א. המנהג להתעטף בטלית בתפלת ערבית של ליל יום הכפורים, כדי לעמוד באימה ויראה ולהתפלל בכוונה. (הרדב”ז ח”ד סי’ רמד), וכשמתעטף בטלית מבעוד יום קודם שקיעת החמה יש לברך אשר קדשנו במצותיו וציונו להתעטף בציצית. וכן המנהג פשוט. [ילקו”י מועדים עמ’ צט. ילקו”י על הלכות ציצית מהדורת תשס”ד סי’ יח הערה ג’. שו”ת יביע אומר ח”י או”ח סי’ נד אות א’].
ב. אם הגיע זמן צאת הכוכבים [13 דקות וחצי אחר השקיעה בשעות זמניות] אין לו לברך על הטלית. אבל אם התעכב מלהתעטף בציצית עד שהגיע זמן בית השמשות, שהוא תוך י”ג דקות וחצי, המברך יש לו על מה שיסמוך, כי שמא הלכה כדעת הרא”ש שהטלית שעיקרו הוא כסות של יום יש לברך עליו אפילו בלילה, ושמא בין השמשות יום הוא.
ג. יש אומרים שהנוהגים לבדוק ולהפריד את חוטי הציצית לפני הברכה בכל יום, יבדקו את הציציות בערב שבת, או ערב יום הכיפורים, לפני הכנסת הטלית לנרתיקה, כדי שלא יהיה צורך לבדוק למחרת. ואמנם מעיקר הדין מותר לבדוק הציציות ולהפרידם זה מזה גם בשבת. ואם יש לו טלית מיוחדת לשבת, טוב שיבדקנה כשמקפלה במוצאי שבת. [ילקוט יוסף על הלכות ציצית מהדורת תשס”ד, סימן ח’ הערה מ].
ד. לאחר שנתעטף בטלית וכיסה בו ראשו, ואחר כך הורידו על גופו, רשאי להישאר כך במשך כל התפלה, ורק ממדת חסידות יכסה ראשו בטלית עד סוף התפלה.[ילקו”י מועדים עמ’ צט].
ה. אם נפלה טליתו לגמרי וחוזר ומתעטף בה, אינו צריך לברך. וכן אם פשט טליתו על דעת לחזור ולהתעטף בו תוך זמן קצר, אינו צריך לברך. אלא אם כן שהה כחצי שעה, שאז חוזר לברך כשחוזר להתעטף בו. ואם החליף בטלית אחרת צריך לברך. ולכן ביום הכפורים כשעושים הפסקה שעה או יותר אחר מוסף, כשחוזרים להתעטף בטלית קודם מנחה, מברכים להתעטף בציצית. [ילקו”י על הלכות ציצית מהדורת תשס”ד סימן ח הערה נ].
ו. יום הכפורים שחל להיות בשבת, אין אומרים קבלת שבת, אלא רק מזמור שיר ליום השבת, ויאמרו המזמור, קודם הפיוט לך אלי תשוקתי. [חזון עובדיה ימים נוראים הלכות יוהכ”פ].
ז. פותחים בפיוט “לך אלי תשוקתי”, המיוחס לרבי יהודה הלוי. [חזון עובדיה הלכות יוהכ”פ].
ח. אומרים את הפיוט הנזכר עם הוידוי שבו בהכנעה, ומנהג העולם לאומרו מיושב, הגם שיש בו וידוי, ויש להם על מה שיסמוכו, שכן הוא לדעת מרן. ואם הקהל נוהגים לישב ואחד מחמיר על עצמו לאומרו מעומד יש חוששים בזה ליוהרא. ואחר כך אומרים פיוט שמע קולי וכו’, ולפי המקובל בידינו חיברו רבינו האי גאון. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ’ רסב].
ט. מוציאים ספרי תורה שבהיכל, ועומדים שני אנשים יראי שמים, אחד מימין השליח צבור, ואחד משמאלו, והשליח צבור אומר בקול רם: “בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירים להתפלל את העבריינים”. והוא על פי מה שאמרו חז”ל (בכריתות ו:) אמר רבי שמעון חסידא, כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת. ויש נוסחא “עם העבריינים”. [חזו”ע ימים נוראים עמ’ רסג. וראה בטוש”ע סי’ תריט ס”א].
י. ואחר כך אומרים כל נדרי, וכמו ששנינו בנדרים (כג:) הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל ימות השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: “כל נדרים שאני עתיד לידור בשנה הזאת יהיו בטלים. ולכן צריך לומר כולהון אתחרטנא בהון, כלומר, שאם אשכח ואדור, מעתה אזי אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלים”. [הרא”ש (פ”ג דנדרים סי’ ה). וע”ע בתוס’ נדרים כג:].
יא. יש אומרים שצריך להקדים את תפלת “כל נדרי” לאומרה מבעוד יום, אבל מנהגינו לאומרה בלילה ממש, לאחר מכירת המצוות של פתיחת ההיכל והקמת ספרי התורה בליל יום הכפורים. והנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו. [ראה לעיל סעיף ז].
יב. נהגו לכפול “כל נדרי” ג’ פעמים לחיזוק. [ילקו”י על הלכות ערלה פרק יא הערה יב].
יג. נוהגים לומר “כל נדרי” בלשון עבר וגם בלשון עתיד, די נדרנא ודי ננדר, די אשתבענא ודי נשתבע וכו’, ודי אסרנא על נפשתנא מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה שבא עלינו לשלום. ודי נאסר על נפשתנא מיום הכפורים הזה עד יוהכ”פ שיבוא עלינו לשלום.
יד. נכון מאד על פי הקבלה להוציא הספר תורה ולאוחזו בחיקו בעת אמירת כל נדרי. ומכל מקום אם אין להם ספר תורה יאמרו כל נדרי בלי ספר תורה. ואם מנהג המקום לומר כל נדרי בלי ספר תורה [הגם שיש להם ספרי תורה], אין למחות בידם. [חזו”ע ימים נוראים עמ’ רסה. וע’ בשער הכוונות (דף ק.), המנהג שנהגו להוציא ס”ת אחד, או יותר, בליל יוהכ”פ, ואומרים עליו “כל נדרי”].
טו. מצוה רבה על פי הקבלה לקנות ספר תורה של “כל נדרי” בכל מחיר אשר יושת עליו, אם ידו משגת לכך. וביחוד כאשר המעות הולכות לטובת תלמידי חכמים וישיבות קדושות, לאחר ניכוי הוצאות בית הכנסת, שעל זה יש לומר מצוה גוררת מצוה. [חזו”ע עמ’ רסה]
טז. השליח צבור, או רב הקהלה, מברך בקול רם “שהחיינו” על עצם קדושת היום. ויכוין להוציא את הקהל ידי חובתם, וגם הם יתכוונו לצאת ידי חובתם. ולכן אל יענו אחריו ברוך הוא וברוך שמו אלא “אמן” בלבד. וכעת שאין כל שליחי צבור יודעים לכוין להוציא ידי חובה, נהגו שכל אחד מהקהל מברך בלחש “שהחיינו” אחר השליח צבור. ולכן אין עונים אמן אחר ברכת השליח צבור, אלא אם כן סיימו הברכה קודם השליח צבור. [חזון עובדיה ימים נוראים הלכות יום הכפורים עמוד רסו].
יז. במקום שנהגו למכור המצוות של פתיחת ההיכל והקמת ספרי התורה, בליל יום הכפורים, ונזדמן שהאיש הזוכה בספר תורה של “כל נדרי” הוא נועל נעלי עור, בניגוד להלכה שאסור לנעול נעלי עור ביום הכפורים, צריך לפייסו בדברים שיאמר לש”צ או לרב בית הכנסת לברך שהחיינו ולהוציא את הקהל ידי חובתם. ואם יסרב לכך, ויש חשש למחלוקת ואיבה, יורה הרב או הגבאי של בית הכנסת לקהל שעליהם לברך בלחש ברכת שהחיינו כל אחד ואחד לעצמו, בעת שהאוחז בספר כל נדרי מברך שהחיינו בקול רם, אך לא יפרט טעם הדבר. [או שיאמר הטעם שאין קולו של המברך נשמע לכל הצבור].
יח. יש נוהגים לומר אזכרה למתים, וקרוביהם נודרים לצדקה לעילוי נשמתם, כי אף המתים צריכים כפרה, וכמו שאמרו בספרי, כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מלמד שאף המתים צריכים כפרה. ונכון שלא להרבות בשבח המתים באמירת מנוחה נכונה וכו’, ורק בקצרה: המרחם על כל בריותיו וכו’. [חזו”ע ימים נוראים עמ’ רסח].
יט. יום הכפורים שחל להיות בשבת, טוב שיכריז הש”צ קודם תפלת ערבית, שכל הקהל יכוונו לצאת ידי חובת קידוש בתפלה, שחותמים בה מקדש “השבת” וישראל ויום הכפורים. ויוצאים בזה ידי חובת קידוש מן התורה, שנאמר זכור את יום השבת, זכרהו בכניסתו (פסחים קו.). [כן כתבו בשו”ת זכרון יהודה ח”ב (ס”ס רכג), ובשו”ת הר צבי ח”א חאו”ח סי’ קנה].
כ. ואחר כך מחזירים את ספרי התורה להיכל, ועם החזרתם אומרים מזמור הבו לה’ בני אלים וכו’. ועל ידי זה יוכלו לומר גם כן חצי קדיש לפני תפלת ערבית, והוא רחום, וברכו. [בשד”ח (מע’ יוהכ”פ סי’ א אות ד) האריך בזה, ושכן נוהגים בק”ק בית אל שבירושלים. והועתק בארחות חיים כאן].
כא. מנהגינו בארץ ישראל להתחיל תפלת ערבית של יום הכפורים אפילו כשחל בשבת, בפסוק “והוא רחום יכפר עון”, והוא מנהג ותיקים. ומכל מקום בבתי הכנסת של הבבלים הנוהגים שלא לאמרו, ימשיכו במנהגם שלא לאמרו. [ילקו”י מועדים. הליכו”ע ח”ב עמ’ רסג].
כב. יש להתפלל בבכיה ודמעות ובהכנעה יתירה. ואם אינו יכול לבכות יתפלל בקול בכי, וכמו שכתוב: כי שמע ה’ קול בכיי. [ילקוט יוסף מועדים. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד רעד].
כג. בתפלה יאמר ותתן לנו ה’ אלוקינו באהבה את יום הכפורים הזה, אפילו אם חל יום הכפורים בימי חול, ומסיים: באהבה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים. תרי “באהבה”. [כ”ה בסדר רב עמרם גאון (דף קסד.). ובמחזור ויטרי (עמ’ שפט). ובשבולי הלקט (סי’ שיז). והרד”א].
כד. אם חל בשבת ראוי להשמיט בנוסח התפלה את “אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתינו” לפני “קדשנו במצותיך” שבתפלת שמונה עשרה. ובסיום התפלה אומר היחיד וידוי ועל חטא. [ילקו”י מועדים עמ’ קג. יביע אומר ח”א סי’ לח. הליכות עולם ח”א רנח].
כה. בליל יום הכפורים ויומו אומרים “ברוך, שם כבוד מלכותו לעולם ועד” בקול רם.
כו. צריך להפסיק בין תיבת “ברוך” לתיבות שם כבוד מלכותו. והסומך לומר ברוך שם, ביחד לאו שפיר עביד, וגוערים בו. [שו”ת יכין ובועז ח”ב (סי’ מב). ושכ”ד הרשב”ץ, והרשב”ש].
כז. גם נשים אומרות פסוק זה בקול רם. וכבר פשט המנהג לומר סליחות וי”ג מדות בתפלת ערבית בליל יום הכפורים, ואין בזה כל חשש. [חזו”ע ימים נוראים עמ‘ רסט].
כח. אם חל יום הכפורים בשבת, אחר תפלת העמידה של ערבית, אומרים ויכולו השמים והארץ, והשליח צבור אומר ברכה מעין שבע, וחותם מקדש השבת, בלבד. ואומר בברכה זו “המלך הקדוש שאין כמוהו”. ואם טעה ואמר האל הקדוש, כל זמן שלא סיים כל הברכה, יחזור לומר המלך הקדוש שאין כמוהו, וימשיך הברכה משם והלאה עד סוף הברכה, אבל אם לא נזכר עד אחר שאמר בא”י, יחתום מקדש השבת, ואינו חוזר.
כט. מנהגינו לומר בסליחות של ליל יום הכפורים הוידוי הגדול של רבינו נסים (שנדפס בחזרת תפלת שחרית של יום הכפורים). ולמחרת בשחרית יכולים לדלגו, כדי להספיק להתפלל מוסף בזמן. ואם רוצים יכולים לומר וידוי זה גם בשחרית, כשזמן מוסף אינו מתאחר.
ל. בעת אמירת הסליחות והוידוי הארוך עומדים שנים ליד הש”צ, אחד מימינו ואחד משמאלו. והעיקר לומר את הוידוי בשברון לב ובדמע, כי שערי דמעה לא ננעלו. והשי”ת ימחה עונותינו בדמעותינו ויקבל תשובתינו ברצון. [חזון עובדיה ימים נוראים, עמוד רעא].
לא. מי שאינו יכול לבכות, יתפלל ויתודה בקול בכי, כמו שנאמר (תהלים פרק ו’ פסוק ט), כי שמע ה’ קול בכיי. וכן מי שהיה נוהג לבכות ביום הכפורים, וכעת בא בימים, ומשום שהיה ירא לבכות, מפני ראות עיניו, נמנע מלבכות, יפה עשה כי כוונתו רצויה, ורחמנא לבא בעי. אך טוב שיעשה בתפלתו קול בכיי. [ע’ בברכי יוסף בשיו”ב יו”ד סי’ שצד אות ג].
לב. בליל יום הכפורים ויומו אומרים בסך הכל כ”ו פעמים “ויעבור”, כמנין שם הוי”ה ברוך הוא. חמש פעמים בסליחות של הלילה, וחמש פעמים בסליחות של שחרית, ושבע פעמים בסליחות של מוסף, ושש פעמים בסליחות של מנחה, ושלש פעמים בסליחות של נעילה. וכן מנהג ק”ק בית אל. ואומרים עשר פעמים וידוי, שנים בערבית היחיד והשליח צבור בסליחות, ושנים בשחרית, ושנים במוסף, ושנים במנחה, ושנים בנעילה, כנגד עשר פעמים שהיה כהן גדול מזכיר ה’ בוידוי. [כ”כ העיטור (דף קח:), ובחיבור התשובה להמאירי עמ’ תקכג].
לג. בסיום תפלת ערבית של ליל יום הכפורים, המנהג לקרוא את ארבעת המזמורים הראשונים של תהלים, והוא על פי הקבלה, כמבואר בשער הכוונות (דף ק ע”א), ומבואר שם, שסגולתם שלא יראה קרי בליל יום כפור. [כ”כ בכף החיים (סי’ תריט אות מט). ע”ש].
