א. בשנה השמינית [שנת תשס”ט] יש לקיים מצות ביעור ביין של שביעית, שיש בו קדושת שביעית. והזמן שבו יש לקיים הביעור ביין של שביעית הוא ערב פסח. [ילקו”י שם עמוד תעט].
ב. מי ששכח ולא ביער את היין שיש לו בביתו בערב פסח, רשאי לבער עד שביעי של פסח. [ילקו”י הל’ שביעית פרק כב ס”ב עמוד תעט].
ג. אופן הביעור הוא על ידי שיפקיר היין בפני שלשה אנשים, ולאחר מכן רשאי לזכות בו ולשתותו. ואין צריך להוציאו מרשותו לרשות הרבים, ודי בכך שיודיע שמפקירו בפני שלשה. ואין לקיים מצות ביעור על ידי שישפוך היין ויבערנו ממש מן העולם. [שם עמ’ תעט].
ד. יוצאים ידי חובת ד’ כוסות בליל פסח ביין של שביעית, אם לא הגיע שעת ביעורם, שבדרך כלל אוכלים בענבים עד פסח. ויש מקילין בזה גם לאחר שהגיע שעת הביעור. וכשאין לו יין אחר אפשר להקל בזה. [ילקו”י הל’ שביעית פרק כב ס”ד עמוד תפג].
ה. אם נזכר שלא הפקיר היין בליל הסדר, מותר להפקירו בליל הסדר. [שם ס”ה עמ’ תפג].
ו. יין של שביעית שנעשה מענבים שגדלו בקרקע של גוי, אינו חייב בביעור כלל. ואדרבה, אין הדבר ראוי כלל להחמיר ולבערו אפילו על ידי הפקר. והוא הדין ליין של “היתר המכירה”, דהיינו שגדלו הענבים בקרקע של ישראל שנמכרה לגוי לפני שנת השמיטה, שאין בו קדושת שביעית כלל, ואין לקיים בו מצות ביעור. [שביעית פכ”ב עמ’ תפד].
ז. יין של שביעית שהפקירו בערב פסח, נכון להחמיר לנהוג בו קדושת שביעית, ולא להשתמש בו לצורך כיבוי נר הבדלה, או לשפוך ממנו בליל הסדר בשעת ההגדה שאומרים עשרת המכות. ומכל מקום אם אין לו יין אחר, מותר לשפוך ממנו כשאומר עשרת המכות בליל הסדר. [ילקו”י הל’ שביעית פרק כב ס”ז עמוד תפה].
ח. טוב להחמיר שאחר שהפקיר היין, יאמר בפירוש שאינו מתכוון לזכות בו עד שיעבור הפסח. ומכל מקום מעיקר הדין רשאי לזכות בו זמן קצר לאחר שהפקירנו. [שביעית פרק כב].
ט. אם עבר הפסח ולא הפקיר את היין של שביעית, היין נאסר ואין לו תקנה יותר על ידי הפקר, וצריך לשופכו ולאבדו מן העולם. אולם כל זה אם עשה כן במזיד. אבל אם שכח ועשה כן בשוגג, או באונס, יפקיר גם אחר הפסח והיין מותר בשתייה. [שביעית פכ”ב עמ’ תפז].
