א. נאמר בתורה (ויקרא יט, כג): “ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'”. ולמדו חז”ל (קידושין נד.): קדש קדש ממעשר שני, כשם שמעשר שני קדש ונאכל לבעלים בירושלים וצריך פדיון, כך פירות של השנה הרביעית, הנקראים פירות נטע רבעי, הרי הם קדש ונאכלים לבעלים בירושלים, ומיום שחרב בית המקדש אסור לאכלם בירושלים, אלא צריך לפדות פירות אלו. והיינו, כל הפירות שחנטו בשנה הרביעית לנטיעת האילן, יהיה מותר לאוכלם רק לאחר שיחללו את קדושתם על מטבע השוה פרוטה [רבע עשירית גרם של כסף טהור], לאחר שיגמרו ויתלשו את הפירות. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”א].
ב. בזמנינו החילול הוא על מטבע שכשלעצמה אינה כסף כלל, אלא מתכת. וניתן לחלל עליה הגם שכתוב “וצרת הכסף”, לפי שהיא נסחרת כחוק וחשובה ככסף. לפיכך נוהגים שלא לחלל על שטרות כסף כי אם על מטבעות. [וראה לקמן סעיף ט’]. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”ב].
ג. לכתחלה יש לפדות את הפירות רק אחר שתלשן מהעץ, ולא כשהפירות מחוברים לעץ, אפילו אם כבר הפרי נגמר לגמרי וראוי לאכילה. ואמנם כשיש צורך יכול לפדות הפירות במחובר על פרוטה, בתנאי שלא יחול הפדיון עד שהפירות יתלשו. ויצניע את הפרוטה עד גמר תלישתן. ואחר כך ישליך את הפרוטה לים הגדול, או ישחקנה וישברנה ויאבדנה מן העולם. וכן יעשה מי שיש לו פועלים יהודים האוכלים מהפירות של רבעי בעת הבצירה, וכדי שלא להכשילם באכילת רבעי קודם החילול, רשאי לחלל את הפירות אף כשהם עדיין מחוברים, וכפי התנאי הנזכר. [אך כשמחלל במחובר לא יברך]. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”ג].
ד. מי שיש לו מטע של פירות נטע רבעי, וחושש שהפועלים היהודים יאכלו מפירות אלה בעת הבצירה, עדיף שיכין ארגזי פרי מחולל בצד המטע, ויבקש מהעובדים לאכול רק משם. ואם יש חשש שלא כולם ישמעו להוראה זו, יחלל נטע רבעי גם במחובר. ולפני תחלת העבודה יאמרו הבעלים, אם ההלכה כשיטת האומרים שאפשר לחלל נטע רבעי במחובר, אזי יחול החילול בפרי שילקט רגע לפני הלקיטה, שאז הפרי עדיין ברשות בעליו, ואם ההלכה היא שאין חילול במחובר, אזי יחול החילול אחר הלקיטה. ולא יברך על החילול באופן כזה. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”ד].
ה. אף על פי שמן התורה הכל יכולים לפדות את פירות רבעי, תקנו חכמים שאותם הגרים במרחק מהלך יום אחד מירושלים, לא יפדו את פירותיהם, אלא יעלום לירושלים, כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות. ולא נאמרה תקנה זו אלא בענבים, אבל בשאר פירות ניתן לפדותם אף במקומות הסמוכים לחומה. ומשחרב בית המקדש אף הענבים נפדים סמוך לחומה. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”ה].
ו. יש מי שאומר שפירות הגדלין בירושלים בזמן הזה, יכולים לאוכלם בשנה הרביעית אף בלא פדיון. ולדינא אין להקל בזה, ואף פירות הגדלין בירושלים צריכים פדייה בשנה הרביעית. [וכל שכן בירושלים החדשה שמחוץ לחומות]. ופירות רבעי שגדלו בירושלים עצמה אין לפדותן אלא לאחר שיתלשו ויוכשרו לקבל טומאה. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”ו].
ז. פירות נטע רבעי שאסורים בשנה הרביעית קודם שנפדו, אין האיסור חל אלא על הפרי, אבל כל מה שאינו פרי, אף אם נאסר בערלה, אין בו איסור נטע רבעי, וכגון הגרעינים והקליפות של הפרי, וכן תמרים שאינן מתבשלים, וענבים שלקו ואין נגמרים בבישולן, כל אלה פטורים מדין רבעי, אף שיש בהם חיוב ערלה. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”ז].
ח. יש אומרים שפירות רבעי אסורות גם בהנאה קודם שנפדו, ויש חולקים ואומרים שאין פירות אלו אסורין אלא באכילה, אבל לא בהנאה. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”ח].
ט. מעיקר הדין כשם שניתן לחלל פירות נטע רבעי בפרוטה, כך ניתן לחללם על פירות השוים פרוטה. ויאמר הרי כל הפירות האלו וחומשם מחוללין על חיטים אלו, או על שעורים אלו וכיוצא בהם. וישרפם כדי שלא יאכלום אחרים, ויאכל את הפירות שנתחללו. ויש חולקים ואומרים שאין לחלל נטע רבעי אלא על מטבע כסף. והעיקר לדינא כסברא ראשונה, ומכל מקום ראוי ונכון לחוש שלא לפדות אלא בכסף. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”ט].
י. כיצד פודין פירות של נטע רבעי? לאחר שלוקט הפירות מן האילן לוקח מטבע השוה פרוטה, ומברך: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון רבעי”. ואחר שבירך אומר: כל קדושת הפירות הללו, הם וחומשם מחוללים על שוה פרוטה זו. [ודוקא כשהפירות שלו בעי להוסיף חומש, הא לאו הכי לא צריך להוסיף וחומשו]. ואחר שהפירות נפדו הם מותרים באכילה, ואינם חייבים בתרומות ומעשרות. ופטורים מלקט שכחה ופאה, פרט ועוללות. [וראה עוד להלן סעיף טו]. ואת הפרוטה ישליך לים הגדול, או ישחקנה וישברנה ויאבדנה מן העולם. וכן אם פודה בפירות כגון חטים או שעורים ישרפם ויאבדם מן העולם. [ראה בסעיף הנ”ל]. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”י].
יא. בזמנינו ניתן לפדות נטע רבעי אף על מטבע של דולר [של ארה”ב, או מטבע של שאר מדינות], לפי שמטבע זה נסחר בכל המדינות והכל מתחשבים בו כמטבע. [שם ערלה פי”א סי”א].
יב. יש שנהגו לומר נוסח פדיון נטע רבעי שלש פעמים, לחיזוק הדבר, אך אין זה לעיכובא כלל. ולכן אם אמר פעם אחת את הנוסח הנ”ל, די בזה. [ילקו”י ערלה פרק יא סעיף יב].
יג. אין לברך שהחיינו בשעה שפודה את הנטע רבעי. [ילקו”י ערלה פרק יא סעיף יג].
יד. אחר שפדה את הפירות, הפירות מותרים באכילה מיד, ואין צריך להמתין לשנה חמישית. [ילקו”י ערלה פרק יא סעיף יד].
טו. יש לברר את יום הנטיעה ויום החנטה של הפירות בדיוק, כדי לדעת אם אין הפירות שייכים לשנה חמישית, שאם נטע לפני ט”ז באב, מיד בסוף אלול של השנה הראשונה עלתה לו שנה, וכעבור שנתיים מט”ו בשבט כל הפירות שיחנטו מאז והלאה נקראים נטע רבעי. ואחר הפדיון פטורים מתרומות ומעשרות. והפירות שיחנטו בשנה שאחריה [אחרי ט”ו בשבט] שייכים לשנה חמישית ואינם צריכים פדיון, וחייבים בתרומות ומעשרות. ולכן כל הפירות שיחנטו לאחר ט”ו בשבט תשס”ד [באופן שנטע אותם כמבואר בסעיפים הקודמים בהלכות ערלה], הרי הם חולין גמורים, ולאחר שיפריש מהם תרומות ומעשרות כהלכה מותרים באכילה. [ילקו”י ערלה פרק יא סט”ו].
טז. יש נוהגים לומר לאחר שפדה את הפירות: “רבון העולמים גלוי וידוע לפניך, בזמן שבית המקדש היה קיים היו הפירות רבעי להקדש, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, יהי רצון מלפניך שתהא פרוטה זו להקדש [ממון גבוה], ויצאו פירות אלו לחולין”. ואנו אין מנהגינו לומר זאת, וגם הנוהגים לומר כן יאמרו זאת רק אחר הברכה והחילול, ולא יפסיקו בין הברכה לחילול. [ילקו”י ערלה פרק יא סט”ז].
יז. דין נטע רבעי נוהג בארץ ישראל בכל האילנות, ולא רק בכרם ענבים. ובחוץ לארץ, יש אומרים שאין דין רבעי נוהג שם אלא בכרם של גפנים, ולא בשאר אילנות, אולם מרן השלחן ערוך מחמיר, וסובר שדין רבעי נוהג בכל האילנות. ואנו שקבלנו עלינו הוראות מרן עלינו לנהוג כדבריו, ולכן רבעי של שאר האילנות בחו”ל נפדה אפילו במחובר בפרוטה “בלי ברכה”, שספק ברכות להקל. והאשכנזים יכולים להקל בדבר. [יביע אומר ח”י חיו”ד סי’ לה עמ’ רנד. ואמנם בילקו”י על הלכות ערלה, מהדורא ראשונה, פרק יא סעיף יז, כתבנו כדעת המהריק”ש ונהר מצרים, שביארו בדעת מרן שאין נטע רבעי נוהג בחו”ל. אך ביביע אומר שם העיר על המהריק”ש ונקט בדעת מרן להחמיר. וכתבנו כאן (וכן בילקו”י ערלה מהדורא שניה) כמו שנתבאר ביביע אומר, משום דבטלה דעתינו מפני דעתו הרחבה].
יח. כבר נתבאר שהפדיון שיעשה בכרם רבעי הוא כך: אחר שיתלוש הענבים מן הכרם כל מה שהוא צריך, יניחם לפניו כשהם תלושים, ויקח בידו פרוטה אחת ויאמר: קדושת הענבים האלה שהם כרם רבעי תחול על פרוטה זו, ותהיה הפרוטה קודש, ופירות הענבים האלה יצאו לחולין. [ילקו”י ערלה פרק יא סי”ח].
יט. פירות נטע רבעי שטעמם נעשה טעם פגום, כשם שאין בהם קדושת מעשר, כך אין בהם קדושת נטע רבעי, ואין צריך לפדותם כלל. [ילקו”י ערלה פרק יא סי”ט].
כ. כבר ביארנו שכרם רבעי אין מפרישין ממנו תרומות ומעשרות, כשם שאין מפרישין ממעשר שני. כלומר, שכמו שמעשר שני נאכל בירושלים כולו לבעלים בלי להפריש ממנו אחד מעשרה ללויים ולכהנים, הוא הדין כרם רבעי שהוקש למעשר שני, דינו כמעשר שני ממש שנאכל בירושלים בלי להפריש ממנו תרומות ומעשרות, וצריך ליזהר שלא יתערבו הפירות של רבעי בפירות אחרים, כדי שלא יבואו לידי תקלה להפריש מן הפטור על החיוב. וכן אין דין לקט שכחה ופאה ועוללות בנטע רבעי. [ילקו”י ערלה פרק יא ס”כ].
כא. אם שכח את יום הנטיעה ונסתפק אם הפירות הם משנה רביעית או שנה חמישית, יש לפדותם על שוה פרוטה בלא ברכה, ולהפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה. [שם פי”א סכ”א].
כב. מי שיש לו אילנות מאכל של השנה הרביעית, והוצרך לקוצצם לצורך הרחבת דירתו וכדומה, יש שנסתפקו אם מותר לו לקוצצם אחר שיש קדושה בפירות רבעי. ואם קוצץ את האילן בשנה הרביעית עוד בטרם שהיו בו פירות, בזה ודאי שמותר, אחר שאינו מאבד את הפירות בידים, אלא בגרמא. [ויש לצדד להקל גם כשיש פירות באילן, דקציצת האילן אינה אלא גרמא להפסד הפירות]. [ילקו”י ערלה פרק יא סעיף כב].
כג. מי שיש לו פירות של השנה הרביעית המחוברים עדיין לאילן, ואינו רוצה ללקטן ולפדותן, יש להסתפק אם רשאי להשאירם על העץ אף שנרקבים שם, או שיש לאסור בזה אחר שגורם לביטול מצות פדיון נטע רבעי. [ילקו”י ערלה פרק יא סעיף כג].
כד. נטע רבעי נוהג גם בשנת השמיטה, ולכן מי שיש לו פרדס ומפקיר אותו בשנת השמיטה כדין, יש לו לציין בשלט במקום שנראה לעין, כי פירות אלו הם פירות רבעי, וכל הבא לאוכלן יחללם כדין. [ומי שברשותו פירות רבעי בשנת השמיטה, עליו להפקירן כדין שאר כל המטעים שברשותו]. [ילקו”י ערלה פרק יא סעיף כד].
כה. גם הבעלים או הממונים על אוצר בית דין רשאים לחלל את פירות נטע רבעי בשביעית, דאף שאין הפירות ברשותו אלא הפקר לכל, מכל מקום מותר להם לחלל את הפירות. וכשמחלל, אין המעות נתפסים בקדושת שביעית, כיון שאינו מתכוין לחלל אלא את קדושת הרבעי ולא השביעית. [ילקו”י ערלה פרק יא סעיף כה. ושם בהערה אם צריך להוסיף חומש].
כו. מי שחושש שמא הבאים ללקוט פירות משדהו בשנה השביעית, לא יבחינו בציון השלט שפירות אלה הם של רבעי, יכול טרם הקטיף להכין כמות מטבעות וללקוט מעט כפי המותר לו, ולחלל את שלו בברכה ובתוספת חומש [אם זה ודאי רבעי], ויוסיף ויאמר כל הרבעי שבמטע זה לכשיתלש בכל יום ויום, יהיה מחולל על פרוטה מתוך המטבעות שייחדתים לכך. אך לכתחלה אין לחלל את הפירות במחובר, שאין חילול במחובר. ואמנם כשיש צורך יכול לפדות הפירות במחובר על פרוטה, בתנאי שלא יחול הפדיון עד שהפירות יתלשו. ויצניע את הפרוטה עד גמר תלישתן, וכמבואר לעיל. [ילקו”י ערלה פי”א סעיף כו].
