א. בזמן הזה יש לחלל את השבת על כל חולה מסוכן גם אם אינו שומר תורה ומצוות, ואף על מחלל שבת בפרהסיא. שמלבד מה שיש להתיר מפני שיש לתלות שהרהרו תשובה בלבם, יש להתיר שיש לחוש שגם רופאים חפשיים יסרבו לטפל בחולים דתיים, ויבואו לידי סכנה. ומטעם זה גם אדם חפשי שנפצע בתאונה מתוך חילול שבת ואיבד הכרתו, אף שאין לתלות שחזר בתשובה, מותר לרופא דתי לטפל בו ולהצילו גם במלאכות דאורייתא. וכדאי לרופאים החרדים לדבר ה’, שכאשר יש צורך לטפל בשבת בחולים מחללי שבת בפרהסיא, יעשו המלאכות דאורייתא על ידי שנים ביחד, וכדקי”ל שנים שעשאוה פטורים (שבת צב:). וכיון דהוי איסור דרבנן יש להקל אפילו משום איבה בלבד. ואם אירע פיגוע חבלני בשבת, צריך להזעיק מיד אמבולנס כדי לטפל בנפגעים, אף אם כל הנפגעים אינם שומרי תורה ומצוות. וכן מותר לחלל שבת גם עבור תינוק שנשבה בין הגויים, שידוע שהוא מזרע ישראל, אף שאינו שומר תורה ומצוות. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד רנא].
ב. הדבר ברור שיש לחלל את השבת גם על גוסס, למרות שמדובר בהצלת חיי שעה בלבד, שאין לו סיכוי לחיות אפילו מיעוטא דמיעוטא, אף על פי כן משום חיי שעה מחללים עליו את השבת. ואין הבדל בזה בין גוסס בידי שמים, לבין מי שגוסס על-ידי פגיעה מידי אדם. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד רנה. לוית חן סי’ צג-צד].
ג. והוא הדין שמחללין שבת גם על אדם שהוא טריפה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד עמוד רנו].
ד. מחללין את השבת גם על חולה מסוכן שבודאי לא יקום מחליו, וגם לא יגיע לשבת הבאה שיוכל לשומרה, וכל הרפואות שיעשו בשבילו לא יועילו לו אלא לימים אחדים בלבד. [לוית חן סי’ צג-צד. ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רנו].
ה. מחללים את השבת גם עבור פיקוח נפש של חרש או שוטה שחלו חולי שיש בו סכנה. [לוית חן שם. ילקוט יוסף שבת ד עמוד רנח].
ו. בזמנינו יש לחלל את השבת גם על תינוק חולה שיש בו סכנה שהוא נפל, שטרם מלאו לו שלושים יום. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רסב].
ז. מי שניסה לאבד עצמו לדעת על ידי ששתה סם רעיל וכיו”ב, ובא לידי סכנה, מחוייבים לעשות ככל האפשר כדי להצילו, ואף מחללים עליו את השבת. למרות שפשע פשע חמור שניסה לטרוף נפשו בכפו, שהוא עוון חמור מאד. ואפילו הוא מוחה בידם, וצועק שברצונו למות, אין שומעים לו, מפני שאין נפשו של האדם קנינו אלא קנין הקב”ה. [שבת ד’ עמ’ רסב].
ח. מעיקר הדין מותר לרופא ישראל לטפל בחולים נכרים בשבת, באופן שאין הטיפול סובל דיחוי, אפילו במלאכות דאורייתא, שעושה כן בשביל הצלת נפשות חולי ישראל המטופלים בבתי חולים נכרים בחוץ לארץ, שאם לא יחללו את השבת על חולה גוי, יש לחוש שבמקרה אחר רופא גוי יתנקם ובבתי החולים בחוץ לארץ לא יטפלו בחולה ישראל שיש בו סכנה. וכל שכן שיש להקל בזה ברופא העובד בבית חולים, שמחוייב על פי חוק המדינה לטפל בכל החולים ללא הבדל לאום, ואם לא יטפל בהם צפוי לעונש על פי החוק, מכיון שאז אינו מתכוין לחלל את השבת אלא כדי להנצל מהעונש, ולדעת איזה פוסקים הדבר נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה שאין חייבים עליה מן התורה. ולכתחלה יש להשתדל לעשות את כל המלאכות האסורות מן התורה על ידי שנים, כדי שיהיה בכלל הדין שנים שעשאוה פטורים, או בשינוי ככל האפשר. אבל כשאי אפשר שהטיפול ייעשה על ידי שנים, ויש חשש שהדבר יוודע אם יימנע מלטפל בגוי, מותר לחלל עליו שבת גם במלאכות גמורות, להצלת החולה. ומכל מקום כל מה שאפשר לו להשתמט, כגון שמתנצל שהוא עסוק בטיפול בחולה יהודי אחר וכיו”ב, חייב לעשות כן. ומה טוב שהנהלות בתי החולים שבארץ ישראל, ידאגו שיהיו רופאים ואחיות נכרים, שיטפלו בחולים נכרים, ורופאי ישראל יטפלו רק באיסורי שבות דרבנן. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמוד רסו, ותיא. שארית יוסף ח”ג עמוד תלא. יבי”א ח”ח סימן לח].
ט. אם נפלה דליקה בחצר וירא שתתפשט האש לחצר אחרת והנמצאים שם יבואו לידי חשש סכנה, וכגון שיש שם חולים או קטנים שאין ביכולתם לברוח מהר, וגם אי אפשר לחלצם מהמקום במהירות, מכבין את הדליקה בשבת בכל אופן, הן ע”י הזמנת מכבי-האש, והן באופן עצמי, כדי שלא יבואו לידי חשש סכנה. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רעב].
י. מי שנפלה עליו מפולת בשבת, מפנים מעליו את המפולת כדי לחלצו, אף אם יש ספק גדול אם הוא עדיין חי, ואף אם יש ספק אם בכלל יש שם אדם, או אם יהודי או גוי, יש לפקח את הגל בשבת גם בפעולות הכרוכות באיסורי תורה. ואם מצאוהו תחת המפולת ובדקו ומצאו שאינו נושם, אף על פי כן מחללים עליו את השבת, כיון שבזמנינו אפשר לבצע בו פעולות החייאה שונות וחוזר ונושם כדרכו. וכל שיש סיכוי כל שהוא להצילו מחללים עליו את השבת. שבזמנינו עינינו הרואות שפעמים רבות מועילה הנשמה מלאכותית להחזרת האדם לנשימה רגילה אף במקרים מסובכים, כגון מי שנפצע בתאונת דרכים, או למי שנפל ממקום גבוה, ואחר זמן מה חוזר ונושם כרגיל על-ידי הנשמה מלאכותית. ולכן בודאי שצריכים לחלל עליו שבת אפילו אם הפסיק לנשום, כל שיש סיכוי קלוש להצילו. [ילקו”י שבת ד’ עמוד ערב].
יא. רגע קביעת המות בזמן הזה, הוא אף שהאדם הפסיק לנשום, צריך שיהיה מוטל כאבן דומם, ואין בו כל דופק בשום אחד מאברי הגוף, ואפי’ לא בסמוך ללב, או מערכת הנשימה. ולא אחת קורה שבראש לא מורגש שום דופק, אבל בסמוך ללב עדיין מורגש דופק כל שהוא. [ילקוט יוסף שבת כרך ד’ עמוד רעו בהערה. ושם דן גבי מוות מוחי].
יב. בית שקרס ורבים נלכדו מתחת לעיי המפולת, והמצילים חייבים לעלות על ההריסות עם טרקטור ומנוף, כדי להציל את הלכודים תחת עיי המפולת. וקרוב לודאי שבפעולות ההצלה הראשונות יהרגו בידים חלק מהלכודים, ואם לא יתחילו בפינוי ההריסות ימותו כל הלכודים תחת המפולת, יש אומרים שמותר לגרום בידים למותם של יחידים כדי להציל לכל הפחות חלק מהלכודים, כל שאין שום דרך אחרת. ויש אומרים דשב ואל תעשה עדיף. [שם עמוד רעה בהערה].
יג. אין כל היתר על פי ההלכה לנתק חולה ממכשירי ההנשמה שהוא מחובר אליהם, אף אם הרופאים אומרים שאין שום סיכוי שהוא יחזור לחיים. [ילקוט יוסף שבת ד’ עמוד רעו].
