נב. חולה שאין בו סכנה שנפל למשכב, מותר לו לבלוע תרופות בשבת, וכן לגמוע סירופ וכדו’, אף אם אינו מצטער הרבה, ואפילו אם מתחיל ליקח התרופות בשבת. ומותר לבלוע תרופות קודם תפלת שחרית אף עם שאר משקים. [אחר שאין כוונתו לשתיית הנאה, אלא רק לבלוע התרופה]. ויש מקילים בזה גם למי שמצטער הרבה, אף שלא נפל למשכב. ויש אומרים שאין להקל אלא בחולה. וכן עיקר. ומכל מקום מי שיש לו כאב ראש גדול, או כאב בטן חזק, יש להקל לו ליקח תרופה. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמוד קכט. הליכו”ע ח”ב עמו’ קסו].
נג. חולה שאין בו סכנה שבגלל מחלתו מתבטל מעונג שבת, אינו רשאי להחמיר על עצמו ולא ליקח את התרופות בשבת, דשבת ניתנה לעונג ולא לצער. [ילקו”י שבת ד’ עמוד קל].
נד. חולה שהרופאים ציוו אותו לאכול בבוקר מיד קודם שחרית של שבת, נכון שיקדש תחלה וישתה יין כמלוא לוגמיו, [ויאכל עוגה או פת שיעור כזית, כדי שהיין לא יפריענו בתפלתו, (ראה במשנ”ב סי’ תעג ס”ק יד. ודו”ק). אם לא ששותה יין שאינו משכר, כגון מיץ ענבים]. ויחזור ויקדש גם לאחר התפלה. ואדם חלש שצריך לאכול אכילת עראי בשבת בין שחרית למוסף, ואין שם יין שיקדש עליו, מותר לו לאכול בלי קידוש, ויקדש אחר מוסף. [שם עמוד קלא].
נה. מותר לקרוע בשבת את הנייר העוטף את הגלולה. ומותר לקרוע את הנייר גם במקום האותיות, ואין בזה איסור מוחק בשבת. ומכל מקום המחמיר לקרוע שלא במקום האותיות תבא עליו ברכה. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קלב].
נו. חולה שאין בו סכנה שנפל למשכב מחמת חוליו, ויש צורך לערבב לו מי חמצן במים כדי לגרגר בהם, מותר לעשות כן בשבת. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קלג].
נז. מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, או שיש לו מכאובים קלים, וכן החש בראשו, אסור לו לבלוע כדורים או סירופ, וכן אסור לעשות לו שום רפואה בשבת. [ואפילו על-ידי גוי אסור לעשות לו רפואה בשבת]. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קלג].
נח. אולם אם התחיל ליקח מהכדורים מערב-שבת, מותר להמשיך ליקח מהם גם בשבת, כל שהפסקת לקיחתן תגרום לו שיצטער הרבה. וכל שכן אם לוקח תרופות אנטיביוטיות שיש חשש שהפסקת לקיחתן בשבת תגרום לו נזק. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קלה].
נט. יש אומרים שאיסור לקיחת תרופות בשבת קיים גם ביום טוב. ויש חולקים ומתירים ליקח תרופות ביום טוב גם למי שיש לו מיחוש בעלמא. והעיקר להלכה כסברא אחרונה שמותר לקחת תרופות [מוכנות] ביום טוב. וכל שכן שיש להקל בזה ביום טוב שני של גלויות. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קלח].
ס. יש מתירים לבלוע בשבת כדורי “אספירין” אף למי שסובל ממיחוש בעלמא, כיון שכיום רגילים בזה הרבה בני אדם אפילו בריאים למניעת הצטננות, וכדומה. ויש חולקים. ולדינא, כל שכואב הראש ויש לו צער גדול, מותר לקחת כדור אספירין או אקמול לבולעם, להשקיט הכאב ולהרגיעו, ובפרט באספירין שהרבה בריאים לוקחים אותו לדלל הדם, וחשוב כעין מאכל בריאים. ומה שנתבאר בילקו”י [שבת ד’ עמוד קמא] שיעשה בשינוי, וכגון שיכרכנה בסיב, או לקחתה דרך שפופרת, או שיתן את הכדור במים פושרים עד שימס, וישתה, כל זה מדרך חומרא אם יכול יעשה כן. ובזה יזהר שלא יערבב את האבקה במים מועטים, אלא יעשה בלילה רכה. אבל אם קשה לו להחמיר יסמוך על עיקר הדין. [ילקו”י שם עמ’ קמא. הליכות עולם ח”ד עמ’ קסו].
סא. יש אומרים שכל תרופה שאין מטרתה לרפואה אלא רק לשיכוך כאבים, כגון גלולות “אקמול”, אינה בכלל גזירת שחיקת סממנים, ומותר לבלוע תרופה זו אף במיחוש בעלמא. וכן מותר להתיז ספריי מיוחד להרדמת מקום הכאב, כמו כאב שיניים וכדומה. ויש חולקים. ועל כל פנים מי שהתרגל לבלוע כדורי הרגעה לשיכוך כאבים, ונצרך אליהם כל כך עד שהגוף התמכר אליהם, ואם אינו לוקחם מרגיש חולשה וכאבים, מותר ללוקחם בשבת. [ילקו”י שבת ד’ עמ’ קמג, ותח. ובירחון קול תורה אלול תשס”ג עמ’ יט. ושם תשובה על מי שחלק בזה].
סב. הסובל מנדודי שינה ואינו יכול להירדם אלא על-ידי שיקח כדורי שינה, יש להקל לו ליקח כדורי שינה בשבת, כל שאי אפשר לו בלא זה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קמג].
סג. מותר לבלוע בשבת כדורי מרץ להפגת שינה, בפרט אם עושה כן מפני שרצונו ללמוד או לשאר דבר מצוה. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קמד].
סד. מותר לבלוע כדורי ויטמינים בשבת, גם לאדם בריא הבולעם כדי לחזק את מזגו, ואין לחוש בזה לאיסור רפואה בשבת. ואפילו אם כוונתו שלא יחלה. וכל שכן שיש להקל בזה למעוברות ומניקות וילדים קטנים. ומכל מקום עדיף להתחיל ליקח מהם מערב-שבת. ומי שיכול להימנע מזה בשבת בלא שום קושי, תבוא עליו ברכה. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קמה].
סה. אין להקל להזריק בשבת ויטמינים או קאלציום וכדומה לבהמה. [ילקו”י שבת ד’ עמ’ קמה].
סו. אשה שצריכה לבלוע כדורים במשך כמה ימים כדי שתוכל להתעבר, מותר לה לבלוע מהם גם בשבת, בפרט אם כבר התחילה לבלוע מהם מערב שבת. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמו’ קמו].
סז. אשה הצריכה לקחת כדור כדי שלא תתעבר [באופן שקיבלה היתר מרב על עצם הדבר], כיון שהתחילה מערב שבת יכולה להמשיך לקחת הכדורים בשבת, ובפרט אם על ידי הפסקת לקיחת הכדורים תבוא לידי סיבוכים ותגיע לידי חולי. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמוד קמז].
סח. אדם בריא שאינו חולה כלל, מותר לו לאכול ולשתות לרפואה אוכלים ומשקים שאינם מאכל בריאים, שלא גזרו חכמים משום שחיקת סממנים אלא במי שיש לו מיחוש, אבל לבריא מותר. ואפילו אם אינו אוכל מהם לרעבונו או שותה לצמאונו, אלא אוכל ושותה מהם לרפואה, כלומר לחזק מזגו, מותר. ולכן מותר גם למי שניחר גרונו ואין לו מכה בגרונו, לגמוע ביצה חיה, כדי שיהיה קולו צלול, אף על פי שאינה ראויה לאכילה לרוב העולם. (שמטעם זה אם בישלה גוי אסורה משום בישולי גויים, ולא נחשבת כדבר שנאכל כמות שהוא חי שאין בו דין בישולי גויים). וכן מי שיש לו צרבת, רשאי לשתות אבקת סודה לשתיה אף שאינה מאכל בריאים. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קמח].
סט. אסור לתת פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שיש לו עצירות, אלא אם כן ישים אותה בשינוי, שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קנ].
ע. החש כאבים עזים במקום פנימי בגופו והדבר מעורר חשש למחלה פנימית מסוכנת, [כמו פנדציט, או אולקוס במצב חמור], מותר לחלל עליו את השבת אף על-ידי ישראל, וכגון להזמין רופא או להעבירו לחדר מיון וכן כל כיוצא בזה. אבל אם חש כאבים בבטנו והוא מתחזק והולך כבריא, אין לחלל עליו את השבת. וכן אסור לו לבלוע כדורי הרגעה, שמאחר שהוא מתחזק והולך כבריא, אין דינו כדין חולה שנפל למשכב. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קנ].
עא. מי שחש בבטנו ויגדל הכאב מאד, (אפילו אם לא חלה כל גופו, ולא נפל למשכב), שרפואתו להניח בקבוק גומי חם על מקום הכאב, מותר למלאותו מים חמים שהוחמו מערב שבת. (לאחר שיריק את המים שבתוכו שכבר נתקררו). ואין בזה איסור הטמנה בשבת. [וכבר ביארנו שאין הבקבוק נחשב למוקצה בשבת]. וכן מותר לו להניח על בטנו כלי שהיו בו מים חמים והכלי עדיין חם, או מגבת יבשה שנתחממה. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קנא].
עב. חולה שיש לו כאב בטן, והרופא דורש לחמם את איזור הבטן, מותר לומר לנכרי להדליק כר חשמלי כדי להניחו על הבטן. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קנא בהערה].
עג. מי שחש בגרונו או בבטנו מותר לו לשתות תה עם לימון, או עם דבש, נענע, שיבא, וכדומה, ואין בזה משום איסור רפואה בשבת, אחר שגם דרך הבריאים לשתותו. וכן מותר לו מטעם זה לשתות קוניאק או ארק. ואם לא הועילו, יש להתייעץ מיד עם רופא, אפילו על ידי חילול שבת, כגון טלפון וכיו”ב, שאפשר שהכאבים הם תוצאה של דלקת התוספתן (פנדציט). ובכאבי בטן של תינוקות, שיש לחוש לחסימה במעיים, צריך למהר להזעיק רופא ילדים, כי זהו חשש סכנה, ואסור להתמהמה. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קנד].
עד. הסובל מעצירות, מותר לו לאכול בשבת מיני פירות משלשלים, כגון פירות מיובשים, אף שכוונתו לרפואה. אך לא ירבה בפירות המשלשלין, כדי שלא יתבטל מעונג שבת. וכן לא ירבה לאכול פירות הגורמים לעצירות, כגון בננות, כדי שלא יצטער ויתבטל מעונג שבת. [ואם אוכל סמוך לצאת השבת, אין צריך לדקדק בזה]. והסובל בשבת משלשול, מותר לקחת תרופה נגד שלשול כפי עצת הרופא, וימעט באכילה וירבה בשתיה. ואם יש חשש שהחולה איבד נוזלים, יש להחישו לבית החולים, שמא יצטרך לנוזלים דרך הוריד. וכל שכן בשלשולים אצל תינוקות שהוא ספק סכנה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד קנה].
עה. הסובל מצרידות מותר לו למצוץ בשבת סוכריות המיוחדות לצרידות שגם בריאים מוצצים אותם, או סוכריות דבש וכדומה, אף שכל כוונתו למניעת הצרידות. [אמנם בצרידות שאינה מחמת חולי בגרון נראה דשרי בכל אופן]. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קנו]
עו. שליח צבור הרוצה לצחצח את קולו קודם התפלה, מותר לו לגמוע ביצה חיה בשבת, ואין בזה איסור רפואה בשבת. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קנו].
עז. שליח צבור הגומע ביצה חיה לצחצוח קולו, מותר לו לגומעה אף קודם שחרית, אך נכון יותר שקודם יברך את ברכות השחר וברכות התורה, ויקרא קריאת שמע עד והיה אם שמוע. [שם עמ’ קנז].
עח. מותר להריח טבק-הרחה בשבת, אף אם מועיל קצת לרפואה. וגם כוונתו לרפואה, ולכן אדם שנשתכר בשבת שרפואתו לשאוף טבק הרחה, מותר לו להריח מהטבק בשבת, ואין לאוסרו משום גזירת שחיקת סממנים, כיון שנתפשטה הרחתו גם אצל הבריאים. ואף ביום הכיפורים מותר לשאוף טבק הרחה, שלא אסרו אלא חמשה עינויים בלבד. [ילקו”י שם עמוד קנז].
עט. מי שלקה בנזלת חריפה עד שקשה לו לנשום דרך החוטם, מותר לו להריח במשחה הנקראת “ויקס”, שעל ידי ריחה החזק והחריף נפתחים צינורות הנשימה, כיון שמשחה זו אין עיקרה לרפואה אלא לפתוח דרכי הנשימה וירווח לו לפי שעה. [ילקו”י שבת ד’ עמוד קנח].
פ. אדם הסובל מניזול קשה המפריעו בדרכי הנשימה, והגיע למצב שכמעט חלה כל גופו, יש להקל לו להטיף לחוטמו טיפות-אף בשבת. ויש להקל בזה אף על-ידי ישראל. אבל אם לא חלה כל גופו, והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו כן. [ש”ע שכח ס”א]. אך על-ידי גוי מותר, דאף שהחולה מסייעו, מסייע אין בו ממש. [הליכות עולם ח”ד עמוד קעט]. וכשיש ספק אם הגיע למצב שחלה כל גופו או לאו, יש להקל שספק דרבנן לקולא. [ילקו”י שבת ד’ עמ’ קנח].
פא. הסובל מכאב מועט בשיניו, אסור לו ליקח כדור הרגעה בשבת, אלא אם כן התחיל לבלוע כדורים מערב שבת. אך רשאי לשתות עראק או קונייאק, למרות שכל כוונתו לצורך רפואה, מכיון שאין הדבר ניכר שעושה כן לצורך רפואה. ולכן לא ישהה את המשקה בפיו, וכן לא יגמע את המשקה לתוך פיו ויפלוט, שאז ניכר שעושה כן לצורך רפואה. וכן לא יגמע חומץ על שיניו, שהרי ניכר שעושה כן לרפואה. ואם כאביו חזקים כל כך עד שמצטער הרבה, מותר לו אף להשהות את המשקה החריף בפיו, ויבלענו אחר כך. ואם מצטער עד שנחלה כל גופו מותר אפילו לגמוע שכר ולפלוט. וכן מותר להניח תמצית של “צפורן” על השן להרגיע הכאב. וכן מותר לבלוע כדור הרגעה, אחר שחלה ונפל למשכב. [ילקו”י שבת ד’ עמוד קנט].
פב. אם קיים חשש סכנה מחמת ריבוי המוגלה בחניכיים וכדומה, יש להתייעץ עם רופא, כי פעמים שאף צריך לחלל שבת, [על פי חוות דעת של רופא]. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קסא].
פג. מי שיש לו כאב גדול בשיניו, אבל אין שם חשש סכנה, מותר לומר לרופא גוי לעקור את שינו בשבת, ואף אם לא חלה כל גופו מפני כך אלא שהוא מצטער. ואף על פי שהוא מסייע לגוי בפתיחת פיו, מסייע אין בו ממש (שבת צג.). אולם אין לומר לו בפירוש שיעשה עבורו מלאכות האסורות מן התורה, כי לא הותרו בזה אלא מלאכות שאיסורן מדרבנן. ואם נתקף בכאב עז מאד, ולא הועילו לו כדורי הרגעה, ואין שם רופא גוי, רשאי ללכת אפילו אל רופא ישראל, שיטפל בו כדרך הרופאים, מפני שהוא קרוב לפיקוח נפש. ומי שעקרו לו את השן, או שיש לו דלקת קלה בחניכיו, ורוצה לגרגר מי מלח או אבקת סודה (שהוא מועיל לרפואה), אם אינו חולה שנפל למשכב מחמת עקירת השן, אין לו לעשות כן, אחר שהדבר ניכר שעושה כן לרפואה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קסב].
פד. הסובל מצרבת מותר לו לאכול בשבת מלפפון חי, או שאר ירקות חיים, וכן לשתות מי סודה, להעברת הצרבת, למרות שכל כוונתו להעביר את הצרבת, מכיון שדברים אלו מאכל בריאים הם, ולא גזרו בהם משום איסור רפואה בשבת, ובפרט שאין זה ברור אם הצרבת נחשבת כחולי. ויש מתירים אף לשתות בשבת תמיסת סודה לשתיה לצורך זה. ויש אוסרים בזה מאחר שאין הבריאים רגילים לשתותה. ונכון שיתן את הסודה לשתיה לתוך כוס תה וישתה קימעא קימעא. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קסד].
פה. המרבה להזיע בקיץ, מותר לו לפזר אבקת טאלק רגילה בגופו במקומות שבהם הוא מזיע. ואף אם סובל מגירויים בעור והטאלק משמש לו גם לרפואה, מותר, שהרי לא ניכר שכוונתו לרפואה, וגם בריאים משתמשים באבקה זו. וכן מותר ליתן טאלק לתוך נעליו כדי למנוע זיעה. וכן מותר להשתמש באבקת טאלק לתינוקות המרבים להרטיב. [ילקו”י שם עמ’ קסו].
פו. והוא הדין שמותר להתיז לתוך הפה מספריי מיוחד כדי להעביר את ריח הפה, שאין זה בכלל גזירת איסור רפואה בשבת. [ילקו”י שבת כרך ד עמוד קסז].
פז. מותר לאדם לסוך את ידיו בשבת בשמן לתענוג, כל שאין עורו סדוק בכפות ידיו, שאז אינו עושה כן לרפואה. אולם אסור לסוך את הגוף בשמן ולמשמש בכח, ולפיכך אסור לאדם בריא לעשות מסג’ בשבת, אם ממשמש בכח, אך מותר לעשות כן בנחת. ומי שנתפס גבו או צוארו, וחש כאבים עד שנחלש כל גופו ונפל למשכב, דינו כדין חולה שאין בו סכנה, ומותר לעשות לו מסג’ אפילו בחוזק. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קסט].
פח. יש אומרים שאסור להתעמל בשבת גם כשאינו מכוין להזיע בהתעמלות זו, והוא מטעם עובדין דחול. ויש אומרים שאין איסור להתעמל בשבת אלא כשמתכוין להזיע, וכגון שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע. וטעם האיסור הוא משום גזירת שחיקת סממנים, שחכמים חששו שיבואו לשחוק סממנים כדי לגמעם בשביל להזיע. אבל כל שאינו מתכוין להזיע מותר להתעמל בשבת. ואף שהעיקר כסברא אחרונה, מכל מקום ראוי להחמיר שלא להתעמל בשבת, גם אם אינו מתכוין להזיע, ותבוא עליו ברכה. [ילקו”י שבת ד עמוד קסט].
פט. מותר לטייל בשבת אחר האכילה, גם אם כל כוונתו לשם בריאות, הואיל ואין הדבר ניכר שעושה כן לשם בריאות. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קעב].
צ. מי שדרכו לרוץ ריצה קלה בכל בוקר מטעמי בריאות, ומכוין להגיע לידי הזעה בריצה זו, אין לו לרוץ בשבת, אלא ילך בהליכה מהירה, באופן שלא יזיע. [ילקו”י שבת ד’ עמוד קעב בהערה].
צא. מי שעבר התקפת לב, והרופא ציוה עליו לעשות תרגילים מסויימים בכל יום, מותר לו לעשות תרגילים אלה בשבת, אף אם מגיע לידי הזעה. דיש לחשוב אותו לכל הפחות כחולה שאין בו סכנה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קעב].
צב. מותר לעשות דיאטה בשבת, על-ידי שמצמצם באכילתו, ובלבד שיאכל פת כשיעור בסעודות שבת. [ילקו”י שבת כרך ד’ עמוד קעג].
צג. מותר לשבת בשבת בשמש כדי להשתזף [כמובן במקום צנוע], ואין לאסור בזה משום איסור רפואה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד קעג. ושבת כרך א’ סימן רצ].
