א. יגביה הקערה שיש בה המצות על כל מה שעליה, הוא וכל המסובים עמו, ויש נוהגים להגביה המצה הפרוסה לבדה, ומתחילים הא לחמא עניא, עד מה נשתנה, ואז יצוה להסירה מעל השלחן ולהניחה בסוף השלחן, כאילו כבר אכלו, כדי שיראו התינוקות וישאלו, ואז יודיעום שאין רשאים לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים. ויש שלא נהגו להסיר הקערה, רק
לומר שיסירו הקערה אף על פי שאין מסירים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצג. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קמז. ובמהדורת תשס”ג עמוד מז.].
ב. אחר אמירת הא לחמא עניא, קודם מה נשתנה, מוזגים לו כוס שני, כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה. ואם אין שם בן, אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה. ואין צריך לשטוף ולהדיח הכוס, אם כל אחד שותה מכוסו, ואין שם תערובת כוסות. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנ].
ג. אין להקדים אמירת ההגדה לפני צאת הכוכבים של ליל פסח, כדי שיהיה ודאי לילה, וכמו שאמרו: תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. וזמן מצותם אינו אלא בלילה, וכמו שאמרו בתוספתא. [תוס’ פסחים צט: ד”ה משתחשך]. ואם קרא ההגדה בבין השמשות, אף בדיעבד לא יצא, כיון שמצות ההגדה היא מן התורה, וספק דאורייתא לחומרא, ויחזור ויקרא בלילה כמה קטעים מן ההגדה. [שו”ת חזון עובדיה ס”ס כג בהע’].
ד. אף הנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים, ואם אינה יודעת לקרוא, יכולה לצאת ידי חובה בשמיעה, שהשומע כעונה, ויטו אוזן קשבת להבין ענין יציאת מצרים. ואם אינה מבינה בלשון הקודש, צריך לתרגם לה בלע”ז. ומכל מקום כיון שיש מחלוקת אם הנשים חייבות בהגדה מן התורה, או רק מדרבנן, נכון לכתחלה שלא יוציאו את האנשים ידי חובה. מיהו בדיעבד יצאו האנשים ששמעו ממנה, ידי חובת ההגדה וסיפור יציאת מצרים. ומהיות טוב יאמרו, פסח מצה ומרור, וטעמיהם. [ילקו”י מועדים עמ’ שצג. שו”ת חזון עובדיה ח”א סימן ט’, וסימן כ’. וחזו”ע הלכות פסח עמ’ קמט, ובמהדורת תשס”ג עמ’ נב. ושו”ת יחוה דעת ח”ב סה, ויביע אומר ח”א סי’ כח].
ה. אשה שנסתפקה אם אמרה את כל ההגדה או לא, אינה צריכה לחזור מספק, ועל הצד היותר טוב תחזור לומר, פסח מצה ומרור וטעמיהם. [חזון עובדיה הלכות פסח תשס”ג עמוד נג].
ו. יש אומרים שמצות ו”הגדת לבנך” אינה כוללת בנות, אלא בנים בלבד. אולם לדינא מצוה זו שייכת גם בבנות. ואם יש לו בנות שיודעות לשאול, הן עדיפות על מה שאשתו תשאל, וכל שכן שהן עדיפות על אחרים. אך יש להדר ולעורר הבנים יותר. ומצוה לעורר הקטנים אף על פי שאינם בניו, או נכדיו. ומכל מקום הקרוב קרוב קודם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצד. חזון עובדיה חלק א’ סימן כא. חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס”ג, עמוד נב]
ז. מי שקשה לו לקרוא את ההגדה בעצמו, מכל סיבה שהיא, ורוצה לשמוע את קריאת ההגדה מחבירו, ולצאת מדין “שומע כעונה” רשאי לעשות כן, שגם בהגדה אמרינן דין שומע כעונה. ולכן כשמסובים בליל פסח משפחות רבות, הורים בניהם ובנותיהם, ראש המשפחה שהוא גדול הבית קורא ההגדה ומספר ביציאת מצרים, ומכוין להוציאם ידי חובה. ובזה יוצאים כולם ידי חובת והגדת לבנך מדין שומע כעונה. ואין צריך שכל אחד יאמר בפיו לבניו את ההגדה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצד, ותכ. חזון עובדיה הל’ פסח עמוד קנ בהערה, ובמהדורת תשס”ג עמוד מז.].
ח. מי שהרהר את ההגדה בלבו, ולא הוציא בשפתיו, אינו יוצא ידי חובתו. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצד. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנ בהערה, ובמהדורת תשס”ג עמוד נא. ובדין הרהור כדיבור דמי ראה בשו”ת יביע אומר חלק ד’ סימן ג’, ובקהלות יעקב ברכות סי’ י’].
ט. מצות עשה להגיד לבניו ולבנותיו, ולהרחיב הדיבור בסיפור יציאת מצרים, אפילו אם אינם יודעים לשאול, ילמדם כפי דעתם, ולאו דוקא בנו אלא עם כל בריה. [ספר החינוך מצוה כא]. אלא שהבן קודם. ועיקר המצוה בבן שלא הגיע למצוות, כל שיודע ומבין בסיפור יציאת מצרים. ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. [ילקו”י מועדים עמוד שצד. חזו”ע הלכות פסח עמוד קמט].
י. אף מי שאין לו מצה ומרור, חייב בהגדה מן התורה. [כן הוא בפרי מגדים מש”ז ס”ס תפה. ודלא כמ”ש בחסל”א סי’ נד. וע’ במשנת יעבץ מועדים סי’ יח. ושם דן אם יש מצות סיפור יציאת מצרים כשאין לו מצה. וכתב עוד שם דקיום מצות סיפור יציאת מצרים הוא גם על ידי קיום הלכות פסח. ע”ש. ועיין עוד בילקו”י מועדים עמוד שצד. ובחזון עובדיה הלכות פסח עמ’ קמט, ובמהדורת תשס”ג עמ’ נג].
יא. סומא [עיור] צריך לקרוא את ההגדה, ואף מוציא ידי חובה את בני ביתו. וכאשר הוא מגיע למצה זו, מרור זה, יש אומרים שאין לו לומר “זה”, כי זה משמע שיכירהו במראית העין. אולם למעשה יכול לומר מצה זו, מרור זה, כיון שיכול להגביה את המצה או המרור, ולהחזיקם בידיו. [ילקו”י מועדים עמ’ שצד. חזו”ע פסח עמו’ קנב בהערה. ובמהדורת תשס”ג עמו’ נח].
יב. תינוק ששאל איזו שאלה בליל פסח, אף על פי כן צריך לומר “מה נשתנה”, וכן אם שאלו שאלה אחרת מענין הסדר, כגון על עקירת הקערה ומזיגת הכוס השני, צריך הקורא לומר כל השאלות של מה נשתנה. אבל אם שאל התינוק את כל השאלות, אין צריך לחזור ולומר מה נשתנה, אלא יתחיל עבדים היינו, אם ירצה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצה, שו”ת חזון עובדיה ח”א סימן כב].
יג. אחר השאלות, מחזיר הקערה שבה המצות לפניו, ומתחיל לומר עבדים היינו וכו’, ושאר ההגדה, וכמו שדרשו חז”ל (פסחים לו.), לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה. [שו”ת חזון עובדיה סימן כב בהערה]. ואם ירצה יאמר את ההגדה כשהוא יושב, או כשהוא מיסב. ויקראנה בשמחה והתלהבות. ומותר לשבת בעת קריאת ההלל, בין שקודם הסעודה בין שלאחריה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצה. חזון עובדיה פסח עמוד קנ, ובמהדורת תשס”ג עמוד נה, ונט].
יד. אם ירצה יאמר את ההגדה כשהוא יושב, ואם ירצה אומרה כשהוא מיסב. וראוי לספר במדרשי אגדה בדברים המושכים לבבות השומעים, בחסדי השם יתברך עמנו, וכבר הפליגו בזוהר הקדוש (פרשת בא מ:) בשבח המספר ביציאת מצרים בליל פסח. ואמרו שכל מי שמספר ביציאת מצרים בליל פסח ושמח בסיפור ההוא, עתיד הוא לשמוח עם השכינה בעולם הבא, והקב”ה שמח בסיפור ההוא, ומקבץ את כל הפמליא של מעלה ואומר להם, לכו ושמעו את הסיפור של השבח שלי שמספרים אותו בני, ושמחים בישועתי, וכל מלאכי השרת מתקבצים ובאים ומתחברים עם ישראל ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם בורא עולם, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בישועת הקב”ה. ואז נתוסף כח וגבורה להקב”ה, וכמאמר הפסוק אשרי העם שככה לו, ונאמר, תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. ע”כ. לזאת החלש יאמר גבור אני, לספר ביציאת מצרים כיד ה’ הטובה עליו, ולא ימהר כדי לסיימה, וכל שכן שלא יבלע תיבות ואותיות ממנה. [דבלע מצה יצא, אבל לא בלע הגדה]. ומכל מקום כשיש תינוקות, שיש חשש שישנו לפני אכילת מצה ומרור, לא יאריך כל כך, כדי לזכותן בכל המצוות הנהוגות. [ילקו”י מועדים עמ’ שצה. חזון עובדיה הל’ פסח עמוד קנא, ובמהדורת תשס”ג עמו’ נו].
טו. המתרגם לחברו נוסח הברכות שמברכים בליל פסח, ונוסח אשר גאלנו וכו’, יש להזהר שלא יתרגם שם ה’, שגם בלשון לע”ז יש חשש איסור ברכה לבטלה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצה. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנד בהערה, ושו”ת יחוה דעת חלק ו’ סימן טו].
טז. אין צריך למהר בקריאת ההגדה, כדי שתהיה הסעודה סמוכה לקידוש, ומשום שאין קידוש אלא במקום סעודה, אלא יכול להאריך בה בסיפור יציאת מצרים. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצה. שו”ת חזון עובדיה חלק א’ סימן יא. וחזו”ע על הלכות פסח עמוד קנא].
יז. כשחל פסח בשבת, אם אין ההגדה שגורה בפיו קצת, אסור לקרוא לאור הנר שמא יטה, אפילו אם יגרום בכך לביטול מצות ההגדה לגמרי, אלא יקרא על ידי שומר. ואם יודע ראשי פרקים, מותר לקרוא בספר. ולאור החשמל מותר בכל ענין. [ילקוט יוסף שבת כרך א’ סימן רעה. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנא, ובמהדורת תשס”ג עמוד נו].
יח. אין להפסיק בדיבור באמצע ההגדה, רק לצורך גדול, ונכון להחמיר גם כן שלא לעשן סיגריות באמצע קריאת ההגדה וההלל. [ילקו”י מועדים עמ’ שצו. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנב].
יט. תהיה הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה, וכשיאמר והיא שעמדה וכו’, יאחז הכוס בידו, ויכסה הפת עד מצילנו מידם, ויניח הכוס ויגלה הפת, עד לפיכך, שאוחז הכוס בידו ואז יכסה הפת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצו. חזון עובדיה על הלכות פסח עמ’ קנב, ובמהדורת תשס”ג עמ’ נז].
כ. כשיאמר דם ואש ותמרות עשן, נוהגים לשפוך מעט מן הכוס עצמו [ולא על ידי טיבול אצבעו בכוס]. לתוך כוס שבור, וכן כשמזכיר המכות דצ”ך עד”ש באח”ב בכלל, ובפרט דם צפרדע וכו’, סך הכל ט”ז פעמים. ונוהגים לשופכו כולו, ואחר כך שוטפין הכוס ומוזגים אותו שנית. [פסח מעובין אות רסא. ילקו”י מועדים עמ’ שצו. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנב].
כא. כשיגיע למצה זו צריך להגביה המצה, להראותה למסובין שתתחבב המצוה עליהם, ויש להגביה המצה הפרוסה שהיא כלחם עוני. וכן כשיגיע למרור זה. אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו וכו’, לא יגביה הזרוע הצלוי שהוא זכר לקרבן פסח, שאז נראה כאילו הקדישו לכך, אלא יסתכל בו ודיו. [ילקו”י מועדים עמ’ שצו. חזו”ע פסח עמ’ קנב, ובמהדורת תשס”ג עמוד נח].
כב. כשיגיע לומר “לפיכך אנחנו חייבים” נוטל כוסו בידו ומגביהו. [טור ובית יוסף והתשב”ץ סימן צט. והרד”א ומהרי”ל. והרמ”א בהגה. ילקו”י מועדים עמ’ שצו. חזון עובדיה הלכות פסח עמו’ קנג].
כג. אחר שבירך ברכת אשר גאלנו, עד גאל ישראל, שותה הכוס השני בהיסבת שמאל, ואם שכח ושתה בלא היסבה, חוזר ושותה בהיסבה. ואין צריך לחזור ולברך על הכוס האחר ברכת בורא פרי הגפן, ואף אם אינו רגיל לשתות יין באמצע סעודתו. ולא יברך אחריו על הגפן, שברכת המזון פוטרתו. [ילקו”י מועדים עמ’ שצו. חזו”ע פסח עמ’ קנד, ובמהדורת תשס”ג עמ’ נט].
כד. אם אין לו יין יוכל לברך ברכת אשר גאלנו גם בלי כוס. [ש”ע סימן תפג].
כה. יש אומרים שצריך לומר בברכת אשר גאלנו “ונאמר [בנו”ן סגולה] לפניו שירה חדשה על וכו'”, אבל אנו נוהגים לומר ונא ֹמר בחול”ם. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב’, קונטרס נוסחאות הברכות, עמוד תרכח. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנג בהערה, ובמהדו’ תשס”ג עמ’ נט].
כו. בברכת אשר גאלנו צריך לומר ונודה לך “שיר חדש” על גאולתינו, ולא שירה חדשה. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב’ עמוד תרכח. וחזון עובדיה שם].
כז. בברכת אשר גאלנו צריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, שכיון שעיקר המצוה בכזית האחרון שאוכלים על השובע, [אפיקומן] על כן יש להקדים זבח לפסח. [ילקוט יוסף תפלה כרך ב’ קונטרס הנוסחאות שם. ילקו”י מועדים עמ’ שצז. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנד].
כח. יש נוהגים לומר ברכת “אשר גאלנו” גם בלשון ערבי, אחר שאמרוה בלשון הקודש, ונכון שלא יעשו כן, שהרי כבר יצאו ידי חובה. ומכל מקום אם לאחר שתו הכוס רוצים לאומרה בלע”ז בלי שם ומלכות, אין בכך כלום. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצז. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנד בהערה, ובמהדורת תשס”ד עמוד סא].
כט. מצות ההגדה וסיפור יציאת מצרים נמשך זמנם כל הלילה, ועד שתחטפנו שינה. וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן תפא סעיף ב) חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב”ה לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. ומכל מקום לכתחלה מצות קריאת ההגדה לפני חצות הלילה, אבל אם נמשך בקריאת ההגדה עד אחר חצות, יכול לברך ברכת “אשר גאלנו”. [ילקו”י מועדים עמוד שצז. חזון עובדיה חלק א’ סי’ כג].
