א. שיעור האתרוג הוא לפחות כביצה, אבל אתרוג שהוא פחות משיעור כביצה, פסול [שלחן ערוך סימן תרמח סעיף כב]. ואם הוא ארוך יותר מאורך כביצה, וברוחבו ועוביו הוא צר פחות מרוחב ביצה, ובסך הכל יש בו שיעור כביצה, כשר. [חזון עובדיה סוכות עמוד ערה. וראה עוד בילקוט יוסף על המועדים, עמוד קנד].
ב. אתרוג שבשעה שנתלש מן האילן היה בו שיעור כביצה, ואחר כמה ימים נצטמק ועמד על פחות מכביצה, כשר, שכל שהיה בו שיעור כביצה וחל עליו שם גמר פרי, אפילו אם אחר כך נצטמק ועמד על שיעור פחות מכביצה, שוב לא נפקע ממנו שם פרי, ויוצאים בו ידי חובה. ולכן אתרוג שיש בו כביצה בצמצום, אך בודאי שבתוך ימי החג יצטמק, ובצר ליה שיעורא, יוצאים בו ידי חובה. [חזון עובדיה סוכות עמוד רעז].
ג. אתרוג המורכב, לדעת רוב הפוסקים פסול לגמרי בין ביום הראשון בין בשאר ימי החג, ולדעתם הנוטלו ומברך עליו, לא יצא ידי חובתו וברכתו היא ברכה לבטלה, ואף על פי שיש קצת גדולים שכתבו להתיר לברך עליו בשעת הדחק, למעשה אין לסמוך עליהם. ולפיכך מצוה לפרסם ברבים שאין יוצאים ידי חובה באתרוגים מורכבים, ושהמברך עליהם ברכתו לבטלה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קנה. יבי”א ח”א סי’ מב אות ט, יחו”ד ח”ב סי’ עד].
ד. הרואה את חבירו שנוטל אתרוג מורכב למצוה, יוכיח אותו במתק שפתים ובדרכי נועם ויודיענו שעל פי דעת רבותינו הפוסקים אסור לברך על אתרוג מורכב. וחייב לברך אך ורק על אתרוג בלתי מורכב. וכבר נאמר: הוכח לחכם ויאהבך. ולא יניחנו להמשיך בטעותו. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. [חזו”ע על הלכות סוכות, ודלא כמו שנהג רב אחד (ב”תחומין” עמוד שלה), שיש להמנע מלומר זאת לאדם תמים וע”ה שבירך על אתרוג מורכב. וכן לא יעשה].
ה. הסימנים שנתנו גדולי האחרונים לאתרוג שאינו מורכב, אין לסמוך עליהם בזמן הזה, מפני שהחקלאים המומחים לנטיעת והרכבת האתרוגים התחכמו להצמיח אתרוגים מורכבים כדמותם וכצלמם של האתרוגים שאינם מורכבים, וצריך ליטול אתרוגים מפרדסים שהוחזקו האתרוגים שבהם שאינם מורכבים. [חזון עובדיה סוכות עמוד רכג].
ו. סוחר אתרוגים שהוא ירא שמים, ואינו סוחר כלל באתרוגים מורכבים למצוה, נאמן להעיד שאתרוג זה אינו מורכב, ויוצאים בו ידי חובה לכתחלה ומברכים עליו. ובפרט אם יש לו תעודה מן הרבנות המקומית. ואמנם סוחר המוכר אתרוגים מורכבים למצוה, אינו נאמן להעיד על אתרוגים אחרים שהם בלתי מורכבים, אפילו יש בהם סימנים שאינם מורכבים, כדתנן (בבכורות לה.) “החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו”. [כן מצאתי כתוב בשם החזון איש]. ומה שכתבו איזה חכמים, שאין בעל הפרדס של האתרוגים נאמן לומר שהאתרוגים שלו אינם מורכבים, אף על פי שהוא אדם שבחזקת כשרות, ואפילו מעיד על זה עד כשר תלמיד חכם המוחזק בכשרות, אינו נאמן, דחיישינן שמא הוא מעיד באומד ומשמועה, כיון שיש חזקת חיוב המצוה, וחומר איסור ברכה לבטלה. נראה שהפריזו על המדה יותר מדאי, דכל שהוא מוחזק כירא שמים באמת, ומעיד שאתרוג זה אינו מורכב נאמן לומר שאתרוג זה אינו מורכב, וכשר למצוה. אלא שיש להזהר שלא לסמוך על עדות מפוקפקת של סתם סוחר שאין מטרתו אלא להרויח ממון, וכל שכן על עדות גוים, שאומרים שהפרדסים שלהם אינם מורכבים, אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר. [יביע אומר ח”א סי’ מב סק”ט. שו”ת יחוה דעת ח”ב סי’ עד. ילקו”י מועדים עמוד קנה. חזון עובדיה סוכות שם].
ז. סוחר המוכר אתרוגים למצוה, ובא אליו מי שאינו בקי בהלכה ואינו יודע שבאתרוג מורכב אין יוצאים ידי חובה, והסוחר מוציא לו אתרוג מורכב שהוא יפה ומהודר, ומוכרו לו, והלה נוטלו בחג לקיום המצוה, הסוחר עובר על איסור לפני עור לא תתן מכשול, שמלבד שהוא מונע ממנו לקיים מצות עשה של תורה, [שגם המונע מ”ע מחבירו עובר על איסור דלפני עור, כדמוכח בתוס’ חולין (ד.) ד”ה מצת כותי]. הרי הוא גורם לו גם איסור ברכה לבטלה. וגם כשהלוקח שוגג, איכא איסור לפני עור. ומלבד זה יש לחשוש גם לאיסור לא תעשה דלא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. [ואף שיכול להשיג אתרוג מורכב במקום אחר, אפ”ה יש בדבר איסור תורה, שהרי גם הישראל האחר שימכור אתרוג מורכב עובר באיסור, ובאופן כזה לא מועיל מאי דקאי בעבר אחד דנהר. משנה למלך. מרן החיד”א. ועוד. וראה בחזו”ע סוכות עמוד רמב].
ח. אודות מעשה שהיה, בזמן המלחמה בין ישראל לאויביה, נשלחה אניה עם כמאה אתרוגים מארץ ישראל לחו”ל, והאניה נקלעה בטעות לקהיר, והשלטונות שם החרימו את האתרוגים, ונתפרסם הדבר, והבעלים מסתמא התייאשו מהם, והוי יאוש עם שינוי רשות, ונסתפקו אם האתרוגים מורכבים או לא, ולא היתה אפשרות לברר הדבר, בשעת דחק גדולה כזו אפשר להורות לברך על אתרוגים אלה, אע”פ שבאותה עת היו רוב האתרוגים מארץ ישראל מורכבים. אולם שלא בעתות מלחמה, אין להקל בזה, בפרט שעתה נתרבו בארץ ישראל האתרוגים שאינם מורכבים, ויש לפרסם שהמברך על אתרוג מורכב הרי הוא נכנס בספק ברכה לבטלה, ומבטל מצות עשה. [חזון עובדיה סוכות עמוד רכח].
ט. יש אילנות, ומהם עצי לימון, שבתוך פרחיהם יש אבקה, והדבורים המוצצות את צוף הפרחים מעבירות את אבקת פרחי הלימון אל פרחי האתרוג, ועל ידי כך מתפתח החלק המופרה בעץ האתרוג בצורה שונה. אולם אין לזה דין מורכב כלל, כי המורכב הוא כשמרכיב יחור מסוג אחד על אילן או על יחור מסוג אחר, שבכוחו של כל יחור בפני עצמו להצמיח, מה שאין כן אם מין מסויים אינו ראוי להצמיח בפני עצמו כמו אותה אבקה שבתוך הפרח שהדבורה מעבירה, הרי אין בשום פנים כח באבקה לבדה להצמיח, הילכך אין עליה שם “מין” אחר, והרכבתה עם האתרוג לא נחשבת הרכבת שני מינים. ולכן גם אם מזריקים לאילן האתרוג מיץ מלימון או תרכובת מתכונת הלימון אין על האתרוג הזה שם “מורכב”, שמכיון שאותה זריקה או המיץ אין בכוחם להצמיח מצד עצמם, אין לאתרוג הגדל על ידם שם אתרוג המורכב, שאינו נחשב מורכב משני מינים, שלהרכיב דבר שאינו צומח בעצמו, אלא שהוא נבלע באילן ומטיב את צמיחתו, מותר. ולפי זה אם נזריק מיץ מלימון, לפרח האתרוג, או לאילן האתרוג, לא יהיה על אתרוג זה שם מורכב, שמאחר שאותה זריקה או המיץ אין בכחם להצמיח מצד עצמם, אין לאתרוג הגדל על ידם שם “אתרוג מורכב”, מכיון שאינו מורכב משני מינים. [אלא שיש אומרים שלכתחלה יש איסור בהרכבת עצים, אפי’ אם ההרכבה היא רק ע”י זריקה של מיץ, אע”פ שאילו היה זורע את המיץ באדמה, לא היה צומח כלל, כי סוף סוף השדה זרועה משני מינים. אך אין זה ברור לדינא. חזון עובדיה סוכות עמ’ רלו].
י. אתרוגי מרוקו שהם יפים ומהודרים מאד, רבני וגאוני מרוקו היו מברכים עליהם. והוזכרו לשבח בספר בכורי יעקב. והעידו עליהם גדולי רבני המערבים שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו לברך עליהם על פי מסורת קדומה. ואף שנמצאו מערערים עליהם, מפני שלא נמצא בהם גרעינים, וגם מפני שהמיץ שבתוכם רב, כמו הלימון, וניכר שהם מורכבים. מכל מקום כבר כתבו להוכיח במישור שאתרוגי מרוקו אין עליהם חשש הרכבה כלל, ולא חלו בהם ידים, והחזקה והמסורת עליהם היא מדורי דורות שאינם מורכבים ושהם כשרים למצות ארבעת המינים, ושכן נהגו מאז ומעולם גאונים וצדיקים לברך עליהם. [חזון עובדיה סוכות עמוד רלח].
יא. אתרוג מהודר אינו פרי גדול ממש, ולא קטן ממש, אלא הבינוני, כי יפה הוא לעינים איש הבינים. [יפה ללב ח”ב אות ב].
יב. מי שאין לו אלא אתרוג ספק מורכב, אינו רשאי לברך עליו על נטילת לולב, שספק ברכות להקל, ואינו רשאי לברך אפילו בלשון בריך רחמנא מלכא דעלמא, שאף האומר דרך ברכה בריך רחמנא, על דעת לפטור את עצמו, הוי בכלל ברכה לבטלה, אלא יטול הלולב ומיניו בלי ברכה. ובשעת מלחמה וכדומה ראה לעיל סעיף ח’. [כ”כ הפמ”ג (סי’ ריט סק”ג), שהמברך “בריך רחמנא מלכא דעלמא” חשיב נמי ברכה שא”צ. וכ”כ בשו”ת רעק”א (סי’ כה). וכ”כ בספר בגדי ישע, ובשו”ת פרי תבואה, ובמכתב לחזקיהו, ובחתם סופר, והמהר”ם שיק, ובשו”ת אגרות משה, ובשו”ת יחוה דעת ח”ו (סי’ טו), ובחזון עובדיה סוכות עמוד רמה].
יג. האתרוגים המצויים כיום (הקרויים אתרוג תימני) שאין בהם מדרך ברייתם הדד והשושנתא, אין ספק שיוצאים בהם ידי חובה לכתחלה, ומברכים על זה. ואם היה בהם הדד וניטל, פסול ביום הראשון. ואם יש ספק אם האתרוג גדל כך (בלי הדד) או שניטל, ואי אפשר כלל להכיר אם היה כן מתחלת ברייתו, אזלינן לקולא. [ילקוט יוסף מועדים, עמו’ קנו].
יד. אתרוג שניטלה פיטמתו, והוא העץ שעל ראש האתרוג, ושושנתא עליו, פסול, משום שנידון כחסר. ואם ניטלה השושנתא בלבד, כשר. ודוקא שהיתה פיטמת, וניטלה, אבל אם לא היתה לו פיטמת מתחלת ברייתו כשר. ניטל עוקצו, והוא העץ שהאתרוג תלוי בו באילן, ונשאר במקומו גומא, פסול. [ז”ל הש”ע (סי’ תרמח ס”ז), ניטל דדו, והוא הראש הקטן (העץ) ששושנתו בו פסול. ומשמע שדוקא אם ניטל הדד שמחוברת בו השושנתא, פסול, כיון שהוא נחשב מגוף האתרוג, אבל אם ניטלה השושנתא בלבד, כשר. וכ”כ הב”י לדעת הרי”ף והרמב”ם. ואף שהרמ”א בהגה כתב, שיש מחמירים אף בניטלה השושנתא, מ”מ אף הוא סיים, שלענין דינא אין לפסול אלא בניטל הדד דהיינו העץ שראש הפיטמא עליו, והראש נקרא שושנתא. וע”ע ביבי”א ח”ה סי’ מב. ילקו”י מועדים עמוד קנז].
טו. מה שאמרו דאתרוג שניטלה פיטמתו פסול, הוא דוקא כשניטל הדד שהוא העץ אף מה שתקוע בתוך האתרוג, ונעשה שם כמין גומא, שאז פסול, אבל אם ניטל רק מה שלמעלה מגוף האתרוג אין להחמיר. לפיכך אם נשאר חלק מן העץ למעלה מן האתרוג כל שהוא אין להחמיר. [שגם מרן אינו פוסל אלא בנטילת גוף הדד הגבוה מן האתרוג, ובנטילתו נעשה שוה עם ראש האתרוג, אבל אם עדיין נשאר מקצת ממנו שהוא גבוה מגוף האתרוג, כגון שניטל עד חציו, מאן לימא לן דמרן פוסל כולי האי]. ואפילו ניטלה כל הפיטמא של האתרוג ולא נשאר ממנה רק גובה משהו באופן שמקצת ראש האתרוג מכוסה בעובי הפיטמא שנשתייר ממנה משהו, כמו שהיה מכוסה בתחלה כשהיתה הפיטמא שלימה, הרי זה כשר, ואין זה חסרון, דכל שלא ניטל לגמרי, אפילו ביום הראשון כשר. [חזו”ע סוכות עמ’ רסג].
טז. אם בעוד האתרוג מחובר נפלה פיטמתו ממנו, מחמת שנתייבשה הליחות שבו, יש להכשירו, ולפעמים יש להכשיר האתרוג אף כשנושרת פיטמתו בתלוש, באופן שרואים שבעודו מחובר לעץ, כבר נתייבשה פיטמתו ביובש גמור, וכלתה ממנו ליחותו, שאז הוי כאילו נשרה פיטמתו במחובר, וכשר, כל שסיבת נפילתם מצד תכונתם הטבעית. ואין הבדל בזה באיזה שלב נפלו, מפני שכן דרכם של האתרוגים. ויש מי שכתב לחלק בזה בין אם נפלה הפיטמא במחובר בעודו קטן, או אם נפלה כשגדל. ולמעשה אין חילוק בזה, [וכבר נתבאר שבאתרוגים מהזרעים שהביאו לנו אחינו יוצאי תימן, אין להם פיטמת מתחלת ברייתן. אך כשרים הם בלי שום פקפוק כלל ועיקר]. [חזון עובדיה סוכות עמוד רסה].
יז. אם יש נקודות שחורות בעץ הפיטמת למעלה, או שינוי מראה אחר, כשר, שהרי אפילו נחסר לגמרי כשר. [כ”כ המהרש”ם בח”ז (סי’ קסז). ואמנם בספר חיים וברכה כתב בשם המחצית השקל (ס”ס תרמח) להחמיר בזה. אך בספר מנחת פתים כתב שלפי מ”ש הרמ”א בס”ז, שאין לפסול אלא כשניטל הדד כולו עד בשר האתרוג, לפ”ז אפי’ עלתה חזזית על עץ הדד, או יש בו נקודות שחורות, יש להכשיר. וראה בחזו”ע עמ’ רסו].
יח. כבר נתבאר שאין שום פיסול בניטלה השושנתא, ומכל שכן כשהשושנתא קיימת ורק נחסר מקצתה, והאתרוג עצמו הוא מהודר, והבא לידו אתרוג כזה, והוא מניחו מידו בשביל השושנתא, ובוחר לו אתרוג אחר שאינו מהודר, עליו נאמר הכסיל בחושך הולך. [חזון עובדיה סוכות עמוד רסב].
יט. אתרוג שניטל עוקצו וחיברו על-ידי מחט, יש אומרים שיכול אף לברך על זה. ויש חולקים ואומרים דלא מהני חיבור על ידי אדם. [ילקו”י מועדים עמ’ קנז. וע’ בשו”ת בית יעקב (סי’ קמב) שהתיר לחבר העוקץ באתרוג ע”י מחט, באופן שאינו ניכר, ורק יזהר שלא יעבור המחט לחדרי הזרע, אלא בעובי האתרוג. אך האחרונים דחו ראייתו, וכ”ה בשבות יעקב ח”א (סי’ לה), ובפנים מאירות, וע’ בחזו”ע סוכות שם].
כ. אתרוג שניקב ועל ידי כך נחסר ממנו כל שהוא פסול. ואם יש ספק בדבר, אם נחסר ממנו כל שהוא, אם לאו, יש להכשירו ולברך עליו, אף ביום הראשון. [ילקו”י מועדים עמ’ קנו. וז”ל מרן בש”ע (סי’ תרמח ס”ב): “אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא פסול, ושאינו מפולש, אם היה כאיסר פסול, ואם חסר כל שהוא פסול, וי”א שגם בנקב מפולש בעינן חסרון משהו, ושאינו מפולש בחסרון כאיסר”. ונקטינן כסתם מרן, וכמו שפירש מרן בש”ע בס”ג, דמפולש היינו שניקב עד חדרי הזרע שהגרעינים בתוכו. וע”ע בחזו”ע סוכות עמו’ רסח].
כא. הא דאמרינן שאם חסר כל שהוא פסול, היינו דוקא כשנחסר מגוף האתרוג, אבל אם נחסר רק מהקליפה העליונה שהיא כמין גליד על האתרוג כשר לכולי עלמא. [כן כתב הרשב”א בתשובה (סי’ נח), שאין נקרא חסרון אלא כשנחסר מבשר האתרוג שהוא הלבן שבו, אבל אם נחסר מקליפתו החיצונה אין זה חסרון. וכך קבלנוה. וכ”ה במשנה ברורה בביאור הלכה ס”ב].
כב. יש מי שאומר שלא נקרא נקב אלא אם ניכר ונראה, אבל אם נקבו במחט דק, וליחותו מלאתו, עד שאינו ניכר כלל, כשר. [הרש”ש בסוכה לו. והסכים לדבריו בספר עמק סוכות שם]. ולא משמע כן מדברי בעל המנהיג. [חזון עובדיה סוכות עמוד רסט. וע”ש בעמוד ער ד”ה ונראה, והביאור בדבריו דחזי לצרף סברת הרש”ש לספק ספיקא, אבל לא שנסמוך לגמרי על סברת הרש”ש].
כג. אין צריך לבדוק את האתרוג על ידי זכוכית מגדלת אם יש בו נקב, שכל נקב שאינו נראה לעין רגילה, אינו פוסל, וכן הדין לגבי כל חסרון הנראה באתרוג רק על ידי זכוכית מנגדלת. ומי שהוא קצר רואי ועל ידי המגדלת מגיע לראייה כמו בני אדם הרגילים, אין הכי נמי יבדוק על ידי זכוכית מגדלת. [שו”ת יביע אומר ח”ד (חיו”ד סי’ כא אות ז’). ילקו”י מועדים עמוד קנו. ילקו”י מועדים עמוד קנו. וכיו”ב כתבו התפארת ישראל (במס’ ע”ז פ”ב מ”ו בועז אות ג), ובערוך השלחן (סי’ פד סעיף לו), ובאגרות משה חיו”ד ח”ב (סי’ קמו). וכיו”ב כתב בשו”ת דובב מישרים ח”א (סי’ א) לענין מוקף גויל בס”ת ותפלין ומזוזות. דאזלינן בתר חוש הראות הטבעי, ולא מהני ע”י זכוכית מגדלת. וע’ בחזו”ע סוכות עמו’ רע].
כה. אם נתקע קוץ באתרוג עד חדרי הזרע, ולא נחסר ממנו מאומה, יש להכשיר מטעם ספק ספיקא, דשמא לא נקרא מפולש אלא מעבר לעבר, ושמא כל שאין בו חסרון כשר. [כן כתב בבכורי יעקב ס”ק יא].
כו. אתרוג שהוא עגול ככדור, אף על פי שיש לו פיטמת ועוקץ, פסול. [סוכה לו. וטוש”ע סי’ תרמח].
כז. אתרוג שהוא עקום וכפוף כשר, דדוקא בלולב פסול. [תמים דעים להראב”ד. וכ”ה בב”י (סי’ תרמה) בשם הרמב”ן, שיש בפיסולי לולב שלא נאמרו באתרוג, כגון אתרוג כפוף ועקום דומה למגל, בין שנעשה מעצמו, בין שגידלו כך בדפוס כשר. וכ”כ בשו”ת בית דוד (חאו”ח סי’ תנא). וע’ בחזו”ע סוכות עמוד רעט].
כח. כל הפסולים, בשעת הדחק שלא נמצא כשרים, נוטלים אותם בלא ברכה. ואף ברכת שהחיינו אין לברך. כי ברכת שהחיינו תלויה בברכת המצוה, וכל שאינו מברך ברכת המצוה אינו מברך שהחיינו. ובכל שאר ימי חג הסוכות (חוץ מיום ראשון), הואיל ומצות נטילת לולב ומיניו בהם אינה אלא מדרבנן, התירו בהם כמה פיסולים שבאתרוג ובלולב, וכמו שפסק הרמב”ם (פ”ח מהל’ לולב ה”ט) בזה”ל: “כל אלו שאמרנו שהם פסולים, מפני מומים שביארנו, או מפני גזל וגניבה, וכן שאול או חסר, אינם אלא ביום הראשון בלבד, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשרים. והפיסול שהוא משום עבודה זרה, או מפני שהאתרוג אסור באכילה, פסולים כל שבעת הימים”. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי’ תרמט ס”ה). וכן עיקר. וכן כל שפיסולו מטעם “הדר”, אינו פוסל אלא ביום טוב הראשון, אבל בשאר הימים כשר. ונוטל הלולב ומברך. ואף על פי שיש פוסלים, וכן פסק הרמ”א, וקיימא לן ספק ברכות להקל, שאני הכא שהמחלוקת במצוה ולא בברכה, ובכל כיוצא בזה שמרן פסק להכשיר ואיכא חזקת חיוב, ברוכי נמי מברכינן. [ילקו”י מועדים עמ’ קנז. יביע אומר ח”י סי’ מח עמוד פב. חזו”ע סוכות עמוד רפג].
כט. הדס שענביו מרובות מעליו, לדעת מרן השלחן ערוך אינו נחשב כענף עץ, אלא פרי, ואין יוצאים בו ידי חובה. ובימי חול המועד יש בידו תקנה למעטן, ולהסיר הענבים ולהכשירם אליבא דכולי עלמא. [חזון עובדיה סוכות עמוד רפג בהערה ד”ה והדס].
ל. כל הפסולים ביום טוב ראשון, כגון חסר וכיוצא בזה, פסולים אף ביום טוב שני של גלויות, וכשאין לו אחר נוטלו בלא ברכה. וכשאין הפיסול באתרוג בגדר ודאי, אלא יש ספק אם האתרוג כשר או לא, אפשר גם לברך ביום טוב שני, מכח ספק ספיקא. ומועיל ספק ספיקא כשהספק במצוה ולא בברכה, ויש חזקת חיוב. [חזו”ע סוכות עמוד רפה. ואף שדעת הרמב”ם הנ”ל שדין יו”ט שני כדין שאר הימים, מ”מ דעת הרא”ש דיו”ט שני כדין יו”ט ראשון. ומרן פסק לחוש לדעת הרא”ש מכח סב”ל. ואם יש ספק בפיסולו, הו”ל ס”ס, וברוכי נמי מברכינן].
לא. אתרוג שבא מעיר “הונג קונג”, והוא כמו אתרוג רגיל בצורתו ובסימניו, רק שיש בו שינוי, שמחצי האתרוג ומעלה עולה בו כמין אצבעות ממין האתרוג עצמו, והם כעשר או ט”ו אצבעות מהם ארוכים מהם קצרים, אתרוג זה אין לו היתר כלל, מפני שאין בו קבלה שהוא באמת אתרוג, אף על פי שיש בו סימני אתרוג, והוא כמו פרי האילן “דבדב” שיש בו סימני אתרוג, ותוארו כמין אתרוג ממש, ועם כל זה קבלה בידינו שאין זה אתרוג. [בשו”ת זבחי צדק (חאו”ח סי’ לז) צידד להקל בזה, אך הגרי”ח בתשובה שם שדי ביה נרגא, והעלה שאתרוג זה אין לו היתר כלל. וראה בחזון עובדיה סוכות שם].
לב. ישתדל אדם שהאתרוג יהיה בצבע צהוב, שזה המהודר ביותר. ואם היה ירוק חזק כעשבי השדה, פסול. ואם ידוע שאם משהין אותו מעט בסמוך לפירות שצבעם צהוב חוזר למראה אתרוג, כשר לנטילה אף בעודו ירוק. וכן פשט המנהג לברך על אתרוג כזה. ולכן נכון להצהיב אתרוג ירוק באמצעות תפוחים צהובים, שהאתרוג שואב מהם, ואין בזה כל חשש בהלכה. אך ירחיק התפוחים מעט מהעוקץ של האתרוג, ויהפכנו לצד הפיטמא, שאם לא יעשה כן עלול העוקץ ליפול. [ילקו”י מועדים עמוד קנז. חזו”ע סוכות, עמוד רנו].
לג. מה שיש נוהגים לתת כמה תפוחי עץ בסמוך לאתרוג כדי להצהיבו, נראה שאין איסור לתת בשבת תפוחי עץ ליד האתרוג להצהיבו, שאף בלא נתינת התפוחים, דרך האתרוגים שלנו להצהיב מאליהם, ואינו אלא כמוסיף להחיש להצהיבו. [ואף שהאתרוג עומד למצוה, מ”מ לא פקע ממנו שם אוכל, ובפרט אם בדעתו לאכול ממנו אחר החג, והוי בכלל מאי דקי”ל אין צביעה באוכלין].
לד. אתרוג שהוא מנומר בצבע שחור או לבן או ירוק ככרתי, במקום אחד שבו, פוסל ברובו, ובשנים או בשלשה מקומות נפסל אף במיעוטו. אבל מנומר מגוון שהוא ממין האתרוג, כגון חלמון ביצה או אדום בהיר, כשר. [כ”כ הראב”ד, והרא”ה, והמאירי, והריטב”א, וכן נראה דעת מרן הש”ע, וכמ”ש בשעה”צ (אות סב). וז”ל מרן בש”ע (סי’ תרמח סט”ז): אם יש באתרוג במקום אחד מראה שחור או לבן, פוסל ברובו, ואם בשנים ושלשה מקומות, דינו כחזזית להפסל אפי’ במיעוטו. וראה בחזון עובדיה סוכות עמוד רנח].
לה. לפיכך אתרוג שהיה ירוק כעשבי השדה, שנתנו אותו על ידי תפוחי עץ והתחיל חלק ממנו להצהיב, והחלק האחר נשאר ירוק, אין זה נחשב מנומר, ובפרט שקרוב לודאי שבעוד איזה ימים יהפך מראה האתרוג כולו לצהוב. [ואף שהרב בכורי יעקב (ס”ק מד) מחמיר בזה, אין זה אלא לשיטת הפוסלים בכל ענין, אבל אנן בדידן נקטינן כרוב הראשונים ומרן הש”ע דסבירא להו להכשיר. וברוכי נמי מברכינן עליו, כי המחלוקת במצוה ולא בברכה. וראה בחזו”ע סוכות עמ’ רנח].
לו. האתרוגים המצויים בינינו, שלפעמים נמצא בהם מראה אדום, שמירקותו נהפך אל מראה אדום והוא מתפשט על פני רוב שטח האתרוג, או על חוטמו, יש שפוסלים אותם, לפי שמראה זה לא שמענו שיהא מראה אתרוג, כיון שהוא נוטה אל מראה אדום. ויש שמכשירים אתרוג זה, שאין לנו לפסול אתרוג שיש בו מראה אדום, ולא הקפידו רבותינו על שינוי מראה אלא אם כן אינו הדר, וכפי חכמתם קבעו שהלבן והשחור באתרוג אינם מהודרים, ולכן פסלוהו, אבל מראה אדום שלא הזכירוהו בדבריהם לפסול, כשר. ועל כל פנים אם דרך אתרוג להיות כך כשר. [בשו”ת פני אריה (סי’ ה) העלה להכשירם. ובדין מראה אדום בהיר באתרוג, הנה אם דרך האתרוג להיות כך מותר. והפמ”ג (סי’ תרמח א”א אות יח וכד) ס”ל שאדום ממש פסול, כי מראה אתרוג הוא כחלמון ביצה. וע’ בחזון עובדיה על סוכות עמוד רנט].
לז. אתרוג שעלתה עליו חזזית, [חזזית, פירש רש”י כמין אבעבועות, ואפילו באבעבוע אחד הדין כן], אם בשנים או בשלשה מקומות, אפילו כולם מצד אחד של האתרוג, פסול. ואם רק במקום אחד, אינו פסול אלא אם כן נתפשטה החזזית על רובו. ומיהו אם החזזית על חוטמו, [היינו במקום שמתחיל לשפע כלפי מעלה, עד הפיטמא], אפילו כל שהוא פסול. [והחוטם מתחיל באתרוג אחר שיעור רובו של האתרוג]. והוא הדין לכל הפיסולים, כגון כתם כושי לבן, שפוסלים בחוטמו בכל שהוא. וכל זה ביום טוב ראשון, אבל בשאר הימים אין חזזית פוסלת לדעת מרן. [ראה בש”ע סי’ תרמח ס”ט, ובחזו”ע סוכות עמוד רסא].
לח. אתרוג שעלתה בו חזזית, וכשקולפו חוזר למראה אתרוג, כשר. ויש מי שכתב שיש להכשירו על ידי כך אפילו לכתחלה. אך למעשה אין לנו לסמוך על זה, שמכיון שמבואר במשנה ברורה שקליפה עליונה זו אינה אלא כגליד דק מאד, אין אנו בקיאים היום בזה, וחיישינן אפילו בסריטה קלה שמא יחסר האתרוג ויפסל בכך. [משנה ברורה ס”ק נב].
לט. מה שמצוי באתרוגים, בימי חול המועד, שנוצר על האתרוג נימורים, מכח משמוש ידים ורוב נענועים, ונעשים מקומות מנומרים, וספק אם הוא ממראה אתרוג, כי אי אפשר שתמיד יהיה מראה אתרוג באותם הכתמים והבהרות שנולדו מזיעת הידים, לדעת מרן השלחן ערוך ודאי דמכשרינן באופן כזה. אבל לדעת הרמ”א שפוסל כל שבעה בחזזית וכיו”ב, יש שכתבו להחמיר בזה. ודעת החתם סופר להכשיר אתרוג כזה. ואכתי הוי הדר, כיון שבאו על ידי מצותו, וזהו הודו והדרו. והסומך על דברי החתם סופר לא הפסיד, ויש לו על מה שיסמוך. [ראה בחת”ס בסוכה (לו.), ובספר ישיב משה (עמ’ פג), ובחזו”ע סוכות עמוד רנט.].
מ. מה שמצוי באתרוגים להיות בהם נקודות קטנות, אינם בכלל גרב או ילפת, כי גרב נעשה מעצמות האתרוג, אבל אלו נעשים על ידי קוצים וברקנים שבאילן האתרוג, שעוקצים אותו, וכשהוא גדל באילן נעשה מקום העקיצה כמו אדום, ואינו אלא מצד העקיצה, וכשר. שכל מה שנעקץ האתרוג על ידי קוצים, אין באתרוג שום עיפוש, הילכך אין זו חזזית וכשר. [חזון עובדיה סוכות עמוד רסא].
מא. אתרוג שיש עליו כעין קרום דק בחוטמו, וכן בשאר המקומות, ואומרים שזה נגרם מהעלים הנוגעים באתרוגים, יש להקל לברך עליהם ולצאת בהם ידי חובה, ואין בזה משום חזזית. [חזון עובדיה סוכות, עמוד רס].
מב. אתרוג היבש פסול, ושיעור היבשות כשאינו מוציא שום ליחה, וסתם אתרוג שהוא משנה שעברה, יבש הוא, ופסול. ואם הונח במקרר במשך כל השנה ורואים שלא נס ליחו, יש להכשירו. [חזון עובדיה סוכות עמוד רנה].
מג. אתרוג תפוח וסרוח שנימוח כל בשרו בפנים, וקליפתו קיימת, נקטינן להחמיר. [ש”ע].
מד. האתרוג שניטל למצוה, חייבים להפריש עליו תרומות ומעשרות (מאתרוג אחר), כדי שיהיה מותר וראוי לאכילה. וכמו שנאמר ולקחתם “לכם”, שיהיה בו היתר אכילה, (סוכה לה.), אבל אתרוג שלא הופרשו עליו תרומות ומעשרות הרי הוא טבל, ופסול למצוה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קנז, ילקו”י על הלכות ערלה פ”ט ס”א, עמוד תקכה. חזון עובדיה סוכות עמוד רמו].
מה. אפילו אתרוגים הגדלים בפרדסים של גוים, אם ישראל קוצץ אותם נחשב גמר מלאכתו על ידי ישראל וחייב בתרומות ומעשרות בלא ברכה. (ורק אם קצצם גוי פטורים מתרומות ומעשרות). ולכן לכתחלה יש להזהר שישראל הקוצץ אתרוגים מפרדסי אתרוגים (של עכו”ם), יפריש תרומות ומעשרות עליהם לצאת ידי חובת כל הפוסקים, אך בדיעבד אם שכח להפריש תרומות ומעשרות, ונזכר רק ביום טוב [שאז אין מפרישים תרומות ומעשרות ביום טוב], יסמוך על דברי מהרשד”ם והאחרונים שעמו, ויכול ליטלו ביום טוב ויברך עליו. [ילקוט יוסף מועדים שם. חזון עובדיה סוכות עמוד רמו-ורנא].
מו. מי שאין לו אתרוג אלא אתרוג של טבל, שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות, אף על פי שיש אומרים שכשר אפילו ביום הראשון, דלכם קרינן ביה, הואיל ויכול להפריש עליו מאתרוג אחר, מכל מקום רבו החולקים על סברא זו, ופוסלים אפילו בדיעבד אתרוג טבל. ולכן כשאין לו אלא אתרוג טבל, יטלנו בלא ברכה. וכשימצא אתרוג אחר במשך
היום, יחזור ויטלנו בלא ברכה. [בסוכה (לד:) משמע שאתרוג של טבל פסול למצוה, דלא קרינן ביה “לכם”. וכ”פ הרמב”ם. וכן נראה דעת מרן בש”ע (סי’ תרמט ס”ה). אלא שדעת הרמב”ן והריטב”א שאף אתרוג של טבל לכם קרינן ביה, כיון שיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש על האתרוג הזה. וראה בילקו”י על הלכות ערלה פ”ט. ובילקו”י מועדים עמ’ קנז, ובמהדורת תשס”ד עמ’ תרסה. ובחזו”ע סוכות עמ’ רמט].
מז. ישראל שבא לפרדס אתרוגים של נכרי, וברשותו קצץ כמה אתרוגים, ולישראל יש שכיר גוי, אשר גם הוא קצץ כמה אתרוגים מהפרדס ההוא, ונתערבו כל האתרוגים, ואם יפריש מהם תרומות ומעשרות לתקנם, קיים חשש שמא הוא מפריש מן הפיטור על החיוב, כי מה שקצץ הישראל הוי טבל וחייב בתרומות ומעשרות, ומה שקצץ הגוי לא נתחייבו בתרומות ומעשרות, העיקר לדינא שמועיל להפריש תרומות ומעשרות, והאתרוגים כשרים למצוה. [שו”ת אמרי בינה ח”א (סי’ יא), משום ספק ספיקא, דשמא גם מה שקצץ הישראל פטורים מתרו”מ, כיון שקצצם לשם מצוה, ושמא הפריש מן החיוב על החיוב. ועוד, לפי מ”ש מרן הכס”מ, שישראל שקנה תבואה מן השדה של נכרי, ומירחם נכרי בשביל ישראל, חייב בתרו”מ, ששלוחו של אדם כמותו, ולפ”ז גם מה שקצץ שכירו הגוי חייב בתרו”מ, ובפרט לפמ”ש המחנה אפרים שיד פועל כיד בעה”ב, וכאילו הוא עצמו עשאו. הילכך מפריש תרו”מ מהם ובהם, ואין לחוש לשמא מפריש מן הפיטור על החיוב. וראה בחזו”ע סוכות עמוד רנא].
מח. מותר לתרום ולעשר מאתרוג המורכב על אתרוג שאינו מורכב. [חזון איש (כלאים סי’ ג אות ז), שמכיון שלענין כלאים מותר להרכיב אתרוג המורכב באתרוג שאינו מורכב, מפני שהפירות של שניהם דומים דמיון גמור, כך הדין לענין תרו”מ, שמותר לתרום ולעשר מן המורכב על שאינו מורכב].
מט. אתרוג של ערלה, שהוא אסור באכילה ובהנאה, פסול. ואפילו אם נטעוהו לשם מצוה, פסול. שאף הנוטע אילן לשם מצוה, יש בו דין ערלה. [ילקו”י מועדים, מהדורת תשס”ד עמוד תרס, ילקו”י על הלכות ערלה פ”ט. שוב יצא לאור חזון עובדיה סוכות, ושם (עמוד רנב) כתב כדברינו]. ויש מי שכתב דהא דאמרינן אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה, היינו שאם בא לאוכלו אסור, אבל רשאי הוא לצאת בו ידי חובה אפילו ביום טוב ראשון. אך אין דבריו נכונים, שמאחר והאתרוג הזה אסור באכילה לא יתכן להתירו למצותו, שאין בו היתר אכילה, ולא חשיב לכם. [בספר פתח הדביר ח”ג (סי’ רסד סק”ג) הביא מ”ש מהר”א ליב, דהא דאמרינן אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה, דהיינו שאם בא לאוכלו אסור, אבל רשאי הוא לצאת בו ידי חובה אפילו בימים הראשונים של החג, ותמה עליו, שכיון שהוא מודה שהאתרוג הזה אסור באכילה אם כן איך יתכן להתירו למצותו, והרי אין בו היתר אכילה, ולא חשיב לכם. וראה בחזון עובדיה על סוכות עמוד רנב, ובילקו”י על הלכות ערלה פרק ט’].
נ. אם נתערב אתרוג אחד של ערלה באתרוג כשר הראוי לאכילה, ואינו ניכר מי מהם האתרוג הכשר, יש אומרים שיוצא ידי חובה כשיטול אותם בזה אחר זה, דקמי שמיא גליא מי הוא הכשר לאכילה וראוי לצאת בו ידי חובה, ומי הוא האסור מן התורה. ויש אומרים שאין יוצאים י”ח בזה, מכיון ששניהם אסורים באכילה, מדרבנן. וראוי להחמיר כדבריהם. וכל שכן שאסור לו לברך על זה. אך אם אין לו אתרוג אחר, יקח את שניהם בלא ברכה, ויכוין שיוצא ידי חובה באתרוג הכשר לנטילה. ובמשך היום אם ימצא אתרוג כשר אחר, יטול אותו. [ילקו”י מועדים עמ’ קנח. חזו”ע סוכות עמוד רנב].
נא. אתרוג של ערלה של חוץ לארץ, יש אומרים דכשר למצות ארבעת המינים אם אין לו אתרוג אחר. אך דעת רבינו ישעיה הראשון, שאף אתרוג של ערלה בחוץ לארץ פסול, ולכן לכתחלה יש לחוש לדבריו להחמיר. ורק אם אין לו אתרוג אחר יטלנו בלא ברכה, וכאשר ימצא אתרוג אחר כשר, יחזור ויטלנו בלי ברכה. [כן נראה דעת מרן הב”י. ודלא כמו שפסק בפשיטות המשנה ברורה (סי’ תרמט ס”ק מה) שאתרוג של ערלה בחו”ל כשר. ע”ש].
נב. אתרוגי ארץ ישראל, לכתחלה יש לקנות מאדם ירא שמים ונאמן, או מפרדס שיש עליו הכשר של רבנים, המעידים שאין באתרוגים חשש ערלה. אולם מעיקר הדין הקונה אתרוג, אינו צריך לחוש שמא הוא מערלה, אחר שרוב ככל האתרוגים בארץ אינם בגדר ספק ערלה, ואמרינן בזה דכל דפריש מרובא פריש. והמחמיר על עצמו לברר, היכא דאפשר לברר בנקל, אם האתרוג הוא ערלה או לא, תבוא עליו ברכה. [והדבר ברור שעל בעלי הפרדסים של האתרוגים ליזהר בזה שלא לשווק אתרוגי ערלה אף שהם לצורך מצוה]. [ילקו”י הלכות ערלה, פ”ט הערה ב’. וילקו”י מועדים עמ’ תרסב. חזו”ע סוכות עמ’ רנד. וכן העלה ביבי”א ח”ו (חיו”ד סי’ כד). וכ”כ בשו”ת הרדב”ז ח”א (סי’ תקפ), שיפה עשו חכמי א”י שאין חוששים לספק ערלה, וכן ראיתי לזקני וחסידי הדור שלא היו נזהרים בזה, ואותם שנהגו פרישות זה, קרוב אצלי שהם חוטאים על נפשם ק”ו מנזיר וכו’. כללא דמילתא דמן הנמכר בשוק אין כאן בית מיחוש].
נג. אתרוג שריססוהו הפרדסנים בחומרים רעילים, ועל פי הוראת משרד הבריאות, אסור לאכול פרי כזה עד לאחר שלשים יום, (וכנראה שאף שטיפה במים לא תועיל לו), העיקר לדינא שיוצאים בו ידי חובה, ולא דמי לאתרוג של טבל ושל ערלה, שאין בהם היתר אכילה. [הנה לפי מ”ש השעה”מ (הל’ לולב פ”ז ה”ב) דהא דכתיב “לכם” שיהא ראוי לאכילה, לא קפיד קרא שיהיה ראוי ביו”ט עצמו, אלא שיהיה ראוי לאכילה באיזה זמן שיהיה, נמצא דכל שהאתרוג יחזור להיות ראוי לאכילה כעבור ל’ יום מיום הריסוס, כשר למצוה, כי זמן ממילא קא אתי].
נד. בהיות ובעץ האתרוג יש בו קוצים, לפיכך יש הזורעים אותו לשם גדר וסייג, ובזה כל האתרוגים הגדלים בעץ זה אין נוהג בהם דין ערלה, ומותר לקחת אתרוגים אלה לשם מצוה אף בשנותיו הראשונות, אחר שהעץ לא נזרע לשם הפירות, והאתרוג מותר גם באכילה אחר שאין בו דין ערלה. והוא שיהיה ניכר שהעץ ניטע לשם גדר וסייג, וכגון שנטעו במקום פירצה, או שמשפה את הענפים שיתעבו וכדו’. [ילקו”י הלכות ערלה פרק ט].
נה. עץ תמר שניטע רק לצורך הלולבים למצות ארבעת המינים, התמרים שבו חייבים בערלה ובנטע רבעי. אבל הלולבים עצמם אין נוהג בהם דין ערלה, שאין דין ערלה אלא בפרי, ולכן מותר לקחת למצות ארבעת המינים לולב שידוע בבירור שהוא של ערלה. [ילקוט יוסף על הלכות ערלה פרק ט’. ילקוט יוסף על המועדים עמוד תרסז. חזון עובדיה סוכות עמוד שכ].
נו. וכן אין נוהג דין ערלה בהדס ובענפי הערבה, ומותר לקחת הדס וערבה של ערלה למצות ארבעת המינים. [ילקוט יוסף על הלכות ערלה פרק ט’. ועל המועדים עמוד תרע. וחזו”ע שם].
נז. אתרוג של שביעית כשר למצוה, אלא שאם הוא של שביעית יש לנהוג בו כל דיני קדושת שביעית, ואתרוג מן המשומר או הנעבד בשביעית, [שישראל עבד בקרקע שלא נמכרה לגוי בשביעית] יוצאים בו ידי חובת המצוה. [ילקוט יוסף על הלכות שביעית].
נח. אתרוג שהיה על העץ בשנה הששית בגודל פול, ובשביעית גדל ונעשה ככד, ונלקט בשנה השביעית, אף שחייב במעשרות כפירות שנה ששית, מכל מקום הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ונוהג בו קדושת שביעית. ויש אומרים שהולכים באתרוג אחר חנטה, ואם חנט בששית, דהיינו שהגיע לסמדר בששית, אין בו קדושת שביעית אף שנלקט בשביעית. וצריך לחוש לדעה הראשונה [שהיא דעת הרמב”ם], ולכן הולכים באתרוג גם אחר לקיטה, ועדיף לקטוף את האתרוג מהעץ בשנה הששית, ולא אחרי ראש השנה של השנה השביעית. שאם לא כן יצטרכו לשמור אותו בכל דיני שביעית. ובסוף שנת השמיטה יש לקטוף את האתרוג אחרי ראש השנה של שנה שמינית, ועם כל זה צריכים לשמרו בכל דיני שביעית. [ילקו”י השביעית והלכותיה עמוד תמח].
נט. ישראל שמכר את פרדס האתרוגים לגוי, בטרם תבוא שנת השמיטה, באמצעות הרבנות הראשית, ובשנה השביעית לא הפקיר פירות הפרדס, וגדר את הפרדס, ושמרו מכל משמר, וטיפל בו בהשקאה ועידור וכיו”ב במשך כל שנת השמיטה, (דהוי איסור מדרבנן בשדה של ישראל, עיין מ”ק ג.) אף על פי כן האתרוגים שלו כשרים למצוה, אפילו ביום טוב ראשון של חג, ומברכים עליהם ויוצאים בהם ידי חובת המצוה. [חזו”ע סוכות עמו’ רפה. והנה דעת ר”ת פירות שביעית מן הנעבד אסורים באכילה. אך דעת הרמב”ן דמותרים באכילה. וי”א דעכ”פ מהני לגבי מצות אתרוג, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. וא”כ הוי ס”ס במצוה, ואיכא חזקת חיוב ולכן יכול לברך על אתרוגים אלה. ואף שבילקו”י
השביעית והלכותיה כתבנו בלשון שיש סמך גדול למקילין וכו’, הנה להמבואר בחזו”ע הנ”ל יש להקל בזה טפי].
ס. אתרוגים שגדלו בפרדסים של ישראל בשנת השמיטה בארץ ישראל, והפרדסים נמכרו לגוי באמצעות הרבנות הראשית, אין בהם משום קדושת שביעית, ומותרים בסחורה, וכן מותר להוציאם לחו”ל למצות לולב, ולהסתחר בהם. [חזו”ע סוכות עמ’ רפט].
סא. מותר למשמש בידיו באתרוג של שביעית, דאף שמפסיד הקליפה במשמוש הידים, אין בזה איסור, שהרי נטעו מתחילה אדעתא דהכי שהקליפה תהא נפסדת. ועוד, שרק הקליפה נפסדת, והפרי ראוי לאכילה, וממילא אין זה בכלל האיסור לאכלה ולא להפסד.
סב. אתרוג שגדל בעציץ שאינו נקוב, אפשר לברך עליו, בין אם העציץ של חרס, בין אם העציץ של עץ. וכן הדין בעציץ שאינו נקוב של מתכת. ואם נופן יוצא לחוץ, יש להתיר בשופי. [ילקוט יוסף השביעית והלכותיה עמוד תנא, חזון עובדיה סוכות, עמוד שכו].
סג. אתרוג שהונח תחת המטה שישנים עליה, יש אומרים שאין לצאת בו ידי חובה ביום הראשון, מפני שרוח רעה שורה עליו, ואינו ראוי לאכילה, ולא קרינן ביה לכם, ויש חולקים ומתירים אותו גם לאכילה וגם למצוה. וכן עיקר. ובפרט אם הקרקע מרוצפת דכשר לכתחילה. אולם אם יש לו אתרוג אחר עדיף שיצא בו ידי חובתו, אבל אם אין לו אתרוג אחר יכול לצאת ידי חובה באתרוג זה, ויכול גם לברך עליו כדת. [ילקו”י מועדים עמוד קנח. יבי”א ח”א חיו”ד סי’ ט. וח”ח חאו”ח סי’ נא. חזו”ע סוכות עמ’ ער. הליכות עולם. וע’ בפסחים (קיב.) אוכלים ומשקים ששהו תחת המטה, אפי’ מחופים בכלי ברזל, רוח רעה שורה עליהן. ולהרמב”ם הוא שמא יפול בו דבר המזיק. ובשו”ת שבות יעקב ח”ב (סי’ קה) כתב, דבדיעבד מותרים. וכ”ד רעק”א, שם אריה, שו”ת בית שלמה, שו”ת עין יצחק, ועוד. אולם מרן החיד”א אוסר אף בדיעבד. וכ”ד הזבחי צדק, שו”ת בנין עולם, ועוד. ולגבי מצות אתרוג יש סברא דשומר מצוה לא ידע דבר רע. וכ”כ בשו”ת לב ים, ובשו”ת מהר”י הכהן, ובחלקת יעקב, ועוד].
סד. אתרוג שהחזיקו אותו בידים קודם נטילת ידים שחרית, בעוד רוח רעה שורה על הידים, אף על פי כן כשר למצות לולב. ועל צד היותר טוב, נכון שיערה עליו מים ג’ פעמים, ואז חוזר לכשרותו, ומברך עליו ויוצא ידי חובתו. ואף ביום טוב יוכל לעשות כן. [חזון עובדיה סוכות עמוד עדר].
