א. האוכל מצה בכל ימי הפסח, חוץ מלילה הראשון של פסח, אינו מברך אלא המוציא. אבל אם בירך “אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה”, הרי הוא נושא שם שמים לבטלה, ואסור לענות אחריו אמן. כי אכילת מצה בשאר ימי הפסח אינה מצוה גמורה אלא רשות, שאם ירצה לאכול אורז או פירות וכיוצא רשאי, ואינו חייב לאכול מצה כי אם בלילה הראשונה בארץ ישראל, וב’ לילות הראשונים בחוץ לארץ. לפיכך אין לברך ברכת “על אכילת מצה” בשאר ימי הפסח. והנוהגים כן יש למחות בידם, שאין להם על מה שיסמוכו. [יחוה דעת חלק א סימן כב, חזון עובדיה א/לב].
ב. מה שיש נוהגים שאינם אוכלים מצה אלא בליל יו”ט ראשון של פסח, לא טוב עושים. ויש להסביר להם שאע”פ שהחובה באכילת מצה היא רק בליל פסח, מ”מ יש אומרים שיש מצוה באכילתה כל שבעה, אך אם עושים כן מטעמי בריאות, יש להקל להם. [יביע אומר חלק ב סימן כג ס”ק טז. חזון עובדיה א/לב].
