א. ערב פסח שחל בשבת מקדימין את דרשת שבת הגדול ליום שבת ז’ ניסן, כדי להורות לעם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, בהלכות הפסח, כהגעלת כלים והכשרם, בדיקת החמץ וביעורו, ואפיית המצות, ובדיקת המרור מהתולעים, לצורך הסדר של ליל פסח. ומכל מקום גם בשבת ערב פסח שהוא שבת הגדול, סמוך לעת ערב, יש לדרוש בדברי אגדה, בסיפור יציאת מצרים, ובחיזוק האמונה. ויש להרחיב הדבור בתוכחות מוסר להוכיח את העם ולהזהירם גם על ביעור השאור שבעיסה במעשים הרעים, ומחמצת הדעות המשובשות, ונפיחת המדות המקולקלות ולהחזירם למוטב. וגם ביום טוב של פסח על הרבנים בכל אתר ואתר לדרוש בענינו של יום, כתקנת משה רבינו (מגילה ד. לב.), ולחזק את לבם באמונה של ביאת המשיח ולגאולת עם ישראל. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד יח, ובמהדורת תשס”ג עמודים לב ורנג].
ב. ערב פסח שחל להיות בשבת, בודקים את החמץ ביום חמישי בערב, אור ליום ששי י”ג ניסן, והבדיקה צריכה להיות לאור הנר, וכשאין מצוי אצלו נר שעוה יוכל לבדוק גם על ידי פנס כיס חשמלי, שאפשר לטלטלו ולהכניסו לחורים ולסדקים, לבדוק את החמץ כראוי. ומברכים לפני הבדיקה: “ברוך אתה ה’ אמ”ה אקב”ו על ביעור חמץ”. ואחר סיום הבדיקה יאמר: “כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא”. (כל החמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ). ויש להזהר להצניע החמץ שנשאר ונועד לאכילה ביום ששי וביום שבת, בפינה מיוחדת, כדי שלא יתפזר אנה ואנה ויצטרך בדיקה נוספת אחריו. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד מא, ובמהדורת תשס”ג עמוד סו, ועמוד רנד].
ג. ערב פסח שחל להיות בשבת, יש פוסקים שמצריכים את הבכורים להקדים התענית ליום חמישי. ויש חולקים ואומרים שהואיל ונדחה התענית ממקומו, שאי אפשר להתענות בשבת, ידחה לגמרי, ואין צורך להתענות כלל. ואף על פי שמרן השלחן ערוך פסק כדעה אחרונה להקל, וכן הוא מעיקר הדין, מכל מקום אם אפשר לבכורות להשתתף בסיום מסכת או בשאר סעודות מצוה, כגון ברית מילה, ופדיון הבן, וסעודת חתן וכלה, טוב לעשות כן. ואב שרגיל להתענות בכל שנה בערב פסח בשביל בנו הבכור עד שיגדל, פטור לגמרי בשנה זו מהתענית. וכן נקבות בכורות, אפילו במקומות שנהגו שהן מתענות בערבי פסחים בשאר שנים, בשנה זו פטורות לגמרי. ואין צורך שישתתפו בסיום מסכת לפטור עצמן מתענית, דהואיל ונדחה נדחה. ואם הבכור החמיר על עצמו וצם ביום חמישי י”ב ניסן, מותר לו לטעום פירות או עוגה פחות מכביצה קודם בדיקת חמץ. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד ק, ובמהדורת תשס”ג עמ’ רנד].
ד. אף על פי שביום ששי שהוא יום י”ג בניסן מותר לאכול חמץ כל היום, מכל מקום טוב לבער החמץ בערב שבת בשעה חמישית, כמו בערבי פסחים של שאר שנים, כדי שלא יבואו לטעות בשנה הבאה לבער החמץ אחר חצות היום. וישאיר מן החמץ מזון לשתי סעודות של שבת בלבד, לליל שבת, וליום שבת שחרית. ואין צריך לבטל החמץ שנית בשעת הביעור שביום הששי, אלא יבטלנו ביום שבת בבוקר לפני זמן איסורו. ואין לבשל לשבת זו תבשילי חמץ הנדבקים בכלים כגון דייסא של קמח וכיוצא בזה, כדי שלא יצטרכו להדיח הכלים בשבת לאחר הסעודה, שהרי הדחה זו אינה לצורך השבת, ואסור להדיח כלים בשבת שלא לצורך השבת. [עיין שבת קיח. ובש”ע סי’ שכג ס”י. חזון עובדיה פסח עמ’ מא, ובמהדורת תשס”ג עמ’ רנה].
ה. מותר לעשות מלאכה ביום ששי כמו בשאר ערבי שבתות של כל ימות השנה, ואפילו מלאכה מקצועית, וכמבואר לעיל, ובלבד שישתדל להכין צורכי הפסח כראוי. וממנחה קטנה דינו ככל ערב שבת. [שו”ת יביע אומר ח”ו סי’ מז. חזון עובדיה פסח עמוד פג, ובמהדורת תשס”ג עמ’ רנה].
ו. עלי החסא שיוצאים בהם ידי חובת מצות אכילת מרור בליל פסח, [כמבואר בפסחים לט. מצוה בחזרת, מאי חזרת, חסא, דחס רחמנא ופרקינן], יש לבודקם היטב בערב שבת מן התולעים שמצויים בהם. ויניחו אותם במקרר או במטלית לחה עד ליל הסדר, כדי שלא יכמושו. אבל לא ישרם במים מערב שבת, שאז יהיו כבושים, ואין יוצאים ידי חובה במרור שנכבש במים מעת לעת. ומיהו בדיעבד שנשרה המרור (החסא) במים מעת לעת או יותר, ואין לו מרור אחר לצאת בו ידי חובה, יכול לצאת בו ידי חובה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס”ג, עמוד רנו]
ז. ביום שבת ישכימו קום להתפלל שחרית עם “הנץ החמה”. ולא יאריכו בתפלה בניגונים ובפיוטים. וכן ישתדלו לא להעלות עולים נוספים לספר תורה, אלא שבעה עולים לחובת היום בלבד, כדי להספיק לסיים סעודת שחרית לפני זמן איסורו של החמץ. וההפטרה של שבת הגדול, ברוב הקהלות: “וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים”, שמסיימת בפסוק: “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא”. והוא על פי מאמר חז”ל (ראש השנה יא.): “בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל”. זולת במקום שהמנהג ברור להפטיר בהפטרת השבוע, שאז לא ישנו ממנהגם. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס”ג, עמוד רנז].
ח. יזהר מאד בסעודתו, שלא יתפזרו פירורי הלחם לכל עבר, ומיד לאחר הסעודה יצניע כל כלי החמץ במקום מיוחד, וינער המפה מפירורי החמץ שעליה אל תוך פח האשפה, ויצניע המפה עם כלי החמץ. ואם נשארו פרוסות שלמות מהלחם, יפררם עד שלא ישאר בכל אחת מהן אלא פחות מכזית, ואחר כך יזרקם לפח האשפה. וכל זה במטונף, אבל בלחם נקי לא יעשה כן. [ב”י סי’ תמד]. ומותר לכבד רצפת הבית במטאטה לנקותה שלא ישאר אפילו משהו של חמץ. וירחץ ידיו היטב, וכן ישטוף פיו במים היטב שלא ישאר בפיו פירורי חמץ ואפילו משהו. וטוב לנקות החמץ שבין שיניו בקיסם או בסיכה, ובזהירות כדי שלא יחבל ויוציא דם. ושינים תותבות יש לנקותם היטב ולשוטפם ולהדיחם במים חמים של כלי שני, ודיו, ואינם צריכים הגעלה כלל. ולאחר הסעודה יבטל החמץ, ויאמר: “כל חמירא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה, ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא”. (כל חמץ ושאור שיש ברשותי בין שראיתיו בין שלא ראיתיו, בין שבערתיו בין שלא ביערתיו, יתבטל ויהיה כעפר הארץ). [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס”ג, עמ’ רנח].
ט. אסרו חז”ל לאכול מצה בערב פסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בליל פסח, שהיא לשם מצוה. אולם אין איסור אכילת מצה בערב פסח נוהג אלא מהבוקר של יום ארבעה עשר, אבל בליל י”ד בניסן מותר לאכול מצה. וכן מותר לאכול בערב פסח מצה עשירה שנעשית בקמח כשר עם יין וסוכר, שהואיל ואין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בליל פסח, שהרי נאמר לחם עוני, לפיכך מותר לאכול ממנה ביום ארבעה עשר. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס”ג, עמוד רנט. שו”ת יחוה דעת חלק ו’ סימן כז].
י. מותר לאכול מצה מבושלת בערב פסח, שהואיל ואין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בליל פסח במצה שנתבשלה, מפני שאין בה טעם מצה, (כמבואר בפסחים מא. ובברכות לח: ובטור ושלחן ערוך סימן תסא סעיף ד), לפיכך אין איסור באכילתה בערב פסח, וכדין מצה עשירה. ויש חולקים וסוברים שהואיל וחל עליה איסור בעודה מצה אפויה, אף על פי שנתבשלה, לא פקע מעליה איסור אכילה בערב פסח. והעיקר כדעה ראשונה להתיר. ואף לדברי החולקים, כל שנתבשלה לפני ערב הפסח, (כגון כשחל ערב פסח בשבת, ובישל המצה מערב שבת), אין איסור כלל באכילתה בערב פסח. והוא הדין למצה מטוגנת שמותרת באכילה בערב הפסח. [שו”ת יביע אומר חלק ו’ חלק אורח חיים סי’ לט. ובחלק י’ בהערות לרב פעלים חלק ג’ אורח חיים סימן כז].
יא. כדי שלא יצטרך להשאיר חמץ בביתו בשבת, ויבוא לידי חשש מכשול ותקלה מפירורי החמץ הנשארים מהסעודה, (ובפרט כשנמצאים ילדים קטנים בבית וקיים חשש שיפזרו את החמץ אנה ואנה), וכן שלא יצטרך להניח את כלי החמץ שנשארו מסעודות השבת, שאין אפשרות לנקותם בשבת להדיחם כראוי שאין שבת מכין לחול, וישארו בבית כאבן שאין לה הופכים, עד מוצאי יום טוב של פסח, לפיכך ישנה עצה טובה ונכונה לנהוג לבער החמץ מכל וכל בערב שבת, לבלתי השאיר לו שריד כלל ועיקר, ולהצניע במקום מיוחד את כל כלי החמץ לאחר הדחתם ושטיפתם בערב שבת כראוי, ולהשתמש בשבת אך ורק בכלים הכשרים והמיוחדים לפסח, ובתבשילים ומאכלים הכשרים לפסח, ויקיים מצות סעודות שבת, במצה מבושלת בתוך מרק של בשר או של עוף, באופן שכזה: שלאחר שנתבשל התבשיל יורידנו מעל האש, ובעוד התבשיל שבסיר חם שהיד סולדת בו, יתן בזה אחר זה בתוך התבשיל כמה רקיקי מצות כדי צרכו, באופן שהמצה ספגה היטב טעם התבשיל, ואז יוכל לקיים בה מצות שלש סעודות. וטוב שלא יוציא את רקיקי המצות מתוך הסיר אלא עד שיצטנן התבשיל, ויוכל להוציא המצה בשלמותה, שלא תתפורר בתוך המרק, שיהיה אפשר לבצוע אותה בשבת ולברך עליה כשהיא שלימה [לחם משנה] המוציא וברכת המזון, כיון שנשאר עליה צורת פת, ובאופן שיש בה כזית. וכן הוא הדין שיוכל לטגנה בשמן, ויהיה אפשר לקיים בה סעודות שבת. ואם ירצה יוכל בליל שבת לסעוד אף על מצה רגילה, הואיל ובליל י”ד אין איסור כלל באכילת מצה, וכאמור לעיל, וביום שבת יקיים סעודת שחרית וכן סעודה שלישית במצה מבושלת או מטוגנת. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס”ג, עמוד רסב].
יב. הנוהג לפי העצה הנ”ל, יש לו לבטל את החמץ בשעת ביעורו בערב שבת. [מטה יהודה סימן תמד סעיף ב]. ואם לא ביטל יכול לבטל בשבת בזמן הביעור.
יג. סעודה שלישית שזמנה אחר המנחה אי אפשר לעשותה בחמץ, מפני שכבר הגיע זמן איסורו, ואי אפשר לעשותה במצה (רגילה) מפני שאסור לאכול מצה בערב פסח, לפיכך יש לעשות סעודה שלישית במצה עשירה, ויסעוד קודם שעה עשירית, (דהיינו שלש שעות קודם צאת הכוכבים בשעות זמניות) כדי שיוכל לאכול בלילה את המצה לתיאבון. ולכתחלה יאכל יותר מכביצה ממצה עשירה ויברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ולא יברך עליה ברכת המזון, שספק ברכות להקל. ויותר טוב לעשותה במצה מבושלת או מטוגנת, שהרי אין יוצאים בה ידי חובת מצה בלילה, ומכיון שיש עליה צורת פת יברך עליה בתחלה “המוציא לחם מן הארץ” (כשיש בה כזית, עיין סימן קסח סעיף י, ובאחרונים). ולבסוף יברך ברכת המזון. ויש להקדים סעודה זו לפני סוף שעה תשיעית [בשעות זמניות] מהיום, כדי שיוכל לאכול את המצה בלילה לתאבון. ואם נתאחר לעשות סעודה שלישית, יוכל לעשותה אפילו לאחר מכן, ובלבד שיאכל פחות מכביצה פת, [קרוב לחמשים גרם]. ואם רוצה לקיים מצות סעודה שלישית במצה עשירה, יברך עליה מזונות ועל המחיה. ומי שאין לו מצה מבושלת או מצה עשירה, יקיים סעודה שלישית בבשר או דגים, או לכל הפחות בפירות. [מהר”י יוזפא בספר יוסף אומץ (סימן תשלא). וכן הוא בארחות חיים (הלכות חמץ ומצה אות עט). ובכל בו (סימן מח). ועוד]. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס”ג, עמוד רסד].
יד. יש להקדים סעודה זו לפני סוף שעה תשיעית מהיום, כדי שיוכל לאכול את המצה בלילה לתיאבון. ואם נתאחר לעשות סעודה שלישית, יוכל לעשותה אפילו לאחר מכן, ובלבד שיאכל פחות מכביצה פת, [קרוב לחמשים גרם]. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס”ג, עמוד רסד].
טו. מצוה להכין תבשיל חם לכבוד סעודות שבת, כמו בשאר שבתות השנה, ולא להסתפק במאכלים קרים בלבד. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד כו].
טז. בשבת, מותר לכבד את רצפת הבית במטאטא לנקותה שלא ישאר אפילו משהו של חמץ, לדידן [הספרדים] ההולכים בעקבות הוראות מרן השלחן ערוך. והיינו ברצפה שיש בה רצפות, ולא ברצפת עפר. ומותר לטאטאות אפילו במטאטא העשוי מענפי אילן יבשים שאינם נכפפים, ובודאי נשבר מהם בעת הטיטוי, אפשר להקל. אבל בקרקע שאינה מרוצפת אין להקל אלא על-ידי גוי. ולדעת הרמ”א יש להחמיר שלא לטאטאות את הבית אפילו במרוצף. אבל על ידי גוי יש להקל בכל ענין, בין בבית מרוצף ובין בבית שאינו מרוצף. ויש אומרים שגם לאשכנזים יש להקל לטאטאות את הבית במטאטא מברשת שאינו עשוי מקש, אף על-ידי ישראל, ואין לחוש שמא יבואו לטאטאות בית שאינו מרוצף ואז ישוו גומות, דכיון שבזמן הזה כל הבתים שבעיר הם מרוצפים אין לגזור בית מרוצף אטו בית שאינו מרוצף. וכן עיקר.
יז. אין שוטפין את הקרקע במים בשבת, אפילו בקרקע מרוצפת. ומכל מקום כשיש לכלוך על הרצפה, מותר לשפוך על מקום הלכלוך מעט מים מכלי, ולנגב המים במגב [מקל-גומי].
יח. מותר לנער את המפה במרפסת, או בחצר הבית [במקום שיש עירוב] אף שהצפורים יבואו אחר כך ויאכלו מהפירורים, ואפילו אם בדרך כלל הוא מנער את המפה במקום אחר, דסוף סוף אינו טורח אלא לצורך עצמו לנקות המפה. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמ’ לא].
יט. בתי חולים שאינם יכולים להשאיר חמץ לשבת, ואין כל אפשרות לשמור על הכשרות כהלכה בימי הפסח אם ישאר החמץ בארבעה עשר בניסן, שישנם כאלה שאינם מקפידים מלקחת חמץ לחדרי בית החולים, ויש הכרח לחסל את כל החמץ לפני י”ג בניסן, יש להתיר להם לאכול בערב פסח מצה רגילה שאינה שמורה משעת קצירה, ומה טוב להחמיר אם אפשר לבשל המצה במרק בשר או ירקות, עד שישתנה טעמה של המצה. והברכה על מצה מבושלת או מטוגנת היא המוציא וברכת המזון. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמו’ מ].
כ. בערב פסח שחל בשבת, שבודקים את החמץ בליל י”ג, אם שכח או נאנס מלבדוק בליל י”ג, ונזכר ביום שישי בבוקר, בודק ביום כדרך שבודקים בלילה לאור הנר. ואם לא נזכר עד כניסת השבת, לא יבדוק בשבת, אפילו אם יש לו נר דלוק מבעוד יום, שהרי אסור לטלטל נר דלוק בשבת. וכן אסור לומר לגוי לטלטל את הנר להראות לו בחורים ובסדקים, בשעת הבדיקה, אלא יבדוק בתוך הפסח, ואם לא בדק בפסח יבדוק אחר פסח כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח, שהוא אסור בהנאה. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמו’ ג].
כא. אסור לאכול קודם הבדיקה כמו בשאר שנים, והיינו סעודה של פת או עוגה יותר משיעור כביצה. והאיסור הוא מחצי שעה קודם זמן הבדיקה. אבל לאכול פת עד שיעור כביצה [כחמשים גרם] מותר. ופירות וירקות מותר אפילו יותר מכביצה. וכן תבשיל אורז וכדומה. וכל שכן שמותר לשתות כוס קפה או תה. וכן בכור שמתענה תענית בכורות, רשאי לאכול אורז וכדומה, ופת עד שיעור כביצה, קודם שיבדוק. ופעמים שאדרבה נכון שיטעם מעט כדי שיוכל לבדוק מתוך יישוב הדעת ובנחת. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד ד].
כב. יש אומרים שמדינא יכולים למכור את החמץ ביום שישי י”ג ניסן כל שעות היום, ויש מחמירים למכור כמו בכל שנה קודם זמן הביעור, אחר שהמכירה היא חלק מהביעור. וכשם שבביעור חמץ טוב לבער בערב שבת קודם שעה שישית, כך במכירת חמץ, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים. ועל כן טוב להקפיד בזה לכתחלה, למכור את החמץ ביום שישי קודם שעה ששית. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד ד].
כג. יש מי שכתב שאין לכתוב בשטר המכירה שהמכר יחול בשבת קודם שעה ששית, שנמצא עושה קנין ומשא ומתן בשבת. ויש אומרים דמאחר ומעשה הקנין הוא בערב שבת, אף שחלות הקנין תהיה בשבת, אין בכך איסור מקח וממכר בשבת. ולכתחלה אין לעשות כן. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד ה].
כד. הרגיל בכל שנה למכור ביום י”ג את המקומות שמשאיר שם חמץ, כדי שלא יתחייב בדיקה באותן מקומות, [ומשאיר מקום בביתו שבו יקיים חיוב הבדיקה], בשנה זו יש לו למכור את החמץ ביום חמישי י”ב ניסן, כדי שבליל י”ג ניסן לא יתחייב בבדיקה באותן מקומות שמכר. ויש להקפיד למכור את החמץ באמצעות רבנות מוכרת, שאין כל הקנינים מועילים בגוי. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד ז].
כה. בעל תשובה המתארח אצל הוריו החילוניים, ומייחדים לו חדר שאין בו חשש חמץ כלל, אבל בביתם יש חמץ השייך להורים, מותר לבן להתארח בבית זה בליל הסדר, כדי לקרבם לתורה ולמצוות, ובערב שבת ימכור את החמץ של הוריו. ויש מי שאומר שאין צריך להודיעם על המכירה, שזכין מאדם שלא בפניו, כדי להצילו מאיסור בל יראה ובל ימצא. ויש מי שאומר שאין המכירה מועילה בלא ידיעת והסכמת הבעלים, ולכן לכתחלה יודיעם על המכירה. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד ח, ובילקוט יוסף על המועדים, מהדו’ תשס”ד עמוד תקצא].
כו. בערב שבת מותר להגעיל כלים כל היום. ויש מי שהצריך להגעיל קודם שעה שישית, ויש מחמירים עד שעה חמישית, כמו בשאר שנים. אך נהגו להקל להגעיל בערב שבת גם אחר שעה חמישית. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד י].
כז. יש נוהגים לאפות מצת מצוה בערב שבת דוקא אחר חצות היום, כבכל השנים. אך מעיקר הדין לשין מצת מצוה בערב שבת גם קודם חצות היום. שדוקא בערב פסח ממש נהגו ללוש אחר חצות זכר לקרבן פסח, אבל בערב שבת י”ג ניסן שאין מקריבין בו קרבן פסח, לא שייך טעם זה. ועל כל פנים מה שנוהגים לומר את ההלל בכל ערב פסח בעת אפיית המצות אחר חצות, דבר זה לא שייך לאומרו כשאופים מצות ביום שישי י”ג בניסן אחר חצות. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד יא].
כח. האופה מצת מצוה בליל פסח [אחר צאת השבת בהדלקה מאש לאש] יקפיד שלא לאפות אלא לצורך היום טוב, אבל לא יאפה מצות לצורך יום טוב שני של גלויות וכל שכן
לצורך חול המועד. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד יא].
כט. אם עבר ואפה מצת מצוה בערב פסח שחל להיות בשבת, שחילל שבת בודאי בשוגג, יש אומרים שמותר לאכול המצה לשם מצוה בליל פסח, אחר שהמבשל בשבת בשוגג מותר לאכול מהתבשיל בערב, דהיינו בליל יום טוב. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל
בשבת עמ’ יא, ובילקוט יוסף על המועדים מהדורת תשס”ד עמוד תרח].
ל. בכור שהוא איסטניס שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בליל שבת לתיאבון, ומשום כך נוהג להתענות בכל ערב שבת, יתענה ביום שישי, ויועיל לו גם בשביל תענית בכורות, ואין צריך להתענות גם ביום ה’. [ולדידן בלאו הכי אין צריך להתענות, וכמבואר]. [קובץ ילקוט
יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד טז].
לא. בכור שנולד לו בן בשבת ז’ ניסן, ויכנס לברית בשבת ערב פסח, גם למנהג האשכנזים שהבכורות מתענים ביום ה’, אין צריך להתענות ביום ה’, אחר שביום החיוב, שהוא שבת, הוא נפטר מהתענית בהיותו אבי הבן. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד יז].
לב. בכור שיהיה בר מצוה ביום שישי י”ג ניסן, או בשבת י”ד בניסן, יש אומרים שאין אביו צריך להתענות בשבילו ביום חמישי, אחר שביום חיוב התענית, הבן יכנס למצוות. ונכון שגם האב וגם הבן הבכור ישתתפו בסעודת סיום מסכת. [קובץ ילקו”י הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד יז].
לג. בכור שימלאו לו שלשים יום ללידתו ביום חמישי י”ב ניסן, או בליל שישי אור לי”ג ניסן, אין אביו מתענה עבורו ביום חמישי. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד כא].
לד. בערב שבת אומרים בתפלה מזמור לתודה כמו בכל יום, וגם האשכנזים נוהגים לומר מזמור זה בערב שבת זו. ובפרט לדידן דנקטינן כדעת מרן השלחן ערוך שאף בערב פסח
ממש, ובחול המועד פסח, אומרים מזמור לתודה בשחרית. [קובץ ילקוט יוסף הנ”ל עמוד כג].
לה. אין לטלטל מצה בשבת ערב פסח משום מוקצה, הואיל והיא אסורה באכילה מדברי סופרים בערב הפסח עד הלילה. ואם נותן עליה חזרת, מטלטל אותה אגב החזרת. במה דברים אמורים במצה שמורה המיוחדת לסדר ליל פסח לצאת בה ידי חובה, שאדם מקפיד שלא לתת ממנה לתינוקות לפני הפסח, אבל מצה רגילה שמותרת באכילה בערב פסח לילדים קטנים שאינם מבינים בסיפור יציאת מצרים מותרת בטלטול. וכן מותר לקחת אותה ללחם משנה. וכן מי שיש לו כמות גדולה של מצות שמורות, ואינו מקפיד עליהם שלא ליתנם לילדים או
לעופות וכדו’, מותר לטלטלם בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמ’ שמב. קובץ הנ”ל עמו’ מב].
לו. מצות שמורות המיועדות לליל ההסדר, ונמצאות בתא ההקפאה, ורוצה להוציאן ביום שבת אחר הצהרים מתא ההקפאה, כדי שיופשרו עד הערב, מעיקר הדין אפשר להקל בזה על ידי שיתן על המצות חתיכת חזרת, וכדומה, ואז מטלטל אותה אגב החזרת. אולם אם אפשר נכון להחמיר להוציא את המצות אחר שיעבור זמן בין השמשות של מוצאי שבת, דהיינו כשלש עשרה דקות וחצי [בשעות זמניות] אחר שקיעת החמה. [קובץ ילקו”י ערב פסח שחל בשבת עמו’ נח].
לז. החמץ ביום טוב אחר זמן איסורו, הוא מוקצה, ונחשב כמו עץ ואבן שאין בהם שום
שימוש, ואסורים בטלטול אף לצורך גופם ומקומם. [קובץ ילקו”י ערב פסח שחל בשבת עמוד מה].
לח. אין לסדר את השלחן והכלים בשבת ערב הפסח לצורך ליל הסדר, אלא עד לאחר שיעברו שלש עשרה דקות וחצי אחר השקיעה, שאין שבת מכין ליום טוב. ואם יש צורך גדול להכין השלחן וכליו קודם צאת הכוכבים, כגון שהמקום רחב ידים ובני הבית מרובים,
יכולים להקל בבין השמשות דמוצאי שבת. [פר”ח פמ”ג תמ”ד. ילקו”י שבת ב’ עמוד רכג].
לט. במוצאי שבת אומרים בתפלת ערבית “ותודיענו”. ואם שכח לומר ותודיענו, ונזכר באמצע הברכה, חוזר ואומר ותודיענו, בין פרק לפרק בתוך הברכה האמצעית של התפלה. ואם כבר אמר “ברוך אתה ה'” ונזכר שלא אמר “ותודיענו”, אפילו עדיין לא חתם מקדש
ישראל והזמנים, אינו חוזר, שהרי עתיד הוא להבדיל על הכוס בקידוש כשאומר יקנה”ז.
מ. נשים ששכחו ולא אמרו “ותודיענו” בתפלה, כשיבואו להדליק הנרות יאמרו תחלה: “ברוך המבדיל בין קדש לקדש” בלי שם ומלכות. [חזון עובדיה פסח מהדורת תשס”ג, עמוד רסח]
מא. מדליקין נר לכבוד יום טוב, ויש להזהיר שלא להדליק קודם צאת השבת, וגם יש להדליק על ידי העברה מאש לאש, ולכן יכינו מיום שישי נר דלוק, ויתנו בו שמן שידלק עד מוצאי שבת, כדי שיוכלו להעביר ממנו אש לנרות יום טוב. וצריך לברך לפני הדלקת הנרות: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של יום טוב”. ולכתחלה אין לנשים לברך “שהחיינו” בעת ההדלקה. שמכיון שברכת שהחיינו נתקנה על עצם היום טוב, ולא נתקנה על הדלקת הנרות, יש לחוש בזה להפסק בין ברכת להדליק נר של יום טוב לבין ההדלקה. ועוד, שלאחר מכן כשיברך האיש שהחיינו בקידוש, אם האשה תענה אחריו אמן יחשב הדבר כהפסק, שהרי כבר יצאה ידי חובת ברכת שהחיינו. ולכן אם קדמו הנשים ובירכו “שהחיינו” על הדלקת הנרות, לא יחזרו לברך בעצמן “שהחיינו” על כוס הקידוש. ומכל מקום רשאות לענות “אמן” אחר ברכת שהחיינו ששומעות בקידוש בליל פסח מפי בעליהן. [הואיל וברכת “שהחיינו” בליל פסח באה גם על מצות מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים]. אולם יותר נכון להודיע לנשים כי מוטב שלא לברך זמן בעת הדלקת הנרות של יום טוב, וכנ”ל. וכל שכן שאם האיש מדליק נרות לכבוד יום טוב, שלא יברך שהחיינו בשעת הדלקת
הנרות, אלא יברך שהחיינו בקידוש. [ילקוט יוסף מועדים עמוד,,, הליכות עולם ח”ב עמוד א].
מב. בקידוש של ליל הסדר אומר: “יקנה”ז”. יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן. כלומר: בורא
פרי הגפן, מקדש ישראל והזמנים, בורא מאורי האש, המבדיל בין קדש לקדש, ושהחיינו.
מג. אשה שקדמה ובירכה שהחיינו בהדלקה, לא תחזור לברך שהחיינו בקידוש. אבל אם שומעת קידוש מבעלה, תענה אמן גם אחר ברכת שהחיינו, אחר שברכה זו באה לפטור גם את כל המצוות הנוהגות בלילה זה, כגון מצה וד’ כוסות. ולכן אין לחוש בזה להפסק בין ברכת הגפן לטעימה. [ובשאר ימים טובים אם קדמה ובירכה שהחיינו בהדלקה, אינה עונה אמן אחר ברכת שהחיינו שבקידוש, או שתענה אמן אחר ברכת שהחיינו, ולא תטעם
מהיין, שאין הטעימה מעכבת]. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס”ג, עמוד רעא]
מד. בברכת ההבדלה אומרים “ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך”. הואיל וצריך להפסיק בין תיבת “קדשת” לתיבת “והבדלת”, משום שהאחרונה שייכת להלן, והוא הדין בנוסח “ותודיענו” שאומרים בתפלה.
מה. אם שכח להבדיל בקידוש, אם נזכר קודם הכרפס יבדיל מיד על כוס אחר, כדי שיוכל לאכלו, שאסור לטעום קודם הבדלה, ואם נזכר אחר כך, קודם שהתחיל בהגדה, יבדיל מיד. אבל אם התחיל בהגדה אין לו להפסיק ולהבדיל, אלא יבדיל על כוס שני אחר ברכת “אשר גאלנו”, ומיהו ברכת “בורא מאורי האש” יברך גדול הבית באמצע ההגדה, ויכוונו השומעים לצאת ידי חובה, כדי שלא יהנו מן האור קודם שיברכו עליו. ואם לא עשו כן, יברכו ברכת מאורי האש בסוף ברכת “אשר גאלנו” ואחר כך ברכת ההבדלה, ואם נזכר באמצע הסעודה יבדיל מיד. ואם נזכר כשסיים כל סעודתו או בסיום ברכת המזון, יברך ברכת המזון והבדלה על כוס שלישי. ואם נזכר באמצע ההלל, יאמר ההבדלה וההלל על כוס אחד. (כוס רביעי). ואם נזכר אחר כוס רביעי, יחזור וימזוג כוס אחר ויבדיל עליו, (ויברך “בורא מאורי האש”.) שכל הלילה של מוצאי שבת זמניה הוא, ויברך “בורא פרי הגפן”, שהרי הסיח דעתו מלשתות אחר כוס רביעי. [שו”ת חזון עובדיה (סימן טז). ועיין עוד בשו”ת רב פעלים חלק ב (חאו”ח סוף סי’ יד), לענין ברכת “בורא מאורי האש” דבדיעבד כל הלילה של מוצאי שבת זמניה הוא. ע”ש].
מו. בקידוש הלילה נוהגים לאומרו בעמידה, וגם בברכת ההבדלה אומר אותה בעמידה. ויש נהגו לשבת בברכה זו, אך מנהגינו לומר הכל בעמידה. [קובץ ילקו”י ער”פ שחל בשבת עמ’ מט].
מז. אף כשחל ערב פסח בשבת, שאין קרבן חגיגה דוחה שבת, נכון לעשות בליל הסדר שני תבשילין, והזרוע מותר לצלותו בליל יום טוב של פסח אף במקומות אלו שנהגו שלא לאכול צלי בלילי פסחים, הואיל ומותר לאכלו למחרת היום. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס”ג, עמ’ רעא]
מח. מי שטעה בהבדלה ובחתימת הברכה במקום המבדיל בין קדש לקדש חתם המבדיל
בין קדש לחול, אינו צריך לחזור ולברך. [קובץ ילקוט יוסף הלכות ערב פסח שחל בשבת עמוד נח].
