א. קוראים את ההלל בדילוג, בין ביחיד בין בצבור. וצריך לאומרו בשמחה ובנחת ובקול רנה ותודה, ולא במרוצה. ומנהג רע הוקבע בכמה מקומות שאומרים ההלל במרוצה כבלע את הקודש, הרצים יצאו דחופים, ועד מהרה ירוץ דברו, כל כי האי העדר טוב ממציאותו. אולם אין להאריך בניגונים, שהרי ראש חודש הוא יום שאין בו ביטול מלאכה לאנשים. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד רפו].
ב. מנהג האשכנזים לברך על הלל בראש חודש “לקרוא את ההלל”, אך הספרדים אין מברכים על ההלל בר”ח. ואין לספרדי לשנות ממנהגינו המיוסד על פי דעת הרמב”ם ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ויעשו כולם אגודה אחת לנהוג כאן בארץ ישראל כפסקי מרן זיע”א. וגם יוצאי מרוקו צריכים לנהוג כאן בארץ ישראל כפי המנהג בארץ ישראל, שלא לברך על ההלל בראש חודש, וכמו שהעיד על המנהג מרן בש”ע. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד רפו, ועמוד תח. וראה עוד בזה ביביע אומר חלק ב’ סימן לב אות ז’. וראה עוד בילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס”ד במבוא, ובירחון קול תורה אב תשס”ג, עמוד יד].
ג. ספרדי המתפלל בבית כנסת של אשכנזים בראש חודש, ועבר לפני התיבה כשליח צבור, אינו רשאי לברך על קריאת ההלל כמנהג אשכנז, דשב ואל תעשה עדיף, אלא יתן לאחד מהצבור שיברך על ההלל במקומו. וכן אם נוסע לחוץ לארץ למקום שנהגו לברך על ההלל, ועומד כשליח צבור, יתן לאחר לברך. [יביע אומר ח”א סי’ כט אות ו-ט, וח”ד סימן ט אות ו’, וחלק ח’ סימן כג אות יא, וביחוה דעת ח”ד סי’ לא. ובירחון קול תורה סיון תשס”ג עמוד עג, תשובה ע”ד החולקים בזה].
ד. ספרדי המתפלל עם אשכנזים בראש חודש, ושומע ברכה על ההלל מפי שליח צבור אשכנזי, לא יענה אמן, מאחר שלדעת הרמב”ם זו ברכה לבטלה. וטוב שיענה אמן בהרהור הלב. וכן השומע ברכת על מצות תפילין מאשכנזי, יהרהר אמן בלבו. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ שם. ושם השיב על טענת הגר”ש משאש זצ”ל בדין זה. ועיין עוד בשו”ת יביע אומר ח”א חאו”ח סי’ טו אות כה, וסימן כט אות יד, וח”ט חאו”ח סימן לח אות ג’. ושו”ת יחוה דעת ח”ד סימן לא. ושארית יוסף ח”א עמוד שלט].
ה. בני עדות המזרח שנהגו בחוץ לארץ לברך על ההלל בראש חודש, ועלו לארץ ישראל, עליהם לשנות ממנהגם ולנהוג כאן, בארץ ישראל, כמנהג כל יתר עדות המזרח שלא לברך על ההלל בראש חודש, כעדותו של מרן השלחן ערוך. ואם טעה ובירך על ההלל, יאמר מיד “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, שיש אומרים שלדידן הוי ברכה לבטלה. [יחוה דעת חלק ד’ סימן לא. ובתוספת נופך בילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמ’ רצ].
ו. מנהגינו לכפול את פסוקי ההלל מהפסוק “אודך כי עניתני וכו'” עד סוף ההלל, וכדעת האר”י ז”ל, ושלא כמנהג ספרד הקדמון. ואם שכח מלכפול פסוקים אלה, אין צריך לחזור. [שו”ת יביע אומר חלק ו’ סימן ה’ אות א’. ובתוספת נופך בילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד רצא].
ז. בהלל שאומרים בראש חודש, מותר לענות אמן גם על “תתקבל” ו”על ישראל”, וכן על אמן דברכות, גם באמצע הפרק. אבל אין לענות “ברוך הוא וברוך שמו”. וכל שכן שאין להפסיק בדברים בטלים באמצע ההלל. [שו”ת יביע אומר חלק ה’ סימן לב].
ח. ראוי לכתחלה לחוש לאומרים שיש לקרוא את ההלל בצבור, ואם נאנס ואינו יכול לקרוא את ההלל עם הצבור, יאמר ההלל אף בינו לבין עצמו. ויחיד שאחר להגיע לבית הכנסת בראש חודש, והצבור היו קוראים את ההלל, וחושש פן לא יוכל לקרוא את ההלל אחר כך עם הצבור, דשמא לא ימצא אחר כך מנין אחר, נכון שיקרא את ההלל עם הצבור, אף שעדיין לא התפלל. ואם מצא אחר-כך מנין אחר והתפלל בצבור יכול לחזור ולקרוא את ההלל עמהם, ואין בזה משום “כל הקורא הלל בכל יום הרי זה כמחרף ומגדף”. [יביע אומר חלק ה סימן לה].
ט. מי שטעה ובאמירת ההלל בראש חודש אמר פרק “לא לנו”, או פרק “אהבתי”, לא חשיב כהפסק, כיון שהם מענין ההלל בימים שגומרים בהם את ההלל. ולפיכך אינו צריך לחזור על אמירת ההלל כתקנתה בראש חודש. [שו”ת יביע אומר חלק ו’ סימן ה’ אות ה’].
י. מי שקרא את ההלל ושינה מסדר הפרשיות, שקראן להיפך שלא כסדר, לא יצא ידי חובה. [שו”ת יביע אומר חלק ג סימן יד חלק יורה דעה אות ג’].
יא. יחיד שהיה עומד בפסוקי דזמרה בימי ראש חודש, וחול המועד פסח, והצבור התחילו לומר את ההלל, אף שיש אומרים שמותר להפסיק לומר ההלל עם הצבור, מכל מקום שב ואל תעשה עדיף, וימשיך בתפלתו כרגיל, שלדעת האר”י ז”ל אין לומר דברים שלא כסדרן בסדר התפלה שתוקן בידי אנשי כנסת הגדולה והנביאים האחרונים. [שו”ת יביע אומר ח”ו סי’ ה אות ה’].
יב. מי שהפסיק בהלל ושהה זמן שהיה יכול לגמור את כולה, אינו צריך לחזור לראש. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד רצה].
יג. מצות קריאת ההלל מעומד, ולא יסמוך עצמו לכתל או לעמוד. ומכל מקום בדיעבד אם קרא את ההלל מיושב, אפילו בימים שגומרים בהם את ההלל, יצא. וכן זקן או חולה שאינם יכולים לעמוד בעת קריאת ההלל, מותר להם להשען על איזה דבר. ואם גם זה אי אפשר להם, יכולים לאומרו בישיבה או בשכיבה. [שו”ת יחוה דעת חלק ה’ עמ’ כג].
יד. נשים פטורות מקריאת ההלל, ואם ברצונן לאומרו בראש חודש רשאיות, ואין בזה שום חשש. אבל אסור לנשים ספרדיות לברך על ההלל בראש חודש. וכן ביו”ט, מלבד בליל פסח שהנשים חייבות לברך ולקרוא את ההלל. וחובה קדושה על מנהלי הסמינרים לבנות, שלא לחנך את הבנות הספרדיות לברך על ההלל בראש חודש, שאסור לאשכנזי להורות לספרדי נגד דעת מרן, ולכן עליהם לחנך את הבנות הספרדיות אך ורק לפי דעת מרן השלחן ערוך. ולדעת השלחן ערוך המברך על ההלל בראש חודש נושא שם שמים לבטלה, ואיסורא קעביד. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד רצו].
טו. מנהג הספרדים לומר את ההלל בראש חודש בבית האבל, ורק האבל עצמו אינו אומרו. ובירושלים נהגו הצבור לצאת לחדר אחר, או לדירה אחרת, וקוראים שם את ההלל, ואחר כך חוזרים לחדר שנפטר שם המת. ובשעת הדחק כשאין חדר אחר רחב ידים, יצא האבל לחדר אחר והם יקראו את ההלל. וכל זה כשהמת נפטר בבית האבל, אבל אם נפטר בבית חולים וכדומה, אף בירושלים רשאים הצבור לומר הלל בבית האבל, ורק האבל עצמו לא יאמר ההלל. ואם חל ביום השביעי לאבלות, נכון שיאמרו לאבל פסוקי נחמה קודם ההלל, “לא יבוא עוד שמשך וגו'”, ואז גם האבל יוכל לומר את ההלל. ובראש חודש טבת [חנוכה] גם האבל יגמור את ההלל. [יביע אומר ח”ד חלק יורה דעה סימן לג, ובחזון עובדיה חלק ב’ עמוד קפו].
טז. זמן קריאת ההלל הוא כל היום, ואם קרא קודם עמוד השחר יחזור ויקראנו אחר שעלה עמוד השחר. [ילקוט יוסף שבת ה’ עמ’ רצז].
יז. בנוסח יעלה ויבא שאומרים בראש חודש, נכון יותר לומר ביום ראש החודש הזה. [ולא ראש חודש]. [ילקוט יוסף תפלה ב’ עמוד תקלה. וכ”ה במחזור ויטרי ושבולי הלקט, ובזבחי צדק].
יח. בנוסח יעלה ויבא יש האומרים באופן כזה: יעלה ויבא, יגיע יראה וירצה, ישמע ויפקד ויזכר וכו’. וכן הוא הנוסח בסידורים ישנים. והרוצה לדקדק יאמר כן. [ילקו”י שבת ה’ עמ’ תטז].
יט. הנוסח הנכון לומר ביעלה ויבא כמנהגינו: לחן ולחסד ולרחמים, לחיים טובים ולשלום”. ומנהגינו לקרוא את ההלל בראשי חדשים בלא ברכה, וכן בחול המועד פסח. אבל בימי חג הסוכות, חג השבועות, יום טוב ראשון של פסח, ושמונת ימי החנוכה, מברכים בלשון “לגמור את ההלל. ואם טעה ובירך לקרוא את ההלל כמנהג האשכנזים, יתקן מיד תוך כדי דיבור ויאמר לגמור את ההלל. ואם עבר זמן תוך כדי דיבור, יצא, ואין לחזור ולברך. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד תטז].
כ. אחר קריאת ההלל אומרים לסגולה פסוק ואברהם זקן בא בימים. ורשאים לומר את פסוקי ההלל בעל פה, וכן פסוק ואברהם זקן, מאחר שהם שגורים בפי כל. [ילקוט יוסף שבת כרך ה’ עמוד רחצ. ועיין עוד בחלק ב’ עמוד קצו].
