א. אסור להשמיע קול בכלי שיר בשבת, שמא יתקן כלי שיר. ולאו דוקא בכלי שיר, אלא אפילו ביד, כגון להכות כף אל כף כשהוא במקום שמחה ושיר, אסור. ולא אסרו אלא בקול של שיר. וכל שכן שאסור להשמיע כלי שיר הפועלים ע”י חשמל או מגבר. [ילקו”י שבת ה’ עמ’ סו].
ב. מותר להכות כף אל כף בשבת כדי לעורר את הישנים מתרדמתם, שמאחר ואינו דרך שירה אין בזה איסור משום השמעת קול בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד סז].
ג. אף על פי שכל השמעת קול שאינה דרך שירה מותרת בשבת, מכל מקום מי שהופקד לשמור את הפירות, ורוצה להכות כף אל כף כדי להבריח את העופות, אסור לו לעשות כן, אף שאינו דרך שיר, דחיישינן שמא יטול צרור ויזרוק לרשות הרבים כשירצה להבריחם. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד סח].
ד. אין להכות על השלחן בשבת בכף או מזלג לפי קצב השירה. אבל מותר להכות בכף על בקבוק או על כוס, כדי להשתיק את קהל המסובים, שהרי אינו עושה כן דרך שירה. ולכן מותר לדפוק במפתח על הדלת, כדי שיפתחו הדלת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד סח].
ה. מצוה רבה לבטל מה שיש נוהגים להכות בעת השירה בשבת בכפות ומזלגות על כלי נחושת או בצלחת. ואף בסעודת חתן וכלה אין להקל בזה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד סט].
ו. מה שיש נוהגים למחוא כף בשבת אחר שמיעת נאום וכדומה, אין בזה איסור, שהרי אין כאן כל כוונה לשירה. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד סט].
ז. מותר להכות כף אל כף כדי להשתיק התינוק, ואם עושה כן דרך שירה יכה על גב היד ולא כדרכו בימי החול. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד סט].
ח. המקישים את האגודל באמה, ומשמיעים קול, כדי לשחק עם התינוק, אם עושים כן בדרך שירה, יש למונעם מכך, אבל אם אין עושים כן בדרך שירה, אין בזה איסור.
ט. אלו שקוראים לחבריהם בשבת ומצפצפים בפיהם בשריקה, אין בזה איסור מצד השמעת קול בשבת, דכיון שעושים כן בפה לא גזרו בזה. והמחמיר תבא עליו ברכה, ובלאו הכי אין דרך בני התורה לשרוק בפיהם גם בימי החול. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד ע].
י. אסור לנגן בכלי שיר או בזוג ופעמונים בשבת, אפילו בשמחת חתן וכלה, ואפילו לדעת הרמ”א שכתב “שבזמן הזה שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר, ואפשר שעל פי זה נהגו להקל בכל”, היינו דוקא לענין טיפוח וריקוד, אבל לנגן בכלי שיר, חלילה להקל על-ידי ישראל. והרוצה להקל בזה יש למחות בידו. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עב].
יא. יש להחמיר שלא לומר לגוי לנגן בכלי שיר בשמחה של מצוה בשבת, אפילו בכלי שיר שאינם פועלים על-ידי חשמל, חוץ משמחת חתן וכלה. ולכן אסור לומר לגוי לנגן בכלי שיר בשמחת תורה. ועל-ידי ישראל אפילו לקשקש בפעמונים אסור. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עג].
יב. קיימא לן שבות דשבות במקום מצוה מותר, והיינו אפילו במקום מצוה שיש בה הנאת הגוף, כגון לומר לגוי בשבת שיביא לו פת לסעודת שבת, וכמו שפסק כיוצא בזה מרן בשלחן ערוך (סימן שלח סעיף ב), שמותר לומר לגוי בשבת לנגן בכלי שיר לשמחת חתן וכלה, משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה, אף על פי שיש במצוה זו גם הנאת הגוף. ושלא כדברי הערך השלחן שאוסר שבות דשבות במקום מצוה שיש בה הנאת הגוף, והוא עצמו מודה שדעת מרן השלחן ערוך להתיר. ואנן אתכא דמרן סמכינן.
יג. יש אומרים שלא הותר שבות דשבות במקום מצוה או במקום חולי, אלא כשהשבות האחד על ידי גוי, אבל שבות דשבות ששניהם על ידי ישראל, אסור אפילו במקום מצוה. ויש חולקים ואומרים שלעולם יש להקל בשבות דשבות במקום מצוה אפילו שני השבותים נעשים על ידי ישראל, ויש לסמוך עליהם להקל כשיש צורך בכך.
יד. מותר להקיש בשבת על הדלת וכיוצא בזה. וכן מותר להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבועה בה, מאחר שכל זה אינו דרך שיר וגם אינו מתכוין לשיר. וכן הוא דעת מרן השלחן ערוך. אולם לדעת הרמ”א אין להקל בזה, אחר שעושה כן בכלי המיוחד לכך. והדבר פשוט שלכל הדעות אסור להשתמש בשבת בפעמון חשמלי. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עד].
טו. דלת אשר עם פתיחתה נשמע קול פעמונים בצידה הפנימי, והפעמונים תלויים בה כדי שבני הבית ידעו על כניסת אדם לבית, מותר לפותחה בשבת, אף שנשמע קול מהפעמון דרך נגינה. ואין בזה איסור משום השמעת קול בשבת. ומכל מקום המחמיר להסיר את הפעמון מהדלת מערב שבת, תבוא עליו ברכה.
טז. פעמון הפועל על-ידי כח חשמלי, התלוי במשקוף הדלת, ואשר עם פתיחת הדלת הפעמון משמיע קול, צריך להסירו מערב שבת, כדי שלא לגרום חילול שבת עם פתיחת הדלת. [ילקוט יוסף שבת ה עמוד עה].
יז. כבר פשט המנהג בכל המקומות לתת על הספר תורה פעמונים המשמיעים קול, ואין בזה איסור משום משמיע קול בשבת. אבל אין ליטול את הפעמונים של הספר תורה ולקשקש בהם, אפילו בשמחת תורה, מאחר ודמי קצת לכלי שיר. והמקילים בזה צריכים לבטל מנהגם. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עז. ועמוד פז, ועמ’ שעח. ושארית יוסף חלק ג’ עמוד תלו].
יח. פרוכת שתלויים בה פעמונים המשמיעים קול עם הזזת הפרוכת בעת פתיחת ההיכל, אין צורך להסירה מערב שבת, שהרי פעמונים אלה עשויים לצורך מצוה להודיע לעם על פתיחת ההיכל ואינו קול של שיר. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עז].
יט. מכשיר הנקרא “קולן”, שמשתמשים בו שליחי צבור וחזנים כדי להשוות את קול נגינתם, על ידי שנוקשים בו ומקרבים אותו לאזנם ושומעים קול נגינה דקה, שליח צבור הירא וחרד לדבר ה’ לכתחלה לא ישתמש בו בשבת ויום טוב, והשואל מורים לו להחמיר. ומכל מקום המיקל בזה מעצמו אין למחות בו ביד חזקה, שיש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עח].
כ. מותר לכוין שעון מעורר מערב שבת כדי שיצלצל בשבת, ואין בזה איסור משום משמיע קול בשבת. ויש אומרים שאם שכח למלאת את פעמון השעון ולהכינו לצלצול מערב שבת [על-ידי מתיחת הקפיץ], אסור למלאותו בשבת, מפני שגורם בשבת להשמעת קול, ויש מתירים, וכן עיקר לדינא. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד עט].
כא. שעון מעורר הפועל באמצעים מיכניים, מותר להרים את הכפתור בליל שבת כדי שעל-ידי כך השעון יצלצל בשעה הקבועה לפנות בוקר, שהרי אינו אלא מסיר את המונע בלבד. ויש לצדד להקל בזה גם בשעון מעורר עם בטרייה, שרוצה להרים את הכפתור כדי שהשעון יצלצל למחרת, שאינו אלא מסיר מונע וגורם לצלצול שאינו איסור תורה. [ילקוט יוסף שבת ה עמוד עט].
כב. שעון מעורר קפיצי [הפועל באמצעים מיכניים] שהתחיל לצלצל, מותר ללחוץ על הכפתור כדי להפסיק את הצלצול. ושעון אלקטרוני המצלצל בשבת, ומפריע לשינת הילדים וכדומה, יש לכסותו בכרים וכסתות, ונכון להחמיר שלא ללחוץ על הכפתור להפסיק את הצלצול, ובפרט שיש אומרים שדבר זה אסור לעשותו מעיקר הדין. [ילקוט יוסף שבת ה עמ’ פא].
