א. בשבת הסמוכה לחודש ניסן, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בשני פרשת החודש הזה לכם ראש חדשים. ובראש חודש ניסן שחל להיות בשבת, מוציאים שלשה ספרים, וקוראים ששה אנשים בראשון, בפרשת השבוע, והשביעי משלים חובת היום בספר השני, ומתחיל וביום השבת שני כבשים וכו’, ובראשי חודשיכם וגו’. ואומר קדיש. ואחר כך עולה המפטיר וקורא בספר השלישי, בפרשת החודש הזה לכם ראש חודשים, ואומר קדיש, ומפטיר ביחזקאל מ”ה, בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר. [כ”כ ראבי”ה (מגילה סי’ תקצה) בשם הירושלמי, וסיים “והכי נהגינן”. וכ”פ הרמב”ם (פי”ג מתפלה הכ”ג). ילקו”י מועדים עמוד רסו].
ב. כשחל ראש חודש ניסן בשבת מנהג הספרדים לקרות אחר ההפטרה פסוק ראשון ואחרון של השמים כסאי. ובברכות ההפטרה אין המפטיר מזכיר של ראש חודש, לא באמצע ברכה האחרונה ולא בחתימתה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רסז. וע’ תוס’ (שבת כד:). ושלא כד’ הרמב”ם (פי”ב מה”ת הט”ו) שסובר שצ”ל ר”ח בברכת הפטרה, וכבר העיד מרן הב”י (סי’ רפד) שהמנהג כהתוס’].
ג. בראש חודש ניסן שחל בשבת, אם טעה הקורא בתורה והתחיל לקרות אחר פרשת השבוע בפרשת החודש, יגמור ויאמר קדיש, והמפטיר יקרא בספר תורה השלישי פרשת ראש חודש, ויפטיר “השמים כסאי”. [ילקו”י מועדים, עמ’ רסז. שו”ת נודע ביהודה תנינא חאו”ח סי’ יא].
ד. אם קראו בספר תורה הראשון שבעה עולים או יותר, יאמר קדיש גם אחר הספר תורה הראשון, וקדיש אחר הספר השני, וקדיש אחר הספר השלישי, ובסך הכל יאמרו שלשה קדישים. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ רסו. ומבואר הכל בב”י ס”ס רפב. (ויש חילוקי מנהגים בד”ז, וכמ”ש הריב”ש בתשובה). ומנהגינו כמ”ש מרן הב”י, וכמבואר כאן].
ה. לעולם אין להפסיק בין פרשת פרה לפרשת החודש, ואם יש שבת בינתים מפסיקים רק בין קריאת שקלים לזכור, ובין זכור לפרה. [ירושלמי פ”ג דמגילה. ילקו”י מועדים עמ’ רסו הערה לא].
ו. אם טעו וקראו סדר ארבע פרשיות הנ”ל באדר הראשון של שנה מעוברת, לא יצאו ידי חובתם וחוזרים וקוראים באדר השני. [ילקוט יוסף מועדים עמו’ רסז. והוא כרשב”ג בשם ר’ יוסי (במגילה ו:) שנפסקה הלכה כמותו. טור (ס”ס תרפח). שערי אפרים (שער ח סי’ צו). ועוד. ומה שכתב המשנה ברורה (סוף סק”ב) שלד’ הב”י א”צ לחזור, לא זכר שר מ”ש מרן בבדק הבית דמסיק שצריך לחזור. ע”ש].
ז. יש אומרים שאין להעלות קטן למפטיר בארבע פרשיות ויש מתירים להעלות קטן למפטיר גם בארבע פרשיות. ובמקום שנהגו להקל יש להם על מה שיסמוכו, ואין למחות בידם. ובלבד שיהיה הקטן יודע למי מברכים והוא גם כן יותר מבן שש שנים. ומכל מקום כבר נתבאר לעיל שבפרשת זכור שהיא מן התורה לכל הדעות, וכן בפרשת פרה, ראוי להחמיר שלא להעלות קטן למפטיר. אלא שאם כבר עלה הקטן למפטיר, לא ירד, אפילו בפרשת זכור ובפרשת פרה. והקטן יברך ברכות התורה, והשליח צבור הגדול יקרא ב תורה להוציא הצבור ידי חובתם. [ילקו”י מועדים עמ’ רעא. חזו”ע פורים עמוד כז].
ח. בעל תרומת הדשן היה קורא ד’ הפרשיות שנים מקרא ואחד תרגום, אך לא מצאנו בפוסקים אחרים שהביאו זאת, ולא נהגו כן.
