א. ראוי להזהר מאד, כל מה שאפשר, שלא לשהות שום שהייה בעשיית המצה, ואפילו שהייה קלה פחותה משיעור הילוך מיל, ואפילו לצורך הפת, ולא ישהה אפילו רגע או רגעים אחדים כדי להניח העיסה לפני הכנסתה לתנור. ומכל מקום כשאי אפשר אחרת, ומוכרחים לשהות כשנים ושלשה רגעים בין העריכה לרידוד הכיכרות, וכן כששוהים קצת כדי לפנות התנור, [מחמת שידי האופה מלאות עבודה, או שהתנור מלא ומוכרחים לשהות משהו], המקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו. שלא החמיר מרן בשהיית משהו אלא כשרואים בחוש שהעיסה חמה, ולכן יש לחשוש פן תחמיץ, הא לאו הכי לא. [יביע אומר חלק ב’ סימן כד].
ב. יש להזהיר את העוסקים במלאכת הלישה, שלא יתקרבו יותר מדאי לתנור, ולא יעמדו תחת החמה. ולכן אם אופים בחצר, יש לפרוס סדין מעל המקום שבו לשין את העיסה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס”ג]
ג. מעיקר הדין מותר ליתן לקטן ליצוק מים על הקמח של מצה שמורה בשעת הלישה, כיון שהלישה עצמה נעשית על ידי ישראל גדול. וכן המנהג. [יביע אומר חלק ז’ סימן מו].
ד. נער שהגיע לבר מצוה, שמלאו לו י”ג שנים ויום אחד, מותר לו ללוש ולאפות מצת מצוה, שיש לסמוך על החזקה שהביא סימנים, ודינו כגדול לענין זה, ואף לכתחלה יכול לעשות כן. [שו”ת יביע אומר חלק ז’ סימן מו אות ב’].
ה. לכתחלה אין לתת מלח במצה. ומכל מקום אם בטעות נתנו בה מעט מלח להטעימה, כיון שדעת רוב הפוסקים להתיר, וכן דעת מרן השלחן ערוך, כן הוא העיקר. ואף שהרמ”א כתב שיש לאסור, מכל מקום יש לסמוך על רוב הפוסקים שהתירו, וכן דעת הפרי חדש והמאמר מרדכי והרב שלחן גבוה, והכי נקטינן, בין שנעשית במים לבד, בין שנעשית במי פירות בלבד. ואפילו בלילה הראשון יוצא במצה שיש בה מעט מלח להטעימה, ואינה נקראית מצה עשירה. [שו”ת יביע אומר חלק ט’ סימן מג].
