרצועה, ובשעה שמונח על גוף החולה נראות בו אותיות, וכשמסירים אותו מעל החולה נמחקות האותיות ונעלמות כלעומת שבאו, ואין בזה לא משום כותב, ולא משום מוחק. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קכה, ועמוד תט. ירחון קול תורה חשון תשס”ד עמוד ח’. ושם תשובה לדברי מי שחלק בדין זה].
מז. חולה שאין בו סכנה שאסור לו לאכול יותר ממשקל מסויים, נכון שישקלו את מאכליו מערב שבת. ואם לא עשו כן, מותר לשקול בשבת. ובלבד שהמשקל אינו פועל ע”י חשמל או בטרייה. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קכו].
מח. מי שיש לו פלאטה בפיו ליישור השיניים, או מיתקן ברזל בגבו ליישור הגב, אין צריך להסירם בשבת, ואין לאסור בזה משום גזירת שחיקת סממנים. וכן מותר להשתמש באבקה שמניחים על השיניים תותבות כדי להדקם במקומם, וכן מותר לצאת עמהם לרשות הרבים אף כשאין עירוב. וכן מותר להדקם על ידי גומיה, כדרכו ביום חול. [שם].
מט. כשיש חולה בבית הסובל מקשיי נשימה, ונצרך למכשיר אדים, נכון להפעיל את המכשיר מערב שבת, כדי שהחולה יוכל להשתמש בו בשבת. ואם נגמרו המים במכשיר, אם הוא מכשיר אדים קר מותר להוסיף לתוכו מים דרך הפיה. אבל במכשיר אדים של מים חמים, לכתחלה נכון למלאותו מערב שבת במים רבים, כדי שלא יצטרכו להוסיף מים בשבת. ומכל מקום המיקל בזה לצורך חולה יש לו על מה שיסמוך, אחר שבדרך כלל אותם הנזקקים למכשיר אדים וסובלים מקשיי נשימה יכולים להגיע לידי סכנה ממש, וקשה להבחין בדבר מבעוד מועד, לפיכך יש לסמוך על המקילים בזה. אך ישתדל ליתן שם מים מבושלים, שבזה לדעת הרמב”ם ועוד פוסקים אין איסור בישול כלל. וכשיש חשש סכנת נפשות מיידית פשוט שמותר הכל, וגם לחבר את המכשיר לחשמל, ולהפעילו בשבת. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמוד קכז].
נ. מותר לטלטל בשבת מכשיר אדים של מים קרים ממקום למקום, כשהוא פועל, לצורך החולה. ובמקום צורך מותר לטלטל גם מכשיר אדים חמים לצורך החולה [כשמחובר לשקע מערב שבת]. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קכט].
נא. יש אומרים שמותר לתלות מאייד בגופי חימום דלוקים מערב שבת, [שתולים את גופי החימום למעלה, והמאייד פולט את המים בצורה של אידים], ובלבד שהמים לא יגיעו לחום שהיד סולדת בו. ויש מחמירים בזה גם לצורך חולה שאין בו סכנה. [ילקו”י שבת ד’ עמוד קכט בהערה].
