א. כל שוחט שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור. וכן צריך השוחט לדעת בדיקת הסכין, ובדיקת הסימנים אחר השחיטה, בדיקת העצמות בגפיים ובצומת הגידין כשיש ריעותא. [ילקו”י איסור והיתר א’ עמ’ פז].
ב. שהייה כיצד, הרי שהתחיל לשחוט, והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, ובא הוא או אחר וגמר השחיטה, אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט, שחיטתו פסולה. ושיעור שהייה בעוף, הוא כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ויש אומרים דשיעור שהייה בעוף הוא כדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף, ולדבריהם יש ליזהר כשהתחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא, והגביה סכינו מהצואר, שלא יגמור השחיטה, לפי שיש לחוש שמא שחט משהו מהושט. ואפילו לא הגביה סכינו אלא מעט, יש לחוש מפני ששהיית העוף מועטת מאד, דכדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף הוא נעשה מהר. ואפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור, אין סומכין עליו, כיון שיצא הדם. ולענין מעשה, יש להחמיר כסברא זו, אלא אם כן הוא שעת הדחק או הפסד גדול, שאז יש לסמוך על סברא ראשונה. והמנהג כיום להטריף כל שהייה אפילו משהו, בין בעוף ובין בבהמה, לפי שאי אפשר לצמצם בשיעור שהייה, וכן ראוי לנהוג. [ילקו”י איסור והיתר כרך א’ עמו’ פז. ש”ע סי’ כג סעיף ב’. ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב’ במבוא, קול תורה אב תשס”ג עמ’ מג].
ג. אחר ששחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, אין שהייה פוסלת, ולפי זה אין שהייה בקנה בעוף כלל. ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת כל שני הסימנים פוסלת שהייה. ולכתחלה יש ליזהר לחוש לדבריו. [ש”ע סי’ כג ס”ה. ילקו”י איסור והיתר ב’ שם, וקול תורה שם].
ד. צריך ליזהר כשאדם שוחט וחס על העור, שלא יעשה בו קרע גדול, ושוחט בראש הסכין ומתכסה מהעור, אמנם אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור. ויש מי שמחמיר גם בזה, ויש לחוש לדבריו לכתחלה. [ש”ע שם ס”ט. ילקו”י וקול תורה שם].
ה. שוחט בהמה שחתך העור בלבד ולא יצא דם, ואחר שסילק ידו התעשת ומיד שחט וסיים שחיטתו כדת, מכיון שמתחלה לא חתך אלא את העור בלבד, ולא יצא דם, אע”פ שהמנהג להטריף שהייה כל שהוא בשעת שחיטה, מכל מקום כאן לא חשיב שהייה כל שהוא להטריף הבהמה, ויש להתירה אפי’ בלא הפסד מרובה. [יביע אומר ח”ט חיו”ד סי’ ב’ עמוד רעא].
ו. השוחט לחולה שיש בו סכנה בשבת, כפי הדין, ושהה כל שהוא, אין להטריף את הבהמה או העוף, שבזה אנו הולכים אחר עיקר הדין ולא אחר המנהג. [יביע אומר שם עמו’ רעא].
