א. במוסף של יום הכפורים שחל באמצע השבוע צריך לומר את “מוסף” יום הכפורים, ולא “מוספי”. וכן מנהגינו בארץ ישראל, וכל המשנה, ידו על התחתונה, וגוערים בו. וחובה קדושה לתקן את הסדורים על פי האמור, כי אסור לשנות בנוסחאות התפלה, ובפרט בירושלים ת”ו שיש על זה חרם. ואפילו בשאר מקומות יש בזה חשש סכנה למי שמשנה ממנהג ונוסח הקדמונים. ואם חל בשבת אומרים את “מוספי”. [ילקו”י מועדים עמ’ קט. הליכות עולם ח”ב עמ’ רסד. ואין לומר מוספי בלשון רבים אלא כשחלו שתי קדושות שונות ביום אחד].
ב. בתפלת החזרה של מוסף יום הכפורים אומר השליח צבור “סדר עבודת יום הכפורים”, וכשמגיע לפיסקא של הכהנים והעם, ואומר: “שהיו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים”, כל הקהל כורעים ומשתחוים. ואסור לעשות כן על רצפת בית הכנסת, אלא אם כן יש שם שטיחים או מחצלאות שמפסיקים בין המתפללים לבין הרצפה, משום שנאמר, ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, ולכן יש להציע על רצפת בית הכנסת שטיחים או מחצלאות, בכדי שיוכלו הקהל לכרוע ולהשתחות בסדר העבודה כנהוג. ואם אין שם דבר המפסיק בינו לבין הרצפה, יפרוס כנפי טליתו על הרצפה, כשהוא משתחוה, או ישתחוה על הספסל של בית הכנסת. [מטה אפרים סי’ תרכא סט”ו].
ג. יש שמכים על לבם בעת שהש”צ אומר בוידוי הכהן הגדול “חטאתי, עויתי, פשעתי” ויש שערערו על מנהגם, ומכל מקום פוק חזי מאי עמא דבר, שעושים כן לזכר בעלמא. [ילקו”י מועדים עמוד קט. עפ”ד הט”ז סי’ קיד סק”ד דכשאומרים חטאו עוו ופשעו בית ישראל, מכים על לבם].
ד. נוהגים ליפול על פניהם גם ביום הכפורים שחל בשבת. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קי. חזון עובדיה ימים נוראים תשס”ה, עמוד שנג. ושלא כמ”ש באשל אברהם מבוטשאטש, לתת טעם על מה שנוהגים אצלם שאין נופלים על פניהם ביוהכ”פ שחל בשבת. ע”ש. ואין דבריו מחוורים. ודו”ק].
ה. בשעה שכל הקהל משתחוים, אין לשליח צבור לעקור ממקומו. אלא ישתחוה על התיבה, וקודם שיתחיל בחזרה יתרחק קצת מן התיבה, כדי שיוכל להשתחוות בריוח. [ילקוט יוסף מועדים שם. חזו”ע שם עמוד שנג].
ו. אין לשליח צבור לשבת בעת הפיוטים שאומרים קודם סדר העבודה, אלא צריך להשאר עומד על עומדו בכל זמן שאומרים פיוטים. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד שנד].
ז. זקן ונשוא פנים שהוא שליח צבור ותיק במשך עשרות שנים, וכיום חלש לבו וקשה לו לעמוד בכל משך התפלות של יום הכפורים, וברצונו לישב בשעת אמירת הפיוטים המשובצים בתפלה, רשאי לשבת, שמסתמא הצבור מוחלים לו. ולרווחא דמילתא יבקש סליחה מהצבור על כך. [שו”ת יבי”א ח”י חאו”ח סי’ מה. חזו”ע ימים נוראים עמו’ שמד].
ח. כבר נתבאר לעיל עמוד רנד, שמה שנהגו לומר פיוטים וכן וידוי הארוך של רבינו נסים, אין לחשוש בזה משום הפסק באמצע החזרה, ואין רשאים לדלגם, והמבטל אמירתם אין רוח חכמים נוחה הימנו. [רדב”ז בתשובה]. והרי וידוי זה הוא חוצב להבות אש, ולב מי לא יכנע על ידי אמירת וידוי זה, דתבר גזיזי מפחד ה’ והדר גאונו ביום הדין הגדול, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, ושערי דמעה לא ננעלו, ואם לא עכשיו אימתי. [שו”ת יביע אומר חלק י‘ חאו”ח סימן מה, עמוד עח].
ט. הפיוטים המשובצים בתפלת החזרה, יאמרם הסומך (סגן הש”צ), והשליח צבור שותק. ואף אם השליח צבור מהרהר בהם אין בכך כלום. והכהנים נוטלים ידיהם עד סוף כף היד, ונושאים כפיהם. ואחר תפלת מוסף מתחילים בסליחות שנתקנו אחר תפלת המוספין ואומרים שבע פעמים י”ג מדות, דהיינו ויעבור. ובכל פעם אומרים אחר י”ג מדות, ופסוק כי ביום הזה יכפר עליכם, פסוק אחד מאנא בכח גדולת ימינך. [חזו”ע ימים נוראים עמוד שנד].
י. אחר הסליחות אומרים “אין כאלהינו”. מזמור ותפלה על הפרנסה, ועלינו לשבח. [כ”כ רבינו נתן בר יהודה (שהיה בדורו של הרשב”א בגירונדא) בספר המחכים (עמוד מג). וכ”כ היעב”ץ בסידורו (עמ’ שפא].
יא. אם יש מילה ביוהכ”פ חייב המוהל לעשות המציצה כדת. רק שלא ימצוץ על ידי יין, או שאר משקים. שמא ירד מן היין לתוך גרונו, וחצי שיעור אסור מן התורה. אלא מציצה בפה בלבד. ומברכים ברכת אשר קידש ידיד מבטן ומטעימים מהכוס לקטן הקרוב לחינוך כבן שמונה שנים, שמבין ויודע למי מברכים, ואין שום איסור בזה אפילו אם אינו צריך לשתות באותה שעה. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ’ שמא]. ויש מי שכתב שמברכים הגפן על הכוס אף שאין שם תינוק שישתה מן הכוס, אך אין דבריו נכונים. [חזו”ע ימים נוראים].
יב. כשיש מילה ביוהכ”פ, והיולדת תוך שבעה מעת לעת, ואמרה צריכה אני, מותר לברך על הכוס ולהטעימו ליולדת. [הריטב”א (עירובין מ:) כתב, שאם המילה ביוהכ”פ נעשית בבית, והיולדת אינה מתענה, מברכים על הכוס ומטעימים את היולדת. ע”כ. ומ”מ עדיף ליתנו לתינוק שהגיע לחינוך].
