א. דבר שמסככין בו את הסוכה צריך שלשה תנאים שיהיה כשר לסכך בו, צריך שיהיה גידולו מן הארץ, וצריך שיהיה תלוש ולא מחובר לקרקע, וצריך שיהיה דבר שאינו ראוי לקבל טומאה. וחז”ל (בסוכה יב.) למדו כן מן הכתוב (דברים טז) חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. כלומר, מפסולת גורן ויקב, שהם קש ותבן, וזמורות ואשכולות ריקים מן הענבים, וכיוצא בהם. וכן הביאו חז”ל (שם) מהפסוק בנחמיה (ח) צאו ההרה והביאו (לעשות את הסוכות): “עלי זית ועלי עץ שמן ועלי תמרים ועלי הדס ועלי עץ עבות”. עץ עבות למצות לולב, ועלי הדס שוטה לסוכות. הילכך אסור לסכך את הסוכה בכל מיני מתכות ועמודי ברזל, שהרי אין גידולם מן הארץ, וכן אין מסככין בעורות של בעלי חיים, ואע”פ שלא עיבדום, שאינם ראויים לקבל טומאה (שבת מט:), מפני שבעלי חיים אינם נקראים גידולי קרקע ממש. וכן אין מסככים בענפי אילן המחובר לקרקע, שאין לסכך אלא בדבר התלוש מן הקרקע. וכן אין מסככים בכלים אפילו הם של עץ, כיון שראויים הם לקבל טומאה, ורק בפשוטי כלי עץ מסככים הואיל ואינם ראויים לקבל טומאה אפילו מדרבנן. [ילקו”י מועדים עמ’ קכג. חזו”ע סוכות עמ’ יד].
ב. יש אומרים שאין לסכך את הסוכה בענפים הגדלים ומחוברים עדיין בעציץ, בין נקוב בין שאינו נקוב, ויש חולקים. [ילקו”י מועדים מהדורת תשס”ד עמוד תרמו. ילקו”י על ערלה פ”ז הערה א]
ג. ומכל מקום נראה שמותר לסכך בעץ הגדל בעציץ שאינו נקוב, ונתלש, שאע”פ שלא גדל בארץ כלל, מכל מקום שמו עליו. והרי בגמרא מנחות מכשירינן הגדל בעציץ שאינו נקוב למנחות. וכן הדין לגבי חטים הגדלים בעציץ ועשו מהם מצה, שיוצאים בה ידי חובת מצה. וכן לגבי ארבעת המינים שגדלו בעציץ, שכשרים למצוה מן התורה. וגם לענין ברכות, פירות אילן שגדלו בעציץ שאינו נקוב מברכים עליהם בורא פרי העץ. וכן עץ הנטוע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אלמא דמקרי עץ מאכל. וכל שכן שמותר לסכך בעץ הגדל בעציץ נקוב. [חזון עובדיה על סוכות עמוד טו הערה א].
ד. כלי עץ כגון ארגז או תיבה שנשברו ונתפרקו, אף על פי שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה, ועשו מהם נסרים דקים, אין מסככים בהם, (כדאיתא בסוכה טז: סיככה בבלאי כלים פסולה). וכתב הרמב”ם (פ”ה ה”ב), שהטעם לזה, שמכיון שהיו ראויים לקבל טומאה, גזרה שמא יסכך בשברי הכלים שעדיין לא טהרו מן הטומאה. ולפי זה כתבו כמה אחרונים שאם שיבר את כלי העץ בכוונה לשם סכך, ואין השברים ניכרים שהיו שברי כלים, כשרים לסכך בהם, ויש חולקים על זה. ונכון להחמיר. [חזו”ע שם עמוד יז].
ה. ומכל מקום מותר להעמיד בהם את הסכך, שמותר להעמיד בדבר שמקבל טומאה מדרבנן. ועל כל פנים במעמיד דמעמיד ודאי דמותר לכתחלה, ושלא כדברי החזון איש שהחמיר אף במעמיד דמעמיד. [יבי”א ח”י חאו”ח סי’ מו. וע”ש בח”י בהערות לרב פעלים ח”ב סי’ סה].
ו. ארגזים גדולים המחזיקים ארבעים סאה ויותר, שמביאים בהם סחורות ממדינת הים, שנתפרקו, ועשו מהם נסרים דקים, מותר לסכך בהם, מפני שאינם מקבלים טומאה גם לפני שהתפרקו. [ע’ שבת לה. וכן פסק הרמב”ם פ”ג מהל’ כלים ה”ב. ערוה”ש סי’ תרכט ס”ה].
ז. שלחן שהוא מפשוטי כלי עץ, וכיוצא בו, שאינו מקבל טומאה אלא רק מדרבנן, אם נשבר, לא מבעיא שמותר להעמיד בו את הסכך, אלא אפילו לסכך בו מותר, שלא גזרו חכמים אלא בבלאי כלים שהיו מקבלים טומאה מן התורה, ולא בבלאות של שלחן וכיו”ב. [וכ”כ בשו”ת חשב האפוד ח”ג סי’ קיב, ובשו”ת יביע אומר חלק י’ סי’ מו].
ח. “מאכלים” אף שעדיין לא הוכשרו לקבל טומאה [על ידי משקים], אף על פי כן פסולים לסכך בהם. וכן אוכלים אף שאין בהם שיעור כביצה, ואינם מקבלים טומאה מן התורה, אלא מדרבנן, אף על פי כן פסולים לסכך בהם. והדין כן בכל מיני אוכלים, שכל דבר שראוי לקבל טומאה מדרבנן אין מסככים בו. [חזון עובדיה סוכות עמוד יט]
ט. כל מאכל בהמה, אף על פי שבני אדם אוכלים אותו לרפואה, אינו מקבל טומאה, ומותר לסכך בו. (ארחות חיים הל’ סוכה סי’ יד. כל בו סי’ עא. ש”ע סי’ תרכט סעיף יא). השבת, והפיגם (רודא), סתמן לאכילה, לעשות בהם מיני טיבולין, ונאכלים בעינם, ואין מסככין בהם. (וראה שבת קכח. בית השואבה אות סג בשם הריא”ז).
י. אולם בשמים שאינם אלא לריח, ופרחים ושושנים שהם לנוי ולמראה יפה, ואינם מאכל אדם, אינם מקבלים טומאה, ומותר לסכך בהם.
יא. וכן מיני תבלין כגון קינמון, הניתנים בקדרה לטעם, כיון שאינם נאכלים בפני עצמם, אינם מקבלים טומאה, ומותר לסכך בהם. [כ”כ הפמ”ג, וכ”ד הרמב”ם שהקנמון אינו מקבל טומאת אוכלין]
יב. ענפי תאנה ובהם תאנים, זמורות ובהם ענבים, אם הפסולת מרובה על האוכל מסככים בהם, ואם לאו אין מסככין בהם, ואם קצר אותם לשם אוכל, יש לידים של הפירות תורת אוכל המקבל טומאה [עד שלשה טפחים], וצריך שיהיה בפסולת כדי לבטל האוכל והידות. ואם קצרם לשם סיכוך, אין לידים תורת אוכל לקבל טומאה, ומצטרפים עם הפסולת לבטל האוכל ברוב. [סוכה יג. ש”ע סי’ תרכט ס”י. הרדב”ז ח”ה סימן ב’ אלפים ורנז].
יג. הדלה עליה ענפי אילן המחובר לקרקע, וסיככה בהם, פסולה. ואף על פי שקצצם אחר כך, בפיסולה היא עומדת, משום שנאמר “תעשה” ולא מן העשוי. ואם נענע כל ענף בפני עצמו לשם צל, הרי זו כשרה. [ואם הגביה את רוב ענפי האילן, כל ענף בפני עצמו, ולא נגע במיעוט הענפים, לכאורה הענפים שלא הוגבהו נידונים כסכך פסול, ולא אמרינן שבטלים ברוב, אא”כ נתערבו מיעוט הענפים הללו, ברוב הענפים שהוגבהו, באופן שלא ניכר הסכך הכשר המעורב עם הפסול, וכמ”ש כיו”ב בשלחן ערוך (סימן תרכו ס”א). ועיין בכף החיים שם אות יב].
יד. אסור לסכך בכל סוגי נייר, והוא הדין לקרטון העשוי מניירות. [שו”ת קול גדול ס”ס עג].
טו. ומכל מקום מותר לחפות את הקנים של הסכך בנייר צבעוני לנאותו. וכן סכך כשר שצבעו בכל מיני צבעונים לנאותו, וסיכך בו, הסוכה כשרה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קכז הערה טז. חזון עובדיה סוכות עמוד לב הערה יג]
טז. אין מסככים ביריעות של נילון ופלסטיק, מפני שאינם דבר הגדל מן הארץ. [חזו”ע סוכות עמ’ טז. ויש ללמוד כן ממ”ש הרמ”א בהגה (ר”ס תרכט), שאין מסככים בגושי עפר, שלא נקרא גידולו מן הארץ].
יז. וכן אין מסככים בזכוכית, ואפילו בפשוטי זכוכית שלא נעשו כלים, כיון שברייתם מן החול, ואינם מגידולי קרקע. [ודמיא לעפר שאין מסככים בו].
יח. שפודין של עץ, וכן רגלי מטה העשויים מעץ, אין מסככין בהם, דאף דפשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה, מכל מקום מדרבנן אסור. [ילקו”י מועדים עמוד קכח, חזו”ע סוכות, עמ’ כא]
יט. מותר לסכך בגושי תבן וקש בלי כל פקפוק. [ילקו”י מועדים עמ’ קכח, חזו”ע סוכות, עמו’ מג]
כ. אסור לסכך בצמר גפן, דכיון דהטעם שאסור לסכך בפשתן הוא מפני שראויים ליתן בכרים ובכסתות, טעם זה שייך גם בצמר גפן וקנבוס. ובפרט אם נשתנית צורתו. [ילקו”י מועדים עמוד קכט].
כא. יש להתיר אף לכתחלה לסכך את הסוכה ב”סכך לנצח” העשוי מנסרים דקים הקשורים בחוטי כותנה. שהעיקר להלכה להקל להעמיד הסכך אף בדבר שאסור לסכך בו מדרבנן. [ילקו”י מועדים עמ’ קכט. יחוה דעת ח”א סי’ סד. חזון עובדיה סוכות, עמ’ כג].
כב. מחצלת של קש סתמה עשויה לשכיבה וראויה לקבל טומאה, ואין מסככים בה, אבל מחצלת הנעשית בקני סוף, שאינה ראויה לשכיבה, ועשייתה לסיכוך או לגידור, [אורכה שלשה מטר ורחבה שני מטר], והקנים נקשרים זה עם זה על ידי סיב צמחי או חוטי צמר גפן, מותר לסכך בה הסוכה, ומותר לקושרה בגג הסוכה אל דפנות הסוכה בחוטים העשויים מצמר גפן לבל תעוף ברוח, ושתהיה עומדת על הסכך באופן יציב. [אך נכון שלא יהדק ביותר שלא יהא כמסמרים וכבית]. ואם ידוע שעשו את המחצלת של הקנים לשכיבה או לדרוך עליה, אין לסכך בה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קכט. תשובת הרשב”א סי’ נח. חזון עובדיה סוכות עמוד כה].
כג. אין לסכך לכתחלה בדבר שיש בו ריח רע, ולא בדבר שנושרים העלים שבו, שיש לחוש שמתוך שריחו רע, או שעליו נושרים יהיה נאלץ לצאת מן הסוכה. וכן אין לעשות את הדפנות מדבר שנודף ממנו ריח רע. (ש”ע סי’ תרכט סעיף יד).
כד. סכך שהוא רך מאד כירק, שעשוי להתייבש בתוך שבעת הימים של החג, אין לסכך בו, לפי שיש לדון אותו למפרע כאילו כבר נתייבש עכשיו, ונמצא שיושב בסוכה פסולה, שחמתה מרובה מצלתה. [חזון עובדיה על הלכות סוכות עמוד ל].
כה. אם סיכך הסוכה בעצי אשרה, יש אומרים שהסוכה כשרה, ומותר לישב בתוכה לקיים המצוה, דאף דכתותי מכתת שיעורה, לא חשיב כאילו אין כאן סכך. ולא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה אלא במידי דבעי שיעור כמו לולב. [חזון עובדיה על סוכות עמוד נט].
כו. יש אילנות שגדלים בהם ענפים שהם כמין עופות התלויים בחרטומיהן, מעיקר הדין מותר לסכך את הסוכה בנוצות העופות האלה, כיון שגידולם מן הארץ, מיהו משום דאתו לאחלופי בשאר נוצות העופות הנולדים מן הביצים, דשכיחי טובא, שפסולים לסכך בהם, לפי שאין גידולם מן הארץ, יש להמנע מלסכך בהן. [עיין בשלחן ערוך יו”ד (סי’ פד סעיף טו) ובאחרונים שם, בדין עופות הגדלים באילן אם מותרים בשחיטה אם לאו. ואסורים משום שרץ השורץ על הארץ, ובפתח הדביר א”ח ח”ב (סי’ רד סק”א) כתב, שיש להמנע מלסכך בהם. ע”ש. אך מ”מ סוף סוף גדלים בארץ].
כז. אסרו חכמים לסכך בנסרים שיש ברוחבם ארבעה טפחים, משום גזרת תקרה, שאם נכשיר נסרים אלה לסכך, יבא לומר, מה לי לסכך באלה, מה לי לישב תחת קורות ביתי, והתורה אמרה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, ולא ביתו של כל ימות השנה. ואם אין ברוחבם ארבעה טפחים כשרים. ואפילו הם משופים שדומים לכלים. ומכל מקום נהגו שלא לסכך בהם כלל. ובזמן הזה פשט המנהג פה עה”ק ירושלים לסכך בנסרים דקים (פלפונים) שאין ברחבן אפילו שיעור טפח, מפני שאין עושים מהם תקרה, ולא שייכא בהו גזרת תקרה. [ילקו”י מועדים עמוד קל, שו”ת יביע אומר ד’ סי’ מט. חזו”ע סוכות עמ’ ל].
כח. כשמסככים בנסרים דקים (פלפונים), טוב ליזהר לכתחלה שלא יהיה אויר בין נסר לנסר על פני כל אורך הסוכה, שבזה יש להניח קצת ענפים ברוחב הסוכה, או קרש באמצע לרוחב הסוכה, ויוכשר בכך. ומכל מקום בדיעבד, מותר לישן תחתיו, שבאויר פחות מטפח אין חשש כלל, שאויר פחות מטפח לגבי הסוכה לכ”ע הוי כסתום. [חזו”ע סוכות, עמ’ ל. ומה שמצוי שאויר משהו הולך על פני כל אורך הסוכה בין עצי הפלפונים, מותר לישן תחתיו].
כט. לכתחלה טוב לחוש וליזהר שלא לסמוך את הסכך ולהעמידו בדבר שאין גידולו מן הקרקע כגון צינורות של ברזל או רשת וכדומה, ולא בדבר הראוי לקבל טומאה, כגון כלי עץ וכיוצא, גזרה שמא יסכך בהם עצמם. ומכל מקום בדיעבד הסוכה כשרה. ולכתחלה אם יש לו סוכה מצנורות של ברזל טוב שיתן על הצנורות קורות של עץ מארבע רוחות הסוכה, ועליהם יעמיד את הסכך, שאז נחשבים הצנורות כמעמיד דמעמיד. וכן אם נותן על הצנורות נסרים דקים להחזיק עליהם ענפי האילן שהם עיקר הסיכוך, שפיר דמי, דאז הוי מעמיד דמעמיד. וכן מותר להעמיד הסכך בנסרים שנעשו מארגזי עץ שנתפרקו, בהיות שאין עליהם תורת טומאה רק מדרבנן. [חזו”ע סוכות עמ’ מד. ומה שכתבנו בילקו”י מועדים עמ’ קל, שיש מכשירים בדיעבד. וע”ש בהערה כה, הנה בחזון עובדיה הנז’ כתב בפשיטות דכשר בדיעבד. ורק לכתחלה טוב לחוש שיהיה מעמיד דמעמיד. והביא מ”ש בגנת ורדים (חאו”ח כלל ד’ סי’ ח), דהעושים סוכה בחצר, ולמעלה בשטח הגג יש ארובה ובה מעשה רשת נחושת ונותנים עליה הסכך, סוכה כשרה היא, כיון שהוא מחובר לקרקע ואינו מקבל טומאה. ע”כ. והמאירי (סוכה כב:) כתב דשמא אין מעמיד פוסל אלא רק בדבר המקבל טומאה, ולא בפיסולים אחרים. וכ”ה בספר העיטור (דף פב) שאם סיכך על דופני הבית כשר. ובעקרי הד”ט (א”ח סי’ לב אות ו) כתב, שכן המנהג קדום ופשוט. וכ”ש למאי דקי”ל כד’ מרן הש”ע דס”ל דאין לחוש לאיסור מעמיד בדבר שאין מסככין בו, שיש להקל אף לכתחלה. ע”כ. אלא דמהיות טוב יש לחוש לכתחלה להרמב”ן והר”ן, ולכן טוב שיתן נסר של עץ על הצנורות].
ל. אם מחבר דיקטים בדבק שאין גידולו מן הארץ, כדי להעמידם, אפילו לדעת המחמירים במעמיד, כיון שאין הדבר ניכר לעין כלל, לא שייכא כל כך הגזרה, ובפרט שאי אפשר לסכך בדבק לחוד, הילכך לית לן בה. [כ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ט ס”ס קלו].
לא. מותר לחבר כלונסאות הסוכה [מה שמעמידים עליו את הסכך] במסמרים של ברזל, או לקושרם בסמרטוטים העשויים מבלאי בגדים המקבלים טומאה. והסכך עצמו אם חושש שיעוף ברוח, יתן עליו קרש צר ועב. או שיקשור את הסכך בחוט העשוי מסיבים צמחיים, או חוט מצמר גפן, כיון שעל כל פנים גידולו מן הארץ, והאיסור לסכך בו ממש אינו אלא מדרבנן, ולכן מותר לקשור בחוט כזה. [ילקו”י מועדים עמ’ קלא. ולענין לקשור הסכך כתב הריטב”א (סוכה יא:), שאפי’ להפוסקים שאוסרים להעמיד הסכך בדבר הראוי לקבל טומאה, מ”מ כל דבר שאין האיסור לסכך בו אלא מגזרת חכמים, אין שום איסור להעמיד בו סכך הסוכה. ע”ש. ולכן חוט שנעשה מסיב צמחי, או מצמר גפן, הואיל והאיסור לסכך בו ממש, אינו אלא מדרבנן, כמ”ש הרמב”ם (פ”ו מסוכה ה”ד), מותר להעמיד בו לכתחלה].
לב. במקום שמצוי בו רוחות עזות מאד בימי החג, ולפעמים ע”י הרוחות הסכך מתרומם לגובה, למעלה משלשה טפחים, ושוב הסכך נופל על הסוכה, ולכאורה כיון שהסכך נפל מאליו שלא לשם צל, אינה חוזרת להכשרה, אלא אם כן נדון בה דין חבוט רמי. ולמעשה נראה שהסוכה כשרה, כיון דמעיקרא נעשית בהכשר. [כן העלה בשו”ת שבט הלוי י’ (סימן ק), שכל שהסכך התרומם למעלה בשטח הסוכה ולא נדחה ממנה עד שנשארה מגולה בלי סכך, הסוכה כשרה].
לג. יש מי שכתב, שאין להתיר לעשות סוכה תחת העצים הדקים שהרעפים מונחים עליהם במשך ימות השנה, כשאין ביניהם ג’ טפחים, אך חלקו על דבריו, שכל שהסוכה התחתונה צלתה מרובה מחמתה, אף לאחר שינטל מה שכנגד העצים, (שהוא פסול לסיכוך, שלא נעשה לצל, אלא להניח עליו את הרעפים), הסוכה כשרה לכתחלה. [חזון עובדיה סוכות עמוד סט].
לד. סוכה שנעשית תחת חבלי כביסה, או חוטי חשמל וטלפון, אפילו אין בין חבל לחבל שלשה טפחים, אין לפסול מטעם לבוד, אלא הסוכה כשרה. ואפילו אם תלו כביסה על החבלים אין בכך כלום והסוכה כשרה. [ילקו”י מועדים עמ’ קכה. חזו”ע סוכות עמוד סט].
לה. אם ירד שלג רב על סכך הסוכה, ונקפא ונעשה כמין תקרה, כיון שהשלג אינו מביא את הטומאה ולא חוצץ מפני הטומאה, (אהלות פ”ח מ”ה). וכן אמרו (ב”ב כ.) השלג והברד אין ממעטין בחלון. ופירש רש”י, דה”ט משום שנימוחים מאליהם, וכמאן דליתנהו דמי. הכא נמי בדין סוכה, כמאן דליתנהו דמי, ואין השלג פוסל את הסוכה. [כ”פ בשו”ת גנת ורדים (כלל ד סי’ ז). והמברך יש לו ע”מ שיסמוך. וראה בילקו”י מועדים עמ’ קכה. חזון עובדיה סוכות עמו’ לז].
