א. נכון להשתדל לקחת למצת מצוה של לילה הראשון מצה שנעשית בעבודת יד, ומכל מקום בדיעבד יוצאים ידי חובה במצה שנעשית ע”י מכונה חשמלית. [חזון עובדיה הלכות פסח עמ’ קד].
ב. המצה שיוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח, צריכה להיות שמורה משעת קצירה, ושל עבודת יד. ובמקום שאי אפשר להשיג מצה שמורה משעת קצירה, אלא משעת טחינה או משעת לישה, יוצאים בה ידי חובה בשעת הדחק, ויכולים לברך על מצה כזו על אכילת מצה. והיינו בחטים שנלקחו מן הגויים, ונטחנו על ידי ישראל, ונשמרו מאותה שעה ואילך, אבל לא נשמרו משעת קצירה. אולם מצה שלא נשמרה משעת לישה ואילך פשיטא שאין לברך ולא יוצאים בה ידי חובת מצה. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קב. ואם מה שצריך שמירה משעת קצירה הוא מן הדין או חסידות, ראה ביביע אומר ח”ט חאו”ח סימן מ’, וחלק י’ חאו”ח סימן לה אות יא].
ג. יש נוהגים שבכל שבעת ימי הפסח אוכלים מצה שמורה משעת קצירה. ואם אירע שנה אחת אונס שלא יכלו להשיג מצות כאלה, או שהיו חולים, אין צריך לעשות התרה. ומותר לאכול מצה רגילה, מאחר שאין בדעתם לבטל מנהגם לגמרי אלא לאותה שנה. ואם רוצים לבטל מנהגם לכל השנים, רשאים לעשות כן על ידי התרה. [חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קג].
ד. חטים שלתתן ברותחים בשרייה מועטת, שלא שהו במים כשיעור מיל, אלא מיד טוחנים אותם אחר לתיתה, אין החטים מחמיצות בכך, ויש להקל בזה, וכל שכן שמותר להשהותם לאחר הפסח.
