א. בכל יום משמונת ימי חנוכה בתפלת שחרית גומרים את ההלל, בין יחיד בין צבור. ומברכים לפניו אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל, ולאחריו ברכת יהללוך. ומסיימים ב”אמן” כמו בכל מקום שיש ב’ ברכות שהמברך מסיים באמן.
ב. יחיד שהתחיל לגמור ההלל בחנוכה, ושכח לברך “לגמור את ההלל” קודם ההלל, ונזכר באמצע מזמורי ההלל, יברך במקום שנזכר, ויסיים על סדר ההלל. כי מה שמברך לגמור את ההלל אין פירושו שצריך לגומרו כולו, אלא הוא לשון קריאה. ואם טעה ואמר ההלל בדילוג, כמו שנוהגים לקוראו בראש חודש, ונזכר רק לאחר שסיים את כל ההלל, יחזור לגמור את ההלל כולו, בלי ברכה. [מהר”ר יעקב מולכו בתשובה כתיבת יד, הובא בברכי יוסף (סי’ תרפג). וע”ע בשו”ת קול גדול סי’ לא].
ג. כל יחיד מיחידי הקהל רשאי לברך על ההלל ברכת לגמור את ההלל, ויגמור ההלל עם השליח צבור, (ואין צורך לצאת ידי חובה הברכה מהשליח צבור). ואם סיים הברכה “לגמור את ההלל”, ובטרם יתחיל לומר את ההלל שמע את השליח צבור שסיים גם הוא את הברכה, לא יענה אחריו אמן, דהוה ליה הפסק בין הברכה שבירך בעצמו, לקריאת ההלל. [כדמוכח בברכות (מ.). וכ”פ בש”ע יו”ד (סי’ יט ס”ד), וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה. וצ”ע מד’ המאירי].
ד. הקורא את ההלל ביום טוב, בימים שגומרים בהם את ההלל, ואחר כך נסתפק אם קרא ההלל בדילוג כמו בראש חודש, כיון שאמר חלק ממנו הוה ליה ספיקא דרבנן ואין לחזור ולקרוא מספק. ואם דילג בודאי ביום טוב, יחזור לגמור את ההלל בלי ברכה. [חזו”ע חנוכה].
ה. אסור להפסיק בדיבור באמצע ההלל, ומכל מקום השומע ברכה מחבירו, והוא באמצע מזמורי ההלל, יש לו לענות “אמן”. וכל שכן שעונה קדיש וקדושה וברכו באמצע ההלל, אף כשגומרים את ההלל. אבל אמן דתתקבל אין לענות. מה שאין כן בהלל דראש חודש אפשר לענות אמן דתתקבל גם כן, הואיל ואין אנו מברכים עליו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמב. יבי”א חלק ב’ סימן לב]
ו. אם סיים את ההלל עד סופו, ואמר הפסוק האחרון עד כי לעולם חסדו, ושמע דברים שבקדושה, קדיש וקדושה או אפילו אמן דברכות, מותר לו לענות הכל אף שהוא קודם ברכת יהללוך. [ואף שאין ראוי להפסיק לכתחלה בין המצוה לברכה שאחריה, אין זה לעיכובא, עיין בשו”ת יביע אומר ח”א (חאו”ח סי’ ט אות ו והלאה), והואיל ואין ברכה זו אלא ברכת השבח, רשאי להפסיק לכתחלה לענות אמן וכל דבר שבקדושה. וכן מבואר ממ”ש הרשב”ץ בפירושו לברכות (יד.). וראה בחזון עובדיה הל’ חנוכה].
ז. כל היום כולו כשר לקריאת ההלל מהנץ החמה עד שקיעתה, שנאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה’ (מגילה כ:), ובדיעבד אם קרא את ההלל אחר עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא.
ח. גם האבל חייב לגמור את ההלל בברכה, בכל ימי החנוכה, אף כשמתפללים בבית הנפטר. וכל שכן הצבור שמתפללים בבית האבל. ורק בראש חודש שההלל אינו אלא ממנהג, רבים נוהגים שאין האבל קורא את ההלל, מפני שאינו יכול לומר “זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו”, כי האבל אסור בשמחה. ולכן מנגינו בראש חודש שיוצאים לחדר אחר ואומרים שם את ההלל, ואחר כך חוזרים לחדר שבו נפטר המנוח. וכשאין אפשרות לעבור לחדר אחר האבל יצא לחדר אחר והם יאמרו ההלל. וכל זה כשהנפטר מת באותו בית, אבל אם נפטר בבית חולים, אומרים הלל בראש חודש בחדר שמתפללים, ורק האבל לא יאמר ההלל. אבל בחנוכה הכל גומרים את ההלל כרגיל. [ילקו”י מועדים עמ’ רמב. שו”ת יביע אומר ח”ד חיו”ד סי’ לג].
ט. נשים פטורות מאמירת ההלל בימי החנוכה, אף על פי שחייבות בנר חנוכה, משום שאף הן היו באותו הנס, מן ההלל פטורות, כשם שהן פטורות מן ההלל במועדי ה’. ואם רצו לגמור ההלל, רשאות לגומרו, אך לא תברכנה, דספק ברכות להקל, וגם הנשים מבנות אשכנז הנוהגות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום כאן לא תברכנה על ההלל בחנוכה, כיון שזו מצוה שאין בה עשייה. [ילקו”י מועדים עמ’ רמב. יבי”א ח”ו סי’ מה. והנה במשנה (סוכה לח.) שנינו: מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו (את ההלל), עונה אחריהם מה שהם אומרים. ולמדנו שהנשים פטורות מקריאת ההלל בחג הסוכות, וה”ה לשאר ימים טובים. וכתב בספר מעשה נסים (שרש א’) לרבי דניאל הבבלי, שאמירת הלל בחנוכה היא מצוה מה”ת, ושלא כדברי רבינו אברהם בן הרמב”ם. ולפ”ז נראה שמאחר שקריאת ההלל בימי חנוכה, מה”ת, אין מקום לחייב הנשים בקריאתו, מטעם שהיו באותו הנס, לפי מה שביארו התוס’ בפסחים (קח:), שדוקא במצוות דרבנן, כגון ד’ כוסות בליל פסח, והדלקת נ”ח, חייבו חכמים את הנשים, מטעם שאף הן היו באותו הנס, אבל במצות של התורה, אין לחייבן מטעם זה].
י. בכל שמונת ימי חנוכה יאמרו בשחרית בית יעקב לכו ונלכה באור ה’, ומזמור של יום כרגיל, ואין לומר אלא “היום כך בשבת” ולא יותר. ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית. ויש נוהגים שלא לומר מזמור של יום רק מזמור שיר חנוכת הבית, ויש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רמג].
יא. המזמור ארוממך ה’ כי דליתני שאומרים בתפלת שחרית קודם ה’ מלך ה’ מלך, גם בימי חנוכה מתחילים בו בפסוק ארוממך ה’ כי דליתני, כמו בכל השנה. ולא ישנו בחנוכה להתחיל “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”, כמו שכתוב במקצת סדורים, אלא יתחילו כמו בכל השנה מפסוק ארוממך, כי מאחר שעתידים לאומרו בשלימות בסוף התפלה אין לכפלו פעמים. ורק בסוף התפלה אחר מזמור של יום מתחילים לומר המזמור הזה בפסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ובראש חודש טבת אומרים אותו אחר תפלת מוסף, אחר מזמור “ברכי נפשי” שהוא משום ראש חודש (שנאמר בו עשה ירח למועדים), כי ראש חודש נחשב תדיר לגבי חנוכה, ולכן מקדימים ברכי נפשי ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. [הגר”מ פארדו בשו”ת שמו משה חאו”ח סי’ יד].
