א. אסור לו לאדם להכביד עולו על בניו, ולדקדק עמהם על כבודו, ולהטריחם יותר מדי, כדי שלא יביא אותם לידי מכשול, אלא ימחול על כבודו, אף בלא ידיעתם, ויעלים עינו מהם כדי שלא להענישם בידי שמים, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול. ויזהרו ההורים שלא ידרשו מבניהם דברים שקשה להם לעשותם ויכשילום. ולכן אם האב צריך לאיזה שירות מבנו, וחושש פן לא ישמע לו, לא יאמר לו בלשון ציווי עשה לי כך וכך, אלא דרך עצה טובה. ואמנם יש לו לאב ליזהר שלא למחול על כבודו במקום שעלולים ללמוד ממנו לזלזל בכיבוד אב. וברור שאם לאחר שהאב מחל על כבודו, חזר בו ממחילתו, דשוב הבן חייב בכבודו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק יב ס”א מהדורת תשס”א כרך ב’ עמוד שיז]
ב. אין לאדם להטיל אימה יתירה בתוך ביתו, וצריך לומר כל דבריו לבניו ובנותיו בנחת ובלא כעס, ואין לך דבר שמקלקל את היחס בין האב לבנו כמו רוב מורא. [ילקו”י שם פי”ב ס”ב]
ג. לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים וישווה את כל בניו במאכל ומשקה ובכספים במתנה ובירושה. ואמנם מותר לאב לכתוב צוואה ולהוריש את רוב הנכסים שלו לבנו שהוא תלמיד חכם ושאר נכסיו לשאר היורשים שאינם תלמידי חכמים. ומן הראוי שהאב יסייע לבנו שלומד תורה בהתמדה, והיא זכות גדולה לאב שמסייע ביד בנו הלומד תורה.[ילקו”י כיבוד או”א פי”ב ס”ג מהדורת תשס”א כרך ב’ עמוד שכב].
ד. אותם המתנהגים עם בניהם כחברים, וחושבים בזה לעשות את הילדים עצמאיים, אינם נוהגים כהוגן, [שאם ינהג עמו כחבר, כשיצטרך להכות את בנו מכה רכה על ידו, הבן ישוב ויכה לאביו או לאחיו הגדול]. אלא יש ללמד את הילד הכנעה להוריו ולאחיו הגדולים ממנו. אולם את בניו הגדולים יחשיבם כאחיו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק יב ס”ד מהדורת תשס”א כרך ב’ עמוד שכה]
ה. יזהרו ההורים שלא לקלל את בניהם אפילו בשעת רוגז ומריבה, כי על ידי זה הם מזיקים לעצמם ולילדיהם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק יב ס”ה מהדורת תשס”א כרך ב’ עמוד שכה]
ו. יש מי שאומר שאין לה לאמא לומר על בנה “הריני כפרה עליך” שיש לחוש בזה משום פתיחת פה לשטן. ויש שהליצו על הנשים הנוהגות כן, שאין בזה כל חשש. ולכן השומע את אשתו אומרת כן אין צריך למונעה מכך. [ילקו”י כיבוד או”א פרק יב ס”ו]
ז. אין להפחיד את התינוק בדבר טמא, כגון לומר לו חתול או כלב יקח את זה התינוק, כי ברית כרותה לשפתים. [ילקו”י כיבוד או”א פרק יב ס”ז מהדורת תשס”א כרך ב’ עמוד שכח]
ח. צריך הבן ליזהר מאד שלא לריב ולקלל את אחיו ואחיותיו, שהרי גורם בזה צער להוריו, וגם לאחר פטירת ההורים יש ליזהר בזה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק יב ס”ח]
ט. אסור לאב להכות את בנו הגדול, פן יתריס כנגדו, ויחזיר לו, ונמצא עובר על לפני עור לא תתן מכשול. והמכה לבנו הגדול או בתו הגדולה אמרו חז”ל (מ”ק יז.) שהוא חייב נידוי. וגם כיום אף שאין מנדין, אין לאב להכות את בנו או בתו הגדולים, או לקללם ולגעור בהם, שיש חשש שיתריסו כנגדו. ולאו דוקא בנו “הגדול” ממש, אלא הכל לפי טבעו של הבן, כל שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה. ואפילו אינו בר מצוה עדיין, אין ראוי להביאו לידי מכה אביו, או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים. והחכם עיניו בראשו. [וכל שכן שיש ליזהר בזה כשהבן כבר נשוי]. [ילקו”י כיבוד או”א פרק יב ס”ט]
י. ואמנם רשאי אדם להכות מכה רכה את בנו הקטן כדי לחנכו, אך לא יכהו בשעת כעסו, כדי שלא יכנו יותר מן הראוי מחמת כעסו. וגם לא יכנו בשוט או במקל, ולא מכת אויב ואכזרי, אלא ברצועה קטנה. ועצה טובה למי שהוא כעסן שלא יכה את בנו מיד בשעה שעשה דבר רע, אלא ימתין עד שתשוב חמתו, ואז יכה אותו מכה רכה לשם חינוך. ואם יש לחוש שמא הקטן יתריס כנגדו בדיבור או במעשה, אין להכות גם בן קטן. וירבה לדבר עמו בנחת ובדברי תוכחה, ויקלסו באיזה מדה טובה שיש בו. ובכל אופן קטן פחות מבן חמש שנים אין להכותו כלל על שום דבר, והמכהו הרי הוא חוטא. אבל אם נוגע בכלי הבית היקרים וכדו’, והאב חושש שהכלי ישבר, או שהילד יינזק, ומכהו מכה רכה על כף ידו דרך הרתעה, אין בכך כלום, וזה מדרכי החינוך. [ילקו”י כיבוד או”א פרק יב ס”י]
יא. יש מי שאומר שאף אם הבן ממושמע להוריו לגמרי, יש למצוא עילה להכותו להטיל בו מורא. אולם לדינא אין לסמוך על זה שכל המכה את בנו שלא לצורך גדול עונו מנשוא. [ובכלל זה המכים את נשותיהם, שגדול עוונם מנשוא, שאין זה דרך בני ישראל, ועל ידי כך מיפר את שלום הבית, ובסופו של דבר יגיעו לגירושין].
יב. ילד קטן שמפריע למהלך התפלה בבית הכנסת, מותר לאביו [או לאחד המתפללים] להשתיקו ברמז, אף באמצע קריאת שמע וברכותיה או באמצע תפלת י”ח. ואם הרמז לא עזר, מותר להכותו מכה רכה על כף ידו, כדי להשתיקו. אולם אסור לדבר בפיו כדי להשתיקו, אף שמטרידו בתפלתו. ורק ברמיזה או בדפיקה על השלחן, או שיכה מעט על כף ידו של הילד, מותר. ואם אין הרמיזה מועלת יכול לעשות תנועה בקול כדי להשתיקו, אך לא יפסיק בדיבור ממש. [ילקו”י כיבוד או”א פרק יב סעיף יב מהדורת תשס”א כרך ב’ עמ’ שלט]
יג. ילד [שהגיע לחינוך] שחילל שבת בטעות, צריכים לקבוע עמו זמן מה כרבע שעה ללמוד עמו ספרי מוסר כסדרן, ולהשריש בלבו יראת שמים, יראת העונש ושכר מצוה בעולם האמת. ולהסביר לו כי לא לעולם יחיה האדם. וברור שאם הלימוד הזה יתקיים, סוף ייטיב ויעלה מעלה ביראת שמים. וצריך להתפלל תמיד להשי”ת שהבנים יצליחו ביראת שמים. [ילקו”י כיבוד או”א פרק יב סעיף יג מהדורת תשס”א כרך ב’ עמוד שמ]
