א. ישכימו להתפלל תפלת שחרית ולא יאריכו יותר מדאי בפיוטים ובסליחות, כדי שיספיקו להתפלל מוסף לפני שיגיע זמן מנחה. וכן לא יאריכו במכירת המצות של פתיחת ההיכל והקמת ספר תורה וריבוי עולים נוספים לספר תורה. [ילקו”י מועדים עמ’ קד].
ב. בברכות השחר יש שאין מברכים ברכת “שעשה לי כל צרכי” שנתקנה על לבישת נעלים, ויום הכפורים הרי אסור בנעילת הסנדל. אולם יש אומרים שצריך לברך ברכה זו גם בימים אלה, שעל מנהגו של עולם הוא מברך. ועוד שרגילים לנעול נעלים שאינם של עור, שמותרים גם בימים אלה, וגם יש שנועלים נעלים של עור במוצאי יום הכפורים עם צאת הכוכבים, לפיכך אפשר לברך ברכה זו גם ביום הכפורים. וכן המנהג. [ילקו”י על הלכות פסוקי דזמרה מהדורת תשס”ד, סי’ מו עמ’ טז, ואאמו”ר הדר ביה ממ”ש בילקו”י מהדורת תשמ”ה].
ג. בתפילת שחרית של יום הכפורים, המנהג בספרד להוסיף בזמירות שלפני ברוך שאמר, עשרה מזמורים, מהם בקשות ותחנונים הצריכים ליוהכ”פ. ומהם מענינו של יום, כגון המזמור (תהילים קג): לדוד ברכי נפשי את ה’, וכל קרבי את שם קדשו, שנאמר בו “הסולח לכל עונכי, הרופא לכל תחלואיכי”. [דהיינו רפואה דסליחה. מגילה יז:). וכ”כ הרמ”ע מפאנו סי’ כה].
ד. אין אומרים מזמור לתודה אחר ברוך שאמר. וגם כשחל בחול אומרים מזמור שיר ליום השבת. והפיוטים יש לאומרם אחר קדיש תתקבל. [יבי”א י’ בהערות לרב פעלים ג’ או”ח סי’ לח].
ה. מנהג ספרד לומר סדר קדושות שתיקנו משוררי ספרד רבי יוסף בן אביתור (שהיה בדורו של רבינו האי גאון), ור’ יהודה הלוי וחבריו, שמתחילות “ובכן נקדישך מלך”, “ובכן ולך תעלה קדושה כי אתה אלהינו”. ונוהגים שהשליח ציבור שותק, והסומך שעל ידו אומרם, ובמקום שאין עוזר וסומך רשאי השליח ציבור לאומרם, שכולם מענינא דיומא, ואינו נכון לבטל מנהג אמירתם. והוא הדין לענין אמירת “הוידוי הגדול” של רבינו נסים, שאומרים אותו בחזרת השליח צבור בשחרית, ואין בזה שום חשש הפסק כלל. והמונע מלאומרו לא יפה עושה. [חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד שמג].
ו. מה שנדפס במחזורים בוידוי הארוך של יום הכפורים “לא ענינו ברוך הוא וברוך שמו” יש לדלג זאת. ונכון יותר לומר בנוסח “אבל אני בער ולא יודע וכו’ כרשע ולא צדיק” והנוהגים לומר “רשע ולא צדיק” יש להם על מה שיסמוכו. [ילקו”י מועדים עמוד קה].
ז. אין לכפול הוידוי, אלא יש לאומרו פעם אחת. ובסוף אשמנו מכל עם, יסיים “ועדיין לא שבנו מתעייתנו” ותו לא. וירבה בבכיה ובדמע כשאומר הוידוי. [חזו”ע ימים נוראים עמ’ רעג].
ח. אחרי החזרה אומרים אבינו מלכנו אפילו כשחל יום הכפורים בשבת. [חזו”ע שם עמ’ שמו].
ט. הכהנים העולים לדוכן לישא כפיהם ביום הכפורים, עליהם לחלוץ את נעלי הבד או נעלי הגומי אשר ברגליהם. ויש כהנים שנהגו עוד מחוץ לארץ לעלות לדוכן בנעליהם כשהם עומדים על גבי קרקע, והואיל ויש להם על מה שיסמוכו, אין מזניחין אותם, שיש לחוש שאם ימחו בידם יתבטלו לגמרי ממצוה זו. [כ”כ בשו”ת פנים מאירות ח”ב (סי’ כח), וראה בילקו”י מועדים עמוד קו. וביחוה דעת ח”ב סי’ יג. ובילקו”י א’ עמ’ חצר. ובחזו”ע ימים נוראים עמוד שמה].
י. בשעת נשיאת כפים על הצבור לעמוד, ורק חולה וזקן רשאים לישב, ואין לומר שום פסוק, ויענו בלחש ברוך הוא וכו’ אחר הזכרת ה’ ואמן אחר כל פסוק. [חזו”ע ימים נוראים שם].
יא. יש נוהגים ליתן מי ורדים בתוך מי הרחצה שרוצים ליטול מהם הכהנים את ידיהם, ומותר לכהנים ליטול ידיהם במים אלו, דאין דין מוליד ריחא בבשר האדם, דזיעה מעבירתו. ויש להזהר שלא יתנו את מי הורדים במים ביום הכפורים, דהוי מוליד ריחא במים, אלא יתנו את מי הורדים מערב יום הכפורים. [ילקו”י מועדים עמוד קיג. שבת כרך ב’].
יב. הפיוט שנאנים שאננים שאנחנו אומרים אותו אחר תפלת שחרית, הוא פיוט רם ונשא מאד, חיברו ר’ שלמה אבן גבירול, ויסודתו בהררי קודש, ע”פ פרקי ר’ אליעזר פרק ד, אשר בו מבואר כמ”ש הפייטן מחנה מלאכים בראשותו של מיכאל לימין הקב”ה, ומחנה של מלאכים בראשותו של גבריאל לשמאל הקב”ה, מחנה שלישית של אוריאל לפניו, ומחנה הרביעית של רפאל מלאחריו, ושכינתו של הקב”ה באמצע, והוא יושב על כסא רם ונשא. [וראה בסידור הנחמד אהלי יעקב שפירש הכל בטוב טעם ודעת].
