קי. פיקוח נפש דוחה את השבת, כמו שדוחה את כל המצוות כולן, כמו שנאמר בתורה (ויקרא יח, ה): ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ודרשו חז”ל (במסכת יומא דף פה:) וחי בהם ולא שימות בהם. ולכן מצוה וחובה על כל אחד מישראל לחלל את השבת על כל אדם שהוא חולה שיש בו סכנה, ואמרו חכמים (ירושלמי פ”ח דיומא ה”ה), הזריז לחלל שבת במקום פקוח נפש, גם במלאכות דאורייתא, הרי זה משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים. ועוד אמרו חז”ל (בירושלמי שם, ובסנהדרין לז.) שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. והרמב”ם דחה בכל תוקף את דעת האפיקורסים הטוענים שאסור לחלל שבת אפילו במקום פיקוח נפש, וקרא עליהם את הפסוק: גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, שאין משפטי התורה אלא רחמים וחסד בעולם. ע”כ. להסתכן, ולכן הרי הוא כשופך דמים]. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קצא].
קיב. חובה קדושה על כל רב ללמד לשומעי לקחו שחובה לחלל שבת במקום פקוח נפש. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קצב].
קיג. לפיכך כשיש בשבת יולדת שמרגישה חבלי לידה, או כל מקרה אחר שיש בו חשש פיקוח נפש, מצוה להזדרז לקחת את היולדת או החולה לבית החולים, או להזמין דרך הטלפון אמבולנס או רכב אחר שיסיעם מיד לבית החולים. וביולדת יעשה בשינוי. [ילקו”י שבת ד’ עמוד קצב].
קיד. חולה שרופא מומחה דורש שיחללו עליו שבת לצורך רפואתו, ואם לא יעשו כן יסתכן החולה, אפילו אם הרופא אומר בלשון ספק, חייבים לציית לרופא, שספק פיקוח נפש דוחה את השבת. שגם על ספק סכנה מחללין את השבת, ולכן מי שאומר לחבירו בשבת שמרגיש כאב בלבו וחושש להתקפת לב, ומבקש ממנו להסיע אותו במכונית לבית החולים, אפילו אם אינו מוכר לנו כמוחזק לנאמן, ולא ניכר כלום על פניו ויש לחוש שהוא משקר, אפילו הכי ספיקא מיהא הוי, וגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת. [ילקו”י שבת ד’ עמו’ קצב].
קטו. ואמנם אם הדבר ברור שאין בדבר כל חשש סכנה מיידית, ואפשר לעשות הרפואה [הכרוכה בחילול שבת] גם במוצאי שבת, בלי חשש שהמחלה תגבר, יש להמתין למוצאי שבת, שאין זה בכלל פיקוח נפש הדוחה את השבת. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קצו].
קטז. חולה מסוכן שהרופא אומר שצריכים לחלל עליו את השבת, אסור לו להתחסד או לנהוג חומרות שלא יחללו עליו את השבת. ואם החולה רוצה להחמיר על עצמו בזה, צריך לדבר על לבו שזו חסידות של שטות. ואין בזה שום מדת חסידות להחמיר בזה, ואדרבה אם יקרהו אסון, ענוש יענש בידי שמים על כך. ומצוה להסביר הדברים לכל עם ישראל, בטוב טעם ודעת על ידי הרבנים מורי הוראות בישראל, שידעו לנכון שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. וכל הזריז לחלל השבת בשביל חולה מסוכן, ישא ברכה מאת ה’, והמונע עצמו מלהתרפאות בשבת על-ידי חילול שבת, הרי זה מתחייב בנפשו, ועוון גדול בידו. והרי הוא חסיד שוטה שאינו רוצה להתרפאות בשביל איזה איסור. ועליו נאמר: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. וחובה עליו להישמע להוראות הרופאים כל שאומרים על דבר מסויים שעשייתו תמנע חשש סכנה. ואם אינו משתכנע כופין אותו לקבל טיפול, גם אם החולה אינו מחזיק תרופה זו לבדוקה. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קצו].
קיז. מי שחילל את השבת לצורך פיקוח נפש, אין צריך לעשות תשובה וכפרה על מה שחילל את השבת, ואין חילוק בין יחיד לצבור שחיללו שבת עבור פקוח נפש. [ילקו”י שבת ד עמוד קצט].
קיח. מי שחילל את השבת לצורך פיקוח נפש ואחר כך התברר שלא היה צורך בכך, כגון שמצב החולה השתפר לפתע ויצא מכלל סכנה, או שהחולה נפטר, או שהקדימו אדם אחר ועשה עבור החולה את הנדרש לעשות לו, וכיוצא בזה, אף על פי כן עשה מצוה, ויקבל שכרו עבור מחשבתו הטובה שחשב להציל נפש מישראל. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קצט].
קיט. כשמחללין את השבת לצורך חולה שיש בו סכנה משתדלים שלא לעשות זאת על-ידי אינו יהודי או קטנים, אלא על-ידי ישראל גדולים ובני דעת. אולם אם אין שם באותו מעמד אנשים אלא נשים או קטנים, עושים על ידם, כדי שלא יתמהמהו מלהחיש ארוכה ומרפא לחולה המסוכן. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד ר’].
קכ. אם החולה עצמו יכול לטפל בעצמו ולחלל את השבת על ידי הדחק, אפילו הכי מותר שאחרים יחללו עליו את השבת. והוא הדין אם החולה עצמו יכול לעשות שלא על ידי הדחק, שגם כן מותרים אחרים לעשות בשבילו. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמ’ רא].
קכא. ומכל מקום בחולה שאין בו סכנה, והחולה עצמו יכול לעשות את השירות הרפואי שמותר לעשות בשבילו בשבת, ולעבור על איסורי שבות, יש אומרים שעדיף שהחולה עצמו יעשה כן מאשר הדבר ייעשה על ידי אחרים. ויש חולקים. ונכון להחמיר.[ילקו”י שבת ד’ עמ’ רד].
קכב. יש אומרים שכאשר מחללים שבת על חולה שיש בו סכנה, צריך לעשות המלאכות בשינוי, ולא כדרכן. אם אין הדבר גורם שום חשש עיכוב וספק סכנה. ולכן כשמטלפנים בשבת לצורך פיקוח נפש, יש להרים את השפופרת בשינוי, כגון על-ידי מרפקו, וכדו’. ויש אומרים שלא הצריכו שינוי אלא כשעושה לצורך יולדת, דאע”פ שדינה כחולה שיש בו סכנה, מכל מקום כל שאפשר לשנות בחילול שבת משנים, מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי, ואין אחת מאלף יולדות מתה מחמת הלידה, לפיכך החמירו בה לשנות במקום שאפשר, מה שאין כן בחולה שיש בו סכנה שלא החמירו בו. ולדינא, אין צריך לעשות המלאכות בשינוי, ואפילו למאן דאמר שבת דחויה אצל פיקוח נפש ולא הותרה, ואפילו אם אפשר לשנות במלאכת פיקוח נפש, אין לשנות, פן יחשבו שרק בדוחק התירו לחלל שבת בשביל פיקוח נפש. ועל ידי כך יבואו להתרשל בדבר. ובפרט שעל פי רוב אם יצטרכו לעשות המלאכה על ידי שינוי, יתאחרו לעשות צרכי החולה ויבוא לידי סכנה. וגם לגבי יולדת, מה שעושים על ידי שינוי הוא דוקא אם השינוי נעשה בלא שום עיכוב, אבל אם ע”י השינוי יחול עיכוב בטיפול היולדת, מצוה לעשות בלא שינוי למהר הדבר כל מה שאפשר. אך אם יש שם נהג נכרי להובילה לבית החולים, עדיף לקחת אותה על ידי נהג נכרי, כשאין עיכוב בדבר. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד רד. שו”ת יביע אומר חלק י’ חאו”ח סימן ל’ עמוד מז].
קכג. כשיש צורך להביא דבר מאכל מהמקרר לצורך פיקוח נפש, ומיד עם פתיחת דלת המקרר נדלקה מנורה, מותר גם להוציא באותה הזדמנות מאכלים לצורך אחרים. אלא שאסור לסגור הדלת, שכן בכיבוי המנורה אין שום צורך לחולה. וראה לעיל סימן שז סעיף כט כיצד ינהג. אולם כשיש צורך להכניס לתוך המקרר תרופות לצורך החולה שיש בו סכנה, ואלה עלולים להתקלקל אם דלת המקרר תישאר פתוחה, ואין אפשרות לשמור את התרופות אצל השכן, אז מותר לו לסגור את דלת המקרר. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמ’ רד].
קכד. וכמו כן מכונית אשר עם פתיחת הדלת גורמת להדלקת מנורה, והכניסו חולה לתוך המכונית, מותר לסגור את דלת המכונית. אך טרם שיסגור את הדלת יכוין את המתג, בשינוי, כך שהאור ישאר דלוק גם לאחר שיסגור את הדלת. ואם לא עשה כן במשך זמן הנסיעה יכוין את הנתק בשינוי, כך שהמנורה לא תידלק כשיפתחו שוב את הדלת להוציא את החולה. ואם הזזת המתג גורמת לכיבוי והבערה בידים, לא יגע בו. [ילקו”י שבת ד עמ’ רו].
קכה. המתקשר לבית חולים, או לתחנת מגן דוד, או לרופא, שיתכן שמקבל השיחה יזדקק לטלפון בשבת לצורך פיקוח נפש אחר, מותר למטלפן להחזיר את השפופרת למקומה, כדי לפנות את הקו של תחנת המגן דוד או הרופא. ואמנם כיום המציאות בארץ, שאם מקבל השיחה מנתק את השיחה, לאחר איזה רגעים השיחה מתנתקת מאליה. ולפי זה אם הרופא יחזיר את השפופרת למקומה, גם אם המטלפן לא יחזיר את השפופרת, יוכל הרופא לקבל שיחות למיקרים נוספים של פיקוח נפש. ולכן אין למטלפן להחזיר את השפופרת למקומה. ואולם אם יש חשש סביר שהרופא לא ימצא את הכתובת הנכונה, וכדומה, מותר למטלפן להחזיר את השפופרת למקומה, כדי שאם יצטרכו לברר שוב את הכתובת המדוייקת, יוכלו להתקשר. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמ’ רו].
קכו. תא טלפון ציבורי שהכניסה לתוכו גורמת להדלקת מנורה בתוך התא באופן אוטומטי, מותר להיכנס לתוכו בשבת, ואפילו בלילה, כדי להתקשר ולהזעיק רופא וכדומה לצורך חולה שיש בו סכנה. ויש אומרים שאחר שטילפן אסור לו לצאת מהתא, מאחר שיציאתו תגרום לכיבוי האור. [אלא אם כן צריכים לו בהמשך הטיפול בחולה שיש בו סכנה]. ולדעתם צריך שיניח שם חפץ טרם יציאתו, או יקרא לגוי שיכנס לתא, ואז יוכל לצאת. אך יש מתירים לצאת מהתא אף שבודאי יציאתו תגרום לכיבוי האור, משום שהדבר נחשב כפסיק רישיה דלא איכפת ליה באיסור דרבנן. וכן עיקר לדינא. ולפיכך, אם אין שם גוי, אפשר להקל לצאת מהתא. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד רז].
קכז. מותר לקרוב משפחה או לכל אדם אחר שיש לחולה אימון בו, לנסוע עם החולה לבית החולים, כדי לעודדו ולחזקו, או להיות לעזר למטפלים בו. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד רח]
קכח. אדם שהסיע ברכבו חולה מסוכן לבית החולים, אסור לו לחזור לביתו ברכב בשבת, הואיל ואין בזה ענין של פיקוח נפש. [וראה להלן דיני יולדת סעיף ב’ ג’]. ויש מי שמיקל לחזור בשבת לביתו, שהרי יש חשש שאנו מכשילין אותו לעתיד שיסרב לנסוע בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רח].
קכט. מי שנשלח בשבת להזעיק רופא לחולה מסוכן, מותר לו להתלוות אל הרופא בנסיעה ברכבו, כדי להראותו את הדרך ולזרזו בנסיעתו לבית החולה. וכן כאשר יתכן שיהיה צורך בו לשליחות נוספת עבור החולה, או כאשר יתכן שהחולה יצטרך לו. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד רט]
קל. כל חולי שהרופאים אומרים שיש בו סכנה, אף-על-פי שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת. ואם הרופאים נחלקים ביניהם אם יש בחולי זה סכנה, מחללין את השבת מספק. וכן אם שני רופאים סבורים שיש לחלל את השבת על החולה, ורופאים אחרים חולקים עליהם, אפילו הם מאה, יש לחלל את השבת מספק. ואם רופא אחד אומר שצריך לחלל שבת כדי להציל את החולה, ושני רופאים אחרים חולקים עליו וסבורים שאין לחלל עליו את השבת, אם הרופא האחד הוא מופלג בחכמת הרפואה יותר מהשנים האחרים, יש לשמוע לרופא היחיד נגד שני הרופאים. וגם הרופאים שטענו שאין בחולי זה סכנה, מחוייבים לטפל בחולה כזה בשבת, אף אם הטיפול כרוך בחילולי שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רט]
קלא. אם החולה שיש בו סכנה אומר שהוא צריך לאיזה דבר שיש בו חילול שבת, ואם לאו הוא מרגיש שיבוא לידי סכנה, והרופא אומר שאינו צריך, שומעים לחולה, דלב יודע מרת נפשו. אולם צריך לדעת שהחולה הוא בדעה צלולה. אך אם החולה אומר שהוא צריך לרפואה פלונית, והרופא אומר שרפואה זו אדרבה תזיק לו, שומעים לרופא. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד רי]
קלב. גם בחולי פנימי חייבים לנהוג על פי הטבע ולנהוג כהוראות הרופאים, אלא שיתחזק יותר ויתלה בטחונו בה’ שיתן בלב הרופאים להבין ולהשכיל ולדעת שרשי המחלה ודרך רפואתה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד ריא].
קלג. במקום שאין רופא לקבוע אם יש חשש סכנה בדבר, אפשר לסמוך על כל אדם שמתמצא קצת בדבר, ואומר שיש בחולי זה חשש סכנה. וכל אדם נחשב כמומחה קצת לענין זה, דספק נפשות להקל. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד ריא. שלחן ערוך סי’ שכח סעיף י’].
קלד. רופא גוי האומר שיש בחולי זה סכנה, שומעים לו לחלל את השבת. [ילקו”י שבת ד עמ’ ריב].
קלה. רופא יהודי המחלל שבת בפרהסיא, האומר שיש בחולי זה סכנה וצריך לחלל עליו את השבת, יש להכיר את מהות הרופא אם הוא בעל מצפון שאינו רוצה להכשיל דתיים, ואינו
אנטי דתי, יש לסמוך על דבריו משום ספק נפשות להקל. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד ריד].
קלו. ואמנם אם יש לפניו רופא שומר תורה ומצוות, ורופא שאינו שומר תורה ומצוות, בודאי שיש להעדיף לקחת רופא דתי, כדי שימעט בחילולי שבת בדברים שאין בהם שום צורך כלל, כל שאין הדבר גורם לעיכוב וספק פקוח נפש. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רטו].
קלז. חולה מסוכן שרוצה שיביאו לו את רופאו הפרטי, ואינו מרגיש בנוח אם יביאו לו רופא אחר המתגורר קרוב, מותר להזמין את רופאו הפרטי אף שיעשה חילול שבת. [שם עמו’ רטז].
קלח. אם אין החולה מקפיד על רופא מסויים, וקראו לרופא המזדמן להם, חייב הרופא לחלל שבת על החולה, כשיש בדבר ספק סכנה, ואינו יכול לשלוח אותם לרופאו הפרטי של החולה.
קלט. אין לסמוך על אינו יהודי שאינו רופא, הטוען שיש בחולי [של הישראל] סכנה, וחייבים לחלל עליו את השבת, דסתם אינו יהודי לא מחזיקים אותו כבקי. אבל אם הדבר ניכר ונראה לעין שחולה זה יש בו חשש וספק סכנה, ועל ידי אומדן דעתו של אותו אינו יהודי נכנס הספק בלבו של החולה או של הסובבים אותו, שומעין לאינו יהודי. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד ריב]
קמ. מי שיש לו חום גבוה ואינו יורד, ובנוסף לזה יש לו גם הרגשה רעה, וטרם נקבעה סיבת הדבר, והרופא קובע שאינו דומה למחלות חום רגילות, וכגון שיש לו חום עם צמרמורות, יש לחוש שמא יש סכנה בדבר, ומחללים עליו את השבת להזמין לו רופא, או לקחתו לבית החולים וכדומה. ויש מי שכתב שמחללים שבת החל משלושים ותשע מעלות חום [צלזיוס] ומעלה, באדם בינוני. וחלקו עליו בשם חכמי הרופאים, שאין סכנה אלא בחום של ארבעים מעלות ויותר. וכל שיש ספק סביר של סכנה מחללין עליו את השבת אף בפחות משלושים ותשע מעלות חום. אבל אם נקבע על-ידי רופא שהחום נובע מהצטננות וכדומה, דינו כחולה שאין בו סכנה, ואין להתיר לחלל עליו את השבת. [שם עמוד רטז. הליכות עולם ח”ד עמוד קמט בהערה]
קמא. אדם שנפל מצוק בשבת, ויש חשש שבא לכלל סכנה, שמא שבר חוליה בעמוד השידרה, או שאיבד את ההכרה, וכדומה, מחללין עליו את השבת לחלצו ממקום הנפילה, וכן לקחתו לבית החולים. אבל אם לא ניזוק בגופו מלבד שריטות קלות, ואין שום חשש סכנה, אין מחללין עליו את השבת. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד ריח]
קמב. כל מכה פנימית [שבחלל האדם], כגון כאב במעים או בכבד או בטחול, מחללין עליה את השבת, דחשיב כחולה שיש בו סכנה. ורק אם יודעים ומכירים באותו החולי שממתין ואין צריך לחלל את השבת, אסור לחלל עליו את השבת אע”פ שהיא מכה של חלל. ודוקא כשיש חשש שנחלה אחד האיברים הפנימיים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל כשידוע שהוא מיחוש בעלמא אינם נחשבים מכה, וכן כשאין חשש סכנה אין לחלל את השבת. [שם עמוד ריט].
קמג. מכה של חלל אינה צריכה אומד, ואפילו אין שם בקיאים וגם החולה אינו אומר כלום, עושים לו כל מה שרגילים לעשות לצורך זה בחול. ואף-על-פי שאין סכנה במניעת הטיפול ההוא, מכל מקום כיון שיש בחולי זה סכנה ויש קצת צורך בדבר ההוא, ורגילים לעשותו בחול, מותר לעשותו גם בשבת. אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שאפשר להמתין עד למוצאי שבת, ואין בזה אפילו ספק סכנה, אסור לחלל עליו את השבת, אף על פי שהיא מכה של חלל. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמ’ ריט].
קמד. אם החולה מרגיש מיחוש גדול שהרופא אומר שיש בזה ספק פיקוח נפש, שמא יש קלקול באחד האיברים הפנימיים, כגון כאבי בטן חזקים מאד, שיש לחוש שמא החולה קיבל התקף פנדציט, מחללין עליו את השבת ככל ספק פיקוח נפש. [ילקו”י שבת ד’ עמוד ריט].
קמה. אף דנקטינן לדינא כדעת מרן השלחן ערוך לעשות כל צרכי החולה אפילו אם אין סכנה במניעתם, מכל מקום כל זה בדברים שעושים לצורך החולה עצמו, וכגון במיני מאכל או בתרופות וכדומה. אבל לענין רישום מדת החום של החולה בשבת, אין להקל, זולת היכא שמניעת הרישום תגרום לחשש סכנה, וכגון שיש צורך לעקוב אחר מדת החום בכל כמה שעות. ומיהו לכתחלה בתי חולים שהרגילות אצלם לטפל בחולים כאלה, נכון שיכינו מבעוד יום מהדקים, וירשמו בדף את מדות החום שיש במד-חום, ובשבת יניחו את המהדק בסמוך לסיפרה שהיא מדת החום, וכך יוכלו לעקוב אחר מדת החום של החולה בלי לרשום. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמ’ רכא].
קמו. אדם שהוכה בחוזקה על-ידי ברזל ונפצע, יש לחוש שמא נגרם לו זיהום על-ידי החלודה, ויש לטפל בו למניעת זיהום וחשש סכנה. ואם יש צורך מחללין את השבת לצורך זה. אולם הדבר ברור שאין מחללין את השבת על כל שריטה מסכין, או חתך שאינו עמוק. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמ’ רכב].
קמז. מי שנתפס אצבעו בדלת עם חתיכת מתכת, או מחלון שבור, והרופא אומר שאין בדבר שום חשש של סכנה, צריכים לשמוע לרופא, ולא לחוש בזה מצד מכה של ברזל. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רכד בהערה].
קמח. אדם שנשכו אחד מזוחלי עפר הממיתים, כגון עקרב [אפילו עקרב שחור], או נחש ארסי, וכן אם נשכו כלב הנגוע בכלבת, הרי הוא בכלל פיקוח נפש ומחללין עליו את השבת להביאו לבית החולים ולעשות עבורו כל הנצרך לרפואתו. וגם כשיש ספק אם בעל חיים זה ממית, [או אם הנחש ארסי, או אם הכלב נגוע בכלבת], מחללין את השבת. וכן מי שנשכו נחש ויש ספק אם הדבר יביאו לידי סכנה, מחללין עליו את השבת מספק. [ילקו”י שבת ד’ עמוד רכד].
קמט. אדם שהוכש על-ידי נחש, מותר להרוג את הנחש או לצוד את הכלב, ולהביאם לבית החולים, אפילו בשבת, ואפילו דרך רשות הרבים גמורה, בכדי לאבחן במדוייק את סוג הפגיעה ולתת לנשוך את הטיפול הראוי והיעיל. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד רכה].
קנ. במקומות שדרך הנחשים להמית, אפשר אפילו אם היה מתכוין בצידתו לרפואה מותר לצודו בשבת, שהרי מצוה לבערו מן העולם כדי שלא יהרוג בני אדם. [ילקו”י שבת ד’ עמ’ רכד].
קנא. אדם שבלע רעלים או כל דבר שיש בו סכנה, מחללים עליו את השבת. [שם עמוד קכה].
קנב. רפואה שהיא בגדר סגולה, כגון כתיבת קמיע בשבת, ויש בדבר סכנה, והזמן בהול, אם איתמחי גברא על ידי נסיון של כמה וכמה פעמים, שהועיל בהצלת נפשות מישראל, יש לסמוך להקל במקום ספק פיקוח נפש, אף שאין הרפואה בדרך טבעית. ואמנם במקום שאפשר להמתין למוצאי שבת בודאי שאין להקל לעשות רפואה סגולית בשבת כשהדבר כרוך בחילול שבת. ולענין לצאת עם הקמיע לרשות הרבים דרך מלבוש, שהוא איסור דרבנן, כל שהוא קמיע מן המומחה, בין איתמחי גברא, בין איתמחי קמיעא, בין קמיע של כתב, בין קמיע של עשבים, מותר אף לחולה שאין בו סכנה. ואפילו אם עדיין לא אחזו החולי אלא שתולהו עליו מפני שמתיירא פן יחלה, מותר. [ילקו”י שבת ד’ עמוד רכה. שארית יוסף ח”ג עמ’ תל].
קנג. אסור לחלל שבת אפילו באיסור דרבנן כדי לשלוח מברק או מכתב, או שליח מיוחד, לאיזה צדיק כדי שיתפלל עבור חולה שיש בו סכנה. ואפילו אם הוא מופלג בחסידות ומוכר כמי שתפלתו התקבלה פעמים רבות לפני המקום ברוך הוא. אבל אם החולה דורש שיעשו זאת עבורו, יש לעשות את כל המאמצים לשכנעו להמנע מכך, ואם עומד על דעתו שיסעו בשבת לאותו צדיק, מותר לעשות כן על-ידי שליח גוי. ובלבד שהחולה דורש לעשות כן, שיש חשש שאם לא ימלאו את בקשתו תיטרף דעתו עליו. ואפילו הבעת רצון החולה בזה די. אבל בלאו הכי אין לעבור אפילו על איסור דרבנן. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רכו].
קנד. ומכל מקום מותר לערוך תפלת “מי שברך” לחולה בשבת, ואין לחוש בזה משום איסור שאלת צרכיו בשבת. וצריך לומר בסיום תפלתו “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא”. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רכו].
קנה. מותר להתפלל על חולה גוי שאינו עובד עבודה זרה, שיבריא מחליו, ואין בזה איסור משום לא תחנם. ואם הגוי עובד ע”ז יתפלל עליו שיחזור בתשובה ויתרפא. [שם עמוד רכח].
קנו. מותר לקיים מצות ביקור חולים בשבת, אפילו אדם שהוא רך לבב ומיצר בצער החולה. ולא עוד אלא שיש בזה קיום מצות גמילות חסדים. והמבקר את החולה בשבת, לא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול, אלא אומר לו: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמ’ רל].
קנז. חולה מסוכן המבקש לקרוא אליו את קרובו בשבת, והרופא אומר שיש חשש שיחמיר מצבו אם לא תתמלא בקשתו ויבוא ח”ו לידי סכנה, מותר לקרובו לנסוע אליו ברכב בשבת. ועדיף יותר שיצטרף לנסיעה ברכבת הנוסעת בלאו הכי בשבת על ידי נהג גוי, וכן כל כיוצא בזה באיסורי דרבנן. וכל זה כאמור כשיש בדבר חשש פיקוח נפש, אבל אם אין בדבר פיקוח נפש, וכגון שהחולה איבד את ההכרה, אסור לחלל עבורו את השבת גם באיסורי דרבנן, שהרי אין בכך כל תועלת להצלת חיי החולה. [ילקו”י שבת ד’ עמוד רל].
קנח. חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת, מותר לעשות עבורו כל מלאכה שהיו רגילים לעשותה לו בחול, אף מלאכות שאין במניעתן שום חשש סכנה, אלא כדי להקל עליו ממכאוביו ויסוריו. ואין צורך להחמיר בזה, כל שיש לחולה קצת צורך בזה. [ילקוט יוסף שם עמוד רלב].
קנט. אם הוצרכו לבשל בשבת תרופה לחולה שיש בו סכנה, מותר לעשות כן מיד, אף אם הרופא אומר שאין סכנת נפשות בעיכוב הדבר בכמה שעות, מאחר שבכל אופן יצטרכו לעשות זאת בשבת. אבל אם הרופאים אומרים שאפשר לדחות את בישול התרופה עד לאחר צאת השבת, ואין שום חשש שמצבו של החולה יחמיר מחמת השהיית הדבר, אסור לחלל את השבת שלא לצורך, וצריך להמתין עד מוצאי שבת. ואם יש צורך לבשל לחולה שתי מנות, אחת צריך ליתנה לו בשבת, ואחת אפשר להמתין מלעשותה עד מוצאי שבת, נכון הדבר שלא לבשל בשבת מה שאפשר לדחות למוצאי שבת, ולא ירבו בשיעורין בשבת. [ילקו”י שם עמ’ רלג].
קס. ילד שננעל בחדר בשבת, אם הוא פקח שאפשר להרגיעו שלא יפחד להשאר בחדר לבדו עד מוצאי שבת, ואין בזה שום חשש סכנה, אין לחלל את השבת לשבור את הדלת כדי לחלצו. אבל אם יש חשש שהילד יבוא לידי סכנה מחמת פחדיו, שוברים את הדלת כדי לחלצו. וכן אם הילד ננעל בתוך מעלית, ויש בדבר ספק סכנה, מותר להזמין את אנשי מכבי האש, או חברת המעליות כדי לחלצו, למרות שהדבר כרוך בחילולי שבת במלאכות דאורייתא, ויש לעשות הכל כדי לחלצו. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רלד].
קסא. ילד קטן שאבד ויש מקום לדאוג לשלומו, או קטן שנמצא משוטט והוא מבוהל ונפחד ואי אפשר להרגיעו, ולא ידוע מי הם קרוביו, מותר לחלל עליו את השבת כשיש צורך, ולהודיע למשטרה על היעדרותו או על הימצאו. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד רלה].
קסב. חולה שיש בו סכנה שהרופא אומר שרפואתו באכילת בשר, ואין שם בשר כשר להאכילו, שוחטים לו בשבת, ואין אומרים נאכילנו נבילה. אבל אם צריך לאכול בשר לאלתר, והנבילה מוכנה והשחיטה מתעכבת, מאכילין אותו את הנבילה. ושוחט הבא לשחוט עוף בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה, ויש שם עוף קטן שמספיק לצורך החולה, וגם עוף גדול יותר מכדי צרכו, יכול השוחט לשחוט העוף הגדול אם רצונו בכך, כי בדין איסור נטילת נשמה לא שייך האיסור דריבוי בשיעורין. קטון וגדול שם הוא. [שבת ד’ עמוד רלה]
קסג. חולה שיש בו סכנה שהרופא אומר שצריך לבשל עבורו תבשיל מסויים, יש להעדיף לבשל במיקרו-גל, או בטורבו-גל. ואם אין להם מכשיר כזה יש להעדיף לבשל בכל מכשיר חשמלי, מאשר לבשל על-ידי גז וכדומה. ולכן כשיש צורך להכין תה חם עבור חולה שיש בו סכנה, עדיף להרתיח את המים במזלג חשמלי, או מיחם חשמלי, מאשר להדליק את הגז. ומכל מקום אין להתעכב בשביל כך, כל שיש חשש שמחמת העיכוב יסתכן החולה ח”ו. ובלאו הכי דעת מרן השלחן ערוך שכל שיש פיקוח נפש בדבר אין צריך לשנות, כדי שלא יטעו לומר שאין פיקוח נפש דוחה שבת. [שם עמוד רמא].
קסד. כשיש צורך לעשות צילום רנטגן לחולה שיש בו סכנה בשבת, כדי לברר את סיבת החולי, ולדעת את דרך הטיפול, בודאי שיש להקל בזה. אך לחולה שאין בו סכנה אין להקל, שהרי הפעלת המכונה לדעת גדולי האחרונים יש בה איסור דאורייתא. [שם עמו’ רמב].
קסה. אם יש אפשרות להשיג מים חמים לצורך חולה שיש בו סכנה מהשכנים, יש אומרים שעדיף לקחת מים מהשכן, ולא לחמם מים בשבת. ואף אם השכן ישן יש להעירו כדי שיתן להם מים חמים. ויש חולקים ומתירים לבשל לצורך החולה, כל שלקיחת המים החמים מהשכן גורמת לשכן צער, וכגון שצריכים להעירו משינתו, או שאחר כך יחסר לו מהמים החמים לצורך עצמו. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד רמב].
קסו. אם שחטו בהמה או עוף לצורך חולה שיש בו סכנה בשבת, צריך למלוח את הבשר קודם בישולו, שמא יסתכן החולה מתוך שיקוץ הדם, דנפשו של אדם קצה בדם, ובפרט שיש מגדולי הראשונים שסוברים שדם שבישלו חייבים עליו מן התורה. וכן בימי מלחמה שאין מה לאכול, ומוכרחים לבשל בשר בשבת, יש למלוח את הבשר קודם הבישול, להוציא את דמו. ואם יש חשש שעד שימלחו את הבשר יסתכן החולה, יבשל
את הבשר גם בלא למולחו. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד רמג].
קסז. כששוחטים לחולה [שיש בו סכנה] בשבת, מברכים על השחיטה. אבל אין מכסים את הדם בשבת, אפילו אם יש לו דקר נעוץ מבעוד יום. [ילקו”י שבת ד’ עמוד רמד בהערה].
קסח. הדבר פשוט שמותר לבדוק את לבו של חולה שיש בו סכנה במכשיר חשמלי, שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד רמד].
קסט. אדם הצריך לעבור ניתוח, וביכולתו לקבוע באיזה יום ייערך הניתוח, צריך לקובעו בתחילת השבוע עד שלשה ימים קודם השבת. אבל בניתוח דחוף שיש בו חשש סכנה, או שהרופא המומחה פנוי רק ביום חמישי או ששי, אין לדקדק בזה. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמ’ רמו].
קע. חולה שיש בו סכנה שאין אפשרות לטפל בו אלא על ידי הדלקת החשמל, יש להדליק עבורו את אור החשמל בשבת. וכן חולה שיש בו סכנה שהאור מפריע לו לישן, ואי אפשר להעבירו לחדר אחר, מותר לכבות את האור בשבת. ואם יש צורך להדליק נר לצורך הטיפול בחולה שיש בו סכנה, ולפנינו שתי מנורות נפט, האחת יש בה שיעור הדלקה לשעה אחת, שתספיק לחולה עד שיישן, והשניה מלאה נפט, באופן שתדלוק הרבה שעות, שלא לצורך החולה, צריך להדליק המנורה הראשונה שיש בה שיעור הצריך לחולה ולא יותר, דהוי ריבוי בשיעורים. וכן בהדלקת אור החשמל, ויש לפניו שתי נורות, יש לדקדק להדליק הנורה שעוצמתה קטנה, כי בהדלקת הנורה הגדולה הוא מבעיר חוט של מתכת גדול יותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד רמז].
קעא. אם הוצרכו להדליק את אור החשמל לצורך טיפול בחולה שיש בו חשש סכנה, יש אומרים שיש להעדיף להדליק מנורה רגילה מאשר פלורוסנט. כי בהדלקת הפלורוסנט יש ג’ הצתות. ויש שכתבו שכיון שחוט הלהט שבסטרטר קטן יותר מחוט הלהט שבנורת הלהט, יש להעדיף להדליק פלורוסנט. ועל כל פנים אין לעכב את הטיפול בחולה לצורך זה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רמז. אנציקלופדיה תלמודית חלק יח עמוד תשטו].
קעב. אולם חולה הנוטה למות ושוכב בחדר חשוך, אין להתיר הדלקת האור רק כדי שהנמצאים שם ידעו אם קרבה עת פטירתו ויסייעוהו באמירת וידוי וקריאת שמע, שאין להתיר להדליק את האור אלא אם הוא לטובת החולה ורפואתו. ואם החולה בהכרה ועל-ידי הדלקת האור יגרמו לו נחת ולא תיטרף דעתו, מותר להדליק האור לשם כך. [שם עמו’ רנ].
קעג. אם כיוונו את השעון-שבת שיכבה את האור בשעה מסויימת, והאור מפריע לחולה [שאין בו סכנה] לישון, מותר להזיז את מחוגי השעון להקדים את כיבוי החשמל. וכל שכן בחולה שיש בו סכנה. ובמקום צורך גדול יש להקל בזה אף בשעון שבת הפועל על ידי
הברגה. אך יש להזהר ביותר שלא יבוא לכבות בידים ח”ו. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד רנ].
קעד. מי שעבר ניתוח טחורים, מותר לו לשבת בשבת בתוך כלי שיש בו מים שהוחמו מערב שבת, להקל מעליו את כאביו. וחולה טחורים שקשה לו לישב על כסא וספסל, מחמת כאבים, מותר לנפח בשבילו בשבת גלגל גומי כדי שישב עליו. ואפילו על ידי משאבה מותר, ואין לחוש בזה משום מתקן מנא. ולכתחלה יש לנפח הגלגל מערב שבת. [הליכות עולם ח”ד עמוד קפ].
קעה. אדם בריא שסובל ממחלת אסטמה קלה וברצונו ללכת בשבת לבית הכנסת, אלא שחושש שאחר כך יסבול מנשימה קצרה כתוצאה ממחלת האסטמא שלו, ויצטרך להשתמש בסמי מרפא, מותר לו ללכת להתפלל בבית הכנסת, ולא יתפלל בביתו ביחידות. שכיון שאין זה ברור שיסבול ממחלת האסטמא על ידי הילוכו לבית הכנסת, הוי בגדר דבר שאינו מתכוין שמותר, ולא בגדר פסיק רישיה. ואם תמצא לומר דהוי פסיק רישיה, מכל מקום כיון שכל האיסור לקחת סמי מרפא בשבת הוא משום גזרת שחיקת סממנים, הוי ליה פסיק רישיה בדרבנן שמשום גזרה בלבד, דשרי, וכמו שכתבו האחרונים. וכיון שהליכה זו לבית הכנסת היא לשם מצוה לשמוע קריאת התורה ודברים שבקדושה. הילכך משרא שרי. [הליכו”ע ד’ עמ’ קפ].
קעו. עצם שנשמט לגמרי ממקומו מותר להחזירו בשבת. וכל שכן אם יש בזה משום סכנת אבר שפשוט הדבר שמותר להחזירו. [הליכות עולם חלק ד’ עמוד רב].
קעז. מותר להתקין פתילה לרפואה ממיני אוכלין בשבת, מפני שאין מתקן כלי באוכלין. וכן מותר להכניסה לתוך הגוף ואין לחוש משום תלישת שערות. [הליכות עולם ח”ד. וראה בש”ע סי’ שכח סעיף מט, שיניחנה בשינוי כדי שיהיה מדרבנן, ובנחת, בשני אצבעות מחשש לנטילת שער. ע”ש היטב].
קעח. מותר לתת קורי עכביש על המכה בשבת, אף על פי שיש לחוש שמא הקורי עכביש מרפאים. וכל זה מן הדין, אבל בזמנינו שנודע הענין של זיהום אין להשתמש בזה. [שם עמ’ רג].
קעט. צפורן שפירשה רובה מן האצבע ומצערת אותו, וכן ציצין שפירשו, מותר ליטלן ביד בשבת, ובלבד שפירשו כלפי מעלה, ומשום שנחלקו הראשונים אם פירוש כלפי מעלה הוא כנגד ראשי אצבעותיו או כנגד הגוף, צריך לחוש לשני הפירושים ולהחמיר. [הליכות עולם חלק ד’ עמוד רא]. ומיהו כל זה בציצין שפירשו, אבל בצפורן שפירשה רובה, מותר.
קפ. חולה שאין בו סכנה ומניעת הטיפול בו עתה, עלולה לגרום על פי הרוב שיכבד החולי ויבוא לידי סכנה, מחללים עליו את השבת. אבל אם בדרך כלל אין דרכו של חולי זה לבוא לידי סכנה אף על פי שיש חשש מועט שיבוא לידי סכנה אין מחללים עליו את השבת. ולפי זה מי שסובל מחום גבוה של ארבעים מעלות, מחללים עליו את השבת אם צריך לכך, אבל בפחות מכן אין מחללים עליו את השבת, אלא רק ע”י גוי, אבל מותר לו לקחת תרופות להורדת החום.
קפא. נערה שנפצעה ויש לה חתך עמוק בפניה, ומספיקים חמשה תפרים להוציאה מכלל סכנה, אבל על ידי כך תהיה לה צלקת המכערת אותה, אולם אם יעשו לה שבעה או שמונה תפרים דקים לא תראה הצלקת כל כך. יש מי שמתיר לרופא לתפור כדרכו בחול ולהציל את הפצוע ממום שבפניו שיתבייש בו כל ימי חייו. והסומך להקל בזה, יש לו על מי שיסמוך. [הליכות עולם חלק ד’ עמוד קנז].
קפב. חולה או יולדת שהגיעו לבית החולים בשבת, מותר להם לעלות במעלית שבת (שהיא עולה ויורדת מאליה לעיתים מזומנות ואף הדלת נפתחת ונסגרת מאליה), אפילו אם יכולים לעלות בכוחות עצמם. ומעיקר הדין יש לצדד להקל בזה לכל אדם בין בירידה בין בעלייה, [דהוה ליה פסיק רישיה בדרבנן ולא איכפת ליה] אך מאחר שיש מחמירים גבי ירידה במעלית אוטומטית, לכן היכא דאפשר טוב ונכון להחמיר בזה, אלא אם כן זקן או חולה. [הליכות עולם ד’ עמו’ קנח].
קפג. מי שהוצרך לאכול ולשתות ביום הכפורים מחמת סכנה, אינו צריך לאכול שלא כדרך הנאתו, וכן אינו צריך למנוע עצמו ממאכל שיש בו מלח ותבלין, או ממשקה שיש בו סוכר, אלא אוכל ושותה כדרכו. ואין בדבר אלא חומרא. (ומכל מקום לענין שיעור המאכל והמשקה הוא כמבואר בשו”ע סימן תריח). [הליכות עולם חלק ד’ עמוד קסב].
קפד. חולה שאין בו סכנה, אף שלא נפל למשכב אלא שהוא מצטער, מותר לומר לגוי להביא לו תרופות מבית המרקחת בשבת, אפי’ דרך רשות הרבים כשאין שם עירוב. וטוב להודיע לגוי שלא יעמוד לפוש ברשות הרבים, אלא ימשיך בהילוכו ברצף מבית המרקחת עד הגיעו לבית החולה. ואם אין שם גוי, מותר אף לישראל להביא התרופות דרך רשות הרבים, באופן שמוציא התרופות כלאחר יד, וכגון שישימם תחת כובעו וכיו”ב, וגם לא יעמוד כלל ברשות הרבים אלא ילך ברצף מבית המרקחת עד בית החולה. [הליכו”ע ח”ד עמ’ קפז].
קפה. חולה שאין בו סכנה הזקוק לתרופה לצורך ימות החול, והרופא הגוי המכין את התרופה, עומד לנסוע לדרכו, ואין זמן להכינה כי אם בשבת, אין להתיר לבקש מהרופא להכינה אלא אם כן הרופא עושה מלאכה דרבנן בלבד בהכנת התרופה. אבל אם הרופא הגוי עושה מלאכה דאורייתא, כגון שמבשל סממנים לצורך התרופה, אסור לומר לו להכין את התרופה לצורך החול. ומכל מקום אם יש צורך הרבה בתרופה זו, מותר לומר לגוי אחר שיאמר לרופא הגוי להכין את התרופה לצורך החול, אף שהרופא עושה מלאכה דאורייתא. [הליכות עולם ח”ד].
קפו. מי שנפצע בשבת, והרופא אומר שעל קרובי הפצוע להופיע לתרום דם לחולה, כל שיש חשש פיקוח נפש מותר לחלל שבת, ולהודיעם דרך טלפון שימהרו לבוא אפילו בנסיעה שכרוך בה חילול שבת. וכן אם החולה מבקש שיבואו קרוביו בשבת, ויש סכנת טירוף דעתו אם לא יצייתו לו, יש להתיר, משום פיקוח נפש. אך יש להשתדל לכתחלה לנסוע על ידי נהג גוי. [יביע אומר חלק י’ חאו”ח סימן כט עמוד מד].
