א. הרואה כלאים של תורה על חברו, אפילו היה מהלך בשוק קופץ וקורעו מעליו מיד. ואפילו היה רבו. ואם היה כלאים של דבריהם, אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו. וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת. ואם היה כלאים של תורה פושטו מיד. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שג ס”א].

א. הקונה בגדי צמר מנכרי צריך לבדקם, שמא הם תפורים בחוט פשתן. [כשיש שם מיעוט המצוי של תערובת צמר ופשתים]. ואפילו אם הנכרי מסיח לפי תומו שתפרו בחוט שאינו פשתן, אינו נאמן, אך במקום שהפשתן ביוקר יש לסמוך להתיר. [ומה שכתבו הפוסקים להתיר רק בדיעבד, היינו כשחוט הקנבוס קשה לתפירה, אבל היום שכל החוטים שוין לתפירה שרי לכתחלה כאשר הפשתן יקר יותר]. ואם נתן לנכרי חוטים שאינם פשתן שיתפור בהם עבורו בגד מותר, ואין חוששין שמא יחליפם, מאחר שאפשר לבדקם, וכן המנהג. [שם סימן שב ס”א].

א. מן התורה מותר לישב על מצעות של כלאים, שנאמר: לא יעלה עליך, אבל אתה מציעו תחתיך. אך חכמים אסרו לישב על מצעות של כלאים, ואפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהם כלאים, אסור לישב על העליון, שמא תיכרך נימא על בשרו. וכל זה ברכים, כגון יריעות ושמלות. אבל כרים וכסתות שהם קשים ואין לחוש שמא תיכרך נימא עליו, מותר לישון עליהם. ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהם. [ראה להלן הדין במזרונים וכריות]. וכל זה כשהם ריקנים ונתונים על גבי איצטבא של עץ או של אבן, אבל אם הם מלאים, או אפילו ריקנים, אם הם נתונים על גבי מטה או על גבי תבן אסור. לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו. [והיינו במטות הנכפפות, אבל במטות עץ שבזמנינו דינם כעץ ואבן דשרי]. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא ס”א].

ב. שטיח דק וקשה שעל הרצפה שיש בו חשש שעטנז, מעיקר הדין אין לאסור בזה משום איסור כלאים. [והיינו שאין שערות ארוכות בשטיח שגורמות לחימום]. וכל שכן שטיח דק מקיר לקיר הדבוק לארץ, דמותר לילך עליו בלי נעלים, או לשבת על הקרקע, אף אם ברור שהוא עשוי משעטנז. אך כל זה דוקא כשאין בשרו נוגע בהם. ורק לדרוך עליו מותר, דעור הרגל קשה הוא. וכן מותר לשכב עליו. וכן שטיחים שמדביקים על הקירות לנוי, או מניחים על הבימה בביהכ”נ, אין בזה איסור שעטנז.[ילקו”י על חדש וכלאים, הל’ שעטנז סי’ שא ס”ב]. 

ג. מזרונים שיש בהם תערובת שעטנז, מאחר והם קשים ואינם נכפפים כלל מעיקר הדין אין איסור לשכב עליהם. ובפרט שבדרך כלל יש סדין על המזרון. אך יש המחמירים בזה. ולכן יש המוסרים את המזרונים שלהם לבדיקת שעטנז, כל שיש באותו מקום מיעוט המצוי המערבים שעטנז במזרונים. אך כיום רבים אף מיראי ה’ נהגו כפי עיקר הדין ואינם                בודקים את המזרונים מחשש שעטנז. [ילקוט יוסף על הלכות חדש ושעטנז סי’ שא ס”ג]. 

ד. מותר לישב על כסאות מרופדים, שמילאו בתוכם צמר ופשתים, ומעליהם יש בד המחובר במסמרים, שאי אפשר לצאת חוט. ולכן מותר לישב באוטובוס או ברכבת, ואין לחוש לשעטנז בריפוד הכסאות, [אחר שאין בשרו נוגע בהם, והם קשים, וממילא אין חשש שתיכרך נימא על בשרו]. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא ס”ד].

ה. כרית שישנים עליה שהמכסה הוא מבגד פשתן והם ממולאים צמר, ותופרים הכיסוי שהצמר בתוכו, ויש על הכרית ציפית, אין בזה איסור כלאים. וכל זה מעיקר הדין, אבל ראוי שלא יתפור הכריות בכלאים. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא ס”ה]. 

ו. מותר להכנס לאוהל העשוי מבדים של שעטנז, כדי להגן על עצמו מפני החמה או הגשמים וכיוצא, שאין שעטנז אסור אלא דרך מלבוש והעלאה. וכן אין צורך לבדוק מטריה מחשש שעטנז, אחר שאינה דרך מלבוש. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא ס”ו]. 

ז. ריפוד של מכונית או רכבת העשויה מצמר, ומודבק בדפנות המכונית, ויש חשש שחיברו את הצמר לדופן על ידי חוט פשתן, מותר לישב בתוך המכונית או הרכבת, ומעיקר הדין אין בזה כל חשש של שעטנז. שאין השעטנז אסור בהנאה. ויש שמחמירים בזה. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא ס”ז]. 

ח. לא ילבש אדם כלאים עראי, ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, אפילו לגנוב מן המכס. וכל שיש בבגד כלאים בודאי אין ללובשו אפילו אם אינו מתכוין ליהנות בלבישתו, וכדעת הרמב”ם ומרן השלחן ערוך. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא ס”ח]. 

ט. לפיכך הבא לקנות חליפה אצל חנות הלבשה, וידוע שיש בחליפה זו שעטנז, אסור לו למדוד את החליפה עליו, אף שבדעתו אחר שיקנה את החליפה למוסרה למעבדה להסיר ממנה השעטנז. אולם אם אין ידוע אם יש בחליפה זו שעטנז או לא, והחנות שהוא קונה בה את החליפה, אינה מוחזקת בכשרות מצד איסור שעטנז, מותר למדוד את החליפה וללובשה לשם מדידה לראות אם היא מתאימה למדתו או לא, ואחר כך ימסרנה לבדיקה אצל מומחה ירא שמים, ואם יהיה חשש שעטנז יסירנו, ובלבד שלא יתכוין ליהנות בלבישתו. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא ס”ט]. 

י. כל בגד שמצוי בו חשש שעטנז, יש למוסרו לבדיקה במעבדה מיוחדת, לברר אם יש בבגד זה שעטנז, ולהסירו. וכן הלוקח בגד צמר מן הגויים, או מישראל שלא בדק הבגד, צריך לבודקו יפה יפה שמא תפורין הן בפשתן. [ומאחר שאין הכל בקיאים בבדיקה זו, לפיכך יש למסור הבגד לבדיקה במעבדה]. ויש אומרים שכל שיש מיעוט של עשרה אחוז שיש בסוג בגד כזה שעטנז, הדבר מצריך בדיקה. ויש אומרים שרק בסוג בגד שיש בו מיעוט המצוי [שהוא קרוב למחצה] של שעטנז, בזה צריך למסור הבגד, אבל כל סוג בגד שעל פי רוב אין בו שעטנז, וגם אין בו מיעוט המצוי כנז’, אין צריך בדיקה משעטנז. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ שא ס”י]. 

יא. חליפות צמר של גברים מצוי בהם שעטנז, [זולת חברות שיש להם הכשר, או שהוחזקו שאין בהם שעטנז]. וכשבודקים את החליפה, יש לבדוק את כל חלקיה. וגם חליפות מבד סינטטי בלבד מצוי לפעמים שעטנז בצווארון שהיה עשוי מבד צמר, והמילוי היה עשוי מפשתן. ואמנם יש אומרים שבחליפות מבד סינטטי אינן צריכות בדיקה, כי הצמר כבר בטל ברוב החומרים הסנטטיים, ובהם הסיכוי שיהיה חיבור בשאר דברים של צמר ופשתן הוא נמוך מאד, ואינו בכלל מיעוט המצוי. אולם בד או מעיל שיש בו יותר מחמשים אחוז של צמר, יש לחוש שמא נתפרו או הודבקו בהם חוטי פשתן. ועל כל פנים הקונה בגד בחנות שאין לה הכשר של רבנות מוכרת מחשש שעטנז, אם בבגד זה יש מיעוט המצוי שיש בו שעטנז, יש למוסרו לבדיקה, ולא להסתמך על נאמנות המוכר. [הל’ שעטנז סימן שא סעיף יא]. 

יב. יש בגדים שאינן צריכים בדיקה משעטנז, שאין מצוי בהם שעטנז, ואלו הן: אזניות לחימום האזניים, גרביים, חגורות, חולצות ספורט, טליתות, כיפות, כפפות, לבנים, מגבות, מגבעות לבד, נעליים, פיג’מות, ותיקי בד. ואלו הבגדים שיש לחוש בהם לשעטנז, וצריכים בדיקה: אפודה, חליפה, כובעי צמר שיש בהם ריפוד פנימי, מגפיים עם צמר, מכנסים,   מעילים, צעיפי צמר, שמלות חורפיות, או חצאיות. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא סי”ב]. 

יג. כבר נתבאר שכיום כמעט אין מצוי שעטנז במנעלים. אך נעלי בית שהם מרופדים מלמעלה, וכן מגפיים, בעיקר מסוג יקר, יש מהם שמרופדים בריפוד העלול להכיל תערובת צמר ופשתים יחדיו. וכן יש נעלים שחלקן העליון עשוי מפשתן ותופרים אותו בחוטי צמר. ואם הדבר בגדר מיעוט המצוי, יש לבדוק ולהסיר השעטנז. וגם אם אינו   מיעוט המצוי, טוב להחמיר לבדוק. [ילקו”י מצוות התלויות בארץ כרך ג’ הל’ שעטנז סי’ שא סי”ג].

יד. מי שיש לו חגורה העשויה מצמר, והיא מונחת במכנסים של פשתים, או ההיפך, אין בזה חשש שעטנז. וכן מותר ללבוש גרביים מצמר, ולנעול עליהם מנעלים התפורים מחוטי פשתן. ויש שמחמירים בזה. אולם לדידן העיקר להקל בכל זה, אף שאינו יכול לפשוט התחתון בלא העליון. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא סעיף יד].

טו. אין איסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום, כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהם השוקיים והידים, וכיוצא בהם. אבל מותר לעשות תחבושת למכתו משעטנז, דאף שבשרו נוגע בזה, מאחר שאין דרך חימום בזה מותר. [ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ כרך ג’ על הלכות שעטנז סימן שא סעיף טו].

טז. וילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים, מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים. ואם הוא קשה מותר. ויש אומרים שכיום אין אנו בקיאים מהו רך ומהו קשה, לכן יש להחמיר בכל וילון העשוי משעטנז שלא לתלותו בבית. ואמנם וילון גבוה מתשמיש אדם, ואין כל חשש שיתחמם בו, מותר לתלותו אף אם ידוע שיש בו שעטנז. [שם הל’ שעטנז סי’ שא סעיף טז]. 

יז. מותר לעשות טפטים מבד ולהדביקם על קירות הבית, אף אם ידוע שיש בהם שעטנז. [ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ כרך ג’ על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן שא סעיף יז].

יח. אין לתלות בסוכה בגד שעטנז לנוי, אלא אם כן הוא גבוה מתשמיש אדם. וזהו דוקא כשתולה הבגד דרך וילון, ואינו קבוע בכותל למעלה ולמטה. אבל אם הבגד קבוע בכותל במסמרים וכדומה, או גבוה מאד, מותר. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא סעיף יח]. 

יט. מותר לקבוע בגדי רקמה בכתלים, כשהם מחוברים למעלה ולמטה ומן הצדדים במסמרות, אף שהם כלאים, ומותר לישב סמוך להם. וכן תמונות גובלן העשויות מפשתן, ורקמו עליהם בחוטי צמר, והם שעטנז, מותר לתלותם בקיר, ואין בזה איסור שעטנז. [ילקו”י הל’ שעטנז, מצוות התלויות בארץ כרך ג’ סימן שא סעיף יט].

כ. פרוכת שלפני ארון הקודש, או המפות שפורסין בארון, מותר שיהיו מכלאים. [שם ס”כ].

כא. מטפחות שמקנחים בהם את הידים, וכן מטפחות שמנקים בהם את הכלים או הרצפות, וכן מגבות שמסתפגין בהן אחר הרחיצה, או אחר נטילת ידים, אם הם עשויים מצמר ופשתים יש בהם איסור כלאים. שהרי הידים נוגעות בהן והן נכרכין תמיד על היד, ומחממים. וכל האיסור דוקא בכלאים דאורייתא, אבל בכלאים דרבנן שרי, דמאחר שהוא גזרה, הוי כגזרה לגזרה. (ובדרך אמונה נסתפק בזה). אולם בזמנינו לא מצוי כל כך מגבות מצמר עם פשתן. ולכן כיום אין צריך למסור לבדיקת שעטנז מגבות ומטפחות וכדומה, אף אם הם עשויים מצמר. [ובפרט שבדרך כלל חוטי הצמר שזורים עם פולייאסטר קודם שנתערבו עם פשתן, והיתר בהיתר בטיל]. [ילקו”י מצוות תלויות בארץ כרך ג’ הל’ שעטנז סימן שא סעיף כ”א].

כב. נייר אף אם ידוע שנעשה מבלאי צמר ופשתים, אין בזה איסור כלאים, ומותר לכתוב וליהנות ולהדפיס על נייר זה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא סכ”ב].

כג. מותר לעשות תכריכים למת מכלאים. אפילו לקוברו בהם. דכיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן שא סכ”ג].

א. כיון שנתחבר צמר עם הפשתן באיזה צד חיבור בעולם אסור משום כלאים, כיצד, צמר ופשתים שטרפן זה עם זה, ושע אותן ועשה מהם לבדין, או שטרפן וטווה וארג אותן כאחד, או שתפר בגד צמר בשל פשתן, אפילו תפרן בחוטי משי וקנבוס, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן, או בגד פשתן בחוטי צמר, או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן, או גדרן, הרי זה כלאים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן ש ס”א].

ב. בגד עור שתפרו משני צידיו רצועה אחת של צמר, ובצד השני תפרו רצועה של פשתן, אסור לחגור בה אף על פי שרצועה של עור באמצע, מפני שקושר שני ראשיה ביחד כשחוגר בה. [והצמר ופשתים נוגעים זה בזה בקשירה]. אבל אם באמצעיתה צמר במקום אחד, ובמקום אחר פשתן, ואינן זה אצל זה מותר. ולפי זה מותר לחבר עורות התפורות בפשתן, תחת בגדי צמר, ואף על פי שאפשר שיכניס חוט של הקנבוס בתפירה, שמחבר העור עם הבגד, בתוך חוט של תפירת העור. ולהרמב”ם כל זה כלאים מן התורה, ואפילו נתן צמר ופשתן בשק או קופה, וכרכן הוי כלאים מדאורייתא. ונראה עיקר לדינא כדעת הרמב”ם. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן ש ס”ב].

ג. מותר לחבר בגד של צמר בבגד פשתים באמצעות קרסים או כפתורים, אף אם הם מונחים כך תמיד בקביעות. ובלבד שיהיו רפויים שיוכל להוציאם בלי קריעת הנקבים או כפיפת ראשי הקרסים. והוא הדין חיבור על ידי רוכסן, או תיק-תק, דאינו נחשב לחיבור. וכן מה שמצוי היום סרטי הדבקה על ידי חוטים קשים בשני הצדדים ומחברים צמר ופשתן על ידי הסרט, אין זה נחשב לחיבור כתפירה, ואין בזה איסור כלאים. [שם סימן ש’ ס”ג]. 

ד. בגד שכולו צמר גמלים, וארג בו חוט של צמר מצד זה, וחוט של פשתן מצד זה, הרי זה אסור משום כלאים. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן ש’ ס”ד].

ה. מותר ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן, ולקשרם יחד, אף על פי שאינו יכול לפשטן בלא התרת הקשר, ואפילו הוא קשר של קיימא, ובלבד שלא יחברם זה לזה, עם המשיחה בשתי תכיפות. ולדעת הרמ”א מכיון שאי אפשר להוציא את התחתון מבלי להסיר את העליון, הוי שעטנז אם אין מפסיק בגד אחר ביניהם. ועל פי דברי הרמ”א יש שכתבו, דמנעל שתפור בו חוטי פשתן, אסור ללבוש גרבי צמר עם נעל זו, שהרי אי אפשר להוציא הגרביים מבלי להסיר תחלה המנעל. אך לדידן אין בזה איסור כלל. [שם סימן ש ס”ה].

ו. מותר לחבוש ב’ כובעים, התחתונה של פשתן, ועליה כובע מצמר, ואין בזה איסור שעטנז. [ילקוט יוסף על הלכות חדש וכלאים, הל’ שעטנז סימן ש ס”ו].

ז. מותר ללבוש אפודה [ווסט] מפשתן, ועליה מעיל מצמר, ואין בזה איסור שעטנז. [שם ס”ז].

ח. אם כיס הטלית עשוי מפשתן, והטלית היא של צמר, מותר לתת את הטלית לתוכו ולסוגרו ברוכסן וכדומה. ויש מי שכתב שאין לעשות את הכיס עצמו מצמר ופשתן. אך לדינא כל שאין נכרכין תמיד על הידים אין בזה חשש איסור שעטנז. [הל’ שעטנז סימן ש’ ס”ח].

ט. מי שקיבל מעיל במתנה, ומסר אותו לבדיקה אצל חייט ירא שמים, והחייט בדק אותו במקומות שרגילים להניח שם שעטנז, ומצא בבית הצואר שעטנז והוציאו, ועל סמך זה לבש את המעיל כמה שנים, ולאחר זמן נקרע השרוול ומצא בו שעטנז, יש אומרים דאף על פי שהוא נקרא אנוס כיון שלא רגילים לשים שם פשתן, יתן סך מסויים לצדקה פדיון תענית ויעסוק בתורה, ויקרא בפרשת חטאת וכן בפרשת אשם, וכן פרק ששי במסכת כריתות. ולפני הלימוד יתוודה על חטאיו, ובכללם על עוון זה שבא לידו. וכן יעשה גם החייט שגרם את המכשול. ובמקומות שאין רגילים שיהיה שעטנז בשרוול, וממילא לא היה עליו חובת בדיקה, וחשיב כאנוס, לא בעי תיקון כלל. ורק נכון שירבה בלימוד. [שם].

א. הכלאים אין להם שיעור, שאפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן, או חוט כל שהוא של פשתן בצמר, אסור. ובגד צמר שאבד בו חוט של פשתן, הבגד אסור בלבישה, ואסור גם למוכרו לגוי שמא הגוי ימכרנו לישראל. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצט ס”א]. 

ב. צמר גמלים וצמר רחלים שעירבן זה בזה, וטוה מהם טווי, אם היה החצי מהרחלים, הרי הכל כצמר, והרי הוא כלאים עם הפשתן. ואם היה הרוב מהגמלים, מותר לערבו עם הפשתן, מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים, ואין חוששין לנימות של צמר המעורבים בהם, מפני שאינם חוטי צמר. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצט ס”ב].

ג. יש אומרים דצמר ופשתים אינם בטלים זה בזה, אפילו לפני הטוייה. ולדעתם, חוט שהוא טווי מצמר ופשתים, אסור, אף על פי שאחד המינים הוא מיעוט. ויש חולקים ואומרים שגם צמר ופשתים בטלים זה בזה לפני הטוייה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצט ס”ג].

ד. יצרני טקסטיל שמערבים חומר של שעטנז לטיב הסחורה, וקודם שמערבים החומר של השעטנז מבטלין את הצמר בחומר סינטטי, שהוא ביטול היתר בהיתר, וייצור החוטים מורכב באופן שחמשים וחמש אחוז הוא מסיבי פוליאסטר [סינטטי], ועשרים ושתים וחצי אחוז הוא צמר, ועשרים ושתים וחצי אחוז הוא פשתן, ואם לא יתירו להם זאת יבואו לעשות שעטנז דאורייתא, במקום צורך יש להיזדקק להם ולתת להם הכשר, כדי למנוע שלא יעשו שעטנז ודאי. [ילקו”י על הלכות שעטנז סימן רצט ס”ד].

א. נאמר בתורה: “ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך”. וכן נאמר עוד: “לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו”. ואיסור כלאים הוא דוקא בתערובת צמר ופשתים. ולא אסרה תורה אלא דוקא צמר כבשים ואילים עם פשתן, אבל צמר גמלים, וצמר ארנבים, וצמר גפן, ונוצה של עזים, ושאר מיני צמר, מותר לחברם יחד בפשתים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח ס”א]. 

ב. איסור כלאים נוהג בכל מקום, בארץ ובחוץ לארץ, בזמן שבית המקדש היה קיים, ובזמן הזה. ודין הנשים שוה לאנשים באיסור לבישת שעטנז. ולכן בגדי נשים שמצוי בהם [מיעוט המצוי שהוא קרוב למחצה] חשש שעטנז, יש למוסרם לבדיקה במעבדה, וכאשר יבואר להלן בסימן שא. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח ס”ב]. 

ג. כל הלובש בגד שעטנז עובר בכל רגע ורגע על איסור שעטנז. ואם התפלל כשהוא לבוש כלאים, אין תפלתו מתקבלת. [ולענין מלקות ראה להלן]. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח ס”ג].

ד. הלובש בגד כלאים האסור מן התורה, לוקה. ובכלאים דרבנן מכין אותו מכת מרדות. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח ס”ד]. 

ה. אסור להלביש את חבירו כלאים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח ס”ה]. 

ו. יש מי שאומר דהיכא שהכשיל את חבירו בידים והלבישו כלאים, אף אם חבירו יכל ליקח הכלאים לבדו וללובשם בלא סיועו כלל, אף על פי כן עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. ויש שגם בזה מחלקים בין אם חבירו יכל ליקח הכלאים לבדו, והוא רק סייע לו, לבין היכא שלא יכל ללבוש הכלאים לבדו, והוא הלבישו, דרק בזה עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח ס”ו]. 

ז. מי שאנסוהו ללבוש כלאים, ואם לא ילבש יהרגוהו, שהדין הוא שיעבור ואל יהרג, ויש לפניו ב’ בגדים, האחד עם חוט אחד של שעטנז, והבגד השני יש בו כמה חוטין של כלאים, יש מי שכתב שיש לו למעט באיסור, אחר שיש איסור בהוספת כלאים. אך נראה שמצד הדין יוכל לבחור במה שירצה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח ס”ז]. 

ח. חכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר, לפי שהמשי דומה לפשתן. ועכשיו משי מצוי בינינו והכל מכירים בו, לפיכך אין בו משום מראית העין. וכיום מותר לערב משי עם הצמר ועם הפשתן. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח ס”ח]. 

ט. בזמן הזה שאין לנו תכלת, אין להתיר כלאים בציצית. דהיינו, שאין להטיל ציציות צמר בבגד פשתים, או ציציות פשתים בבגד צמר. ואף שיש אומרים שכיום מצאו את צבע התכלת, ויש לנו תכלת, מכל מקום אין לסמוך על זה להתיר כלאים בציצית בזמנינו. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח ס”ט]. 

י. בגד של שעטנז של ארבע כנפות, שהטילו בו ציציות, ואחר כך הסירו את השעטנז, יש אומרים שצריך להסיר את הציציות ולחזור ולקושרן בבגד, משום תעשה ולא מן העשוי. ויש חולקים ואומרים שאין צריך להסיר הציציות ולקושרן מחדש. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצח ס”י]. 

יא. בעטרות כסף של טליתות של צמר עלול להמצא פשתן, כי לא אחת נמצא שחוטי הכסף של הטלית מלופפים על מילוי מחוטי פשתן. והטלית עצמה עשויה מצמר, ויש אומרים שחל על זה איסור שעטנז. ולדבריהם יש לברר הדבר, שאם יש מיעוט המצוי העשוי משעטנז, יש למסור טלית כזו לבדיקה במעבדה. אך יש אומרים דחיבור על ידי דבר אחר אינו חיבור, וממילא אין לחוש כאן לאיסור שעטנז. והעיקר על כל פנים לדידן כסברא ראשונה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח סעיף יא]. 

יב. מותר לטלטל בגד שעטנז בשבת. ואף שיש אומרים שאסור לטלטל בגד שעטנז, כדין מוקצה מחמת גופו, לדידן יש לתפוס כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שמתיר לטלטל בגד שעטנז בשבת. ויש המקילים לטלטלו לגמרי אף שלא לצורך גופו או מקומו, ודינו כשאר בגדים. ויש אומרים שכל ההיתר לטלטלו הוא רק לצורך גופו ומקומו. ונראה עיקר בד’ מרן להקל אף שלא לצורך גופו ומקומו, ועל כל פנים בבגד קשה, כמו מזרון וכרית קשה שיש בהם שעטנז, והם לא מתקפלים בעת ששוכבים עליהם, וגם בשרו לא נוגע בהם, כגון שפרס עליהם סדין, וכיו”ב, שאז מותר לשכב ולשבת עליהם, הרי הם
מותרים בטלטול לגמרי בשבת, כשאר בגדים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח סעיף יב]. 

יג. בגד שעטנז השייך לגוי, לכולי עלמא מותר לטלטלו בשבת לגמרי, אף שלא לצורך גופו או מקומו, דאף להמחמירים בבגד שעטנז של ישראל, בבגד של גוי לכולי עלמא מותר, שאין מוקצה בדבר של גוי. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח סעיף יג]. 

יד. יש אומרים שהיוצא בשבת לרשות הרבים כשהוא לבוש בבגד שיש בו כלאים, חייב חטאת. ויש חולקים ואומרים שאין בזה איסור. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח סעיף יד]. 

טו. פתק המחובר לבגד המוכיח שבגד זה נבדק מחשש שעטנז, מותר לצאת בו בשבת אף ברשות הרבים במקומות שאין בהם עירוב. ומיהו לכתחלה ראוי ונכון להסיר פתק זה מהבגד מערב שבת, וכך לכל הדעות יוכל לצאת בבגד זה לרשות הרבים במקומות שאין בהם עירוב. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצח סעיף טו. וילקוט יוסף שבת כרך ב’ סימן שא סעיף].

א. נאמר בתורה לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. ולכן אסור לרתום לעגלתו שור וחמור ולחרוש את שדהו. ולא רק בחרישה הדבר אסור אלא כל מלאכה, וכן אם מושך בהם את העגלה, או אם הנהיגם כאחד, עובר על איסור מן התורה. ואפילו כשהוא מנהיגם בקול בלבד, שצועק עליהם, אסור. [וראה להלן אם האיסור דוקא בעושה עמהם מלאכה]. [ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ כרך ג’, על הלכות שעטנז וכלאים, סי’ רצז ס”א]. 

ב. עגלה המושכת במין אחד לא יקשור מין אחר בחבל, לא בצידי הקרון, ולא אחר הקרון. ויש אומרים דאיסור כלאי בהמה הוא גם כשהצמידם יחד בלא קשירה. אך לדינא אין איסור כלאי בהמה אלא בקשורים יחד. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”ב]. 

ג. איסור כלאי בהמה שייך גם בעושה מלאכה בכל שני מינים, ולא רק בשור ובחמור, דאף שנאמר בתורה “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו”, אין האיסור רק בהם, אלא בכל שני מינים, בין שהאחד טמא והשני טהור, ובין שניהם טהורים, ובין שניהם טמאים. וכן איסור כלאים שייך גם בסוס וחמור, או בסוס עם פרדה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”ג]. 

ד. שתי פרידות, זו בת סוסיא וזו בת חמורה, שני מינים הם, ואסור להנהיגן יחד, ואסור להנהיג הפרד עם הסוס או עם החמור. [ילקו”י מצוות התלויות בארץ כרך ג’ הל’ שעטנז סי’ רצז ס”ד]. 

ה. ישראל שיש לו סוס ונותנו לגוי בשותפות לחרוש בו, ויודע בגוי זה שבודאי חורש עם שורו, שאין לו אלא שור ונמצא חורש בשור ובחמור בשל הישראל שהוא שותף עמו, יש אומרים דכיון שעיקר השותפות ביניהם היא על החרישה, לא שייך לומר שהגוי טורח בשביל עצמו, ולכן יש לאסור בזה. [ויש לעיין דשמא כשהגוי מתכוין לצורך עצמו יהיה מותר]. [ילקוט יוסף מצוות התלויות בארץ כרך ג’, על הלכות שעטנז, סימן רצז ס”ה]. 

ו. יש אומרים שנכון ליזהר שלא לומר שלום לגוי המנהיג כלאים, מאחר שלפעמים הבהמות ממהרות ללכת מחמת הקול. אולם מעיקר הדין אין לחוש לזה, אחר שאינו מתכוין לדבר, ואינו פסיק רישיה. אמנם יש ליזהר אם המשא שעל הבהמה הוא של ישראל והוא הולך עם העגלה, ולפעמים כאשר הגלגלים נעצרים מללכת יש לחוש שישכח ויצעק על הבהמה שתלך. לכן בכל הדרך שהולך עם העגלה טוב שילך מרחוק מטעם זה. [ילקו”י מצוות התלויות בארץ כרך ג’, הל’ שעטנז סימן רצז ס”ו]. 

ז. עגלה שהיו מושכים אותה כלאים, אסור לישב בה אף על פי שלא הנהיג, מפני שישיבתו גורמת להם שימשכו את העגלה. ואפילו אם אין העגלה הולכת במיוחד בשבילו, גם כן אסור לרכב בעגלה כזו. וכן אסור להיות אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג. [ילקו”י מצוות התלויות בארץ כרך ג’, על הלכות שעטנז סימן רצז ס”ז]. 

ח. עגלה שמושכין אותה סוס עם פרד בן סוסיא, מותר לישב בעגלה זו ולנסוע בה לדרכו, כל שהעגלה הולכת בלאו הכי, ויש לה עת קבוע לצאת לאותו מקום. ואם אין עת קבוע ליציאתה, יש אומרים דאסור משום מראית העין, אך יש לומר שאין לנו לגזור משום מראית העין במה שלא מצינו שחז”ל גזרו. [ילקו”י על הלכות שעטנז סימן רצז ס”ח].

ט. אף אם היו גויים רוכבים בעגלה שבלעדיו היתה העגלה נמשכת, אפי’ הכי אסור לרכב בעגלה שמנהיגים אותה כלאים, אם אין עת קבוע ליציאת העגלה מידי זמן. [שם סי’ רצז ס”י]. 

י. ישראל שיש לו עץ גדול המונח על שפת הנהר, מותר לומר לגוי ליקח בהמותיו ולהביא לו את עצו לביתו, אף על פי שיודע שאין לו לגוי אלא סוס ושור ויקח שניהם, כי אין היהודי נהנה מגוף האיסור, והגוי בעבידתיה טריד לצורך עצמו. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצז סי”א]. 

יא. עגלה עם סחורה שנטבעה בטיט ואין הסוסים יכולים להוציא המשא, אם הסוסים שייכים לעגלון הגוי, מותר לייעץ לו שיקח שוורים שיעזרו לסוסים להוציא העגלה מהטיט, ובלבד שהישראל לא ילך ליד העגלה ולא יצעוק על הבהמות. ובזמן הזה יש דרכים אחרות כדי לחלץ את העגלה מהטיט. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז סי”ב]. 

יב. יש אומרים דאיסור זה אינו רק אם עושה מלאכה בשור וחמור יחדיו, אלא אפילו הנהיגם בלא מלאכה אסור. ולכן יש מחמירים שלא לקשור שני מינים יחד אפילו רק משום שמירה שלא יברחו. וכן נזהרים גם בעופות שלא לקשור שני מינים יחד. ויש חולקים ואומרים שדוקא אם מנהיגם בקול ועושה עמם מלאכה אסור משום כלאי בהמה, הא לאו הכי מותר. ויש להחמיר כסברא ראשונה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז סי”ג]. 

יג. אין כלאים אלא בשני מיני בעלי חיים בלבד, אבל באדם ובהמה אין איסור, ולכן מותר לעשות מלאכה בבהמה ואדם יחד, כגון שאדם חורש עם השור או מושך בעגלה יחד עם חמור, וכל כיוצא בזה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז סעיף יד]. 

יד. אותם המובילים פרות למקומות מרוחקים, וקושרים אותם אחרי העגלה הרתומה לפרד או לסוס, אין לנהוג כן מחשש איסור כלאים, דאף שהוא אחורי העגלה, ואין הפרות מושכות את העגלה, מכל מקום יש לחוש בזה לאיסור, ולכן העצה היא להכניס הפרות לתוך הקרון ויסגור עליהם שלא יקפצו, ואז מותר שהסוסים ימשכו הקרון, שהרי אינו נמשך על ידי כלאים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז סעיף טו].

א. נאמר בתורה את חוקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים וגו’. והיינו – שאסור להרביע שני מיני בהמות, או חיות, או עופות, ואסור להרביע בהמה בחיה, ולא חיה בבהמה. ולא עוף בבהמה וחיה, [ואפילו במיני חיה שבים]. וכן שני מיני בהמה או חיה הדומין זה לזה וגדלים זה עם זה ומתעברים זה מזה, הואיל והם שני מינים אסורים משום כלאים. והאיסור הוא גם בבהמה וחיה של אחרים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”א]. 

ב. האיסור להרביע בהמה כלאים הוא אפילו בבהמה טהורה עם בהמה טהורה מסוג אחר. ויש אומרים שלוקה על זה. ויש אומרים דבזה איסורו מדרבנן. והעיקר נראה כסברא ראשונה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”ב]. 

ג. בן פקועה דינו כחי לענין איסור כלאים, ולענין לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. שרק לענין שחיטה ניתר הוא בשחיטת אמו. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”ג]. 

ד. מותר להכניס שני מיני בהמה או חיה לדיר אחד. ואם ראה אותם רובעים זה את זה, אינו צריך להפרישם. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”ד]. 

ה. פרה שנרבעה מותר לשוחטה, כיון שבזמנינו אין סנהדרין ואין דנין דין מיתה. [שם רצז ס”ה]. 

ו. מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים, הנולד מהם מותר בהנאה, ואם היו שניהם ממין טהורה מותר באכילה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”ו]. 

ז. אסור לישראל ליתן את בהמתו לגוי ולומר לו שירביענה, דאמירה לגוי שבות גם בשאר איסורי תורה. [מלבד באיסור כלאי זרעים, וכאשר ביארנו לעיל]. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”ז]. 

ח. עכו”ם המרביע כלאים את בהמתו של ישראל, בלא ציווי ישראל, אם הישראל עומד ורואה הוי כאילו אומר לו לעשות. אבל אם אין הישראל עושה שום רמז וגילוי דעת שמרוצה מזה, מותר. ואם יש לנכרי שותפות בבהמה, אף אם הישראל עומד ורואה מותר, דבהמתך כתיב. ובלבד שלא יאמר לו שיעשה כן. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”ח]. 

ט. אם עבר על הדין ונתן בהמתו לגוי להרביעה, יש אומרים שקונסין אותו שלא למוכרה. ולדינא אין לקונסו שלא למוכרה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”ט]. 

י. כלב שמגדלים בני הכפרים שהוא קטן ודומה לשועל, אסור להרביעו עם שועל, וכן כלב עם זאב, ועזים עם צבאים, יעלים עם רחלים, סוס עם פרד, פרד עם חמור, חמור עם ערוד, כל אלה הרי הם כלאים זה עם זה, אף על פי שהם דומים זה לזה, וגדלים זה עם זה, הואיל ושני מינים הם אסורים משום כלאים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז ס”י]. 

יא. בדבר מה שהמציאו לאחרונה, הנדסה גנטית, שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה, ועל ידי זה משנים את תכונותיה של השניה, אין בזה איסור כלאים, ומותר לעשות כן גם מבעל חי אחד לסוג אחר של בעל חי. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז סעיף יא]. 

יב. מותר מן הדין להושיב תרנגולת על ביצי זכר של אווז, או להיפך, ואין בזה איסור כלאים. ויש אומרים שיש בזה איסור על כל פנים משום צער בעלי חיים. ויש חולקים. והמנהג להתיר כמו שכתב מרן החיד”א. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז סעיף יב].

יג. יש אומרים שמותר לרכב על פרד או פרדה, אף על פי שהם באים מסוס ואתון, ואין בזה איסור משום כלאי בהמה. ויש חולקים ואוסרים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז סעיף יג]. 

יד. אסור לאדם לסרס את בהמתו, או בהמת אחרים, בין בבהמה טהורה בין בטמאה. והדין כן גם באדם חיה ועוף, בין בארץ בין בחוץ לארץ. וכן אסור להשקות כוס של עקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסם. והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור אבל אסור. אבל אשה מותרת לשתות כוס של עקרין כדי שלא תלד.[שם סי’ רצז סע’ יד]. 

טו. אסור לומר לעכו”ם לסרס בהמה שלנו, ואם לקחה הוא מעצמו וסירסה, מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה, קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר. ואפילו לבנו הגדול מותר למוכרה, אבל לבנו הקטן אינו מוכרה ואינו נותנה לו. ויש אומרים דבנו גדול שאמרו היינו שאינו סמוך על שלחנו, ובנו קטן היינו סמוך על שולחנו. ויש אומרים דגדול הוי גדול ממש, וקטן קטן ממש. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז סעיף טו]. 

טז. נכרי הקונה תרנגלים זכרים מישראל כדי לסרסן, מותר לישראל למכור לו בסתם, אף על פי שיודע שאינו קונה אותם אלא כדי לסרסן. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצז סעיף טז].

א. אסור לזרוע כלאים בשדה בארץ ישראל, שנאמר (ויקרא יט, יט): שדך לא תזרע כלאים. והיינו  שאסור  לזרוע זה ליד זה שני מיני זרעים כאחד, כמו חיטה עם שעורה, או שני מיני ירקות, כגון מלפפון ליד עגבניות, או שני מיני קטניות זה ליד זה. והזרעים שאיסור כלאי זרעים נוהג בהם הם שלשה סוגים: זרעוני תבואה שהם חמשת מיני דגן, [חטה שעורה כוסמת, שבולת שועל ושיפון]. זרעוני קטניות [כל זרעים הנאכלים לאדם חוץ מן התבואה, כגון פול, אפונה, עדשים, אורז, שומשום, פרג וכדומה], זרעוני גינה, [הזרע אינו ראוי למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע בצל, שום חציר, לפת וכדומה]. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סי’ רצו ס”א]. 

ב. אם עברו וזרעו כלאי זרעים, חייב לעקור מין אחד. ומכל מקום אין הזרעים נאסרים באכילה, אלא מותרים אפילו למי שעבר וזרעם. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו ס”ב]. 

ג. מותר לזרוע כלאי זרעים בחוץ לארץ, ומותר אפילו לכתחלה לערב כמה מיני זרעים יחד ולזורעם שם. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו ס”ג]. 

ד. יש אומרים שמותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים בארץ ישראל. ויש אומרים שאין להתיר אלא אם כן הוא לצורך הגוי. אבל לצורך הישראל אסור. והעיקר לדינא לדידן כדעת מרן שקבלנו הוראותיו שמיקל באמירה לגוי בזה, ומכל מקום המחמיר בכל אמירה לגוי שהיא לצורך ישראל, גם בכלאי זרעים, תבא עליו ברכת טוב. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצו ס”ד]. 

ה. אסור לישראל לזרוע כלאי זרעים גם בשדות של נכרים, עבור נכרים. [ילקו”י שם סי’ רצו ס”ה]. 

ו. מי שיש לו גינה קטנה בארץ ישראל, וזורע בה מיני זרעים, אך אינו מכוין לאכילה כלל, אלא ליופי ונוי הגינה, גם בזה יש איסור כלאי זרעים. אבל אין איסור כלאי זרעים במיני דשאים, אף שאינן מרים. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו ס”ו]. 

ז. אין איסור כלאי זרעים אלא בזרעים הראויים למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן, אין בהן משום כלאי זרעים. וכן יש איסור כלאים בדברים הראויים למאכל בהמה. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו ס”ז]. 

ח. זרעים שאינם ראויים אלא לרפואה וכדומה, אין בהם איסור כלאים. וכן צמח העשוי לנוי, או עשוי לריח בלבד, ואינו עומד לאכילה, אין בו משום כלאים, אחר שאינו עשוי למאכל אדם, או למאכל בהמה. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו ס”ח]. 

ט. מותר לזרוע בקיה עם שבולת שועל על ידי גוי, ופעמים שיש להתיר על ידי ישראל, בתנאים מסויימים. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו ס”ט]. 

י. יש זרעים ואילנות דאף על פי שהם שני מינים בטבעם, הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה, או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול, עד שיראו כשני גוונים ממין אחד, לא חששו להם לכלאים זה עם זה. כיצד, הלפת עם הצנון אינם כלאים זה בזה, מפני שפרייהן שוים. והלפת עם הנפוס אינם כלאים זה בזה מפני שהעלים שוים. אבל צנון עם הנפוש אף על פי שהעלין דומים זה לזה והפרי דומה לפרי, הרי אלו כלאים, הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר, וכן כל כיוצא באלו. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו ס”י]. 

יא. אבטיח עם מילון אסור לזורעם זה עם זה, שיש בהם דין כלאים, מאחר שהעלין של זה אינן דומין לעלין של זה. ולכן צריכים שיעור הרחקה של ששה טפחים. [שם סי’ רצו סי”א].

יב. מותר לזרוע זרעי תבואה או קטניות או זרעי ירקות יחד עם זרעי אילן. וכן מותר לערב זרעי אילנות ממינים שונים ולזורעם כאחד, כיון שאין כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד. וכן מותר לזרוע ירק ליד עץ פרי, משום שזרעים ואילן לא מיקרי כלאי זרעים. ורק ליד גפן אסור. וכן מותר לזרוע תבואה ליד אילן פירות, ורק ליד גפן אסור. ודין זה הוא גם בארץ ישראל. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו סעיף יב]. 

יג. כשרוצים לזרוע שני מינים שהם כלאים זה בזה, צריך לעשות הרחקה ביניהם בשעת הזריעה, כדי שיהיו נראים בגידולם מובדלים ומרוחקים זה מזה. ושיעור ההרחקה הוא לפי גודל השדה הנזרעת ולפי המינים הנזרעים בו. ומן התורה אם הרחיק בין שדה תבואה ממין אחד לבין שדה תבואה ממין אחר ששה טפחים, מותר לזרוע. ובירקות די שירחיק בין המינים טפח אחד בלבד. אבל חכמים גזרו וקבעו הרחקות גדולות יותר בהתאם לגודל השטחים שנזרעו וסוגי הזרעים, כדלהלן. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו סעיף יג]. 

יד. ארבע חלוקות הן בשטחי הזריעה, האחד – שדה רחב לפחות עשר אמות וחמישים אמה, וארכו יתר על רחבו. השני – מרובע, שהוא שטח מרובע מששה טפחים ומעלה. השלישי – משר, שהוא רחב מששה טפחים עד עשר אמות וחומש, וארכו יתר על רחבו. הרביעי – צמח יחיד או שורה וערוגה שאין ברחבה ששה טפחים, אפילו ארכה יותר. וראה להלן. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו סעיף יד]. 

טו. שני שטחים שזרעו בהם תבואה או קטניות, אם שניהם שדות או מרובעים או יחידים, וכן אחד שדה או מרובע ואחד יחידי, או יחידי ומשר, שיעור ההרחקה ביניהם הוא בית רובע, שהוא שטח בגודל עשר אמות וחמישית האמה, באמצעיתו או בצדו, ומצר הולך באלכסון על פני כל השטח. ואם אחד מהם משר והשני שדה או מרובע, או ששניהם משרים, שיעור ההרחקה הוא רק שתי אמות על שתי אמות ומצר והולך. [שם סי’ רצו סעיף טו]. 

טז. כל מקום שצריך הרחקה מרובה, אפשר להפסיק ביניהם בגדר גבוה עשרה טפחים, בלא לעשות הרחקה הנז’. ויכול לעשות את הגדר מארבעה חוטים לבוד, דהיינו שאין ביניהם שלשה טפחים. וכן יכול לעשות חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים. או סלע שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, הרי זה מותר לסמוך המין האחד לצד אחד מאלו, והמין האחר לצד השני, הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהן, והרי הן נראים מובדלין זה מזה. והדין כן גם בכלאי אילן. [ילקו”י הל’ שעטנז ס’ רצו סט”ז]. 

יז. כל מקום שצריך הרחקה יש אומרים שיכול לעשות במקום ההרחקה הנז’ צורת הפתח, דהיינו שמעמיד שני קנים משני צדדים וחוט על גביהם. אלא שאם עושה צורת הפתח נכון להחמיר להרחיק שיעור של תורה שהוא ששה טפחים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו סעיף יז]. 

יח. כל ההרחקה וההבדלה שצריך לעשות בכלאים, הוא דוקא כשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים, מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים, שנאמר: שדך לא תזרע כלאים, אין האיסור אלא כשיזרע שדהו כלאים, שלא נאמר: הארץ לא תזרע כלאים. ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים, ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חבירו שהיא זרועה שעורים, הרי זה מותר, מפני שנראו השעורים שבתוך שדהו שהם סוף שדה חבירו. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו סעיף יח]. 

יט. הרחיק בין שני המינים הרחקה הראויה להם, ועם התפתחות הגידולים התקרבו המינים זה לזה והיה מין זה נוטה על גבי מין זה, מותר להמשיך ולטפל בהם כרגיל, שהרי הרחיק כשיעור, ואין חוששין למראית העין, חוץ מדלעת יונית שהיא נמשכת הרבה, ולכן אם נטתה יעקר מלפניה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו סעיף יט]. 

כ. יש אומרים שאין להניח ב’ עציצים זה ליד זה, כשכל אחד זרוע מין אחר, וצריך להרחיק ביניהם. וכן אסור להניח עציץ הזרוע מין מסויים בתוך גינה הזרועה מין מסויים, כל שאין מרחק ביניהם. ויש חולקים וסוברים דמאחר שכל אחד ניכר לעצמו ועומד בפני עצמו, מותר להסמיכם זה לזה. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו ס”כ].

א. הוזהרנו מן התורה שלא לזרוע כלאים בכרם, שנאמר “לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם”. ומי שזורע כלאים בכרם חייב מלקות. [ודוקא שזורע חטה ושעורה במפולת יד שאז לוקה מן התורה]. ואיסור זה נוהג בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ, אלא שבארץ ישראל איסורו מן התורה ובחוץ לארץ איסורו מדרבנן. [ואמנם כל השיעורים שיבוארו להלן בדין הרחקת הגפנים מהתבואה או הירק, אינו אלא בארץ ישראל ובסוריא, אבל בחוץ לארץ מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחלה, ולא אסרו בחוץ לארץ אלא לזרוע ב’ מיני ירקות או תבואה עם החרצן במפולת יד. ואף על פי שמותר לזורע בחו”ל ירק בצד הכרם, הרי אותו ירק הזרוע שם אסור באכילה. וספיקו מותר]. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו ס”א]. 

ב. איסור כלאי הכרם הוא איסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה. [אבל מותר לנטוע אילן בצד גפן, וכמבואר להלן סעיף ה]. ואם עשה כן אף על פי שאינו לוקה הרי זה קידש, ושניהם נאסרו באכילה ובהנאה, הירק או התבואה והגפנים, ושורפים את שניהם שנאמר: פן תקדש המלאה הזרע. ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים האלו אסורים בהנאה ושורפים אותם. ולא יסיק בהם תנור וכירים, ולא יבשל בהם בעת שריפתם. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו ס”ב]. 

ג. אף על פי שגם העץ של כלאי הכרם נאסר בהנאה, מכל מקום סכין שחיטה שהידית שלו עשויה מעץ של עץ גפן של כלאי הכרם, והדבר נודע לשוחט ביום טוב, מותר לשחוט [עוף] בסכין זו ביום טוב. מיהו מסוכנת לא ישחוט בה, וגם לא יחתוך בה בשר. ואחר יום טוב יזהר להסיר תיכף זה העץ ממנה ולשורפו, ויעשה לה קתא אחרת. [שם רצו ס”ג]. 

ד. סוכה שצריך להכשירה בצורת הפתח, לעשות דופן שרחבו יתר על טפח, ויעמידנו פחות משלשה לאחד מן הדפנות ויעמיד קנה על גביהן, והקנה הזה שהעמידו כנגד הטפח, וכן הקנה שעל גביהן עשאם מעץ של כלאי הכרם, [שאסורים בהנאה] יש מכשירים סוכה זו בצורת פתח כזו. ויש חולקים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו ס”ד]. 

ה. אין איסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד, אבל שאר מיני זרעים מותר לזורעם בכרם, ואין צריך לומר שאר אילנות. ולכן מותר לנטוע אילן בצד אילן, ואילן בצד גפן, ואין בו משום כלאים. והאיסור לזרוע תחת הענפים נאמר רק בגפן, ולא באילנות אחרים. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו ס”ה]. 

ו. אחד הנוטע ואחד המקיים, כיון שראה כלאים שצמחו בכרמו והניחם, הרי זה קידש ואוסר. ואמנם אין אדם מקדש דבר שאינו שלו, לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה. סיכך גפן חבירו על תבואתו, קידש תבואתו ולא קידש גפן חבירו. סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קידש אחד מהם. [הל’ שעטנז סי’ רצו ס”ו]. 

ז. מאימתי תבואה או ירק נאסרים בכלאי הכרם, משישרישו. וענבים משיגיעו לגודל פול הלבן. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו ס”ז]. 

ח. הזורע ירקות או תבואה בעציץ נקוב העומד בכרם, דינו כזורע באדמה והגידולים נאסרו. וגם בעציץ שאינו נקוב אסור לזרוע, אלא ששם לא נאסרו הגידולים. [שם סי’ רצו ס”ח]. 

ט. עציץ נקוב שזרעו בו ירקות מחוץ לכרם, אסור להעבירו בכרם [מכיון שהיניקה נמשכת בזמן ההעברה]. ואם הניחוהו בין הגפנים ונשתהה שם זמן שהספיקו הגידולים להוסיף באיסור כלאים חלק אחד ממאתים של היתר, הגידולים נאסרו. [הל’ כלאים ושעטנז סי’ רצו ס”ט]. 

י. אם זרע כלאים בכרם של גוי והגוי קיים את הכלאים ונתווספו, הפירות נאסרים, אחר שיש כאן רצון הבעלים. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו ס”י]. 

יא. הבא לזרוע בצד הכרם, מרחיק ארבע אמות [מטר תשעים ושתים] מעיקרי הגפנים וזורע. ואם גפן יחידית היא, מרחיק ממנה ששה טפחים וזורע. והגדרת כרם היא: שתי שורות של גפנים ובכל שורה שלש גפנים או יותר, או שנים שנים ואחד יוצא זנב, ובין כל גפן וגפן ובין כל שורה ושורה מארבע אמות עד שמונה אמות [לא פחות מארבע אמות, וקצת פחות משמונה אמות], והגדרת גפן יחידי היינו גפן אחת, וכן אם היתה שורה אחת של גפנים זו בצד זו אפילו הן מאה, אין זה כרם אלא דינה כגפן יחידית, ומרחיק ממנה רק ששה טפחים וזורע. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו סעיף יא]. 

יב. משתלות גפנים שנוטעים אותם רצופים מאד מבלי שום הרחקה אחד מחבירו, ומניחים אותם כך בקרקע במשך שנה או יותר עד שיגדלו, ואחר כך עוקרים אותם ממקום נטיעתם עם השרשים, ונוטעים אותם במקום אחר, ועושים מהם כרמים של גפנים מפוזרים שורות שורות כדרך הכרמים, דינם כדין כרם, ועל כן אם זורעים לידם זרעים, יש אומרים שצריך להרחיק מהם שיעור ארבע אמות. ויש חולקים. והמיקל יש לו על מה שיסמוך. [אחר שכן מתבאר בירושלמי. ואף לגירסת הגר”א, היינו דאסור להדלותן, אבל ודאי דלא בעי הרחקת ד’ אמות]. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו סעיף יב]. 

יג. אף על פי שמרחיק בין הזרע ובין הגפן כשיעור, או שעושה גדר ביניהם, מכל מקום צריך ליזהר שלא לסכך הגפן על הזרעים, ולא לזרוע תחת ענפי הגפן. ולכן מי שיש לו בגינתו עץ גפן, והוא מאהיל על הזרעים, אף על פי שהוא יותר מששה טפחים מגזע הגפן, אסור. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו סעיף יג]. 

יד. כל מקום שצריך הרחקה בין הגפנים לזרעים, אפשר להפסיק ביניהם בגדר גבוה עשרה טפחים, או להפסיק על ידי צורת הפתח ביניהם. [ואם עושה רק צורת הפתח, נכון להרחיק בין הגפנים לזרעים ששה טפחים]. [ילקוט יוסף הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו סעיף יד]. 

טו. אין עודרין עם העכו”ם בכלאים, אבל עוקרין עמו כדי למעט התיפלה. ואם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחוץ לארץ כלאי הכרם, מותר. אבל לא יאמר לגדול שלא יתחלף בישראל. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו סעיף טו]. 

טז. ירק הנמכר בשוק אין חוששין לו שמא מכלאי הכרם הוא, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וכו’. ואף במקום דשכיח שנוטעים קישואים בכרם, עם כל זה יש להתיר הקישואין, אם רוב הקישואין באים מחוץ לעיר שאין בהם חשש כלאים, דכל דפריש
מרובא פריש. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו סעיף טז]. 

יז. יש אומרים שאין היתר ד”נותן טעם לפגם” בכלאי הכרם, אחר שלא נאמר בתורה בלשון לא תאכל. וממילא גם דבר שאינו ראוי לאכילה נאסר בכלאי הכרם. ויש חולקים וסוברים שדין נותן טעם לפגם נאמר גם בכלאי הכרם. [ילקו”י הל’ שעטנז סימן רצו סי”ז]. 

יח. הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעה, אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה, הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמותו מקיימים רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב [שם מדינה] שרוצים לגמליהם הרי זה קידש. האירוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינם כלאים בכרם. הקינדוס וצמר גפן הרי הם כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם וכן כל מיני דשאים שעולין מאליהן בשדה הרי הם מקדשים בכרם. ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו סי”ח]. 

יט. הקנים והורד והאטדין [מין הדס] מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם. זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק, וכל דבר שאינו מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן. והצלף אילן לכל דבר. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו סי”ט]. 

כ. גפן שהיא נטועה במקום אחד, ושומים במקום אחד והכותל מפסיק ביניהם, והשריגים והעלים עלו וסיככו על גביו יותר מעשרה טפחים, יש מתירים הכל. [ילקו”י הל’ שעטנז סי’ רצו ס”כ]. 

כא. אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם, ואם הניחו תחת הגפו ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתים, הרי זה קידש. [ילקו”י הל’ כלאים ושעטנז סימן רצו סכ”א]. 

כב. שקדים ושזיפים אסור להרכיבם זה עם זה, שיש בהם דין כלאים. [ילקו”י שם סי’ רצו סכ”ב].