א. מנהג ישראל בכל התפוצות להתפלל תפלות ימים טובים בניגון, בשירה וקול זמרה. והוא מכלל שמחת החג. ובין גאולה לתפלה של ערבית נוהגים לומר פסוק: “אלה מועדי ה’ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם”. ויש שאומרים פסוק: “וידבר משה את מועדי ה’ אל בני ישראל”. ומנהג בני בבל לומר שני הפסוקים. וכשחל בשבת מקדימים פסוק: “ושמרו בני ישראל את השבת”.
ב. בתפלת יום טוב חותם: “בא”י מקדש ישראל והזמנים”, ואם חתם “מקדש ישראל” בלבד יצא. ואם חל יום טוב בשבת, צריך להזכיר באמצע ברכת אתה בחרתנו “את יום השבת הזה”, וחותם: “ברוך אתה ה’ מקדש השבת וישראל והזמנים”. ואם טעה וחתם “מקדש ישראל והזמנים” ולא הזכיר “שבת” בחתימה, אם נזכר מיד בתוך כדי דבור (שהוא שיעור “שלום עליך רבי”) חוזר ואומר “מקדש השבת וישראל והזמנים”, ואם שהה יותר מכדי דבור, אינו חוזר, שהואיל והזכיר שבת באמצע הברכה יצא ידי חובה בדיעבד, וימשיך רצה עד סוף התפלה. וטוב שיכוין לחזרת הש”צ מתחלה ועד סוף. והוא הדין אם טעה וחתם “ברוך אתה ה’ מקדש השבת”, הואיל ובאמצע הברכה הזכיר יום טוב יצא ידי חובה בדיעבד. [והוא הדין אם התפלל “אתה קדשת” ואמר “יעלה ויבוא”, יצא. ועיין בשו”ת ויאמר משה סימן יד].
ג. המתפלל ביום טוב, וכשהגיע לברכת מודים, נסתפק אם כשסיים יעלה ויבוא (שבאמצע ברכת אתה בחרתנו) סיים כהוגן, “והשיאנו”, וחתם הברכה כדת, או שאחר שסיים יעלה ויבוא המשיך “ואתה ברחמיך הרבים” וכו’, כמו שרגילים בראש חודש ובחול המועד, ונמצא שלא חתם ברכת אתה בחרתנו, צריך לחזור ולומר “והשיאנו” וכו’ ויחתום כדת, ואפילו אם סיים תפילתו, צריך לחזור לראש, ואין לומר בזה “ספק ברכות להקל”. וטוב שיחזור להתפלל בתנאי דנדבה. [יביע אומר חלק ב’ סימן ט אות יד. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קח].
ד. מתפללים שחרית של יום טוב בשמחה ובניגון, ואומרים כל המזמורים הנאמרים בשבת. וגומרים את ההלל, ומברכים עליו “אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל”. ואסור להפסיק באמצע ההלל, אלא דינו כדין קריאת שמע וברכותיה, שבאמצע הפרק שואל מפני היראה, דהיינו בשלום אביו או רבו שחייב במוראם, ומשיב שלום מפני הכבוד לאדם נכבד שהקדים לו שלום, ובבין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם. וכן יש לו להפסיק לקדיש ולקדושה, אפילו באמצע הפרק. ואף לענין אמן דברכות יש לו להפסיק. ואם פסק באמצע ההלל אפילו לדבר הרשות, ואפילו שהה כדי לגמור את כולו, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק, בין ששהה באונס בין ברצון. ואם טעה ואמר ההלל בדילוג, כמו שנוהגים לומר ההלל בראש חודש, ואחר כך נזכר, יחזור לגמור ההלל מתחלתו ועד סופו. ואין צריך לחזור ולברך, כיון שכבר בירך על ההלל קודם.
ה. ספק אם קרא את ההלל, ספק לא קראו כלל, מן הדין אינו חוזר וקורא, וטוב שיחזור ויקראנו בלא ברכה. ואם גמר את ההלל ולא בירך עליו, יצא, שאין ברכות מעכבות.
ו. כל היום כשר לקריאת ההלל מהנץ החמה עד השקיעה, שנאמר “ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'” (מגילה כ:). ובדיעבד אם קרא ההלל אחר עמוד השחר קודם הנץ החמה, יצא. ואם עבר יום טוב, אין תשלומין להלל, שאין תשלומין אלא לתפלה דרחמי נינהו, מה שאין כן קריאת שמע והלל ומגילה, שאין להם תשלומין. (ברכי יוסף סימן תרפז סק”א, שואל ומשיב תנינא חלק ד’ ס”ס קלה)
ז. בהוצאת ספר תורה, יש נוהגים שהשליח צבור פותח באמירת י”ג מדות, בטעמי המקרא כאדם הקורא בתורה, והצבור עונים אחריו. ויש מפקפקים על זה, שעל כל פנים אין לומר י”ג מדות ביום טוב. ולכן שב ואל תעשה עדיף. וכן אנו נוהגים שלא לומר י”ג מדות כלל, לא ברגלים ולא בימים הנוראים.
ח. מותר להוסיף עולים ביום טוב על חובת היום, ולהעלות לספר תורה יותר מחמשה עולים.
ט. המתפלל ביום טוב והשמיט את שם החג בפרטות מהתפלה, וחתם מקדש ישראל והזמנים, יצא ידי חובה. אבל אם טעה והזכיר חג אחר, לא יצא ידי חובת התפלה. [יביע אומר ח”ד סימן נא סקי”ד].
י. מותר לאבל בתוך י”ב חודש לאב ואם להיות שליח צבור בימים טובים, ראש השנה ויום הכפורים, ואין אצלינו שום מנהג להחמיר בזה. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדו”ק עמ’ קו. ירחון קול תורה סיון תשס”ג עמוד כד].
