עד היכן מורא אב ואם


צ. עד היכן מוראם, היה הבן לבוש בגדים נאים ביותר, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו או אמו וקרעו בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו, לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך. וגם אסור לו לדבר כנגדם, ואם מדבר נגדם עובר על מצות מורא אב ואם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ ס”צ מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תפב]. 

צא. אם האב קרע את בגדיו של הבן, אף על פי שחייב לשתוק ולא להכלימו, מכל מקום אם האב מסרב לשלם לו עבור מה שקרע לו, מעיקר הדין מותר לו לתובעו לבית הדין, כדי שישלם לו. וכן אם אביו הבטיח לו ממון אם ישא אשה פלונית, ואחר שנשאה חזר בו, מעיקר הדין יכול לתובעו לדין שיתן לו הממון כפי שהתחייב. אולם מצד חסידות נכון והגון שהבן לא יתבע את אביו לדין תורה. [אלא יקנה את תביעתו לאחרים]. ובכל מקרה נכון שיעשו שאלת חכם אם לתבוע את אביו לדין תורה או לא. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה עמ’ תפד]. 

צב. אם האב רוצה לקרוע לבן את בגדיו, והבן יכול למנוע זאת ממנו קודם שיעשה כן על ידי שיכלימנו, אפילו הכי לא יכלימו, אלא יבקש ממנו בדרך כבוד ותחנונים שלא יעשה כן. ומכל מקום רשאי הבן לסרב ליתן לאביו את הבגד אם רואה שרוצה לקורעו. אך לא יכלים אותו. וטוב שיעשה כן על ידי אחרים וכגון שיצוה להם שלא יניחוהו ליכנס למקום שיושב שם. [והיינו שמונע אותו שלא בדרך בזיון]. ומדת חסידות שלא למנוע מאביו לעשות כחפצו, ואחר כך יתבענו לשלם עבור הנזק. ואם יהיה לאב צער גדול יותר בכך שיתבענו לדין, אין להחמיר, אלא ימנע מאביו לקרוע את בגדיו.[כיבוד או”א מהדורת תשס”א כרך א’ עמ’ תפה]. 

צג. בן שיש לו דין עם אביו, שהאב תובעו בפני בית דין, הבן צריך ללכת אחר מקום אביו, אף דקיימא לן דהולכים אחר מקום הנתבע, הכא שאני. אבל האב צריך לשלם לו את הוצאות הדרך. וכמובן שעל הבן להרצות טענותיו בכבוד ובדרך ארץ במורא אב. [ילקו”י שם פ”ה סעיף צג. ושם בהערה כשיש תביעה בין בני זוג בעניני אישות, אם הולכים אחר מקום הבעל או האשה].

צד. מי שנתחייב שבועה לבנו בבית דין, אינו משביעו בשבועה שיש בה אלה, [דהיינו כמו שרגילים להחרים בנידוי ושמתא  וכיוצא בזה], שהרי זה בא לקלל את אביו, אלא משביעו שבועה שאין בה אלה. ואפילו אם הבית דין הם המשביעים את האב, גם כן אין להשביעו בשבועה שיש בה אלה, כיון דסוף סוף הבן תובע את השבועה והוי כאילו הוא משביעו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף צד מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תפט]. 

צה. הנכנס לבקר בבית הוריו, אשר הם חפצים ביקרו, ומגישים לפניו כיבוד, כוס קפה עם עוגיות ומגדנות, רשאי לקבל מידם, אחר בקשת המחילה מכבודם על שטרחו בשבילו. ואם היה האב תלמיד חכם בערך הדור (ולא סתם בעל בית הקובע עתים לתורה) לא יסכים שישרת אותו, אלא אם כן היה האב מקפיד מאד על כך, ורוצה דוקא לשרת את הבן, יסרב לקחת מידו, אלא לאחר שיפציר בו לקבל, כדי להראות שהדבר קשה בעיניו על שטורח בשבילו, ורק אחר ההפצרה יקבל מידו עם בקשת מחילה ודברי פיוס. ואם גם אביו וגם אמו הגישו לו כל אחד מהם כוס אחד, והוא אינו זקוק אלא לכוס אחד, ואביו בן תורה, יש להעדיף לקבל מאמו, ולא יקבל מאביו, משום שאם יקבל מאביו כיון שבן תורה הוא חלשא דעתיה כשיראה שכיבוד האם חמור בעיניו יותר. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף צה]. 

צו. ואמנם אין לבן לבקש מאביו לשרתו, אפילו על ידי שיבקש ממנו מחילה. וכן יש ליזהר שלא יבקש מהוריו שיגישו לו מאכל בשעת הסעודה, וכגון שמבקש מאביו שיגיש לו הצלחת. ואפילו אם אין אביו בן תורה לא יבקש ממנו לשרתו. אולם אם הוא נצרך לזה וקשה לו בלא שיבקש מהם, ויודע שהם שמחים בזה, מותר גם בזה. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה סצ”ו].

צז. אם הביאו פרי לפני האב, והאב הגישו לבנו, יסרב פעם אחת ויאמר שרוצה שהאב יאכל הפרי, אך כשאביו לא חזר בו לא יסרב יותר. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף צז]. 

צח. אין ראוי לבן לעשות את אביו שליח, כגון שיקנה לו קרקע או דבר אחר, או שיקבל עבורו איזה חפץ, ואפילו לדבר מצוה, כגון לקדש עבורו אשה פלונית, או שיבדוק את חמצו בליל י”ד בניסן, או להפריש לו חלה ותרומות ומעשרות, שזו דרך חציפות לעשות את אביו שליח. אולם אם האב שמח בזה ורוצה לעשות זאת עבור בנו, אין בזה איסור. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה סעיף צח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תצו]. 

צט. בן המבקש מאביו או מאמו שיכינו לו ארוחת בוקר, או שיעשו לו קפה, או שיתפרו לו כפתור על דש בגדו, וכדומה, לא יאמר להם זאת בצורת ציווי, אלא יאמר להם נקרע בגדי, או האם אפשר לאכול, וכדומה. וכן בן הרוצה שאמו תשמור לו על ילדיו, יאמר לה בלשון, אנו הולכים למקום פלוני הבאנו לך את הילדים. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף צט].

ק. יזהרו הילדים שלא לעשות רעשים בעת שההורים ישנים, כדי שלא להעירם משינתם. ואסור להקיץ את אביו ואמו משינתם אפילו אם יש לבן הפסד בכך. [ילקו”י כאו”א פ”ה סע’ ק].

קא. אף שאין לבן לעורר את אביו משינתו, אולם אם הבן יודע שאביו יצטער על זה שנמנע מלהקיצו, ואדרבה ישמח מאד כשיקיצנו בשביל אותו ריוח, או בשביל איזה דבר מצוה, או ללכת לבית הכנסת, או לקריאת שמע, שפיר דמי להקיצו, אם אי אפשר על ידי אחר. ומה שמותר להקיצו לצורך תפלה הוא דוקא באופן שאם ימשיך לישון יעבור זמן תפלה, אבל בלא זה אין להקיצו אף לצורך תפלה. ואם נזדמן ריוח לבן ואביו ישן, ומפתח החנות או האוצר נמצא מתחת למראשותיו, אין לו להקיץ את אביו בשביל ריוח שלו. אלא אם כן אביו ציוה אותו בפירוש שיעיר אותו לצורך איזה ריוח. [כיבוד או”א פ”ה סעיף קא]

קב. אם האב רגיל להקפיד לקרוא קריאת שמע בזמן קריאת שמע ותפלה לשיטת המגן אברהם, והבן רואה שאביו ישן ויאחר זמן זה, צריך להקיצו. ואם לפי שיקול דעתו של הבן אביו לא יצטער כשיספיק על כל פנים לזמן הגר”א, שפעמים והוא סומך על שיטה זו, אין לו להקיצו אלא אם כן ציוהו לכך בפירוש שיעירו כדי שיספיק לקרוא קריאת שמע כשיטת המגן אברהם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף קב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תקא].

קג. אם מבקשים את אביו או אמו בטלפון, והם ישנים, אין לבן להקיצם, אלא אם כן הוא בטוח שיצטערו בזה שלא הקיצם. וכן אם המטלפן הוא אדם חשוב ותלמיד חכם, שאביו ישמח לשוחח עמו, רשאי להקיץ את אביו לצורך זה. ואפשר לסמוך על המטלפן הטוען שהוריו יצטערו אם לא יקיצם. אולם בכל זה אם אפשר עדיף שיקיצם על ידי אחרים. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף קג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תקב].

קד. אם הקהל היו צריכים לאביו להשלים מנין, ואביו ישן וכבר התפלל, אך הבן יודע שאביו שמח בזה להשלים למנין עשרה, מותר לבן לעורר את אביו. ואם יש בבית אחרים עדיף יותר שהם יעוררו אותו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף קד מהדו’ תשס”א כרך א’ עמ’ תקב]. 

קה. אם הגיעו אנשים לבית אביו ומבקשים לשוחח עמו, ואביו ישן, אין לבן להקיצו, אלא אם כן הוא בטוח שיצטער בזה שלא הקיצו. וכן אם זה שהגיע הוא אדם חשוב ותלמיד חכם, שאביו ישמח לשוחח עמו, שאז רשאי להקיץ את אביו לצורך זה. ובכל זה אם אפשר עדיף שיקיצם על ידי אחרים. [ילקו”י שם פ”ה סע’ קה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תקג]. 

קו. אם אביו ישן ובא עני לבקש צדקה, או שבאו גבאי צדקה לבקש כסף מאביו לדבר מצוה והוא ישן, אם הבן יודע שהאב ישמח בזה שיקיצוהו, כי רצונו ליתן צדקה לאותו עני, אחר שהוא מחבבו וכדומה, מותר לבן להקיצו. אבל אם יש ספק אם אביו ישמח בזה או לא, לא יקיצנו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף קו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תקג]. 

קז. על הבן להזהר שלא לספר להוריו דברים המצערים ומעציבים אותם, כשאין להם צורך שידעו מכך. וכן אב שלקה במחלה הידועה רחמנא ליצלן, אין לבן להודיעו, אחר שהדבר יגרום לו צער רב. [ולא דמי לציווי אביו להעירו שכתבנו לעיל שיקיים מצותו, שכאן הידיעה על מצבו הרפואי תגרום לו צער גדול]. וכן אב שביקש מבנו לדעת את מצבו הרפואי, ומצב האב הוא קשה ומסוכן, אין לבן לגלות לאביו את מצבו הקשה, ובמקרים מיוחדים יעשה כן על ידי אחרים. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף קז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תקד].

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן

פרק ה – דין מורא מאב ואם


א. מצות עשה מן התורה לירא מהאב ומהאם, שנאמר (ויקרא יט, ג): איש אמו ואביו תיראו. ואמרו חז”ל: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב”ה מורא האם למורא האב. ואמרו עוד: נאמר איש אמו ואביו תיראו, ונאמר את ה’ אלקיך תירא ואותו תעבוד, השוה הכתוב מורא אב למורא המקום. וכתב הרמב”ם: שצונו [השי”ת] לירא מאב ואם, שנחשבם במעלת מי שיראים ממנו ומעניש, כמו המלך. וילך עמהם כדרך שילך עם מי שמפחד ממנו וירא מהגיע לו ממנו מה שימאס. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ ס”א]. 

ב. גם אשה נשואה חייבת במצות מורא. ולכן אסור לה לישב במקום המיוחד לאביה, או במקום המיוחד וקבוע לאמה, וכן אסור לבת לקרוא לאביה או לאמה בשמם, ואסור לה לסתור ולהכריע את דברי הוריה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ ס”ב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שכז]. 

ג. אונן שמתו מוטל לפניו חייב במצות מורא, בדברים שהם בשב ואל תעשה, כגון שלא להזכיר את שמו, או שלא לחלוק עליו, או שלא לישב במקום המיוחד לאביו, וכל כיוצא בזה. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה ס”ג. ושם בהערה אם אונן פטור מלעמוד בפני אביו או אמו בכל פעם שנכנסים לחדר]. 

ד. איזהו מורא, לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו, או מקום המיוחד לו להתפלל. ואפילו לעמוד שם בלא לישב אסור. וכן לא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו, או בחנות, אבל לעמוד שם [במקום שאביו רגיל לישב בביתו] מותר, שאין בזה זילותא כלל. וכן אם יש לאמא מקום קבוע בבית לשבת שם, אסור לבן או לבת לשבת שם, אבל לעמוד שם מותר. ויש אומרים שכל האיסור הוא דוקא בפני אביו, או אפילו שלא בפניו אבל יש שם אנשים אחרים, דבזה יש משום זלזול באביו כשבא לשבת במקום אביו בפניהם. הא לאו הכי אין איסור לשבת במקום הקבוע לאביו. ויש אומרים דהאיסור הוא אפילו שלא בפני אביו ושלא בפני שום אדם, וכל עוד שאביו בחיים אין לבן או לבת לשבת במקומו המיוחד לו. ויש לחוש לדברי האוסרים, שגם שלא בפניו לא ישב במקומו המיוחד לו, בחיי אביו. ודין זה שייך גם במי שאינו תלמיד חכם, ואף באיש פשוט. [ויש אומרים שעכשיו הבנים עומדים במקום אביהם גם בבית הכנסת כשהאבא אינו שם, והטעם, שמאחר וכך נהגו נחשב הדבר כאילו נתן לו רשות, ואין האב קפיד על כך]. [כיבוד או”א פ”ה ס”ד]. 

ה. מותר לבן לעמוד במקום המיוחד לאביו לישב, שכל האיסור הוא דוקא למה שהוא דרך הקביעות, וכיון שמקום זה וכסא זה מיועד לישיבה, אין איסור לעמוד שם. ולכן מותר לבן לעמוד על כסא המיוחד לאביו כדי ליטול דבר מה ממקום גבוה. [ילקו”י כאו”א פ”ה ס”ה].

ו. אין לבן לעמוד בתפלת שמונה עשרה לצד אביו, שדינו כרבו המובהק שאסור להתפלל לצידו בתוך ד’ אמות. [דהיינו מטר תשעים ושתים ס”מ]. ויש לחוש לזה גם כשמתפללים בצבור, שלא לעמוד לצד אביו. וכשיש צפיפות בבית הכנסת והבן הוצרך לעמוד לצד אביו בתפלת שמונה עשרה, יבקש ממנו מחילה. ואם אביו מתפלל במקום מוגבה קצת, כמו על בימה וכדומה, והוא עומד ברצפה, מותר לעמוד אפילו בסמוך לו ממש. [שם פ”ה ו]. 

ז. אין לבן להתפלל שמונה עשרה אחרי אביו, כדי שלא יגרום לו צער שיצטרך להמתין לו עד שיסיים תפלתו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ ס”ז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שמ]. 

ח. אם נאבד לבן איזה דבר, וגם לאביו נאבד איזה חפץ, או לרבו המובהק, אבידת עצמו קודמת להם, ויכול לחפש אחר אבידתו, ואחר כך יחפש אחר אבידת אביו או רבו. אבל אבידת אביו ואבידת רבו המובהק, אבידת רבו קודמת, אפילו אם אביו הוא גם כן תלמיד חכם. ואבידת רבו שאינו מובהק, ואבידת אביו שאינו חכם כלל, יקדים לחפש אחר אבידת אביו, ואחר כך אבידת רבו. וגם אם היה אביו שקול כנגד רבו המובהק, אבידת אביו קודמת. היו אביו ורבו נושאים משאות מניח של רבו ואחר כך מניח של אביו. היו אביו ורבו עומדים בבית השבי, פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד שמא]. 

ט. יש אומרים שאין לבן לישב סמוך לאביו ממש, כשהוא במסיבה שיש שם אורחים, וכגון בחתונות וכדומה, כשהישיבה היא לפי כבוד וגדולה, כגון במזרח, אבל במקום שאין הישיבה לפי מעלה, כגון בסתם שלחן בחתונה, וכדומה, או כשהוא בביתו ומיסב על שלחנו עם בני ביתו אין קפידא בזה אם ישב הבן סמוך אצל אביו. וכן בבית הכנסת בעת התפלה אין קפידא בזה. ויש אומרים שכל זה בזמנם שדרכם היה לאכול כשהם מסובים על המטות, אבל בזמן הזה שאין דרך להסב, אין שום איסור לבן שישב אצל אביו, וכן פשט המנהג כיום בין בבית הכנסת ובין בשלחן שבבית, שהבן יושב ליד אביו, אפילו כשיש שם אורחים. ובפרט אם האב מבקש מבנו שישב לידו ויש לו בזה שמחה ועונג, או כשהאב צריך לשירותו של הבן, בסעודה, שחייב לשמוע לאביו לשבת לידו גם במסיבות וחתונות. וכן מותר לבן לשבת ליד אביו כשהם נוסעים ברכבת או במכונית או במטוס, וכדומה. [ילקוט יוסף הלכו’ כיבוד אב ואם פ”ה ס”ט]. 

י. אם הבן היה יושב בסעודה שיש בה אורחים, ובא אביו לישב לצדו, אין לבן לשנות את מקומו, ואם אביו קורא לבנו שיבוא לישב לידו יראה עצמו שאינו חפץ לישב בצדו מחמת חשיבותו של אביו, ועם כל זה עושה זאת בשביל רצונו של אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה ס”י]. 

יא. בן המתארח אצל אביו בליל פסח, אפילו אם אביו הוא רבו מובהק, צריך הבן להסב בכל הדברים שצריך להסב בהם, אחר שדרך האב למחול על כבודו לבנו. אבל תלמיד המתארח אצל רבו בליל פסח, אף על פי שאינו רבו מובהק, אין צריך היסבה, ואסור לו להסב אלא אם כן רבו נתן לו רשות. ותלמיד חכם מופלג אף על פי שלא למד ממנו כלום, וכל שכן אם התלמיד חכם נחשב לגדול הדור, שנחשב כרבו המובהק לכל דבר, אסור להסב בפניו. ואם עבר והיסב ולא אמר לו רבו ולא כלום, נחשב כמו שנתן לו רשות. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סי”א מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שמד]. 

יב. על הבן ליזהר שלא לישב בפני אביו ואמו שלא בדרך כבוד, וכן בפני רבו ותלמיד חכם, ובדוחק התירו להסב בליל הסדר בפני אביו מפני המצוה. [ילקו”י כאו”א פרק ה’ סי”ב]. 

יג. יש מי שאומר שאין לבן לעמוד ממקומו וללכת אלא אחר שאביו יתן לו רשות לכך. וכיום נהגו שלא להקפיד בזה. ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה. [ילקו”י כאו”א פ”ה סי”ג]. 

יד. אין לבן לשבת במקומו הקבוע של אביו בבית הכנסת, בימי חייו של אביו. ויש אומרים שכל האיסור הוא כאשר המקום נקבע על פי כבודו ומעמדו של אביו, אבל אם המקום שבבית הכנסת נרכש על ידי אביו בדמים, מותר לבן לשבת במקום אביו. ויש שמחמירים בזה בכל אופן, כל שהוא מקום קבוע לאביו, אלא אם כן יודע שאביו מוחל לו על כך. ולדינא נראה שהדבר תלוי במנהג אותו מקום, ואם ידוע לנו שמנהג אותו מקום להקפיד בזה, אין לבן לשבת באותו מקום. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סי”ד]. 

טו. מה שאסרו הישיבה במקום שאביו מיסב בביתו, זה דוקא כשאביו יושב שם דרך חשיבות, כגון בראש השלחן עם בני ביתו לסעודה, אבל מקום שיושב שם ללימודו או לעבודתו, ובוחר לו אז את המקום הנוח לו יותר, ואפילו קובע לו המקום הזה תמיד, אבל אינו בדרך חשיבות אפשר דמותר לישב שם. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סט”ו]. 

טז. בן שאביו מגיד שיעור, והאב שלח אותו ללמד במקומו, הנכון הוא שלא ישב בכסא של אביו, או במיקום שבו נמצא כסא שעליו רגיל אביו לשבת, אלא יקח את הכסא לצד מעט. [אך יש מקום לומר דמאחר שאביו שלח אותו למסור את השיעור במקומו, מסתמא מחל לו שישב במקומו, ולכן אם אין אפשרות להזיז קצת את הכסא לצד, מותר לבן לישב במקום אביו כשנשלח למלא את מקומו בשיעור]. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סט”ז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שמח]. 

יז. אם יש כסא שיש לו צורה מיוחדת ושונה משאר הכסאות, וכסא זה מיוחד לאביו, אין לבן לשבת עליו, אף שהכסא נמצא במקום אחר, ולא במקום שאביו יושב בו בקביעות, והדין כן בין בבית בין בבית הכנסת, אלא אם כן האב מחל על כבודו. וכן אין לבן לישב בחנות במקום המיוחד לאביו. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שמט]. 

יח. בן המתארח בבית הוריו, והוריו אינם נמצאים בבית, אין לבן לישן על מטת אביו או אמו. ויש אומרים שהדין כן גם לגבי ישיבה על מטת אביו, שאין לבן לישב על מטת אביו, אלא אם כן נתן לו רשות לכך. ויש מקילין לענין ישיבה על מטת אביו או אמו. וראוי להחמיר בזה גם לענין ישיבה על מטת אביו ואמו, אלא אם כן הם מוחלים על כבודם והרשוהו לכך. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סי”ח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שמט]. 

יט. אם יש לאביו מקום בבית הכנסת ומתפלל שם רק שחרית, אסור לבנו לשבת שם במנחה או במעריב, אף על פי שאביו לא בא למנחה או למעריב כלל, שזה מיקרי מקום אביו. וכן בימים הנוראים שאין מקומות פנויים בבית הכנסת, ואביו עמד להיות שליח צבור ומקומו התפנה, אין לבן לשבת במקומו. אלא אם כן יודע שאביו מוחל לו על כך. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פ”ה סעיף יט מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שנא]. 

כ. בית הכנסת שיש בו ב’ מנינים, ובמנין הראשון יש מקום קבוע לאביו, ובמנין השני אותו מקום קבוע לאדם אחר, אפילו הכי מיקרי מקום קבוע לאביו ואסור לישב על מקומו, אלא אם כן יודע שאביו מוחל על כך. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ ס”כ]. 

כא. אב שהיה לו מקום קבוע בבית הכנסת, ואחר כך שינה את מקומו למקום אחר, מותר לבן לישב במקומו הקודם. והיינו כאשר עושה כן בפני אביו, שהכל רואים שאביו חלף הלך לו למקום אחר. או אפילו שלא בפני אביו באופן שכבר עבר זמן והצבור יודע שהאב כבר אינו יושב במקום זה. וכן אם האבא היה רגיל להתפלל בבית כנסת מסויימת, ואחר כך עקר להתפלל בבית כנסת אחר, מותר לבן לשבת במקומו בבית הכנסת הראשון, שאין זה כבר בכלל מקומו. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף כא מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שנב]. 

כב. מותר לבן לשבת במקום אביו לאחר פטירתו בביתו או בבית הכנסת, שדוקא בדין האיסור לקראו בשמו, הוא בין בחייו בין לאחר מותו, אבל לענין האיסור לישב במקום אביו, זהו דוקא בחייו, אבל לאחר מותו שרי. וכן הדין לענין מקום רבו בבית הכנסת. ואמנם אם אביו היה תלמיד חכם וכיבדוהו לישב במזרח, או מקום מכובד, והבן אינו תלמיד חכם, אין לבן לישב במקום אביו אחר פטירתו. ויש אומרים שהמנהג הוא שאם הרב המרביץ תורה נפטר, מכסים את מקומו בבגד בבית הכנסת שלו, ולא ישב שם איש זר [כל י”ב חודש], וכן לאו אורח ארעא שיהיה הבן יושב בבית הכנסת במקום אביו, ואפילו יהיה מותר מן הדין, מכל מקום נמנעים מלעשות כן מפני הרואים שאין להם הבחנה ויאמרו איך מלאו לבו של בנו לישב במקומו בישיבתו, [ועוד שנוהגים להדליק נר לעילוי נשמתו וכאילו הוא עומד עמנו היום כמו בחייו, כל י”ב חודש]. ויש מתירים לישב במקום אביו אחר פטירתו, שבודאי האב מוחל, ואדרבה זהו כבודו של האב שהבן יושב במקומו אחר פטירתו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף כב. שוב יצא לאור יביע אומר חלק י’ ושם בחיו”ד סימן כא עמוד
רלב כתב כדברינו
מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שנב. וכן הוא בהליכות עולם חלק ח’ עמוד קמד]. 

כג. בן שהביא את אביו להתגורר בתוך ביתו, או שאביו מתארח אצלו לשבת, מן הראוי לכבדו לישב בראש השלחן, וכן המנהג. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף כג]. 

כד. כשבאים כל בני הבית ליטול את ידיהם אחר הקידוש, והאבא עומד עמהם, צריך לכבד את האבא ראשון ליטול את ידיו, וכן אם מניחים פירות ומגדנות בפני האורחים, יכבדו תחלה את האבא ליקח מהם. וכן יש להושיט לאביו מנת אוכל בסעודה בראשונה. ומדרכי הנימוס והכבוד, שהבנים ימתינו מלאכול עד שיגישו לאביהם את המאכלים ויתחיל באכילתו. אבל באמא אין צריך להקפיד בזה, שזה רצונה שהכל יאכלו כאשר עליה מוטל חלוקת האוכל לבני ביתה. [ילקו”י הל’ כיבוד אב ואם פ”ה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד שנו]. 

כה. המארח את אביו אצלו בשבת וביום טוב, מן הראוי שיכבד את אביו לקדש על היין. ואם האב אינו יודע שצריך לכוין להוציא ידי חובה, יאמר לו קודם הקידוש שיש לכוין להוציא את הרבים ידי חובת הקידוש. ואם אביו אינו יודע לברך כהוגן, וכגון שבולע תיבות ומגמגם, רשאי הבן שהוא בעל הבית לקדש בעצמו על היין. ואם חושש שאביו יפגע מכך, יכול ליתן לאביו לקדש, והמסובין יאמרו עמו מלה במלה את כל הקידוש בלחש. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף כה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שנח]. 

כו. המארח את אביו אצלו בשבת, יש אומרים שהבן שהוא בעל הבית הוא זה שצריך לבצוע על ה”לחם משנה”, ואינו צריך לכבד את אביו, שבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ויש חולקים ואומרים שבזמן הזה אין צריך להקפיד שדוקא בעל הבית יבצע. וממילא יותר עדיף שיכבד את אביו שיבצע על הפת. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פ”ה סעיף כו]. 

כז. בשבת וביום טוב יבצע מהפת לעצמו פרוסת הכזית, ולאשתו כביצה, שהוא כנגד השם כנודע, ואפילו אם נמצא גדול שמיסב על השלחן, לא יתן לו קודם אשתו. ומאחר שכך נהגו על פי הסוד, מסתמא האב מוחל. ומכל מקום טוב שהבן יבקש בפירוש את סליחת הוריו על כך, או שיתן לאשתו ולאביו שניהם ביחד, כדי שלא להקדים את אשתו לאביו ואמו. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף כז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שנט]. 

כח. אף על פי שמצוה להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת, וביותר מצוה להיות ראשון בבית הכנסת, שמעלתו גדולה, מכל מקום אם נזדמן יחד עם מי שחייב בכבודו, כגון אביו או סבו או אחיו הגדול או חמיו, או זקן ותלמיד חכם, צריך לכבדם להכנס ראשון לבית הכנסת. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף כח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שס]. 

כט. אם אביו מבקש לקנות דבר מצוה בבית הכנסת, כגון עלייה לתורה או פתיחת ההיכל וכדומה, והבן רוצה להוסיף על הדמים ולזכות במצוה, יש אומרים שרשאי להוסיף על הדמים, ואין בזה חשש משום כיבוד אב ואם. ויש חולקים ואומרים שאין זה כבוד לאב שהבן יוסיף עליו בדמים בפני רבים. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פ”ה מהדורת תשס”א כרך א’ עמו’ שסג]. 

ל. אם נזדמנה מצות שילוח הקן בפני האב והבן גם יחד, יש אומרים שיכבד את אביו שיקיים את המצוה. ויש אומרים דבמצוות לא שייך כיבוד. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ ס”ל]. 

לא. אולם במצוה המוטלת על הבן, כמו מילה ופדיון הבן, מזוזה ומעקה, מצוה בו יותר מבשלוחו, ועדיף יותר שהוא עצמו יקיים המצוה מאשר יקיימנה על ידי אביו, דהיינו שימנה אותו כשליח. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף לא מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שסג]. 

לב. יש אומרים שאם אביו עלה לתורה לעליית שלישי, לא יעלה הבן לעליית שישי, אפילו אם קראו לו בשמו, שיש בזה זילותא לאביו שהבן מקבל עלייה מכובדת יותר. ולכן יבקש רשות מאביו, ויעלה. ובמקומות שנוהגים למכור את העליות, ואין מכבדים לפי חשיבות, נראה שאין לחוש בזה. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פ”ה סל”ב מהדו’ תשס”א כרך א’ עמ’ שסג]. 

לג. במקומות שנהגו שפתיחת ההיכל להוצאת הספר תורה גדולה ממצות הלבשת הרימונים, אין לבן או לתלמיד לפתוח ההיכל כשאביו או רבו עושים מצות רימונים, אלא אם כן מחלו לו. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף לג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שס]. 

לד. בכלל דין מורא שהבן או הבת לא יסתרו את דברי ההורים, ולא יכריעו את דבריהם לומר נראין דברי אבא, שיש בזה זלזול לאביו מפני שמראה בכך שדעתו מכרעת יותר מדעת הוריו. [ולחלוק בדברי תורה ראה להלן]. ושלא בפני אביו מותר לומר לכל החולקים נראין לי יותר דברי אבא מדבריכם, שאין זו הכרעת הדעת אלא זהו כבודו של אביו. [לבוש]. ואם יש לבן תשובה לטענות החולקים על דברי אביו, ישיב להם אפילו בפני אביו, בין במילי דעלמא בין במילי דאורייתא, שזהו כבוד אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף לד]. 

לה. אם אביו היה מספר ואומר כך וכך אירע לפלוני, או כך וכך היה המעשה, אסור לבן לומר לא כך היה המעשה אלא כך וכך, ולא יאמר טעית וכך היה לך לומר. ודין איסור סתירת דברי אביו שייך גם באמו. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה סעיף לה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד שסז].

לו. אין לבן לומר כך וכך הדין, וכך אומר אבי, שאין זה כבוד, אלא צריך לומר הדין בשם אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף לו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שסז]. 

לז. כל הדין שאסור לבן לסתור דברי אביו הוא דוקא במילי דעלמא, ואז אסור בין שהוא חולק עליו, בין שאומר למי שחולק עליו נראים דבריך. אבל בדברי תורה או בהלכה מותר לבן לחלוק על אביו, או להשוות דעתו עם החולקים על אביו. ועל כל פנים שלא בפניו מותר, שתורה אמת כתיב בה ואין מחניפים בה לשום אדם. וכל זה רק אם יש לבן ראיות חזקות לדבריו ואסמכתאות שהדין עמו, והוא תלמיד חכם הבקי גם במקורות ההלכה ובכללי הפסיקה, ואינו בודה חומרות או קולות מלבו. שאז מותר לבן לחלוק על אביו, אבל אין לבן לחלוק על אביו בלא לבדוק את הענין הדק היטב בדברי רבותינו ובעיון מתון. [ובלאו הכי אין לחלוק בפזיזות בלא עיון היטב]. וכן הדין בתלמיד שמותר לו לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה כל שיש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו, בין בפניו בין שלא בפניו. וכן מותר לחלוק על האחרונים בכהאי גוונא כשעושה כן דרך ענוה ובכבוד ובדרך ארץ. אך לא יחלוק עליהם דרך סתירה כגון לא כי וכו’, או בדרך העזה ובתוקף, אלא יחלוק עליהם בדרך כבוד בדיבורו. וכן מותר לבן או לתלמיד לכתוב תשובה בהלכה ולחלוק בה על דברי אביו או רבו, ואין בזה כל חשש, אף שמזכיר דברי אביו ורבו וחולק עליהם. [ואין צריך להמנע מלהזכיר את הדברים בשמם]. וגם בכתיבתו יזהר לכתוב בכבוד ובענוה. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף לז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תסח]. 

לח. ספרדי שאביו נמנה על יוצאי עדה מסויימת הנוהגים בכל הליכותיהם כדברי הבן איש חי, והבן רוצה לנהוג בכל הליכותיו כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, אין בזה שום חשש, ואדרבה כן יש להורות לכתחלה, לנהוג כאן בארץ הקודש כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ואינו חייב לשמוע לקול אביו המצוה אותו לנהוג בכל הליכותיו כדעת הבן איש חי. [ילקוט יוסף כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף לח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעח]. 

לט. רשאי האב למחול לבנו ולהתיר לו להשמיע בפניו דעה המנוגדת לדעתו במילי דעלמא, דאב שמחל על מוראו מוראו מחול [ודין מורא בזה כדין כבוד]. ולכן אם אביו אומר לו רצוני לשמוע מה דעתך בענין פלוני, צריך הבן לומר לו את דעתו, בין שדעתו כדעת אביו, ובין אם היא הפוכה מדעת אביו. [ובדברי תורה אין צריך רשות]. [ילקו”י שם פרק ה’ סעיף לט]. 

מ. מותר לבן ללבוש את בגדי אביו, או לנעול את מנעליו, ואפילו בבגדי שבת. וכן מותר לבת ללבוש את בגדי אמה. וגם לאחר פטירת אביו מותר לבן ללבוש את בגדי אביו, וכן את מנעליו, אולם יש להחמיר בנעלים שהמת היה לבוש בשעת מותו, שלא ללובשם כלל. אבל במנעלים שלא היו על המת בשעת פטירתו, אין שום חשש. ואם בכל זאת לבו נוקפו
וחושש מזה, יתן אותם לעניים ויודיעם על כך. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה ס”מ מהדו’ תשס”א עמו’ שפא]. 

מא. אין לבן להתרחץ בבית המרחץ כשאביו רוחץ שם, או במקוה, ואפילו אם הבן כבר היה במרחץ, ואחר כך נכנס לשם אביו, צריך הבן לצאת משם מיד. ונכון והגון שאדם לא יתרחץ גם עם ילדיו הקטנים [מגיל תשע לערך, והכל לפי חריפות שכלו של הילד]. והדין כן גם בחמיו. ואפשר דאיסור זה נוהג גם לאחר מיתה, ולכן אין לבן לטהר את אביו או חמיו לאחר פטירתם. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף מא מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שפג]. 

מב. אם האב צריך לבן, ומבקש מהבן לרוחצו פעם בשבוע, על הבן לדאוג למישהו אחר שירחצנו, אפילו אם הדבר כרוך בתשלום. [וראה לעיל לענין גביית התשלום מאביו]. אולם במקרה שהאב חולה וזקן ויש חשש סכנה של החלקה באמבטיה, ואין שום אפשרות שמישהו אחר ירחצנו, יש להקל לבן לרחוץ את אביו אם הבן מלובש, ולכתחלה יניח על אותו מקום מגבת גדולה, או שילבישנו בגד ים וכדומה. ואם גם זה אי אפשר, יש להקל לרוחצו במקום סכנה. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף מב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שצח]. 

מג. יש אומרים שאין חובה לעמוד מפני אביו בבית המרחץ, [בחדר הפנימי, באופן שאביו הגיע לפתע, וכדומה, או באופן שאביו לבוש, כי בלאו הכי אין לבן להתרחץ עם אביו]. מאחר שחיוב קימה מפני אביו הוא מדין כבוד, ולא שייך כיבוד בבית המרחץ. ויש חולקים ומחייבים לעמוד מפני אביו גם בבית המרחץ, אחר שחיוב קימה מפני אביו הוא מדין מורא, ודין מורא שייך גם בבית המרחץ. וכן עיקר כסברא זו. ולכולי עלמא בבית האמצעי או החיצוני שהכל לבושים, חייב הבן לעמוד מפני אביו, אם שניהם לבושים. ויזדרז לצאת, כדי שלא להיות עם אביו יחד בבית המרחץ, וכמבואר. וכל שכן בבריכת שחיה שכולם לבושים בבגד-ים, דצריך לעמוד לכבוד אביו ותלמיד חכם. ובפרט כשהם לבושים בסמוך לבריכה, שחייב לקום. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף מג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תא]. 

מד. אין לבן לעקור לעיר אחרת אם אביו ואמו צריכים לו שישמשם, אלא עליו להתגורר בסמוך למקום הוריו, כדי שיוכל לעסוק בכבודם. אולם בכמה אופנים מותר לבן לעקור לעיר אחרת, וכגון: א. שאין לבן אפשרות כספית לרכוש דירה בעיר מגוריהם של הוריו. ודמי שכירות הדירה באותה עיר גבוהים, ואין בידו לשלם השכירות מידי חודש בחודשו. ב. או שהוריו מוחלים לו על כך. ג. או שיש חשש של הפרת שלום בית, אם ידור ליד הוריו. ד. וכן אם אינו מוצא מקור פרנסה בעיר מגורי אביו. ה. או שאינו מוצא מקום ללימוד כחפצו ללמוד, באותה עיר שהוריו מתגוררים בה. ו. וכן אם הבן מכהן כרב קהלה ומזכה את הרבים בתורתו. ז. או שבאותה עיר אין תלמוד תורה טוב שיכול לחנך שם את בניו ובנותיו. ח. או שהוריו מתגוררים בשכונה חילונית והדבר גורם לו או לילדיו הפרעה ביראת שמים. ט. או כשיש סיבות של בריאות, כאשר הרופאים המליצו לבן לעקור לעיר אחרת שבה האויר שונה. י. או כשהוריו יצאו מדעתם. יא. או שהוריו הם אנשים קשים ובעלי מדות רעות ומצערין אותו יותר מדאי, וחושש שיבוא להכשל בכבודם. יב. או שאינו מוצא אשה אלא בתנאי שיעבור לדור בעיר אחרת. [וישנם עוד מקרים שבגינם אפשר להתיר לבן לעזוב עיר מגורי אביו, ויש להיוועץ בזה עם חכמים]. ובכל אלה רשאי הבן לעבור לעיר אחרת, אך עם כל זה נכון שיפייס את דעתם עד שיתרצו בכך. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה סעיף מד]. 

מה. אם הבן גר בריחוק מקום מהוריו וכותב להם אגרת שלומים, או מתקשר אליהם בטלפון להודיע להם על שלומו ולהסיר דאגה מלבם, מקיים בזה מצות כיבוד אב ואם. ויש אומרים שמותר לבן לבקש את דמי הבולים והטלפון מאביו, אחר שמצות כיבוד אב ואם היא משל אב ולא משל בן. ויש אומרים שעל הבן להמנע מלבקש ההוצאות הנ”ל מהוריו. [ילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם פ”ה סע’ מה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תז]. 

מו. המתגורר בריחוק מקום מהוריו, והם דואגים לשלומו, והוא רגיל לשלוח להם מכתב מידי פעם בפעם, והוצרך לכתוב להם בחול המועד ולהודיע להם משלומו, מותר לו לכתוב להם בחול המועד אף בכתב ידו. ואמנם טוב יותר שיכתוב במחשב וכדו’. [שם סמ”ו]. 

מז. בן היוצא למקום אחר והוריו דואגים אם הגיע לעירו ולשער מקומו, כשהבן יגיע למחוז חפצו מצוה שיתקשר אליהם להודיעם שהגיע, או שישלח להם מכתב להודיעם על שלומו, להסיר דאגה מלבם. והוא הדין אם הבן מתגורר בבית הוריו והלך בערב למקום רחוק, והוריו דואגים אם הגיע בשלום, מן הראוי שיתקשר אליהם להודיעם שהגיע למחוז חפצו. והנוסע למדינה אחרת לאיזה זמן, מן הראוי שקודם צאתו ילך ויפרד מהוריו, וינשק ידיהם ויבקש ברכתם. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תיג]. 

מח. הורים זקנים או חולים שצריכים שבנם יטפל בהם, או שאביו אלמן או זקן, או שאמו אלמנה או זקנה והבן עוזר להם לעיתים קרובות, ולפני הנישואין הורי הכלה דורשים שהחתן והכלה יקבעו את מקום מגוריהם בעיר מגורם, אם החתן רואה שהשידוך יתבטל בשביל כך אם יתעקש לגור ליד הוריו, ילך לגור במקום הכלה, וימשיך את הטיפול בהוריו בעירם, או שיעשה הסדר עם אחיו. ומכל מקום אסור לו להשאיר את הוריו בלא טיפול. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף מח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תיד]. 

מט. שמחה היא להורים בראותם את בניהם, ובפרט אם עבר איזה זמן שלא ראו אותם. ובכלל מצות כיבוד אב ואם לבקר אותם, אפילו אם אינו עושה למענם כלום, ואפילו אם אין אביו תלמיד חכם ולא ישמע ממנו איזה דבר תורה, גם כן יש מצוה לבקרו מידי פעם. ואין שיעור וזמן קצוב לענין הביקור אצל ההורים, ובכל פעם שמקביל פני הוריו מקיים מצות כיבוד אב ואם, ולאו דוקא ברגל, והכל לפי הענין, ובפרט בן שאינו דר במקום אביו ואמו, שצריך ליסע מידי פעם לקבל פניהם, ובן ישיבה הלומד בעיר מגורי הוריו, יש לו לבקר אצל הוריו מידי פעם כפי הענין, לשם קיום מצות כיבוד אב ואם. אך אם הבן טרוד בלימודו, אין לו חיוב לבקר אצל הוריו. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף מט]. 

נ. יש שנהגו לבקר אצל ההורים בשבתות ובמועדים, ולדינא אין בזה חיוב מצד מצות כיבוד אב ואם. ובפרט אם הבן טרוד בלימודו או בהרבצת תורה, שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם. אולם אם הוריו נהנים מכך שהבן מבקר אצלם, ישתדל לעשות רצונם ככל שיוכל. [וראה להלן לענין ביקור בליל שבת אצל הוריו לנשק את ידיהם]. ואם הוריו מבקשים ממנו שיתקשר אליהם מידי פעם, צריך להשתדל מאד לעשות את רצונם. [שם ס”נ]. 

נא. בן שאמר לאביו שיבוא לבקרו בביתו, יזהר לומר בלי נדר, שיש אומרים שאסור לו לחזור בו, דחשיב כנדרי מצוה, שהרי אמר לקיים מצות עשה של כיבוד אב ואם. אולם אם אמר לו אביו אין אתה מחוייב לבוא אלי, הרי הוא כאילו אמר לו התקבלתי, ואין צריך להתיר את הנדר. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נא מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תכז].

נב. האומר לאשתו אין רצוני שיבואו אביך ואמך ואחיך ואחיותיך לביתי, שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תכח]. 

נג. מי שלא ראה את אביו או את אמו, או את אחד מקרוביו, שלשים יום, כל שהוא שמח בראייתם, עליו לברך ברכת “שהחיינו” בשם ומלכות, אף על פי שהיה אתם בקשר טלפוני, או בקשר של מכתבים בתוך שלושים יום. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נג].

נד. יש אומרים שאם אביו חלה והבריא, יכול הבן לברך הגומל במקום האב, מאחר שהוא שמח ברפואתו של אביו. ואז מברך בלשון הרגיל הגומל לחייבים טובות וכו’, ואף שאומר “חייבים” וזה אינו לשון כבוד על אביו, מכל מקום אין בזה קפידא. ואמנם בלאו הכי אין מנהגינו שהבן מברך הגומל על אביו או על רבו. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נד].

נה. ישתדלו ההורים תמיד לברך את ילדיהם, ובפרט בערב שבת כמנהג ישראל, דיש לחוש שמא במשך השבוע הקפידו וכעסו עליהם, וקפידתם עלולה להזיק להם. ולכן הבנים נוהגים לנשק ידי אביהם ואמם אחר הקידוש בליל שבת, וההורים מברכים אותם. ובן נשוי המתגורר בסמוך להוריו נכון והגון שילך בכל ליל שבת להוריו לנשק את ידיהם. ואף אם הדבר גורם לעיכוב הקידוש בביתו, מן הראוי שהבן ילך אצל הוריו, ובפרט באמא שהיא אלמנה שהבן מקדש עבורה. ואם אשתו מתנגדת לכך מחמת שהקידוש בביתה מתעכב, נכון שהבעל יסביר לה את חשיבות מצות כיבוד אב ואם, וישכנע אותה להסכים לזה. ואם בכל זאת הדבר מפריע לה, יעשה שאלת חכם. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נה].

נו. טוב ונכון שאדם ירגיל את בנו הקטן לנשק את ידיו, וידי אמו ורבו, ושאר גדולים וחסידים, וכן המנהג אצלינו הספרדים. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמ’ תלה].

נז. צריך להשתדל מאד לקבל ברכת אביו ואמו אפילו כל ימות השנה, ומכל שכן בערב יום כיפור. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תלה].

נח. מי שהוא אבל תוך שבעה ימי אבלות, אין לו לברך את בניו בליל שבת כמנהגו בכל ליל שבת. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף נח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תלו].

נט. לא יקרא לאביו או לאמו בשמם. וכן כשמזכיר את הוריו בפני אחרים, לא יזכירם בשמם בלבד, לא בחייהם ולא במותם, בין בפניו בין שלא בפניו. אלא אומר אבי מורי פלוני, או מור אבי פלוני. וכן באמו אומר מרת אמי פלונית. וכן אין לבת לקרוא לאמה בשמה. וכשפונה לאביו לדבר עמו אומר בלשון: אבא, ולאמו אומר אמא. [ילקו”י פ”ה סעיף נט].

ס. אם היה שם אחרים כשם אביו, כאשר קורא להם בפני אביו לא יזכיר שמם אלא בשינוי, או בכינוי. אבל שלא בפני אביו יכול לקרוא להם בשמם כרגיל. ואם הוא שם פלאי שאין הכל רגילים לקרוא בו, גם שלא בפני אביו יש להחמיר שלא לקרוא לאחרים בשמם, אלא יקרא להם בכינוי. [ויש אומרים דעכשיו מקילין בזה, דמסתמא אביו מוחל. ולכן מקילין אפילו בפניו לקרוא לאחרים ששמם כשם אביו, אם הוא שם רגיל. ויש אומרים דלא מהני מחילה בדין מורא אב ואם, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך]. ובני אשכנז נוהגים להקל לקרוא לאחרים בשמם, שלא בפני אביו, בין בשם שהוא שם פלאי ואינו מצוי, ובין בשם מצוי. ובפני אביו יש אומרים שגם לדעת הרמ”א אין להקל לקרוא לאחרים ששמם כשם האבא, גם בשם שאינו שם פלאי. ולא התיר הרמ”א אלא שלא בפניו. ויש חולקים. וכבר כתבנו שהאיסור הזכרת השם שייך גם באמו. [ילקוט יוסף כיבוד אב ואם פ”ה סעיף ס מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תמ].

סא. הלומד לרפואת אביו החולה, או הלומד לעילוי נשמת אביו, יכול לומר אחר תפלתו שלימוד זה יהיה לרפואת פלוני בן פלוני. [ילקו”י שם פ”ה סעיף סא מהד’ תשס”א כרך א’ עמוד תמט].

סב. כשמזכיר שם אביו בתוספת תואר, כמו אבא מארי, או מורי ורבי, או אבי פלוני, מותר להזכיר שם אביו אף בפניו. וכן הדין ברבו מובהק, שאם מזכירו בתואר מותר להזכירו בשמו אפילו בפניו. וכמו שמצינו ביהושע שאמר למשה רבינו: אדוני משה כלאם. [שם].

סג. אם היה קורא דברי תורה, ומזכיר שמות כשם אביו, אפילו הוא שם פלאי, רשאי לקרוא בקול, כיון שקורא בדברי תורה, וגם ניכר שאינו קורא את אביו עצמו. אבל לקרוא מכתב ששלח איש לרעהו ונזכר בו שם כשמו של אביו, והוא שם פלאי, אסור, וזה דוקא בפניו אבל שלא בפניו אם ניכר מתוך הדברים שאינו מדבר על אביו, וכגון שמוסיף שם משפחה, או שמתוך הענין שמזכיר מוכח שלא מדובר באביו, מותר אף על פי שהוא שם פלאי. [ילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף סג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תנ].

סד. אם היה לאביו שני שמות, או לאחר שני שמות, והוא משנה וקורא רק שם אחד, או שמשנה וקורא שניהם, הוי שם אחר. וכגון, אם שם אביו ישראל מאיר, והכל קוראים לו בב’ השמות, ולחברו קוראים ישראל, מותר לקרוא לחברו בשמו אף בפני אביו. וכן אם לחברו קוראים יוסף חיים, ולאביו קוראים יוסף, מותר לקרוא לחברו יוסף חיים אף בפני אביו. וכן אם היה קורא לאחר בשמו ובשם המשפחה, שניכר שזה אחר, אינו נחשב כקורא בשמו, כיון שניכר שהוא אחר. ואם היה לאביו שם פלאי, צריך שישנה בשם עצמו, וגם שיהיה ניכר מתוך הדברים שאין הכוונה על אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף סד].

סה. אב שנפגע בתאונת דרכים וכדומה, ואיבד את הכרתו, ויש הטוענים שאם יצעקו באזניו את שמו הפרטי יכול הדבר לעוררו, מותר לבן לצעוק את שמו הפרטי באזניו, אף שאין זו רפואה בדוקה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף סה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תנא].

סו. אם שאלו אותו בן מי אתה, או מה שם אביך, מותר לומר להם בן פלוני ולהזכיר שם אביו אפילו בלא תואר רבי. וכמו שמצינו אצל יעקב שהגיד לרחל כי בן רבקה הוא. ולכן אם קראוהו לעלות לתורה וביקשו לדעת את שם אביו [בקריאת השם בעת העלייה לתורה, כפי מנהג האשכנזים, או באמירת מי שבירך אחר הקריאה למנהגינו], מותר לומר שם אביו, אם מובן מתוך דבריו שזהו אביו, כגון שאומר “בן פלוני אני”, ואף שיש מחמירים בזה לומר בן רבי פלוני, מכל מקום העיקר כמו שנתבאר. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד תנא].

סז. אם הבן הוא הגבאי שקורא לעלות לתורה, וקורא לאביו לעלות לתורה, יש אומרים שרשאי לומר יעמוד אבי מורי פלוני בן פלוני. ויש שאומרים: יעמוד אבי מורי בלבד, בלא להזכיר שמו. ובלאו הכי מנהג הספרדים שלא לקרוא בשם לעלייה לתורה. [שם פ”ה סעיף סז].

סח. אם האבא עולה לתורה והבן הוא הקורא בתורה ועורך את ה”מי שברך” לעולים, יאמר אבי מורי וכו’. או שמישהו אחר יאמר את ה”מי שברך” לאביו. ואם עורך לאביו או לאמו מי שברך שלא בפניהם, מותר לו להזכיר את שמם, ויאמר, יברך את מור אבי פלוני או מרת אמי פלונית. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף סח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תנט].

סט. מי שנתגרשה אמו ונישאת לאחר וגדל אצל אביו חורגו, לא יקראו לו בעלותו לתורה בשם אביו חורגו, אף שמתבייש כשמזכירים שם אביו האמיתי, אלא יקראו לו בשם אביו האמיתי, כי אם יקראו בשם חורגו הרי בזה הוא מבייש את אביו. [ילקו”י כאו”א פ”ה סעיף סט].

ע. מותר לבן לחתום בשמו ולציין “בן פלוני”, וכגון יצחק בן אברהם, ואין צריך לחתום בן ר’ פלוני. [ויש נוהגים לחתום פלוני בן פלוני ושם האב למעלה מעט מהשורה, וזאת כדי לכבד את אביו, אך אין צריך לנהוג כן, אלא יחתום כמנהג העולם]. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה סעיף ע’ עמוד תנט].

עא. אם הבן כותב מכתב לאביו או שכותב מכתב לאחרים ומזכיר את שם אביו, וכן אם כותב את שם אביו בספר חשבונותיו, יש אומרים דכתיבה לאו כדיבור דמי, ובכתיבה אין צריך להקפיד בזה. ויש אומרים שגם בכתיבה צריך לכתוב מר אבי פלוני וכו’, דכתיבה נחשבת כדיבור. וטוב ונכון ליזהר בזה לכתחלה, שאם כותב סיפור דברים על אביו,
וכיוצא, שלא יזכירנו בשמו בלא שום תואר [כגון אבא מארי וכדו’]. [כיבוד אב ואם פ”ה סעיף עא].

עב. החותם את שמו ומזכיר את אביו בחתימתו, מותר לו לחתום יצחק בן אברהם וכדו’, דאין כתיבה חשיבה כדיבור לענין זה. ויש מתחסדים לכתוב יצחק בן לאדוני אבי אברהם, ואין בזה חיוב מן הדין. שכל שעושה כן להכרת עצמו בחתימה, מותר. [כיבוד או”א פ”ה סעיף עב].

עג. הממלא טופס רשמי, כגון בקשה לדרכון, או לשלטונות הצבא וכדומה, לכתחלה הנכון הוא שיכתוב ליד שם אביו איזה תואר, כגון ר’ פלוני, אבל אם זה יראה משונה, יכול לכתוב רק את שמם. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף עג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תסז].

עד. כששואלים אותו בערכאות לשם אביו, מותר לומר בן פלוני אני בלא להזכיר שם תואר. ויש אומרים שיענה להם: “שם אבי ראובן”. [ילקו”י שם מהדו’ תשס”א כרך א’ עמ’ תסז].

עה. מי ששמו “אבא” מותר לבנו לקרוא לו בתואר “אבא”. וכן תלמיד חכם ששמו “רבינו” מותר לתלמידיו לקראו בתואר “רבינו”, כשהוא מתכוין לכבוד. והמחמיר תבוא עליו ברכה, וכל שכן לגבי תלמיד שטוב להחמיר בזה. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף עה].

עו. אם אביו חכם גדול וכל העם מכנים אותו בשם תואר בלבד, כגון, חכם או רבי או מרן וכיו”ב, כיון שאין השם הזה שם עצמי מותר לבנו ולתלמידיו המובהקים לקוראו בשם זה אפילו בפניו. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף עו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תסט]. 

עז. אם אחרים רגילים לקרוא לאביו בתוספת תואר, כגון “הרב פלוני”, מותר לבן לקרוא לאחרים ששמם כשם אביו כשקורא להם בשמם בלבד. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה סעיף עז].

עח. אם היה לאביו שם אחר בקטנותו, ששינהו או שתירגמו ללשון הקודש, והבריות הורגלו לקרוא לאביו בשמו הנוכחי, מותר לבן לקרוא לאחרים ששמם כשם הקודם של אביו, בפני אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף עח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעא].

עט. מי שאביו הוא גם רבו מובהק, יש אומרים שיש יותר מעלה שהבן יקרא לו בשם רבי ממה שיקרא לו בתואר אבא, שהרי כבוד רבו קודם לכבוד אביו. אולם המנהג אינו כן, ולעולם הבן קורא לאביו בתואר “אבא”. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמ’ תעא].

פ. בן ששם אמו מזל טוב, מותר לו לומר לה מזל טוב כשילדה בן או בת, כשמנהג העיר    לומר לה כן. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף פ מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעב].

פא. נכד הקרוי על שם סבו, כשהבן רוצה לקרוא לבנו הקטן [הנכד] בפני אביו ישנה את השם, ויקרא לבנו בכינוי. אפילו אם שם האב הוא שֵם שהכל רגילים בו ואינו שֵם מיוחד. אולם אם הסבא אמר שמוחל על כבודו, ומרשה לבנו או לבתו לקרוא לנכדו ששמו כשמו בפניו, אפשר להקל בזה ולקרוא לבנו הקטן בשמו בפני הסבא, ובפרט במקום שקשה להחמיר בזה באופן תמידי. ולכן מן הראוי שהבן יבקש רשות קבועה מאביו לקרוא לבנו בכל אופן שירצה. והמחמיר לקרוא לבנו הקטן בשם קיצורי, בפני אביו, תבוא עליו ברכה. [שיש אומרים שלא מועילה מחילה לדין מורא]. [ילקו”י כיבוד אב ואם פ”ה סעיף פא מהדו’ תשס”א עמ’ תעג].

פב. בעת שהאב קורא שם לבנו בשעת המילה, וקוראו על שם הסבא [אביו של אבי הבן], מותר לו להזכיר את שמו בלא שום תואר, אף שמזכיר שם אביו בפניו, שיש בכך כבוד לאביו שקוראים הנכד על שמו. ובודאי האב מוחל ושמח על כך. [כיבוד אב ואם פ”ה סעיף פב].

פג. המתפלל על אביו החולה, לא יתארהו בתארי כבוד, כגון אבי מורי עטרת ראשי וכדומה, שאין גבהות לפני המקום, אלא יאמר עבדך אבי פלוני בן פלונית. וכן המתפלל על אמו יאמר אמתך אמי פלונית בת פלונית. ואם מתפלל על רבו החולה, או על תלמיד חכם חולה, יאמר עבדך רבי פלוני בן פלוני. ואם מתפלל עליו בפניו, אין צריך להזכיר שמו כלל. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף פג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעו].

פד. כשעורכים השכבה לאביו יש אומרים שאין צריך לומר אבי מורי וכדומה, אלא יזכיר את שמו בלבד, שאין גבהות לפני המקום. ויש אומרים שיכול לומר אבי מורי, ושכן המנהג. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף פד מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעט].

פה. כשהבן מברך את אביו באמירת הרחמן שאחר ברכת המזון, יש אומרים שאין לומר הרחמן הוא יברך את אבי מורי וכו’, אלא מזכירו בשמו, אחר שאין גבהות לפני המקום. ויש נוהגים לומר הרחמן הוא יברך את אבי מורי וכו’. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף פה].

פו. יש מי שאומר שההורים יכולים למחול על כבודם ולהרשות לבן לקרוא להם בשמם, ויש אומרים שגם אם האבא מוחל לבנו ומסכים שיקרא לו בשמו, לא יקרא לו בשמו. והוא הדין באמו. ובמקומותינו שהכל מקפידים בזה, שאין הבן קורא לאביו בשמו, ממילא אם יקרא לו בשמו הוי בכלל זלזול בכבודו, ואין לנהוג כן. ובפרט שלכולי עלמא מקיים מצוה כשאינו קורא להם בשמם. ולכן בכל אופן יש ליזהר בזה על כל פנים למצוה. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ה סעיף פו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תעט].

פז. תלמיד חכם שכתב חיבור, יש שנהגו לקרוא את שם הספר על שם אביו או אמו, ויש בזה קיום מצות כיבוד אב ואם. [אולם אם ציוה אותו אביו לקרוא שם לספרו, והבן אינו חפץ בשם זה, אין בזה חיוב מהדין לשמוע לאביו]. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף פז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תפא]. 

פח. הפוגש באביו מותר להקדים ולומר לו שלום בלא שיאמר לו שלום עליך אדוני אבי, שכיום לא נהגו להקפיד בזה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף פח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תפא].

פט. מי ששלח את בנו לבית אחד, ומצא שם את רבו של אביו, אם שאלו אביו מי היה שם, יש מי שאומר שלא יאמר לו רבך פלוני היה שם, אלא יאמר לו רבי פלוני היה שם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ה’ סעיף פט מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תפא].

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן

פרק ד – לעמוד מפני אביו


א. חייב אדם לעמוד לכבוד הוריו מזמן שרואה אותם מרחוק כמלוא עיניו. והיינו מרחק של כ- 128 מטר, [ולדעת החזון איש היינו כ- 160 מטר, ואם אפשר יחוש בזה לדברי החזון איש, בדבר שהוא מן התורה]. וצריך לעמוד מלוא קומתו. ולא ישב עד שאביו או אמו ישבו במקומם או יעמדו במקומם, או עד שיתכסו מעיניו ולא יראה קומתם, או שיכנסו לרשות אחרת. אבל אם עמדו לנוח, ובדעתם להמשיך מיד ללכת, צריך להמשיך לביתו. [וראה להלן לענין מחילת האב בזה]. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ ס”א מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רנג]. 

ב. גם היושב באוטובוס ונכנסו אביו או אמו, צריך לעמוד מלוא קומתו, עד שישבו. ואם אין להם מקום לשבת, מאחר שאינו רשאי לשבת עד שהם ישבו, צריך לפנות את מקומו וליתן להם את מקומו באוטובוס. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ ס”ב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רס]. 

ג. בעת שהבן עומד בפני אביו ואמו צריך שלא יסמוך עצמו על הכותל או על סטנדר, דסמיכה לאו כעמידה דמי. ואמנם מותר לסמוך את עצמו קצת, באופן שאם יינטל אותו דבר שסומך עליו לא יפול. והיכא דאפשר עדיף יותר לעמוד מפני אביו ואמו בלא סמיכה כלל. אבל העומד בפני תלמיד חכם וזקן, יכול לסמוך על השלחן וכדומה בעת שעומד, כל שעומד מפניו דרך כבוד. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ ס”ג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רסב]. 

ד. הנמצא במקום מטונף שיש שם ריח רע וכדומה, ועברו שם אביו או רבו, יעמוד מפניהם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ ס”ד מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רסד]. 

ה. נוהגים שכאשר האב עולה לספר תורה, הבן עומד לכבודו ונשאר עומד עד שאביו חוזר לשבת במקומו. ומעיקר הדין היה צריך לעמוד מפניו רק בהליכתו לעלות לספר תורה וברדתו, אבל מנהגינו להשאר עומד עד שאביו מסיים את עלייתו, ואין לשנות. ומנהגינו לנשק את ידי אביו ברדתו מהספר תורה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ ס”ה שם עמוד רסה]. 

ו. יש מקומות שנוהגים להתנשק עם העולה לספר תורה בפניו אחרי שסיים את הקריאה, ויש להסביר להם שיותר נכון שיבטלו את מנהגם זה, אף שאין זה דרך חיבה אלא דרך כבוד, עם כל זה אין ראוי לנהוג כן בבית הכנסת. אבל צריך שיאמר להם זאת בניחותא כדי שהדברים יתקבלו על דעתם. ובודאי שבמקומות שלא נהגו בדבר זה, אין להנהיג כן בבית הכנסת. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ ס”ו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רסז]. 

ז. אם אביו משמש כשליח צבור, הדבר פשוט שאין הבן צריך לעמוד עד סוף התפלה, אך בזמן שאביו הולך ממקומו עד לתיבה, חייב הבן לעמוד מפניו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ ס”ז].

ח. חייב אדם לעמוד מפני אביו ואמו ורבו בכל פעם שנכנסים לחדר ורואה אותם, ואפילו מאה פעמים ביום. שכן היא דעת מרן שקבלנו הוראותיו. והדין כן גם כשהוא יחידי עם אביו, ולא בפני אנשים אחרים. ומנהג בני אשכנז שאין התלמיד עומד מפני רבו אלא רק פעמיים ביום, שחרית וערבית. ויש להם על מה שיסמוכו. [ילקו”י שם פ”ד ס”ח. הליכו”ע חלק ח]. 

ט. אב שמחל על כבודו כבודו מחול, ולכן אם אביו מחל לו שלא יקום מפניו כלל, ואפילו לא פעמיים ביום, כבודו מחול ורשאי הבן שלא לקום מפני אביו כלל, ואף על פי כן אם אביו או אמו נכנסו לחדר, יקום מעט מפניהם ויעשה הידור. ובן שביקש מחילה מהוריו ושתקו, אין זה נקרא מחילה, עד שיאמרו במפורש שהם מוחלים לו. או שאמרו לו כן או בסדר. או שנענעו לו בראשם. ואם ההורים חזרו בהם מהמחילה, שוב חייב בכבודם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ ס”ט מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד ער]. 

י. אם האב מחל לבנו שלא יצטרך לקום מפניו, אם נמצאים שם אנשים אחרים שאינם יודעים ממחילת האב, צריך הבן לעמוד מפני אביו מלוא קומתו. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ד ס”י]. 

יא. אם כשבא הבן לעמוד אמר לו אביו שב, והבן יודע שאביו יצטער אם בכל זאת יעמוד, נכון יותר שהבן ימנע מלעמוד מפני אביו, ובפרט שרצונו של אדם זהו כבודו. [שם סי”א]. 

יב. אין זה מן הראוי שהבן יבקש מהוריו שימחלו על כבודם שלא לקום מפניהם לעולם, כדי שאחרים לא ילמדו ממנו לזלזל בכיבוד אב ואם, [וגם כדי שהבן לא יהיה בגדר שאינו מצווה ועושה], רק רשאי לבקש שימחלו לו במצבים מסויימים במה שאינו עומד מפניהם. ומכל מקום טוב שכל יראי ה’ ימחלו לבניהם על כבודם, שאם לא כן אפילו צדיק גמור לא יוכל להינצל מעבירה זו, וכמה דברים שאדם לא יכול להשמט מהם, ובדברים אלו המחילה מועילה אף לדיני שמים שיהיה פטור, מכיון שאלו דברים קלים, ועוד שהדבר נגרם על ידי ההורים עצמם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סי”ב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רעד]. 

יג. אף על פי שאין ראוי לבקש מחילה עולמית מההורים שלא יצטרך לקום מפניהם לעולם, מכל מקום פעמים שרצוי לבקש מחילה מההורים שימחלו לו על שאינו קם מפניהם בכל פעם שנכנסים לחדר, וכגון: בבן שהוא רווק ומתגורר עם הוריו, וקשה לו לעמוד מפניהם אפילו מאה פעמים ביום, וכן בן נשוי המתגורר עם הוריו לתקופה מסויימת, וכן בן שעובד עם אביו במשרד, וכן בן שהוא מגיד שיעור לאחרים, ואביו משתתף בשיעור והוא הגבאי באותו מקום, ונכנס ויוצא באמצע השיעור, וכן כשההורים נכנסים ויוצאים בעת הגשת האוכל בשעת שמחה, וכן בן נשוי המתארח אצל הוריו, או שהוריו מתארחים אצלו, בכל אלו האופנים וכיוצא בהם הנכון הוא שיבקש מהם מחילה שלא יצטרך לקום מפניהם. [ילקו”י שם פרק ד’ סי”ג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רעה]. 

יד. אב שמחל על מוראו מוראו מחול. ולגבי צער האב, יש אומרים דאב שמחל על צערו אין צערו מחול. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סי”ד מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רעו]. 

טו. אב שמחל לבן קודם שהבן יקל בכבודו, וגם הוא עצמו גרם לכך בהתנהגותו שהבן יקל בכבודו ונתן יד לזה, פטור גם מדיני שמים. ובאופן כזה אין האבא עובר באיסור  “לפני עור לא תתן מכשול”. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף טו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רעו]. 

טז. אין ראוי להורים להטריח את בניהם ולכוין לעבור לפניהם כדי שיעמדו מפניהם, אלא ילכו בדרך קצרה כדי שלא ירבו לעמוד. ולכן אם יוכלו להקיף כדי שלא לעבור לפניהם זכות הוא להם. וכן ראוי לאבא שלא יכנס באמצע השיעור בעת שבנו לומד שם, כדי שלא לגרום להפסק בלימוד באמצע השיעור. ומכל מקום באופן שאי אפשר להם מבלי לעבור לפניהם, ורוצים למחול על כבודם כדי שלא יצטרכו לעמוד מפניהם, אין ראוי להם למחול על כבודם תמיד באופן קבוע. [והמגיע לבית כנסת לתפלה או לשיעור, והצבור יושב, בזמן הזה שיושבים על גבי ספסלים מותר לעבור בין הספסלים ולפסוע כדי לישב במקומו הקבוע בביהכ”נ, ואין בזה איסור משום “פוסע על ראשי עם קודש”. אבל מאחורי המתפללים היושבים על ספסל, אסור לפסוע על הספסל, דהוי דרך שחץ וגאוה. ואם פוסע מהר יש להקל]. [כיבוד או”א מהדו’ תשס”א עמוד רעו]. 

יז. אסור לבן למחול על כבוד אבותיו ולהעביר על מדותיו בדברים השייכים לכבודם של אביו ואמו. ואם חירפו וגידפו אותם, יאמר להם שאינו מוחל להם על כבוד אבותיו. אך בודאי שאין להרים ידו על המקללם בפניו. ואם הבן יודע ומכיר באביו ואמו שדרכם לעבור על פשע, ומוחלים למי שחטא כנגדם, ואדרבה אם יצא לריב בעדם, הם מצטערים, ואם ישתוק זהו כבודם, כמו שכתוב דום לה’ והתחולל לו, השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהם. כי כבוד לאיש שבת מריב, ולכן שב ואל תעשה עדיף, וישתוק. ואם שומע על אביו שבחים מוגזמים ביותר, ויודע שהדבר אינו אמת, מותר לו לומר שהשבחים הם על דרך הגוזמא. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רפג]. 

יח. גם בבית הכנסת ובבית המדרש, וכן בכותל המערבי, על הבן לעמוד מפני אביו ורבו, ואין אומרים אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב [הקב”ה]. שזהו כבודו של מקום שמקיימים מצוותיו שציונו לכבד את אביו ורבו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף יח]. 

יט. גם כשהבן עוסק בלימוד התורה צריך לעמוד מפני אביו ואמו ורבו, וימשיך בלימודו בעת שעומד, ואינו חייב להפסיק. אולם אם עצם הדבר שצריך לעמוד באמצע לימודו מפריע לו בלימוד, יבקש מחילה מאביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף יט]. 

כ. גם כשהבן באמצע פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכת המזון, חייב לעמוד לכבוד הוריו. וכל שכן באמצע ברכת “מעין שלש”, או “בורא נפשות” ושאר ברכות. ויש אומרים דבאמצע פסוק ראשון של שמע ישראל, ופסוק ברוך שם וגו’, אין לעמוד מפני אביו ורבו. ויש שלא חילקו בזה. ובלאו הכי בפסוק ראשון מניח ידיו על עיניו ועוצמם, וממילא אינו רואה אם אביו נכנס או לא. [ויתבאר להלן שאם רק שומע את צעדי אביו אבל אינו רואהו, אין צריך לעמוד מפניו]. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ ס”כ מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רפח]. 

כא. היושב בפני רבו המובהק [או גדול הדור] ונכנסו לחדר אביו או אמו, אינו רשאי לעמוד מפניהם, אלא אם כן גם רבו חולק כבוד לאביו, או שגילה דעתו שאינו מקפיד. ואם הבן יושב בריחוק מקום מרבו, וכגון בשיעור שמשתתפים בו הרבה תלמידים, חייב לקום מפני אביו או אמו, אפילו אם אין רבו חולק כבוד לאביו. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ד סעיף כא]. 

כב. חיוב קימה מפני הוריו הוא רק כשהאב והבן נמצאים ברשות אחת, אבל אם האב ברשות אחת, והבן ברשות אחרת, אין חיוב לעמוד מפניו. ומכל מקום אם ניכר שעומד מפני אביו, חייב לעמוד מפניו גם כשהם בשתי רשויות. ולכן אם הבן נמצא בחדר אחד, ורואה את הוריו עוברים מחוץ לחדרו, חייב לעמוד, כל שניכר שעומד בפני הוריו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סכ”ב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רצב]. 

כג. בימה מוגבהת שבבית הכנסת והיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה ד’, אף שנחשבת להפסק [לענין לפסוע אחר המתפלל, אבל לא לענין צירוף מנין], מכל מקום כשאביו כשיש שם אנשים אחרים, שאם הבן לא יעמוד איכא בזיון. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף כג]. 

כד. היה הבן יושב ואביו עובר לפניו כשהוא רכוב על אופניים, או כשהוא יושב על כסא גלגלים, הבן צריך לקום מפניו, כל שניכר שעומד מפני אביו. וכן אבא הנוסע ברכב, והבן יושב במדרכה, צריך הבן לעמוד כשרואה את הרכב מתקרב אליו, כל שניכר שעומד מפני אביו. והיושב במטוס או בספינה, ואביו נכנס למטוס, וכן היכא שהבן יושב ברכבת והאב עומד שם, יש אומרים שגם בכהאי גוונא [ששניהם רוכבים על גבי קרון] אמרינן דכיון שהבן רוכב הוי כמהלך ואינו צריך לעמוד, ויש אומרים דכיון ששניהם באוטובוס חשבינן להיושב, כיושב לגבי העומד, ולא דמי להיכא שהחכם מהלך בחוץ, והאחר יושב באוטובוס. ולכן רצוי להדר ולקום מפניו בתוך האוטו, שיש בזה משום הידור, אף אם נאמר שאין מצות קימה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף כד מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רצד]. 

כה. היה הבן יושב במרפסת ורואה את הוריו שהיו עוברים ברחוב, או שעולים במדרגות, אין צריך לעמוד מפניהם, כל שאין ניכר שעומד מפניהם. וכן אם הבן יושב בבית הכנסת ורואה שאמו נכנסת לעזרת נשים שנמצאת בקומה העליונה, אין צריך לעמוד, אחר שאין הדבר ניכר שעומד מפני אמו. וכן בת שיושבת בעזרת נשים, ורואה את אביה שנכנס לבית הכנסת בקומה נמוכה יותר, אינה צריכה לעמוד. [ילקו”י שם פ”ד מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד רצו]. 

כו. גם בשעה שהבן עוסק במלאכתו כגון שהוא קבלן [עצמאי] ואביו עובר לפניו, נכון להחמיר לקום מפניו. ואם הוא עוסק במלאכת אחרים, דהיינו שהוא שכיר יום, אינו רשאי לעמוד מפניו, אלא אם כן יטול רשות לכך מן המעסיק. אבל אם לא נטל רשות מבעל הבית אינו רשאי לעמוד, שגם בזמן הזה יש לחוש לביטול מלאכה. [באופן שמתבטל על ידי כך מהמלאכה]. וכשקיבל רשות מהמעסיק לעמוד מפני אביו ואמו, יש לו להחמיר לעמוד מפניהם כדין עצמאי הנז’. וכן אם בשעה שעומד מפני הזקן או אביו יכול להמשיך במלאכתו באותה עת שעומד מפניהם, אין הכי נמי יעשה כן. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף כו]. 

כז. בן שיושב במספרה וממתין כדי להסתפר, ונכנס לשם אביו, חייב לעמוד מלוא קומתו. אך אם יושב ומסתפר, אינו רשאי לעמוד, מפני שמבטל את הספר ממלאכתו וגוזל מזמנו. [ואינו חייב לעמוד מפני אביו ולשלם אחר כך שכר בטלה לספר, דכיבוד אב משל אב]. ואם הספר הלך להביא איזה חפץ והבן נמצא בגילוי ראש וחלקו מסופר וחלקו אינו מסופר, צריך לעמוד מפני אביו, או שיבקש מחילה מאביו על כך שאינו עומד מפניו. [ילקו”י שם עמוד שג]. 

כח. בן השוכב במטתו עם בגדי לילה, צריך לעמוד מפני אביו ואמו הנכנסים לחדר. ואם קשה לו לעמוד ממטתו, יבקש מחילה מאביו ואמו על כך שאינו יכול לקום מפניהם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף כח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שד]. 

כט. הרוחץ עם אביו או רבו בבריכת שחיה שכולם לבושים שם במלבוש קטן, יש אומרים שהבן או התלמיד פטורים מלעמוד מפניהם, שאין זה דרך כבוד. ורק אם הם לבושים ובסמוך לבריכה, חייב לקום. אולם לדינא נראה דצריך לעמוד מפניהם גם באופן כזה, או שיבקש מהם מחילה שאינו עומד מפניהם. [שם]. 

ל. כשהבן מוזמן לסעודה או משתה אצל אביו עם שאר קרואים, והאבא מסתובב ומוזג את הכוס לקרואים, כשמגיע אביו למזוג את הכוס לבן צריך הבן לעמוד לכבודו, אלא אם כן ביקש ממנו מחילה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ ס”ל מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שד]. 

לא. אם הבן עסוק באכילה, ואביו נכנס לאותו מקום, אף על פי כן צריך לעמוד מפניו, דמה שאמרו (גיטין ע.) דאכל ועמד קרוב למיתה, שיש בדבר סכנה, זה דוקא באכל כדי שובעו וקם פתאום, אבל באוכל מועט או שוהה מעט מותר, ולכן בנקל אפשר לקיים קימה בזה. [ילקו”י כיבוד אב ואם פרק ד’ סעיף לא מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שה]. 

לב. יש אומרים שבן השומע את צעדי אביו ואמו שנכנסו לחדר, אף שאינו רואה אותם, צריך לעמוד מפניהם, ואפילו אם אין סופו לראותם. [וכל זה כשהם נכנסים לחדר שהבן נמצא בו. אבל אם שומע את קולם והם בחדר השני, אין צריך לעמוד, כשאין ניכר שעומד מפניהם]. ויש חולקים ואומרים שאין צריך לעמוד מפני הוריו רק אם רואה אותם ממש, ולא מעת שנכנסו לחדר ושומע את קול צעדיהם, ואינו רואה אותם. והלכה כסברא אחרונה, שאין חיוב לעמוד מפני הוריו אלא כאשר רואה אותם. [ואם צריך לעמוד מפני אביו שהוא סומא, או מפני אביו המחוסר הכרה, ראה להלן בפרק ו’]. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ד מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שה]. 

לג. בן הקם מפני אביו, ועקב כך גורם שגם אחרים מכבדים את אביו, והדבר גורם צער לאב, והוא מוחל לבנו שלא יעמוד מפניו כשהוא עם אחרים, אין לו לעמוד בפני אביו, דאב שמחל על כבודו כבודו מחול. אולם אם על ידי שאחרים רואים שאינו עומד מפני אביו גם הם לא יעמדו מפני אבותיהם, ויקלו בכבוד אבותיהם ואמותיהם, בזה אין לשנות את בנו מאחרים. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף לג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שז]. 

לד. הרואה את אביו ואמו ברשות אחרת ומתקרבים ומתעתדים להיכנס לחדר שבו הוא נמצא, והוא עומד, מן הראוי לו לישב ולעמוד מיד עם כניסתם לחדר, בכדי שיהיה מצווה ועושה לקיים מצות כיבוד אב ואם, וגם שיהיה ניכר שמקיים מצות קימה  מפניהם. ואסור לבן לעצום את עיניו או להפנות את ראשו לצדדין בשעה ששומע את אביו או את אמו מתקרבים, כדי שלא לראותם ולא לקום מפניהם. [ילקוט יוסף כיבוד אב ואם פרק ד’ סעיף לד]. 

לה. בן הקם לפני אביו ויש לו צורך ללכת לאיזה מקום, נכון שלא ילך מיד לדרכו לאחר קימתו, אלא ישב קודם במקומו ואחר כך יקום וילך לדרכו, כדי שיהיה ניכר שקם לכבוד אביו [שזה מכלל הכבוד, שיהיה ניכר שקם מפני אביו, אבל אם ילך מיד לא יהיה ניכר שעמד מפני כבוד אביו, אלא יאמרו שעמד לצורך הליכתו]. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ד סעיף לה מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד שט]. 

לו. אבל בתוך שבעה שבאו לנחמו תלמיד חכם או זקן, מותר לו להחמיר על עצמו ולעמוד מפניהם, ואין בזה שום חשש, וגם אין בזה משום כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ובתשעה באב שכולם יושבים על הארץ כאבלים, חייבים לקום מפני זקן ותלמיד חכם, כיון שהיא אבלות ישנה. ובן היושב שבעה על אמו יחד עם אביו, ואביו נכנס לחדר, יש להסתפק אם הבן חייב לעמוד מפני אביו, אחר ששניהם יושבים באבלות, ולדינא אינו חייב לעמוד לכבוד אביו בימי השבעה, ואפילו הידור אינו חייב לעשות. ומכל מקום טוב שיעשה הידור. וכן אם יושב שבעה יחד עם אמו על אביו, או על אחיו ואחותו, ואמו נכנסת לחדר, ינהג כנז’. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף לו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שי]. 

לז. בן היושב שבעה על אמו, אף שאינו חייב לעמוד מפני אביו שנכנס לחדר מכל מקום כל דיני מורא שייכים גם באבל. ולכן לא ישב במקום המיוחד לאביו, ולא יסתור דבריו וכו’. [ואם הבן הוא חתן תוך שבעה ימי חופה, חייב לעמוד בפני אביו ואמו, וכן מפני זקן ותלמיד חכם כדינם]. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף לז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שטו]. 

לח. גם אם הבן תלמיד חכם, חייב לעמוד מפני אביו או אמו, וחייב בכל דיני כיבוד אב ואם. ואין לו להקל בכבוד אביו אף שהוא עם הארץ. ואדרבה מן הראוי שירוץ ויעשה רצון אביו ואמו, ויכבדם כראוי. ואמנם בדבר שיש לשער שלא היה עושה כן לעצמו בפרהסיא, מסתבר דכבוד תורה עדיף, ואינו חייב לעשות אותו דבר לצורך אביו. אבל בצינעא אין היתר לתלמיד חכם שלא לעשות בקשת אביו, גם בדבר שהוא בבחינת זקן ואינה לפי כבודו. [שם פ”ד סעיף לח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שטז]. 

לט. אם האבא הוא תלמיד של הבן בתורה, כל אחד עומד מפני השני. ויש אומרים שהבן קם מלפני אביו, אבל אין האב צריך לעמוד מפני בנו אף על פי שהוא רבו. ויש אומרים שאם הבן הוא תלמיד חכם שהכל מכבדים אותו מפני חכמתו, גם אביו חייב לעמוד מפניו, אבל אם הבן הוא רבו של האב, אבל אינו תלמיד חכם שהכל מכבדים אותו, אין האב צריך לעמוד מפניו. והעיקר לדינא דהאב והבן עומדים זה מפני זה, וכדעת מרן השלחן ערוך. שהוקש כיבוד אב ואם לכבוד המקום (ב”מ לב.). ומכל מקום ראוי שהבן ימחל על כבודו שאביו לא יצטרך לעמוד מפניו. אך גם באופן כזה צריך האב לקום מעט ולהדר מפניו בשעה שעובר לפניו. ואם הבן מוחל על כבודו ורוצה לשמש לאביו רשאי. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ד’ סעיף לט מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד שיט].

מ. הדבר פשוט שמותר לאב לקרוא לבנו בתואר רב או מר, וכדומה. [ילקו”י שם פ”ד סעיף מ].

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן

פרק ג – כיבוד אב ואם בדיבור


א. בדיבור כיצד, ידבר עם הוריו בנחת ובלשון רכה ובכבוד, כמדבר אל מלך. וגם ידבר עמהם בבושת פנים, ולא יתריס כנגדם. אך אין צריך לדבר אל אביו ואמו בלשון נסתר [לשון שמדבר אל רבו] אלא יכול לדבר עמהם בלשון נוכח שהוא דרך קירבה יתירה. ולכן יכול לומר לאביו אבא, או אתה וכדו’. וכשמזכירם בדברו עם אחרים רשאי להזכיר בתואר אבי או אמי. [וראה להלן דין מורא מאב ואם]. וגם כשהוא מדבר עם אחרים בפני הוריו יש לו לדבר עמהם בנחת, בקול נמוך ובדרך ארץ, ולא בתקיפות ובסבר פנים חמוצות. [שם פרק ג’]. 

ב. הנותן לאביו מאכל או משקה, העיקר הוא שיתן לו בסבר פנים יפות, שאפילו אם מאכילו בכל יום בשר שמן, אבל מראה לו פנים זועפות, נענש עליו, וכן להיפך אם מטחין את אביו בריחיים וכוונתו לטובה כדי שאביו ינצל מדבר קשה יותר, ומדבר פיוסים על לבו ומראה לו שכוונתו באמת לטובה עד שאביו מתרצה לטחון בריחיים, נוחל עולם הבא. ולכן כשההורים באים להתארח אצל בניהם, מצוה לקבלם בשמחה ובסבר פנים יפות, ויצוה לבני ביתו שינהגו בהם בכבוד. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ג מהדו’ תשס”א כרך א’ עמוד רלד]. 

ג. ראה את אביו או אמו שהם בצער ודאגה, ידבר על לבם דברי ריצוי ופיוס להרגיעם ולשמחם, כדי ליישב דעתם. ויש לו לבן ליזהר שלא לספר להוריו דברים שיצערו אותם, אלא אם כן יש צורך שידעו מהדבר. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ג ס”ג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רלט]. 

ד. היה הבן צריך לאיזה דבר בעיר, ויודע שימלאו את בקשתו לכבודו של אביו, אף על פי שיודע שגם בשבילו יעשו אותו הדבר, לא יאמר עשו לי דבר פלוני בשבילי, אלא יאמר עשו בשביל אבא כדי לתלות הכבוד באביו. ודוקא כשאומר עשו לי דבר פלוני בשבילי, בזה יש קפידא שצריך לתלות הכבוד באביו ולא בעצמו, אבל אם בתחלת דבריו אינו אומר עשו בשבילי אלא מבקש סתם, אין צריך שיאמר עשו בשביל אבא. ואם יודע שאין אביו חשוב בעיניהם של אנשי אותו מקום, לא יאמר עשו בשביל אבא, אלא עשו בשבילי. [וכל שכן אם יודע שיש לאביו שונאים בעיר זו]. ואם מסופק בדבר רשאי לעשות כרצונו. [שם פרק ג ס”ד]. 

ה. יש אומרים שהדין הנ”ל שייך גם כן לאחר מיתת אביו, שאם יודע שיעשו חפצו בעבור אביו, צריך לנהוג על פי האמור. ויש אומרים דלא שייך דין זה לאחר מיתה. [שם פ”ג ס”ה]. 

ו. וכל זה כשהבן מדבר עם בני אדם כדי להראות כבוד אביו בעיניהם, אבל כשמדבר לפני השם יתברך בתפלתו, לא שייך לומר “עשה למען אבי”. והמתפלל על אביו החולה, לא יתארהו בתארי כבוד, כגון אבי מורי עטרת ראשי, אלא יאמר: “עבדך אבי פלוני בן פלונית”. וכן כשמתפלל על אמו יאמר, אמתך אמי פלונית בת פלונית. [ילקו”י שם פרק ג’ ס”ו]. 

ז. יש לבן ליזהר שלא לדבר לפני אביו, אלא אם כן אביו הסכים לכך, או אם הבן מרגיש שהדיבור של אביו יגרום לאב ביזיון, והוא חפץ למנוע זאת. ולא יכנס לתוך דברי אביו ואמו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ג’ ס”ז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רמג].

ח. אין לבן להזכיר לאביו ולאמו הטובות שעשה עמהם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ג’ ס”ח]. 

ט. הפוגש את אמו בשוק והיא רוצה לדבר עמו, אינו רשאי להשתמט ממנה, דאף על פי שאמרו בגמרא (ברכות מג:) אל יספר אדם עם אשה בשוק, אפילו היא אשתו או בתו או אחותו, מכל מקום באמו אינו רשאי להשתמט ממנה. ומותר לילך אחר אמו בשוק, ואין זה בכלל האיסור שאסרו חכמים לילך אחר אשה בשוק. ובפרט בזמן הזה שהנשים מצויות בינינו יותר. ולכן מותר לבן לכבד את אמו לעלות לאוטובוס לפניו, ואין בזה חשש משום שהוא מהלך אחר אשה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ג’ ס”ט מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רנ]. 

י. צריך הבן ליזהר שלא ישבע בחיי אביו ואמו, שזה בכלל כבד את אביך ואת אמך. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ג’ ס”י מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רנ]. 

יא. אין האב יכול למחול לבנו שיאמר לו דברי חירופין וגידופין. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ג סי”א]. 

יב. חולה במחלת אלצהיימר ר”ל שדעתו מטורפת עליו, והבן מוכן להחזיקו בביתו לטפל בו, אך ברור לו בודאות שלפעמים לא יוכל לשלוט בעצמו ויתפרץ ויצעק על אביו שלא כדין כשיעשה מעשי שטות. יש מי שאומר שאם טובת האב היא להיות אצל הבן למרות הגערות שישמע מהבן, יחזיקו הבן בביתו כי זו היא הטובה האמתית שלו וזהו רצון התורה. והבן יתפלל שלא תבוא תקלה על ידו ואף אם יכשל יסלח לו השי”ת. אך לדינא נראה שיותר עדיף שישלח אותו למושב זקנים, ושם יטפלו בו כצורכו. [שם פ”ג ס”יב].

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן

פרק ב – כיבוד אב ואם במעשה ובמחשבה


א. מצות כיבוד אב ואם שייכת במעשה, דיבור, ובמחשבה. במעשה כיצד: להאכילו להשקותו לכסותו להלבישו ולהכניסו ולהוציאו. וחייב הבן לשרתם, או לדאוג שישרתו אותם, או לדאוג שיהיה להם בגדים הראויים להם. [וראה להלן לגבי תשלום דמי המלבושים, ממי]. ויש אומרים שכמו כן חייב הבן לשמש את הוריו בשאר דברים שהשמשים משמשים בהם את הרב. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פ”ב ס”א עמוד קעו. ובמהדורת תשס”ה עמו’ קה]. 

ב. אע”פ שאין לו לאדם לעסוק בצרכיו קודם התפלה, מכל מקום מותר לקנות דברי חלב ומאכל לצורך אביו ואמו, בפרט אם אי אפשר לעשות זאת לאחר התפלה. [שם פ”ב עמוד רה].

ג. מי שאביו או אמו יוצאים לדרך רחוקה בבוקר השכם, וכבר הגיע זמן שחרית, מותר לבנם שלא התפלל שחרית לבוא אל ביתם ולהפרד מהם ולברכם כרגיל בברכת צאתכם לשלום וכדומה. וכן מותר לצאת לשדה התעופה קודם תפלת שחרית בכדי ללוות את אביו היוצא לחוץ לארץ, ולא יפרד ממנו בלשון שלום, אלא בלשונות אחרים, כמו נסיעה טובה וכדומה. ויקרא קריאת שמע קודם. ונכון לארגן מנין בשדה התעופה, כדי שיוכלו להתפלל שם ואחר כך להפרד מהנוסע לחוץ לארץ. ואם הוריו מגיעים לעירו במטוס או ברכבת, מותר לבן לצאת לשדה התעופה, או לתחנת הרכבת, אף על פי שעדיין לא התפלל שחרית, שאם לא יצא יהיה בזה בזיון לאביו ולאמו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ עמוד רה]. 

ד. אם פגש באביו קודם שהוא [הבן] התפלל שחרית, מותר לו לנשק את ידי אביו אף קודם תפלה. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פרק ב’ עמוד רז]. 

ה. כיבוד במחשבה כיצד, שלא יבזם בלבו, ויכבדם רק כלפי חוץ, אלא ידמה בעיניו שהם גדולים וחשובים ונכבדי ארץ, אע”פ שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל, וזה עיקר הכיבוד. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פרק ב’ סעיף ב’ עמוד קפא]. 

ו. עד היכן מצות כיבוד אב ואם? אפילו אם נטלו ממנו כיס של זהובים שלו והשליכו אותו לים בפניו, לא יכלימם, ולא יכעוס כנגדם. אלא יקבל עליו גזרת הכתוב וישתוק. ויירא ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שציוהו לכבד את הוריו. ויש אומרים שמכל מקום אם יכול למנוע בעדם טרם יזרקוהו לים, רשאי לעשות כן. ועל כל פנים כיון דקיימא לן כבוד זה משל אב, ולא משל הבן, יכול לתבוע אותו לדין לשלם לו מה שהפסידו. ואם ביקשו ממנו את הארנק ויודע שהם רוצים לזורקו לים, רשאי הבן לסרב ליתן להם את הארנק. [על הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, כרך א’ פ“ב עמוד קפא]. 

ז. חייב אדם לכבד את אביו ואמו גם בדברים שאינם מצרכי הגוף ממש, וכגון לערוך עבורם קניות, לנקות את הבית ולבשל, ולהביא להם תרופות בעת הצורך. [ואם הבן טרוד בלימודו או בפרנסתו, ראה להלן]. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פרק ב’ עמ’ קפג]. 

ח. מה שאמרנו שהבן חייב להאכיל ולהשקות את אביו, וכן חייב להלבישו ולכסותו וכו’, כל זה הוא מכספו של אב, אם יש לו. אלא שהבן צריך לטרוח בגופו למענם. אבל אין הבן חייב להוציא הוצאות מכספו כדי להאכיל ולהשקות ולהלביש את הוריו. ואם אין לאב כדי לשלם עבור אכילה ושתיה וכדומה, ולבן יש, כופין אותו וזן ומפרנס את אביו מדין צדקה לפי עושרו. אך אינו חייב לחזר על הפתחים כדי לאסוף צדקה בשביל לפרנס את אביו ואמו או לקחת חובות בעבורו. אלא יכבדו בגופו וישמש אותו. [ויש אומרים שמכל מקום מצד נימוס נכון לעשות הכל, ואף לחזר על הפתחים, כדי לפרנס את אביו]. [שם פ”ב עמו’ קפג]. 

ט. ואמנם כל זה כשהוריו מבקשים ממנו שיעשה להם איזה דבר שהוא מדיני כבוד, כגון להאכיל אותם וכו’, או לנקות להם הבית, אבל אם מבקשים ממנו לעשות דבר שאין להם מזה הנאה ישירה, וכגון שביקשו ממנו שיראה לפלוני איך מגיעים למקום מסויים, ואין להם מזה שום הנאה, אינו חייב לשמוע להם, בפרט אם הוא רוצה לילך ללמוד, שאינו צריך להפסיק מלימודו. וכן אם הבן עוסק בתורה והוריו מבקשים שילך לאירוע משפחתי או לסעודת מצוה וכדומה, אינו חייב לשמוע להם. אך אם יהיה להם צער מהיעדרותו, והוא ביטול תורה באופן חד-פעמי, ישמע להם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ עמוד קפו]. 

י. אם האב מבקש מבנו שיתבטל ממלאכתו כדי לשרתו, או לצורך עשיית סידורים בשבילו, והבן משער שיתכן שמשום כך יפוטר מעבודתו, או שיפסיקו את לימודיו בכולל, ויפסיק לקבל מילגת לימודים מהכולל, יסביר זאת לאביו שאינו יכול לקיים את בקשתו מחשש זה, ואם אביו לא משתכנע, אינו חייב להתבטל ממלאכתו ומלימודו, כשיש חשש שיפטרוהו ממקום עבודתו, או מהכולל. ואם אין חשש כזה, אם יש לו מזון לשלשים יום, ישמע לאביו, אף שיפסיד ממון. אבל אם יש לו מזון רק לאותו היום, ואין לו מזון לשלושים יום, אינו חייב לשמוע לאביו. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ב ס”י מהדו’ תשס”א כרך א’ עמ’ קצא]. 

יא. אם יש לבן לסעודתו לחם ובשר, ולאביו אין מה לאכול, טוב ונכון שלא יאכל בשר, ויצמצם בהוצאותיו כדי שיוכל לקנות לחם בעדו ובעד אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ עמ’ קצב]. 

יב. אם יש לבן ממון, ולאב אין, והבן מפרנס את אביו מתורת צדקה, חייב לשלם עבור אביו ואמו גם בשביל בגד ללבוש, ועבור תרופות ותשלום לרופאים, כפי הצורך שיש להוריו. וכן חייב לשלם את המסים שמחייבים את אביו, כגון מסי עיריה וכדומה, כשם שחייב לזונו. ואמנם כל זה באדם עשיר ונותן צדקה בשיעור לפי עושרו, אבל אינו חייב לשלם ביותר מהשיעור המוטל עליו מדין צדקה. ואם גם אחרים רוצים להשתתף בחלק מהתשלום שהאב צריך לשלם עבור הנ”ל, בתורת צדקה, אין הבן חייב ליתן לו את כל הצדקה שלו, וישתף אחרים בתשלומים הנ”ל. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ עמוד רג]. 

יג. אף שאין חיוב על הבן להוציא הוצאות משלו לצורך כיבוד אב ואם, כמו להאכילו ולהשקותו וכו’ מכל מקום אם הבן עבר והוציא על אביו ואמו הוצאות לצורך הכיבוד, הדבר נחשב לו כמצוה, ואינו בגדר “שאינו מצווה ועושה”. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ עמ’ רד]. 

יד. אם היתה אמו מאלו שאין בעלה חייב לפרנסה, יש מי שאומר שבנה חייב לפרנסה. וכן אם יש לאב נכסים ואינו רוצה לפרנס את האם, ואין הבית דין יכולים לכופו, כגון שהוא גבר אלים וכדומה, מחוייב הבן לפרנס את האם משלו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סי”ד]. 

טו. אם אביו ואמו באו לבקש ממנו מזון ולבוש, ויש לו רק בשביל אחד מהם, יתן בתחלה לאמו, ואחר כך לאביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סט”ו מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רט]. 

טז. כשאין לאב או לאם ממה להתפרנס, והבנים מפרנסים אותם [כשיש להם], מחשבים לפי ממונם של הבנים כמה כל אחד יתן לצורך פרנסת ההורים. [או עבור התשלום למושב זקנים ובית חולים]. וכשיש בנים עשירים ועניים, הבנים העניים פטורים מלסייע לעשירים בפרנסת ההורים, וגם בחלק שהוא מדין צדקה א”צ להשתתף. [ילקו”י כיבוד או”א פ”ב סעיף טז].

יז. אדם שפירנס את אביו ואמו מכספו, ויש להם נכסים, מותר לו לאחר פטירתם לגבות מנכסיהם מה שהוציא לפרנסתם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף יז מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רי].

יח. אם אין אפשרות לאב להתפרנס, ולבן יש אפשרות לפרנס את הוריו מכספו, לא יפרנסם מכספי צדקה שלו, מכיון שמבזה בזה את הוריו, ואפילו אם אינם יודעים שזה כספי צדקה, גם כן לא יעשה כן. אבל אם אין לבן אפשרות לפרנס את הוריו מכספו, יכול לפרנסם מכספי צדקה שיש לו. ויכול ליתן להוריו את כל כספי המעשר. ואין צריך ליתן חלק לאחרים. [וראה להלן בדין מעשר כספים]. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף יח]. 

יט. אם אין לאב ממה להתפרנס, וגם הבן אין לו כדי לפרנסו, אך יש לבן כספי מעשר, חייב לפרנסו מכספי מעשרות. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף יט מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד ריב]. 

כ. היו לפניו כמה עניים לפרנסם, ובהם אביו, אביו קודם. [ילקוט יוסף כיבוד או”א פרק ב’ ס”כ]. 

כא. אם יש חובות לאב, שאחרים חייבים לו, וזולת זה אין לו כלום, אבל אין האב רוצה לקחת החובות כדי להתפרנס, באופן כזה אין כופין את הבן לזון את אביו מכספו. ואם החובות הם מסופקים אם אפשר לגבותם, צריך לזון את אביו [אם יש לבן], ואם הבן מסרב, ראוי להוכיחו ולבזותו כדי שיזון את אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף כא]. 

כב. אם האב חוסך את כספו וחי חיי דחקות, או שאינו רוצה לעבוד למרות שיש לו הצעות עבודה, אין הבן מחוייב ליתן לו ממון. ומכל מקום ממדת חסידות שגם באופן כזה יפרנס את אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף כב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד ריח]. 

כג. אם יש לבן דירה פנויה, אינו חייב להושיב בה את אביו חנם אין כסף, כל שיכול להשכיר או למכור את אותה דירה. וגם אם האב רוצה לשלם את מחיר הדירה, אין הבן מחוייב למכור את הדירה דוקא לאב. [אלא דעצה טובה היא להקדים את הקרוב]. ואמנם אם אין לאב כסף כדי לשכור דירה, ולבן יש כופין אותו מדין צדקה לדאוג לאביו למקום דיור הגון. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף כג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד ריט]. 

כד. יש אומרים שאם האב ביקש מבנו שיבוא אליו להאכילו ולהשקותו או לעשות לו שאר צרכיו, צריך האב לשלם לבן את הוצאות הנסיעה, שהרי אין חיוב על הבן לכבד את אביו משל בן. ויש מחלקים ואומרים דכל היכא שהבן יכל להגיע בלי להוציא הוצאות, [דהיינו בלא נסיעה], אין חיוב לאב ליתן לו הוצאות הנסיעה. ורק אם המקום הוא רחוק שאי אפשר שהבן יגיע לאביו בהליכה רגלית, בזה רשאי לבקש מאביו ההוצאות. [שם פ”ב סכ”ד]. 

כה. אב שפטר את בנו מלזון אותו, ועשה קנין בתקיעת כף וכתב שטר לפוטרו מעתה ועד עולם, ואחר כך האב העני, ויש לבן אפשרות לזון את אביו ולאב אין, אפילו הכי כופין אותו ונותן צדקה לאביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף כה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רכב]. 

כו. הנשבע שלא יכבד את אביו ואת אמו, או שלא יירא מהם, הרי זו שבועת שוא, וחשיב כנשבע על מה שכתוב בתורה, ואין שבועתו חלה. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף כו].

כז. חייב אדם לעסוק בכבוד אביו ואמו אף כשלא ציווהו לכך, כל שהוא צרכי גופו של האב, כמו להלבישו ולרוחצו, [כשנצרך לכך] וכדומה. וראה עוד להלן. [ילקו”י פרק ב’ סכ”ז]. 

כח.  מצות  כיבוד  אב ואם הרי היא ככל מצות עשה, שמועיל לעשותן על ידי שליח, דשלוחו של אדם כמותו. ועל כל פנים גם בכיבוד אב ואם אנו אומרים מצוה בו יותר מבשלוחו. ואפילו אם היה הבן תלמיד חכם ישתדל לעשות המצוה בעצמו, אך אם אביו מצוה עליו לשרתו, והדבר קשה על הבן מאיזו סיבה, רשאי לכבדו על ידי שליח, ויוצא ידי חובת המצוה. ואם ההורים מקפידים שדוקא הבן ישמש אותם, יש אומרים שחייב הוא לשמשם בכבודו ובעצמו, ולא על ידי שליח, שאם יסרב לכבדם בעצמו יעבור על איסור מורא. ולדינא נראה שאם האב מתבייש שהדבר ייעשה על ידי אחר, על הבן להשתדל מאד לקיים המצוה בעצמו, אלא אם כן הוא דר בעיר אחרת וכדומה, שאז יקיים המצוה על ידי שליח. ופשוט שמצות קימה בפני אביו ומצות מורא לא שייך לקיימם על ידי שליח. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף כח מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רכד]. 

כט. בעת זקנותם של אביו ואמו לכתחלה לא ישלחם למושב זקנים, אלא יכניסם לביתו, והוא ובני ביתו יטפלו בהם. אך אם הדבר יגרום שהמקום יהיה צר מאד, או שיפריע לשלום בית, או שלתועלת הוריו עדיף שיהיו במושב זקנים, או שהבן מתגורר בעיר אחרת [כפי המבואר להלן], עדיף שישלחם למושב זקנים. וכן אם אין האב חפץ לישב בביתו של הבן, ונוח לו יותר במושב זקנים, חייב הבן ליתן לאביו מעות לצורך מזונו, כל היכא שאין לאב ויש לבן. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף כט מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רכט]. 

ל. אם האשה אינה רוצה לדור בחצר אחת עם חמותה, ובעלה רוצה לדור בבית הוריו כדי לקיים מצות כיבוד אב ואם ולטפל בהם, אין בעלה יכול להכריחה לכך, ובפרט אם חמותה גורמת לסכסוכים בינה לבין בעלה. או שהדבר מקשה על אשתו. [כיבוד או”א פ”ב ס”ל]. 

לא. מן הראוי שהבן ישתף את הוריו במבוכותיו, ובפרט אם הוריו מרגישים שיש איזה דבר המעיק על הבן ואינו מגלה להם זאת, שיש להם צער מזה. [ילקו”י כאו”א פ”ב סעיף לא]. 

לב. מי שאמר לו אביו שילך אל מחוץ לעיר כדי להביא לו איזה דבר לצורכו, ואמר לו שאין לו רשות לעשות שום מלאכה או עסק לעצמו או לזולתו עד שיביא לו את אותו דבר. ובדרכו נכנס לאכול ולשתות, ורק אחר כך הביא לו את אותו דבר שביקש, אין זה נחשב כעבר על ציווי אביו. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ב’ סעיף לב מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד רלג].

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן

סימן רמ – הלכות כיבוד אב ואם – פרק א – גדרי המצוה


א. נאמר בתורה (שמות כ, יב): “כבד את אביך ואת אמך”. והיא מצות עשה מן התורה לכבד את אביו ואת אמו. וצריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם, ששקל הכתוב אותם ככבוד המקום ומוראו. ואמרו חכמים שלשה שותפים יש לו לאדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ולכן חיוב גדול על כל אחד לקבוע שיעור בהלכות אלה ולהיות בקי בהם, לגודל חומרת המצוה. [ובפרט תלמידים צעירים צריכים ללמוד הלכות אלה קודם צאתם לחופשת “בין הזמנים”]. [ילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פרק א’ ס”א]. 

ב. אין גבול למצות כיבוד אב ואם, שהיא מצוה יקרה, וכל המרבה לכבד את הוריו הרי זה משובח. והמקיים מצות כיבוד אב ואם זוכה לאריכות ימים ושנים בעולם הזה ובעולם הבא, לעושר ולהצלחה בשאר עניניו. ויזכה שבניו ובנותיו יכבדו אותו וייראו ממנו גם לעת זקנותו. והמקיים מצוה זו בארץ ישראל שכרו גדול יותר מן המקיימה בחוץ לארץ. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פרק א ס”ב עמוד צב, ובמהדו’ תשס”ה עמ’ מט]. 

ג. נאמר בזוהר הקדוש: צריך שכל אחד יטע בלבו לאהוב את הוריו כגופו. ע”כ. ויכבדם מתוך הוקרה והערכה לאיזו מעלה טובה שיש בהם. וכאשר הוריו ישלחו אותו לאיזו שליחות, יעשה זאת בזריזות ובשמחה. וראוי שיהיה ניכר שעושה כן לשם מצות כיבוד אב ואם. ויצוה לילדיו שיקבלו את הוריו והורי אשתו בשמחה ובסבר פנים יפות. וכשם שמתן שכרה של מצוה זו מרובה כך עונשה מרובה. והמצער את אביו או אמו גורם לסלק ממנו השכינה וגזרות קשות באות עליו, ולוקה ביסורין. ואף אם תשחק לו השעה כאן בעולם הזה, יפרעו ממנו לעולם הבא. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם פרק א’ ס”ג שם עמ’ קא].

ד. מי שאין לו אב ואם יקיים מצות כיבוד במה שמכבדם לאחר מותם. וראוי גם שיכבד זקנים ותלמידי חכמים, או אחיו הגדול, כענין שהיה לו לכבד את אביו ואמו. וכן יכבד את השבת בכסות נקיה, ויעשה ספרים יפים בתיקון יפה. וגם יכבד את רבותיו, ויירא מהם ומהחכמים, כענין כיבוד אב ואם ומורא אב ואם, ויכבד את הגדולים ויירא מהם, ומעלים עליו כאילו קיים כיבוד ומורא אב ואם. וישתדל להוכיח לבני אדם שיש להם אב ואם ואינם מכבדים אותם כראוי, ועל ידי זה הרי הוא כאילו מקיים מצות כיבוד אב ואם. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם פרק א’ ס”ד מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד קט, ובמהדו’ תשס”ה עמו’ סה]. 

ה. כל דיני כיבוד אב ואם איש ואשה שוין בהם, וכן אין חילוק בין אב לאם, ובכל מקום שהוזכר חיוב ביחס לאב הדין כן גם באם, וכן להיפך, שהרי אב ואם הושוו הן לענין כבוד והן לענין מורא. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם, פרק א’ ס”ה מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד קיא]. 

ו. אע”פ שמצות כיבוד אב ואם היא מצוה יקרה שצריך ליזהר בה מאד, מכל מקום אין בית דין כופין על מצוה זו, משום שכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין כופין עליה. (חולין קי:). ויש אומרים דמכל מקום אם הבית דין רוצים לכופם הרשות בידם, רק שאינם מוזהרים לכופם, ויש אומרים שאף אין רשות לבית-דין לכופם על מצות כיבוד אב ואם. אך לכפות בדברים לכל הדעות רשאים. [ילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם פרק א’ ס”ו]. 

ז. ומכל מקום בן שמבזה את אביו או את אמו, ויש להם קלון מכך, מצוה על הבית-דין להוכיחו ולכופו על כך. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פרק א’ ס”ז עמוד קיט]. 

ח. אף על פי שאין כופין על מצות כיבוד אב ואם, מכל מקום אם האב לקח הלואה בחייו, ונפטר, מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם מן הקרקעות שהניח להם אביהם בירושה, וכופין אותם לכך. ואף שחיוב כיבוד אב ואם הוא משל אב ולא משל בן, והרי הבנים זכו בירושה ונעשה ממונם, עם כל זה מצוה עליהם לפרוע את חוב אביהם, אבל אם הניח להם אביהם מטלטלין, מעיקר הדין אין בית דין כופין אותם לפרוע חוב אביהם מן המטלטלין, ורק משום מצוה נכון שהיתומים יפרעו חוב אביהם גם מן המטלטלין. אולם הגאונים תיקנו שיהיה בעל חוב גובה מהיורשים גם מן המטלטלין שהניח להם אביהם, הילכך האידנא כופין את היורשים לפרוע חובות אביהם, אפילו היא מלוה בעל פה אף מן המטלטלין שהניח אביהם, אפילו קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב דאקני. [ילקו”י שם פ”א ס”ח]. 

ט. אם האב לקח הלואה בריבית שלא בדרך היתר, אין הבנים צריכים לפרוע ריבית זו. וכן הניח להם אביהם בירושה מעות של רבית, אע”פ שהם יודעים שהן של רבית אינם חייבים להחזירן. אבל אם הניח להם פרה או טלית של רבית, וכל דבר המסויים, ועשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם. שכיון שהוא דבר מסויים וניכר וידוע שהוא בא מאיסור של רבית, חייבים להחזיר כדי שלא יהיה נזכר אביהם לקלון. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פ”א ס”ט עמוד קכד, ובמהדו’ תשס”ה עמ’ עד]. 

י. המקיים מצות כיבוד אב ואם אינו מברך על מצוה זו, מכמה טעמים, ומהם: שלא תיקנו ברכה על מצוות שהשכל מחייב אותן. או שהם בכלל מצוות שבין אדם לחבירו. או מפני שאפשר שהמצוה לא תתקיים, שהרי אב שמחל על כבודו כבודו מחול. וכן לא תיקנו ברכה על מצוות שחייבים בהם תמיד בלא הפסק. [ועוד טעמים]. [ילקו”י כיבוד או”א פ”א ס”י]. 

יא. יש אומרים שמצות כיבוד אב ואם נחשבת בכלל המצוות שבין אדם למקום, ויש אומרים שהיא גם בכלל המצוות שבין אדם לחבירו, וכן עיקר לדינא. ויש בזה כמה נפקא מינה לדינא. [ילקו”י הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פ”א סי”א עמ’ קנא. ובמהדו’ תשס”ה עמ’ צ]. 

יב. יש אומרים שאם אדם עבר על מצות כיבוד אב ואם [באופן דבזה שלא כיבדם לא גרם להם צער וביזוי] מלבד מה שמתוודה על כך ביום הכפורים צריך גם לבקש מהם סליחה ומחילה בערב יום הכפורים, ככל המצוות שבין אדם לחבירו שאין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. ויש חולקים ואומרים דמצוה זו היא בכלל מצוות שבין אדם למקום ויום הכפורים ותשובה מכפרת גם בלי שיבקש מהם מחילה וסליחה. והעיקר כסברא ראשונה. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פרק א’ סי”ב, ובמהדורת תשס”ה עמוד ק’]. 

יג. המקיים מצות כיבוד אב ואם יש אומרים שאינו צריך לכוין לשם מצוה, דאף דקיימא לן דמצוות צריכות כוונה, מכל מקום במצוות שבין אדם לחבירו מצוות אינן צריכות כוונה. ויש חולקים ואומרים שמצות כיבוד אב ואם היא גם מצוה שבין אדם למקום, וצריך לכוין בה לשם מצוה. וכיון שכאן אפשר להחמיר בנקל, טוב ונכון לכוין בעת שמקיים מצות כיבוד אב ואם, שעושה כן לשם מצוה. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם פ”א סי”ג]. 

יד. הנמצא במקום שיש בו ריח רע, ונזדמן לידו לקיים מצות כיבוד אב ואם, יקיים המצוה בלא כוונה, מאחר שאי אפשר לכוין לשם מצוה במקומות המטונפים, ובפרט שיש אומרים דמצות כיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם לחבירו שאין צריך לכוין בה לשם מצוה. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פ”א סי”ד עמוד קע. ובמהדו’ תשס”ה עמ’ קב]. 

טו. הרוצה לכבד את אביו ואת אמו לפי האמת, יעסוק בתורה ובמעשים טובים, וינהג בישרות, שזהו הכבוד הגדול לאבות, שאומרים הבריות, אשרי לאב ואם שגידלו בן כזה. אבל אם אין הבן הולך בדרך הישר, הרי אבותיו ישאו חרפה עליו, והוא מבייש אותם בבושה שאין גדולה הימנה. ויזהר מלהתקוטט עם בני אדם, כדי שלא יבזו את הוריו. [ילקו”י על הלכות כיבוד אב ואם מהדורת תשס”א, פרק א’ סט”ו עמוד קעד, ובמהדורת תשס”ה עמוד קה].

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן

סימן רג-רלט – הלכות נדרים ושבועות


א. אמרו חז”ל (נדרים כב.) כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע, שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. איחר אדם לשלם את נדרו, בשמים פותחים את פנקסו ומדקדקים אחר מעשיו. (ירושלמי פ”ק דנדרים ה”א). ואמרו עוד (נדרים כב.) הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות, והמקיימו ואינו משתדל להתיר נדרו, כאילו הקריב עליה קרבן, שחייב משום שחוטי חוץ. כי עליו להשתדל להתיר את נדרו. ומכל מקום נדרי צדקה מצוה לקיימם, ולא ישאל התרה עליהם אלא מדוחק. (שלחן ערוך סי’ רג ס”ג). ואפילו נדרי צדקה לכתחלה לא ידור, אלא רק אם ישנם בידו יתן לעניים מיד, ואם פוסקים צדקה ברבים, כגון שעושים מגבית בבית הכנסת לטובת איזו ישיבה, וצריך שיפסוק עמהם, יאמר “בלי נדר”. [שלחן ערוך שם סעיף ד. ועיין בחידושי הרשב”א חולין ב. סוף ד”ה ור’ יהודה, שנדר לעניים מצוה וחובה הוא.  ונראה  שאם הוא רואה את עצמו מתרשל לתת צדקה כראוי, טוב שיהיה נודר לצדקה, לזרז עצמו, וכמו שאמר דוד נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. וכן כתב בשו”ת הרדב”ז ח”ג סי’ תמא. ע”ש]. ומכל מקום בעת צרה מותר לידור, שנאמר וידר יעקב נדר לאמר, מאי לאמר, לאמר לדורות, שיהיו נודרים בעת צרתם. (בראשית רבה פרשה ע סי’ א. וכן פסק מרן בש”ע סי’ רג ס”ה). 

ב. בדין הנודר בעת צרה להפריש מעשר וצדקה מן הריוח שירויח לפרנסתו, ונהג כן שנים רבות, והן עתה שנתרבו בני ביתו ונתמעטו רווחיו והכנסותיו, רוצה לעשות התרה, אפשר להקל לו על ידי התרה, דאתי דיבור ומבטל דיבור. וכן מי שנהג להפריש מעשר כספים מכל רווחיו, ולתת אותם לעניים ולישיבות קדושות, ולא נהג עד היום לנכות פרנסת בניו ובנותיו הגדולים, ועתה שעתו דחוקה, רשאי לנהוג לנכות ממעות מעשר של הריוח או מן המשכורת שיבואו לו מכאן ולהבא, לצורך פרנסת בניו ובנותיו הגדולים יותר על שש שנים, ולימודם, שמכיון שהחיוב מן הריוח הזה עדיין לא בא, הרי זה כמקדיש דבר שלא בא לעולם שאינו קדוש. ועל הצד היותר טוב אם ירצה יעשה התרה על המנהג שנהג ולא אמר בפירוש בלי נדר. [יביע אומר ח”י בהערות לרב פעלים ח”א חיו”ד סי’ מה. דף שכז טור א’. ודף שכח טור א. וע”ע ביביע אומר ח”ח (חיו”ד סימן כ) בענין נדר בעת צרה, והעלה להקל במקום צורך ע”י התרה].

ג. הנודר בעת צרה יש אומרים שאין להתיר נדרו אלא לצורך מצוה, או לצורך גדול. ואם יש ספק בלשון הנדר אם חל בכלל, יכולים להתירו. 

ד. הנודר לצדקה בעת צרה, טוב שיאמר שלש פעמים אלהא דמאיר ענני. וראויה זכותו של התנא הקדוש רבי מאיר להגן עליו להושיעו מכל צרה וצוקה. (ואף בסליחות יאמרו “עננו אלהא דמאיר עננו”, ולא יאמרו אלהא דרבי מאיר). [ילקו”י תפלה כרך ב’ עמוד תרכדג].

ה. מי שנדר בעת צרה, אלא שהיה הנדר בלשון שבועה, כגון שהאשה נדרה בשעה שבנה היה חולה מאד, בזו הלשון: “אני נודרת שאם בני יקום מחוליו ויבריא, אסלק מביתי את הטלויזיה שנמצאת בביתי”. ותלי”ת קם הבן מחוליו והבריא לגמרי, ובעלה של האשה שהוא רגזן ועצבני אינו מסכים לסלק הטלויזיה, באומרו שהרופאים יעצוהו להכניס את הטלויזיה, ולהקשיב לחדשות ושאר תכניות שאין בהם משום פריצות, כדי שינוח מעוצבו ומרוגזו, ואם תסולק הטלויזיא יחזור לסורו להתפרץ נגד אשתו, ונמצא שלום הבית בטל. מעיקר הדין אפשר להתיר את הנדר של האשה הנ”ל, על ידי שאלת חכם, כדי לשמור על שלום הבית. [יביע אומר ח”ח חיו”ד סי’ כ. ושם האריך בדין נדר שנאמר בלשון שבועה, שיש מקום לסמוך על דעת הרבה ראשונים שכתבו להקל, וכ”פ מרן הש”ע, וכ”פ המהריט”ץ ח”א (סי’ מה) שנדר הנאמר בלשון שבועה אין בו ממש כלל, ולא מהני מידי. ולכן אף כאן מעיקר הדין יש להתיר, ושוב דן בענין נדר בעת צרה, והביא מ”ש מהרלנ”ח (ס”ס ג) שכל שיש ספק בעיקר הנדר אם חל, יש להתירו לכתחלה גם כשנידר בעת צרה. וכ”כ עוד אחרונים. וה”ה כאן שיש להתיר הנדר ע”י שאלת חכם, כדי שלא יקילו ראשם בנדרים. ולכן יש להתיר הנדר של האשה, ומה גם שהיא חשובה כאנוסה במה שאינה יכולה לקיים נדרה, הילכך אע”פ שנדרה בעת צרה יכולים להתיר את נדרה, אשר נדרה].

ו. נדר נקרא באופן שאוסר החפץ עליו, כגון הנודר על החפץ בלשון הקדש או קרבן, שאומר קונם (או “קרבן”) החפץ הזה או המאכל הזה עלי. אבל האומר אני נודר לאכול או שלא לאכול, אינו נחשב נדר מן הדין. ומכל מקום האומר כן צריך התרה אצל חכם, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

ז. הנודר לעלות לארץ ישראל (לבקר), נחשב כנדרי הרשות, ויש לו התרה. שאין המצוה לעלות לארץ ישראל (על מנת לחזור לחוץ לארץ), אלא להתיישב בה, שנאמר וירשתם אותה וישבתם בה. אבל הנודר “לדור” בארץ ישראל, אין להתיר לו את נדרו אלא אם כן הוא אנוס שאינו יכול לקיים את נדרו, וכדין נדרי מצוה שאין להתירם אלא מדוחק.

ח. במה דברים אמורים כשנדר לדור בארץ ישראל בלשון נדר, כגון קונם פירות אלו עלי אם לא אעלה ואדור בארץ ישראל, אבל אם אמר אני נודר לדור בארץ ישראל, אין זה לשון נדר. ויכול להתיר נדרו כרגיל.

ט. האומר פירות אלו אסורים עלי כמו בשר חזיר, או כבשר נבלות וטרפות, מן הדין הוא מותר בפירות ההם, כי מן התורה אין הנדר נתפס אלא אם התפיסו בדבר הנדור, ולא בהתפיסו בדבר האסור מצד עצמו. ולכן אם הוא תלמיד חכם אינו צריך התרה כלל. אבל אם הוא סתם אדם שאמר כן מצריכים אותו התרה, ומחמירים עליו לפתוח לו פתח להתיר לו את נדרו, כדי שלא ינהג קלות ראש בנדרים.

י. הנשבע “בכתב”, ולא ביטא בשפתיו, כגון שכתב: “שבועה שאעשה כך, או שלא אעשה כך”, אין זו שבועה כלל, שכך נאמר נפש כי תשבע לבטא בשפתים. (וע’ שבועות כו:). וכן דעת מרן ורוב הפוסקים. וכל שכן אם אדם אחר כתב כן בלשון שבועה, והוא רק חתם, שאין כאן שבועה כלל. ואינו צריך התרה כלל. [יביע אומר חלק י’ בהערות לרב פעלים סימן לד (שאלה ב) בדין שבועה בכתב, הליכות עולם חלק ח עמוד נו והלאה].

יא. אין מתירים הנדר עד שיחול. כיצד, הרי שנשבע או נדר שלא יאכל בשר שלשים יום מיום ראש חודש אייר והלאה, וניחם, אינו נשאל לחכם להתיר לו, עד שיכנס ראש חודש אייר. והוא הדין למי שמנדה את עצמו על תנאי, שאין מתירים לו הנידוי עד שיחול נידויו. אבל הבעל מיפר נדרי אשתו מיד ואין צריך שיחול הנדר. והמנדה עצמו בעולם הבא אם יעשה כך וכך, אין לו התרה, עד לאחר מותו, שאז יתפללו עליו אנשים הראויים, שתקובל תפלתם בענין זה.

יב. ומיהו נדר ממש התלוי בימים ובזמן, העיקר להלכה כדעת מרן שאי אפשר להתירו קודם שהנדר חל, שאף בנדר התלוי בזמן צריך להמתין מלהתירו עד שיחול הנדר.

יג. הנוהג להחמיר על עצמו להתענות בערב ראש חודש או בימי השובבי”ם, או ערב ראש השנה, וקודם שנהג כן לא אמר בפירוש שמנהגו להתענות הוא “בלי נדר”, ורוצה לבטל את מנהגו הטוב לגמרי, מפני חולשת גופו, צריך לעשות התרה, ויפתח בחרטה על שלא אמר בפירוש שהוא נוהג כן “בלי נדר”, ויתירו לו. ויכול לעשות התרה אף קודם ערב ראש השנה, אע”פ שאין מתירין את הנדר עד שיחול. שהרי אין זה נדר מן התורה, וזמן ממילא קאתי. והוא הדין למנהג תענית ביום פטירת אב ואם, וכל כיוצא בזה. [יבי”א חלק א’ חיו”ד סי’ טז]. אבל אם אינו רוצה לבטל מנהגו לגמרי, אלא שאירע לו מקרה של חולי, שלא יוכל להתענות, וחושב לחזור אחר כך למנהגו הטוב, אינו צריך לעשות התרה, כיון שאינו מבטל  מנהגו  לגמרי. וכן כל כיוצא בזה. ויש שמקילים בכל ענין, מפני שסומכים על ההתרה שעושים בערב ראש השנה ובערב יום הכפורים. ויש להם על מה שיסמוכו.

יד. בתענית צבור שהוא מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, וכן יחיד שקיבל עליו תענית מעמוד השחר עד צאת הכוכבים, שמותר לו לאכול ולשתות בלילה שלפני התענית כל זמן שהוא ער, עד שעת עלות השחר, מכל מקום אם ישן שינת קבע, והתעורר, אסור לו לאכול ולשתות אף על פי שהוא עדיין לילה, אלא אם כן עשה תנאי לפני השינה, שאם יקום קודם עלות השחר יהיה רשאי לאכול ולשתות כרצונו, שאז כיון שהתנה הרי לא הסיח דעתו מאכילה ושתיה, ורשאי לאכול או לשתות קודם עלות השחר. ולדעת הזוהר הקדוש ורבותינו המקובלים, אסור לאדם לאכול בקומו משנתו, אפילו אם בא לאכול קודם עלות השחר, ורק לשתות מים, או קפה, או תה, מותר לו. ולפי זה המתענה בערב ראש השנה אסור לו לאכול קודם עלות השחר, ואין מועיל לזה שום תנאי. ונכון להחמיר בכל השנה שלא לאכול בקומו משנתו קודם עלות השחר. ואם נוהג להתענות בערב ראש השנה, והתענית קשה לו ביותר אם לא יאכל קודם עלות השחר, ולכן רוצה לבטל מנהגו לגמרי, או לנהוג קולא בדבר, מוטב שיעשה התרה על מנהגו להתענות בערב ראש השנה, שהרי אין תענית זו אלא משנת חכמים ומנהג בעלמא. [ילקוט יוסף מועדים (עמוד כ’). ילקו”י תפלה כרך א’ (מהדורת תשס”ד עמ’ קכח). הליכות עולם ח”ב עמוד רכג].

טו. יחיד שרוצה לקבל תענית עליו, צריך שיקבל התענית מבעוד יום, ולכתחלה יקבלנה בסוף תפלת מנחה, ואם שכח אז לקבל התענית, יכול לקבלו אפילו אחר שקיעת החמה בתוך שיעור שלשת רבעי מיל, דהיינו בתוך שלש עשרה דקות וחצי, שאז יש ספק ספיקא שנחשב עדיין ליום.

טז. הנשבע לבטל מצוה דרבנן, כגון שלא לשמוע מגילה בפורים, או שלא להדליק נרות חנוכה, השבועה חלה, וצריך לשאול לחכם ולעשות התרה כדי לקיים המצוה. אבל הנשבע לבטל מצות עשה מן התורה, כגון שלא לאכול מצה בליל פסח, ושלא לאכול בסוכה בליל החג, אין שבועה חלה עליו, שכבר מושבע ועומד מהר סיני לקיים המצוות. והנשבע שלא יעשה איזה ענין, ונתכוון בלבו רק על אותו יום, אם תלמיד חכם הוא, נאמן, ואין צריך לשאול על שבועתו להתירו בשאר ימים. ואם הוא סתם אדם צריך התרה לשאר ימים.

יז. אין נדר חל על נדר, כיצד, הרי שאמר קונם עלי ככר זה, קונם עלי ככר זה, ואכלו, אינו חייב אלא אחת. וכל שכן שאין שבועה חלה על שבועה, כיצד, הרי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה, שבועה שלא אוכל ככר זה, אין שבועה שניה חלה עליו, שכבר מושבע ועומד הוא. ומכל מקום אם עשה התרה על שבועתו ראשונה, חלה השבועה השניה, וצריך התרה פעם נוספת. אבל האומר הריני נזיר שלשים יום, הריני נזיר שלשים יום, חלה עליו גם הנזירות השניה, וחייב לנהוג שתי נזירות. [ש”ע סימן רלט סעיף יב, יג, טו. וראה בשו”ת יביע אומר ח”י חיו”ד סי’ טו. ושם העיר על הרב בן איש חי שנה ב’ פר’ ראה סעיף כג, שהם היפך פסק מרן הש”ע ביו”ד (סי’ רלט סעיף טו), וכתב ליישב דברי הרב בן איש חי, ואעפ”כ העלה שהעיקר כמ”ש מרן הש”ע שאין נדר חל על נדר].

יח. מצד הדין די שיאמרו לנודר או לנשבע, פעם אחת, “מותר לך”, אבל המנהג לומר שלש פעמים “מותר לך”, לחזק הענין. ונוהגים לומר, מותר לך, מחול לך, שרוי לך. (ג’ פעמים). [ראה בילקוט יוסף על הלכות ערלה פרק יא הערה יב, במהדורת תשס”ה עמוד שפד].

יט. התרת נדרים צריכה להיות על ידי שלשה אנשים שהם בני תורה, שמבינים מה שלומדים עמהם, ויכולים לצרף עמהם מי שמלאו לו י”ג שנים ויום אחד, ואפילו לא נבדק אם יש לו שתי שערות, שחזקה שכל שהגיע לכלל שנים, הגיע לכלל סימני בגרות. ויכולים להתיר הנדר אפילו בשבת, אם הוא לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול או להתבטל משאר עונג שבת. ויכולים להתיר הנדר אף מעומד, ואפילו בלילה, ואפילו בקרובים. (ש”ע סי’ רכח ס”ג). ואין לאדם להתיר נדר לכתחלה, ואפילו להצטרף לשלשה אנשים, במקום רבו או במקום שיש מי שגדול ממנו בחכמה, אלא אם כן נתנו לו רשות. [שם סעיף ב ובש”ך שם].

כ. הנודר נדר או הנשבע שבועה צריך לבוא בעצמו לפני האנשים המתירים לו, ואין להתיר לו כשאינו בא בעצמו לפניהם, אלא עושה שליח במקומו. אבל רשאים להתיר על ידי מתורגמן, במעמד הנודר. ומכל מקום על מנהג טוב שנהג ולא אמר “בלי נדר”, שאינו יכול לבטל מנהגו אלא על ידי התרה, מותר לעשות שליח, ויתירו לו אפילו שלא בפניו, שכיון שאין צורך בהתרה זו אלא מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא.

כא. קודם שיתירו לו את נדרו, צריך שיפרט את הנדר והסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט הנדר, והתירו לו, אין התרתם התרה. ומכל מקום אם פירט הנדר לאיש אחד מן המתירים, די בזה. וכל זה הצריכו חכמים כדי שלא להכשל להתיר נדר של איסור, אפילו אינו אלא איסור מדרבנן, כגון שנדר או נשבע שלא לשחק בקוביא, ואף בדיעבד אם התירו לו נדר של איסור אין התרתם התרה. [מרן בש”ע סי’ רכח סעיף יד, וטו, ויסודו על פי הירושלמי הובא בתוס’ גיטין לה: ד”ה קסבר].

כב. חרם ונידוי שהטילו הקהל, על העובר על תקנתם, אפילו אמרו על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש, יש להם התרה, ואין צורך לפתח וחרטה. ומתירים החרם והנידוי בעצמם. ואפילו לא בטלה הסיבה שבגללה החרימו, אם רצו אחר כך להתיר החרם והנידוי, מתירים. ואפילו בתוך הזמן שקבעו להמשך תקנתם, ואפילו אם עדיין לא חל החרם יכולים להתיר. והסכמה שנעשית על ידי גאוני הדורות הקודמים, ורואים עתה שלא פשטה התקנה ההיא, יכולים בית דין להתיר אותה, ואפילו בית הדין שגזר עליה היו גדולים בחכמה ובמנין, מבית הדין שבזמן הזה.

כג. ת”ח דרשן שנשאו לבו למלוך במקומו של הרב המרא דאתרא, ודרש בבית הכנסת בשבת הגדול במקומו של הרב מרא דאתרא, ועוד העיז פניו לקבל מינוי במקום המרא דאתרא “אב בית דין” מאת ועד הקהלה, שהם אנשים מחללי שבת בפרהסיא, ומכשילי הרבים באיסור נבלות וטרפות בבית החולים הישראלי שתחת חסותם, ואשר הדיחו את המרא דאתרא ממשרתו בגלל עומדו בפרץ להסיר המכשול מקרב עמו, והלה בקבלו את המינוי נשאו לבו לסדר גטין וקידושין מבלי שיוסמך לכך, והוא צורתא דשמעתתא לא גמר, ומרעה אל רעה יצא. וגדול עונו מנשוא. ומן הדין היה חייב נידוי על פי ההלכה, ויכון עליו מה שאמרו חז”ל: המורה הלכה במקום רבו חייב מיתה, ודינו מסור לשמים. [יביע אומר חלק ט חלק יורה דעה סימן כז עמוד שכב].

כד. מותר לנסוע או לדור בספרד, ואף שלפי מה שנשמע יש חרם קדמונים, שאחר גירוש היהודים מספרד, אסור ליהודי להתגורר שם, מכל מקום אין יסוד ברור לשמועה זו, ויש ספק ספיקא להקל, שמא לא גזרו חרם כלל, ואם תמצא לומר שגזרו, שמא לא החרימו אלא על עצמם שלא לשוב לספרד, ולא על כל יהודי העולם. ועל כל פנים מותר לבקר שם לסחורה וכיו”ב, שיש עוד ספק נוסף, דשמא לא גזרו אלא על הבא להשתקע שם, ומדברי כמה אחרונים נראה שלא היה שם חרם כלל. וכן עיקר להקל. [יביע אומר ח”ז חיו”ד סימן יד].

כה. אף שאין איסור שבועה לומר “בחיי נפשי” או “בכותל המערבי” וכדומה, מכל מקום ראוי להזהר שלא לומר כן. שהנפש היא חלק אלוה ממעל והרי הוא כנשבע בשם ה’. וכן יש להזהר שלא ישבע “בחיי אבי” או “בחיי אמי”, או במנוחתם, שהוא בכלל כבד את אביך ואת אמך. וכן יש להזהר שלא ישבע בנשמת הוריו אפילו בשבועת אמת. וכן לא    ישבע בחיי בניו. ובלאו הכי יש להזהר מלהשבע אפילו על דבר אמת, ואפילו אם נשבע על דבר ומקיימו. [ילקו”י על הלכות בית כנסת ח”ב עמוד שלה].

כו. תקיעת כף דינה כשבועה ויש לה התרה. ולכן החתן שמשביעים אותו בתקיעת כף לקיים כל תנאי הכתובה, אם ירצו בית דין ויראו לנכון להתיר לו תנאי מתנאי הכתובה, יעשו לו התרה לשבועתו תחלה ואחר כך יתירו לו.

כז. מי שנשבע שלא ידבר עם חבירו, יכול לכתוב כל מה שרוצה לדבר עם חבירו, והלה יקרא מן הכתב, כי אין הכתיבה בלשון “דיבור”, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. 

כח. הבעל יכול להפר נדרי אשתו בדברים שיש בהם משום עינוי נפש, כגון שנדרה או נשבעה שלא לאכול אפילו רק ממין אחד של פירות, בין שהוא מאכל טוב, בין שהוא מאכל רע לבריאות. וכן אם נדרה או נשבעה שלא תתרחץ ולא תתקשט, או שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה. ואין הבעל יכול להפר בכל אלו אלא רק ביום שמעו. ולא כל משך מעת לעת, אלא אם שמע סמוך לחשכה, ושתק ולא היפר לה, ואחר כך חשכה, שוב אינו מיפר לה. אלא אם רוצה לבטל את נדרה ושבועתה עליה לגשת אצל רב שיעשה פתח וחרטה לנדרה או לשבועתה ויתיר לה. 

כט. יהודי שחלה ואושפז בבית החולים, והמאכלים שם בהשגחת הרבנות הראשית, ואינם בהשגחת בית דין צדק של הקהלה החרדית, שהכשרות שם בהידור רב, והוא מעודו נהג לאכול רק מהשגחת בד”צ, מותר לו בבית החולים לאכול מהמאכלים שמגישים לו, בלי התרת נדרים. [יביע אומר חלק י חיו”ד סימן כ’ עמוד רלא]. 

ל. אשה הרוצה להקל ולהשתמש באיזה סוג מסויים של הכשר שיצא שמו לטובה, ובעלה רוצה שתחמיר ותרכוש רק מוצרים של הכשר מסויים, אינו יכול לכופה על כך, ואם ירצה יחמיר על עצמו בלבד. ואם אין הבעל יכול להמשיך בחומרותיו כאשר אשתו אינה רוצה לקבלם, ואינו יכול להשפיע עליה בדרכי נועם ושלום, יעשה התרה על שלא אמר בלי נדר, וינהג גם הוא כפי עיקר הדין, שגדול השלום.

לא. מותר להצהיר ב”הן צדק” כפי שנהוג בבתי משפט, ואין בזה שום חומר איסור שבועה, ואין צריך לכוין להדיא שלא יהיה לשם שבועה, שהרי לפי הנהוג השופט של הערכאות דורש ממנו תחלה להשבע, ואחרי שעונה שאיננו יכול להישבע להיותו דתי אומר שיצהיר בהן צדק, ואין לך מפרש להדיא שלא לשם שבועה גדול מזה. ואף אם נאמר שהערכאות מקבלים זאת כשבועה, לא חיישינן להו, ולא דמי לכינויין אליבא דרבי יוחנן דלשון נכרים הן, דשאני הכא שאינו מכוין לשבועה, ומבואר שם בתוספות דבעינן שיבין שהוא לשון נדר. [יביע אומר חלק א’ חלק יורה דעה סימן יז].

לב. בת ישראל שהצריכוה להשבע ב”הן צדק” שהיא דתיה כדי להיפטר מגיוס לצבא או לשירות לאומי, אף שאינה מקפדת כל כך בשמירת המצוות מותר לה להשבע ב”הן צדק” כדי להפטר מגיוס לצבא, ואין להתחסד בזה.

לג. אם נדר נדר שאם יתרפא החולה מחוליו יביאו לו כבש וישחטוהו בשביל לתת בשרו לעניים, והחולה נפטר, פטור מלקיים את הנדר.

לד. מי שהדיר את חבירו מלקרוא בספריו, מאחר והספרים מתקלקלים בעת העיון בהם, אסור לו לקרוא בספר אף בהרהור.

לה. קטן אין נדריו נדרים כלל, ואפילו למד ויודע ענין נדרים. וגוערין בקטנים שלא לנדור ושלא ילמדו לשונם בנדרים ושבועות. ואם הוא דבר קטן וקל שאין בו עינוי נפש, אומרים להם שיעמדו בנדרם ובשבועתם, כדי שלא ירגילו עצמם בזה. [ילקו”י דיני חינוך קטן עמוד רפד].

לו. ומכל מקום מופלא הסמוך לאיש, דהיינו קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, שנדרו או נשבעו, יש לבדוק אותם, אם יודעים לשם מי נדרו או נשבעו, הרי נדריהם נדר ושבועתם שבועה, אף על פי שלא הביאו ב’ שערות. ויכולים להשאל על נדרם ושבועתם, ומתירים להם נדרם ושבועתם, כמו שמתירים לאיש גדול. ואמנם אם למד פרשת נדרים ושבועות חשוב כיודע ואינו צריך בדיקה. ואמנם קודם שהבן יגיע לשתים עשרה שנה ויום אחד, או טרם שהבת הגיעה לאחת עשרה שנה ויום אחד, אם נדרו או נשבעו אין בדבריהם כלום, אפילו אם הם חריפים בשכלם. [ואמנם כדי שלא ירגילו הקטנים את עצמם לנדור, ראוי לחנכם כנז’ בסעיף א’]. [ילקו”י דיני חינוך קטן עמוד רפה. יביע אומר חלק י’ בהערות לרב פעלים, ח”א חיו”ד סימן לח, דף שכז טור א’ אות כח]. 

לז. קטן וקטנה [בגיל שתים עשרה לזכר, ואחת עשרה לנקבה] שנדרו ונבדקו שיודעים למי נדרו, שנדרם נדר, יש אומרים שאף יכולים להתיר להם את הנדר, ואין צריך להמתין להתיר להם הנדר עד שיגדלו. ויש חולקים ואומרים שאי אפשר להתיר להם את הנדר עד שיגדלו, כיון שאין חרטתם חרטה, ורק לענין נדר ריבתה התורה שנדרם נדר. אבל לא להתרה. [ילקו”י דיני חינוך קטן עמוד רפז]. 

לח. משהגיע הבן לשלש עשרה שנה ויום אחד, והבת לשתים עשרה שנה ויום אחד, ונדרו או  נשבעו,  אף על פי שאינם יודעים למי נדרו ונשבעו, נדריהם נדר ושבועתם שבועה, אף על פי שלא הביאו שתי שערות. [ילקו”י דיני חינוך קטן עמוד רפז]. 

לט. נער בן י”ב שנה ויום אחד שנדר להכניס ספר תורה לבית הכנסת, ומבין את משמעות נדרו, אף על פי שהוא מחוייב לקיים את נדרו, מכל מקום טוב שימתין מלקיים את הנדר עד שישלים את שנתו, וימלאו לו י”ג שנים ויום אחד, שאז יקיים גם את מצות כתיבת ספר תורה. וכל מי שזוכה לכתוב ספר תורה, בעצמו או בשליחותו, נכון שלא לכתוב על הספר תורה בלשון הקדש, אלא בלשון הפקדה. דהיינו, שספר תורה זה שייך עדיין לתורם, אך הוא מופקד למשמרת בבית כנסת פלוני. [ילקו”י דיני חינוך קטן עמוד רפח]. 

מ. מי שחלם בחלומו שהיה נשבע לשקר, כגון על דבר שיש לו נשבע שאין לו, אין צריך כפרה, אחר שהדבר היה בחלום, ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ולא מצינו בגמרא שחששו לדברי חלומות אלא לגבי נידוהו בחלום, שבזה צריך התרה, והבו דלא להוסיף עלה. [יביע אומר חלק י’ דף שמו סוף טור ב’. ולגבי מי שנדר בחלום דעת הר”ן שא”צ לחוש לזה, וכתב שראה להרשב”א שהצריך התרה]. 

מא. מי שחלם שעשה איסור, אין צריך תיקון, דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. [יביע אומר חלק י’ דף שמו].

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן

סימן קפב – דיני לא ילבש גבר שמלת אשה


א. המעביר שער בית השחי ובית הערוה אפילו במספריים כעין תער, חייב מכת מרדות. במה דברים אמורים במקום שאין מעבירין אותו אלא הנשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים. אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים אם העביר אין מכין אותו, ואף לכתחלה שרי, ואין בזה איסור משום “לא ילבש”. [יחוה דעת חלק ו’ סימן מט עמוד רסג. יביע אומר חלק י’ חיו”ד דף שס טור ב’ אות טז. והביא שם תשו’ הרשב”א להחמיר בזה, אך דייק משאר הפוסקים כמו שנתבאר כאן]. 

ב. מותר להעביר שער שאר האברים במספריים בכל מקום. 

ג. אין להתיר לגבר ללקט שערות לבנות מתוך שערות שחורות, גם בזמן הזה. 

ד. אין חיוב מצד ההלכה לגדל שפם, שאין לחוש בגילוח השפם משום “לא ילבש”. 

ה. בזמן הזה גם האנשים דרכם להסתכל בראי לתקן עצמם ומלבושם, ואין בזה איסור משום “לא ילבש”. ויש להתיר בזה גם לתלמידי חכמים כדי לתקן לבושם. [יחוה דעת חלק ו’ סימן מט עמוד רסב]. 

ו. יש לבטל המנהג שנוהגים בפורים באיזה מקומות, שאיש לובש בגדי אשה או להיפך, שעוברים בזה משום לא ילבש. [יביע אומר ח”ה סי’ יד סק”ג. יחוה דעת חלק ה’ סימן נ’ עמוד רכד]. 

ז. אין ספק שבחורה המתנדבת לשירות לאומי מכניסה עצמה בניסיון גדול בקשר לשמירת התורה והמצוות, ואורח חיים צנועים וטהורים, בהתאם לרוח ישראל סבא. וכבר לימדונו חז”ל לעולם אל יביא אדם את עצמו לניסיון, שהרי אדם גדול [דוד מלך ישראל] הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. ובפרט בזמן הזה שהפרוץ מרובה על העומד. ולכן יש לעשות כל מיני השתדלויות לשכנע את הבנות להמנע מלצאת להתנדבות לשירות לאומי, ולו לתקופה קצרה. [אוצר דינים לאשה ולבת מהדו”ק עמ’ שפד]. 

ח. הדבר ברור שחלילה להתיר לבנות ישראל ללבוש מכנסיים, אפילו אם המכנסים נעשו במיוחד לצורך נשים, ואפילו אם המכנסיים רחבות, שיש בזה משום פריצות ופריצת גדר הצניעות. ואף אם הבנות לובשות אותן כדי להגן מפני הצינה והקור אין להתיר בזה בשום אופן, כי הם בגדי שחץ ופריצות. [יביע אומר ח”ו חלק יורה דעה סימן יד]. ואין להקל בזה גם אם לובשות את המכנסים מתחת לחצאית, שאין זה מן הצניעות להתלבש באופן השונה משאר הנשים החרדות לדבר ה’. ואף שכך היה המנהג אצל יראות ה’ ללבוש מכנסים רחבות מתחת לחצאית ארוכה, כיום יש לנהוג כפי מנהג החרדים לדבר ה’. ובפרט שאותן    הלובשות מכנסים תחת השמלה עושות זאת לשם פריצות, ולא כמו בדורות קודמים. 

ט. בנות הלומדות בבית ספר תיכון [דתי], ובאות בחצאיות קצרות מאד, על המנהל למחות בידן ולגדור פרצה חמורה זו, ולשכנע בכל הדרכים שתבואנה בשמלות ארוכות ובבגדי צניעות ככל בנות ישראל הכשרות. ואם ניסה את כל הדרכים ולא הצליח, ויש חשש שהבנות תעבורנה ללמוד בבית ספר חילוני, יש להעדיף במקרה זה שהבנות תבאונה במכנסים המיוחדות לנשים, מאשר שתבואנה בשמלות קצרות. ואף שגם לבישת מכנסים לנשים הן איסור מוחלט, ואין להורות בזה שום היתר ח”ו, מכל מקום אם הברירה היא בין שמלה קצרה למכנסים, ואין דרך אחרת, ויש חשש שהבנות תלכנה ללמוד אצל החילוניים, יש להעדיף באופן זמני את המכנסים על החצאיות הקצרות, ובכל אופן לא ירפה מנושא זה לשכנע את הבנות ללבוש בגדי צניעות על פי ההלכה, כדרכן של בנות ישראל הצנועות והכשרות. [יביע אומר חלק ו’ חלק יורה דעה סימן יד]. 

י. בית ספר שמחייבים שם את הבנות ללבוש בגדי התעמלות בחצר, או במקום שיש מורים גברים, או אפילו תלמידים בנים, אין לתלמידה להישמע להוראות ההנהלה, ואם מכריחים אותה על כך עליה לעבור לבית ספר אחר, ואין שום היתר לזה, ועל כל מי שבידו להשפיע לבטל הוראה זו תבא עליו ברכה, שדבר זה נוגד את כל כללי הצניעות על פי דעת תורתינו הקדושה. 

יא. מותר לעשות נקבים באזני הבנות כדי ליתן שם עגילים, ואין בזה שום איסור. [ילקו”י דיני חינוך קטן עמוד רפד]. 

יב. איש שיש בו מום או כתמים וצלקות בפניו, עד שהוא מתבייש בפני הבריות, מותר לו גם כן לעשות ניתוח פלסטי על ידי רופא מומחה כנ”ל, לשפר תדמיתו וצורתו. וכל שכן אם דבר זה מפריע לו למצוא עזר כנגדו, ואין בזה חשש איסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה. [יביע אומר חלק ח’ חלק חושן משפט סימן יב. ועיין בתוס’ שבת נ: ובאוצר הגאונים נזיר נח.]. 

יג. אסור למורות ולגננות שביישובי ספר להתאמן ולאחוז בנשק אם יש חשש לייחוד עם קציני הצבא, וכיו”ב. ובפרט אם הקצין ידוע כפרוץ בעריות ואינו שומר על נקיון לשונו. אבל אם בעת האימון הן שומרות בהקפדה על כל כללי הצניעות, ואינן מתייחדות עם איש כלל, מותר להן להתאמן בנשק, כדי להגן על עצמן באותם יישובי ספר שיש בהם חשש לפיקוח נפש. [שו”ת יחוה דעת חלק ה’ סימן נה].

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן

סימן קפא – מהלכות גילוח


א. ישראל המגלח זקנו בתער, אף שהתרו בו, יש להסביר לו פנים ולקרבו לתורה ולמצוות, ולא להרחיקו בשתי ידים, שמאחר והדור פרוץ יש לחשוש שמא יתרחק לגמרי מן הדת. ומה שכתב הרמ”א שמנדין עוברי עבירה, בזמן הזה שרבו הפריצים, יש לקרבם לדרך המלך רק בדרכי שלום, ואם נבדילם מאתנו בחוזקה, בניהם הקטנים מה חטאו. וכל זה באופן שברור שאין כל חשש שילמדו ממעשיהם. אבל אם יש לחוש שיקלקל אחרים, יש להתרחק ממנו. 

ב. ראוי ונכון לחוש ולהחמיר שלא לגלח את הזקן במכונת גילוח דקה, שהיא כמספרים כעין תער, ויש להעדיף להתגלח באמצעות סם [משעי]. וכל איש שיכול לגדל זקנו באופן שלא תגע בו יד, תבא עליו ברכה, אבל למי שאינו יכול לעשות כן, מסיבה של פרנסה, או כדי שלא לעורר מחלוקת בבית, ומגלח זקנו במכונה חשמלית, יש להקל, ובלבד שיזהר שלא יהדק את המכונה אל עור הפנים, כדי שלא יעקר השער משרשו, [באופן שמרגיש בעיקרי השער כשמעביר היד על הפנים מלמטה למעלה], ואז יש לו על מה שיסמוך. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר. וגם אין בזה לא משום הלאו “דלא ילבש גבר שמלת אשה”, ולא משום הלאו “דובחקותיהם לא תלכו”, ולא משום “מראית העין” שיחשדוהו שמתגלח בתער. שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס”ד עמוד תח. יביע אומר ח”ט חלק יורה דעה סימן י, עמוד רפב]. 

ג. מנהג רבותינו ואבותינו הספרדים בדורות הקודמים שלא לגדל פיאות ארוכות בצדעיים, וגם על פי הקבלה אין לזה הכרח לגדל פיאות ארוכות. ואותם אברכים ותלמידי חכמים ספרדים שנוהגים בעצמם לגדל פיאות ארוכות, כדרכם של אחינו האשכנזים, וכן לילדיהם, תבא עליהם ברכת טוב, ואין לחוש בזה ליוהרא. אבל אין זה חיוב מן הדין, אלא ממדת חסידות לשרידים אשר ה’ קורא, אשר כל מעשיהם והתנהגותם בחסידות וביראת שמים. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד רפא].

ד. המקיף את הקטן חייב. והיינו שמגלח בתער את הפאות בלבד, או שגילח את הראש עם הפאות. ויש אומרים שאיסור מקיף הוא גם במספריים כעין תער, ויש לחוש לדבריהם. ואשה אינה במצות הקפת הראש, ויש אומרים שאף על פי כן אסורה להקיף פאת ראש האיש, ואפילו הוא קטן. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד רפג].

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן

סימן קעט – מדיני כישוף


א. יש לאסור להזמין “קוסם” העושה מעשה להטוטים באחיזת עינים על ידי קלות התנועה וזריזות מעשיו, אע”פ שאינו עושה שום פעולה של כישוף. שהוא איסור תורה. ואסור לעשות כן גם לצורך שמחת חתן וכלה או שמחת פורים. ואם הקוסם הוא גוי, מותר לחזות בלהטוטיו. [יביע אומר חלק ה’ חיו”ד סימן יד. יחוה דעת חלק ג’ סימן סח עמוד ריז].

ב. כל דבר שהוא לסימן טוב אין בזה איסור משום ניחוש, ולכן מה שנוהגים לקבוע  איזו שמחה ליום שלישי שנכפל בו כי טוב, אין בזה חשש ניחוש. וכן מה שנוהגים בישיבות הקדושות להתחיל בלימודם בצוותא בראש-חודש אלול או ראש חודש חשון וראש חודש אייר, אין לחוש בזה משום ניחוש, שיש בזה סימן טוב.

ג. מה שנהגו בכמה בתי כנסת להניח שיש הנצחה לעילוי נשמת יקיריהם, וכותבים על השיש: “שיעמוד בתפלה על בני משפחתו”, אין לחשוש בזה משום איסור “ודורש אל המתים”, שרק אם מגמתו וכוונתו אל המתים עצמם שהם יושיעוהו מצרותיו, יש בזה איסור. [ילקוט יוסף חלק ז’ על הלכות אבלות].

ד. אסור לומר: “שחטו תרנגולת זו שקראה כתרנגול”, וכל בר דעת לא ישים לב לדברים אלו, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד שב].

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן