א. סתם יינם של הנוצרים, שהם עובדי עבודה זרה, אסור בהנאה, וגם מגעם ביין שלנו אוסר בהנאה. ואסור למוכרו לגוי או ליתנו במתנה לגוי, אלא ישפכנו לתוך האסלה של בית הכסא. אבל היין של הערבים (ישמעאלים) שאינם עובדי עבודה זרה, ומאמינים בייחוד השם, אינו אסור בהנאה, אלא רק בשתיה, גזרה משום בנותיהם, שהוא איסור חתנות, ואף מגעם ביין שלנו אוסר בשתיה. וכן המנהג. 

ב. ספק סתם יינם, או ספק מגעם ביין שלנו, של ישמעאלים (ערבים) מותר אפילו בשתיה, אבל בספק מגע הנוצרים ביין שלנו יש להחמיר, ואע”פ שהוא ספק דרבנן, מפני חומר האיסור של יין נסך החמירו בו חכמים. 

ג. אף על פי שהלכה רווחת אצלינו שסתם יינם של עכו”ם גם בזמן הזה אסור בהנאה, ואפילו מגעם של הנוצרים ביין שלנו אוסר בהנאה, שכן דעת מרן שקבלנו הוראותיו, מכל מקום אם העכו”ם חייב לו ממון, מותר לו לגבות חובו מסתם יינם, כשאי אפשר לגבותו ממקום אחר, שהוא כמציל מידם, שאפשר שגם מרן מודה בזה, הילכך יש להקל. 

ד. בראנדי (קונייאק) שנעשה מן היין של סתם יינם, אסור לשתותו, והנוהגים היתר בדבר, אין להם על מה שיסמוכו, ויש למחות בידם ולבטל מנהגם. 

ה. יין שמערבים בו דבש או פלפלין, אם נשתנה טעמו מחמתם, אינו נאסר במגע גוי. ואין צריך שיהיה הדבש שליש מן היין, אלא הכל תלוי בשינוי טעמו של היין. והוא הדין אם נתנו צוקר ביין ונשתנה טעמו, אינו נאסר במגע גוי, ואפילו אם הוא נוצרי שעובד ע”ז. 

ו. יין של ישראל שנתבשל, דהיינו שהרתיחו אותו על האש, אפילו רתיחה אחת בלבד, שוב אינו נאסר במגע גוי. ולכן היין המפוסטר אינו נאסר במגע גוי, או חילוני. והוא שיהיה מפוסטר עד שמונים מעלות, שאז בודאי רתח, ונתמעט ממדתו על ידי הרתיחה. ואמנם יש שכתבו להחמיר בזה, כיון שכיום היין המבושל הוא מצוי מאד, והרי הוא בכלל גזירת יין נסך, ורק בזמן חכמי התלמוד שלא היה מצוי יין מבושל לא גזרו בו, כמבואר בדברי הרא”ש, מה שאין כן בזמן הזה. אולם העיקר לדינא כמו שנהגו להקל בדבר, דמה שכתב הרא”ש שהטעם שלא גזרו על יין מבושל מפני שאינו מצוי, היינו דוקא לענין לשתותו עם הגוי ביחד במסיבה אחת, כההיא דשמואל ואבלט (בע”ז ל.), דאיכא משום חתנות, אבל לגבי מגע גוי ביין שלנו דלא שייך טעמא דחתנות, אין צורך בטעמו של הרא”ש דהויא מילתא דלא שכיחא, ולכן הטור (סי’ קכג) דמיירי במגע של גוי ביין שלנו, לא הזכיר טעמו של הרא”ש, אלא כתב הטעם משום שאינו ראוי לניסוך, וכמו שכתב הרמב”ם, הילכך בנידון דידן דקיימינן לגבי מגע גוי ביין שלנו, כל יין מבושל במשמע, ואפילו במפוסטר שהוא מצוי מאד, אין בו תורת יין נסך במגע הגוי ביין שלנו. וכן כתבו הסבר זה הרבה מגדולי האחרונים. ומה שיש מערערים שהפיסטור אינו משנה טעמו וריחו של היין, הרי הגאונים והרשב”א והר”ן וסיעתם, סבירא להו שיין מבושל נקרא משהרתיח היין על האש, וכן פסק מרן השלחן ערוך, ולא הצריכו שינוי טעם וריח, וכן הלכה רווחת. וקבלת הגאונים מכרעת. הילכך המנהג להקל ביין מפוסטר יסודתו בהררי קודש, ורק מהיות טוב נכון לכתחלה להזהר ממגע גוי גם ביין מפוסטר, אבל בדיעבד אין לאסור כלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל. [יביע אומר חלק ח’ חיו”ד סימן טו]. 

ז. ברנדי (קוניאק) שנעשה על ידי גוים מן היין, שדינו כיין נסך, (כנ”ל אות ד), אפילו חזרו וצירפוהו פעם שנית, והוי זיעה דזיעה, מ”מ נשאר באיסורו, ואין חילוק בין זיעה ראשונה של היין, לזיעה שניה ושלישית, שבכולם יש לאסור, שלא פקע איסורו. 

ח. פשט המנהג בישראל, שבמקום שאין היין מצוי, מבשלים צימוקים אחר שרייתם זמן מה, ואחר כך סוחטים אותם עם מי שרייתם בתוך שקית בד, ומקדשים ומבדילים על היין שיוצא מהם. ויש להם על מה שיסמוכו. ואין צורך לשרותם שלשה ימים רצופים. ואם נגע גוי ביין אחר שהופרש היין מן הצימוקים אוסר אותו. ואם הורתחו, דינם כדין יין מבושל שאין מגע גוי אוסרתו. 

ט. חומץ גמור וחזק שאם שופכים אותו על הארץ מבעבע ומעלה רתיחות, הרי זה חומץ גמור, ואם נגע בו גוי אינו מנסכו, ומותר להשתמש בו. אבל אם לא הגיע לידי כך, הוא נחשב לספק יין, ואם נגע בו גוי נוצרי, נאסר. ומכל מקום נראה שבמגע ישמעאלי (ערבי) לא נאסר. 

י. ישראל מומר שמחלל שבת בפרהסיא במלאכות דאורייתא, כגון שנוהג במכונית בשבת, או שמעשן סיגריה ברשות הרבים בשבת, ושאר כל המלאכות, אם נוגע ביין, הרי הוא אוסר את היין במגעו, ואם יצק מן הבקבוק של היין אל תוך כוס, מה שבתוך הכוס נאסר, ומה שעדיין בתוך הבקבוק מותר. וכן אם הגביה את הבקבוק הפתוח, אינו אוסרו. ואמנם יש אומרים שאם הוא מתפלל בשבת ומקדש על היין בשבת, ואומר זכר למעשה בראשית, אף על פי שהוא מחלל שבת בפרהסיא, אינו מנסך את היין, ויש חולקים. והמקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו, ובפרט בדיעבד שעבר ומזג היין. [יביע אומר חלק א’ חלק יורה דעה סימן יא]. ורוב היינות שבארץ ישראל כיום עברו תהליך פיסטור, וממילא אין ביין מבושל או מפוסטר דין יין נסך במגע חילוני או גוי. [יבי”א חלק א’ סימן יא אות כא]. 

יא. גוי שהוא עובד עבודה זרה, שרואה יין של ישראל, יש מחמירים ממדת חסידות שלא לשתות מן היין הזה, ושלא לקדש עליו, ודוקא כשרואה את היין עצמו, כשמערה אותו ישראל מכלי לכלי, אבל אם הוא רואהו מבחוץ כשהוא בתוך בקבוק של זכוכית או צלוחית מכוסה, איך בכך כלום, ואם הוא ישמעאלי (ערבי) שרואה את היין, אפילו מדת חסידות אין בדבר. 

יב. השולח יין לחבירו ממקום למקום על ידי גוי, צריך לסגור הכלי שהיין בתוכו, בשני חותמות, חותם בתוך חותם. 

יג. השולח לחבירו על ידי גוי חתיכות בשר או דג, שאם יחליפם הגוי עלול חבירו להכשל באיסורי תורה, צריך לחתום אותם בשני חותמות, והוא הדין לשולח לחבירו יין ע”י גוי. אבל השולח חומץ יין, או יין מבושל, או גבינה וחלב, מותר לשלוח ע”י גוי בחותם אחד. 

יד. אסור להשכיר מחסנים לאחסן שם יין נסך, כי יין נסך אסור בהנאה, ולדעת מרן השלחן ערוך הדין כן אף בסתם יינם [של נוצרים]. אולם מי שעבר והשכיר מחסנים לגוי, בלא ידיעת האיסור, והגוי איחסן שם חביות של סתם יינם, ובידו לאחסן שם גם דברים אחרים, ולאו דוקא יין, ויש הפסד גדול מאד בביטול חוזה השכירות, יש להקל בדיעבד ליהנות מהדמים. אבל מיד עם סיום מועד חוזה השכירות לא יחדש אותו אם יודע שמאחסנים שם יין. [כן העלינו בס”ד בתשובה בכת”י]. 

טו. ראובן שיש לו במחסן שני כדי יין כשרים, ואחד שנאסר על ידי מגע ישמעאלי, והניח עליו סימן, חוט אדום, להודיע שהוא אסור, ואשתו אמרה למשרתת שלה להביא לה יין לקדרה, והלכה ולקחה יין מכד אחד מן השלשה, ואינה יודעת מאיזה מהם, אף היכא דאיכא איסור קבוע, כיון שדינו כמחצה על מחצה כל היכא דהוי מדרבנן מותר ככל ספיקא דרבנן. [יביע אומר חלק י’ בהערות לרב פעלים ח”ב, דף שכב טור ב’ אות כב]. 

טז. יין שנגע בו קראי אין אוסרים משום יין נסך. [יביע אומר חלק ה’ סימן י]. 

יז. מותר להביא שמן מחוץ לארץ, לארץ ישראל, באניה בתוך מיכליות ענקיות, אשר מקודם השתמשו בהם במשלוח סתם יינם, אך לפני נתינת השמן לתוכן מנקים אותם בשטיפת סודה קאוסטית, ושטיפה נוספת במים צוננים, ובין היין לשמן שוהה המיכלית כשהיא ריקה יותר משיעור מעת לעת. [יביע אומר ח”ח חיו”ד סי’ ה עמוד עדר, מטעם נטל”פ. ובצירוף דעת החוות דעת שבכלי מתכות אין איסור כבוש. וראה עוד ביביע אומר ח”ט חיו”ד סי’ ה עמ’ עדר]. 

יח. שמן הנעשה בחו”ל מחרצנים של סתם יינם, ואין בו טעם יין כלל, מותר באכילה.

[יביע אומר ח”י סימן יא, ושם האריך בדברי רבינו יונה שאיסור שנהפך להיתר בתר השתא אזלינן ומותר באכילה, ובדברי האחרונים בזה. ושם אות ג’ העלה להתיר, משום שאין היין שבחרצנים נהפך לשמן ע”י הכבישה במכבש, אלא יש בחרצנים תאים המכילים שמן בתוכם, וכל שאין טעם יין בשמן יש להתיר. ושם אות ד’ האריך בדבר סתם יינם אם נחשב כאיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, או לא, ונפקא מינה לענין ספק בסתם יינם אי אזלינן לקולא. וכן בעיקר הדין אם ספק דרבנן שיש לו עיקר מה”ת, הוי לקולא. ע”ש]. 

א. המבשל במזיד בקדרה שאינה בת יומא, יש להחמיר ולאסור עליו התבשיל, אף על פי שקיבל טעם לפגם, משום קנס. [שו”ת יביע אומר חלק ח’ חלק יורה דעה סי’ יד. שכן מבואר בדברי הרשב”א והרא”ה והמאירי והריטב”א. ושלא כדברי הרב שם אריה שפסק להתיר, ולא זכר שר מהראשונים הנ”ל, גם שלא כדברי הרה”ג רבי יוסף ידיד בשו”ת שארית יוסף שפסק להקל, וגם ממנו נעלמו דברי הראשונים הנ”ל].

א. הלוקח כלים ישנים מן העכו”ם כדרך שנשתמש בהם העכו”ם כך הוא היכשרן, וכבולעו כך פולטו. ותנור שאופים בו לחם עם שומן מן החי, שהוא אסור מן התורה, ורוצים לאפות בו פת של ישראל, ואי אפשר לפרק את התנור וללבן אותו, הדרך היא להמתין עשרים וארבע שעות בלא להשתמש בתנור זה כלל, ואחר שינקו אותו היטב שלא ישאר בו שום חשש דבר בעין, וישפשפו היטב במי אמה או אקנומיקה מהדברים הפוגמים בודאי, כדי לוודא שאם נשאר משהו מהפת האסורה או מהשומן ייפגם על ידי חומרי הניקוי. ויעשו ליבון קל, ודי בזה במקום צורך. [יביע אומר חלק ט’ חאו”ח סימן מה אות ב]. 

ב. כלים יקרים העשויים פורצליין (פרפורי), כגון צלחות וכוסות, שנשתמשו בהם באיסור, ועברו יותר משנים עשר חודש שלא נשתמשו בהם כלל, ויש הפסד מרובה לזורקם, מותר להשתמש בהם אחר מעת לעת, דחשיב כדיעבד. ומכל מקום לרווחא דמילתא יש לעשות להם הגעלה ג’ פעמים, ולהשתמש בהם בהיתר. [יביע אומר חלק ז’ חלק יורה דעה סימן י’, ושם דן בבעל תשובה אשר בהיותו רחוק מתורת ה’ השתמשו בביתו במערכת כלים אחת לבשר וגם לחלב, ואת הבשר לא הכשירוהו כדת, באופן שהכלים נאסרו, וכשזכה לחזור בתשובה, קנה כלים חדשים להשתמש בהם כדת, ונשארו אצלו כלים רבים יקרים העשויים פורצליין (פרפורי), ובעיקר צלחות וכוסות, שנשתמשו בהם באיסור, ועברו יותר משנים עשר חודש שלא נשתמשו בהם כלל, ושם האריך בדברי החכם צבי וסיעתו דס”ל שאחר ששהו הכלים י”ב חודש, כלה הטעם הבלוע בהם, והוי כעפרא בעלמא, ומותר להשתמש בהם, והאחרונים השיגו עליו מתשובת הרשב”א דס”ל דלא מהני ישון י”ב חודש אלא בקנקנים שהיו בהם יין נסך, שאחר י”ב חודש כלה הלחלוחית שבהם, משא”כ בשאר איסורים. אולם מדברי הרמב”ן והרא”ה מוכח דפליגי, וס”ל להקל בזה גם בשאר איסורים, ומכיון דהוי פלוגתא דרבוותא בדרבנן, ספקא דרבנן לקולא, ובצירוף שהצלחות והכוסות אינם אלא כלי שני, וגם בצירוף דעת האומרים שכל שיש הפסד מרובה בדבר, כגון כלי חרס שנשתמשו בהם באיסור, מותר להשתמש בהם אחר מעת לעת, דהוי כדיעבד]. 

ג. מחבת שטיגנו בו בשמן דבר איסור, אין מועיל לו הגעלה, וצריכה ליבון, דלא חשיב ככלי שהשתמשו בו בדבר לח, ואמנם לגבי פסח יש להקל בהגעלה, שהרי רבים מהפוסקים סוברים דחמץ נחשב היתרא בלע ואין בו דין ליבון, ואף שמרן הש”ע החמיר (בסימן תנא ס”ד) להצריך ליבון בכלים שבלעו חמץ בלא אמצעות רוטב, מכל מקום בכהאי גוונא יש לסמוך עליהם להקל בהגעלה. [יביע אומר חלק י’ דף שכ טור א’ אות יח]. 

ד. קצב שמכר בשר החתום בחותם חלק, ואחר כך נתברר שבאותה חנות היתה גם בהמה אחת טריפה, והוא מכר אותה בטעות, והקונים בישלו את הבשר בכלים, ונתנו הבשר בצלחות העשויים מכלי פורצליין, או אמאייל [מתכת מצופה בסממנים] וקיים הפסד מרובה לאסור הכלים, יש להורות להכשיר את הכלי על ידי הגעלה, וגם את כלי החרס יש להתירם על ידי הגעלה ג’ פעמים, מאחר שאין השואלים בטוחים שנכשלו באכילת בשר טריפה, כי אצל אותו קצב היה גם בשר של בהמה כשרה. [יביע אומר ח”י חיו”ד סימן ה’ עמוד קצו].

א. הקונה כלי סעודה חדשים מגוי, אסור להשתמש בהם עד שיטבילם במקוה או במעיין קודם שישתמש בהם, שכך נאמר בשלל של כלי מדין, “אך במי נדה יתחטא”, ופירשו חז”ל (עבודה זרה עה:), מים שהנדה טובלת בהם. ונחלקו הפוסקים אם טבילה זו חיוב מן התורה, או אינה אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ומדברי מרן נראה דסבירא ליה דהוי מדאורייתא. ומיהו טבילת כלי זכוכית לכולי עלמא הויא רק מדרבנן. ובספיקם יש להקל. [יחוה דעת חלק ד’ סימן סד עמוד רלב. הליכות עולם חלק ז’ עמוד רנ].

ב. צריך להטביל הן כלים העשויים מכל מיני מתכות והן כלים העשויים מזכוכית, וכן כלי פיירקס ודורלקס המיובאים מחו”ל. אבל כלים העשויים מחרס, או כלים המצופים חרס, אין צריך להטביל, וכן כלים העשויים מפלסטיק או מניילון, וכן כל כלי פורצליין [בלשון ערבי פרפורי] פטורים מטבילה. [שו”ת יביע אומר חלק ד’ סימן ח. יחוה דעת חלק ג’ סימן ס’ עמוד קצב]. ואין למורה הוראה ששואלים אותו להצריך להחמיר להטביל כלי פורצלן, מצד חומרא, שאין אחר המנהג כלום. וכיום בהרבה מקומות בעולם רוב כלי הפורצליין מצופים זכוכית, ולכן צריכים טבילה, וראה להלן סעיף ג’. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד רנז]. 

ג. כלי חרס המצופים מבפנים ומבחוץ באבר או בזכוכית, צריכים טבילה בברכה. ואם אינם מצופים אלא רק מבפנים, יטבילם בלא ברכה. [הליכות עולם ח”ז עמוד רנז]. 

ד. כלי חרס המצופים באבר או בזכוכית רק מבפנים, שיש בהם מחלוקת אם צריכים טבילה, והדין הוא שיש להטביל אותם בלא ברכה, וכנ”ל, אם הם חביות גדולות של חרס המצופים, אין צריך להטבילם כלל, מפני שיש טירחא רבה בהטבלתם. וטוב שיתנם  במתנה לגוי ויחזור וישאילם ממנו בדרך שאלה. [הליכות עולם ח”ז עמוד רסא]. 

ה. בעת שמטביל את הכלים צריך שהכלי יהיה רפוי בידו. וצריך להטביל כל הכלי כאחד, ואפילו הוא כלי גדול וארוך, משום שאין טבילה לחצאין. [הליכות עולם ח”ז עמוד רנג]. 

ו. צריך להזהר שלא תהיה חציצה בין הכלי לבין המים שבמקוה, ולכן אם יש חלודה על הכלי אפילו הוא חדש שלא נשתמש בו הגוי, צריך לנקותו יפה, ולהעביר החלודה מעליו. ולכן אולר שהלהב של הסכין מקופל בתוכו, צריך שיפתח אותו בעת טבילתו, כדי שיחדרו המים בכל סביבתו של הסכין, שאם ישאר הסכין בפנים ויטבילנו כשהוא מקופל בתוכו, יש לחוש לחציצה. וכן כל כיוצא בזה. והתוית הדבוקה לכלי צריך להסירה לפני הטבילה. [הליכות עולם ח”ז עמוד רעד].

ז. אם מטביל כלי אחד, מברך עליו, אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלי. ואם הם שני כלים או יותר מברך אקב”ו על טבילת כלים. ובדיעבד, בין שבירך על כלי אחד, על טבילת כלים, בין שבירך על טבילת כלים רבים על טבילת כלי, יצא. [יחוה דעת חלק ב’ סימן יט עמוד עז. הליכו”ע ח”ז עמוד רנד].

ח. יברך קודם טבילת הכלי, שיהיה עובר לעשייתן, ואם מטביל את הכלים בתוך המקוה המיועד לטבילה לרבים, יצא מחוץ לחדר ויברך, ויזדרז להטביל מיד. ואם מטביל בבור המיוחד לטבילת כלים, אם המים שם עכורים יתרחק ד’ אמות יברך ויזדרז להטביל מיד. [הליכו”ע ח”ז עמוד רנד]. 

ט. כלי שיש בו ספק אם חייב בטבילה או לא, יטביל עמו כלי אחר שחייב בטבילה בודאי, ויברך על טבילת כלים. ואם אין תחת ידו כלי הצריך טבילה ודאי, יטביל הכלי הספק בלי ברכה. [הליכות עולם ח”ז עמוד רנה].

ט. כלי סעודה המיוצרים בארץ ישראל, ונמכרו לבעל חנות-כלים שהוא קראי, או מחלל שבת בפרהסיא, הקונה מהם כלים אלה, מן הדין אין צריך להטבילם, אם הכלים הם תוצרת בית חרושת של ישראל. ואם רוצה להחמיר להטבילם אסור לו לברך עליהם. ובכלי זכוכית הנקנים ממחלל שבת אפילו ממדת חסידות אין צריך להטבילם כלל. [יביע אומר חלק ב’ חלק יורה דעה סימן ט’]. 

י. אבל הקונה כלים מן הגוי, אף על פי שהכלים הם תוצרת בית חרושת של ישראל, והפועלים ישראלים, מכל מקום כיון שעברו לרשותו של הגוי וקנינו, צריכים טבילה, שיצאו מרשות הגוי ונכנסו לרשות ישראל. [שם].

יא. ישראל מומר לחלל שבת, ואפילו המיר לדת אחרת, וחזר בתשובה, אינו צריך להטביל את הכלים שברשותו. ורק את הכלים שנקנו מגוי או היו קודם ברשות הגוי, צריך להטביל. [ומכל מקום צריך להכשיר את הכלים שאכלו בהם דבר איסור ויעשה כן על פי שאלת חכם]. [הליכות עולם ח”ז עמוד רסט]. 

יב. בעל ואשה נכרים שהתגיירו כדת, אינם צריכים להטביל את כלי הסעודה שלהם שנקנו קודם הגירות. ודי שיכשירו אותם כדת ממה שבלעו איסור. [יביע אומר ח”ז סימן ח’. ושם ביאר שאין זה דומה למעשה שהיה בכלי מדין, ועוד, שכאשר נתגיירו חלה עליהם קדושת ישראל, ואותה קדושה חלה גם על כליהם, וכמ”ש האחרונים. הליכות עולם ח”ז עמוד רסט]. 

יג. סוחר יהודי המוכר כלי סעודה חדשים הקנויים מגוים, והטביל כמה כלים מפני שרצה להשתמש בהם לצרכי סעודתו, ואחר כך נמכרו לישראל אחר, יש אומרים שהקונה חייב להטבילם שוב, מפני שבשעת טבילתם הראשונה היו פטורים, כי ברשות הסוחר לא היו עומדים אלא לסחורה, ויש חולקים, ולכן למעשה הקונה יטבילם בלא ברכה. [יביע אומר חלק ז’ חלק יורה דעה סימן ט’]. 

יד. כלי סעודה של בתי מלון, יש להטבילם בלא ברכה. [יביע אומר חלק ז’ חיו”ד סימן ט’ אות ג]. 

טו. מותר לאכול ולשתות בקיוסק או במסעדה ובבית הארחה כשרים, אפילו כשיודעים בבירור שכלי הסעודה לא הוטבלו, וכן הדין בכלים שבמטוס, כי רבים מהאחרונים פוטרים אותם מדין טבילת כלי סעודה הנקנים מעכו”ם, מפני שעיקר קנייתם למסעדה ולקיוסק הוא לצורך מסחר, לארח בהם תיירים ועוברים ושבים, בכדי להרויח לפרנסתם, ולא להשתמש לצרכי בעל המסעדה ובני ביתו. ואמנם המנהג שמטבילים את הכלים של בתי המלון ומסעדות בלא ברכה. [יבי”א ח”ב סי’ ט. יחו”ד ח”ד סי’ סב עמו’ רכה. הליכו”ע ח”ז עמוד רנא וערה]. 

טז. ואמנם המתארח אצל חבירו שלא הטביל את הכלים, אין לאורח להשתמש בכלים שלא הוטבלו, ואפילו אם בעל הבית עבר והשתמש בכלים אלה במשך זמן רב. ועל כל פנים אין המאכל או המשקה שבכלי [שלא הוטבל] נאסרים. [יחו”ד שם. יבי”א שם. הליכו”ע שם].

טז. במקומות שרוב בתי החרושת לכלים הם יהודים, וקנה כלים ואינו יודע אם הם של בתי חרושת של גויים או לא, אין צריך להטביל. [יביע אומר חלק ד’ סימן ח סק”ה. וח”ו סימן יב סק”ה. יחוה דעת חלק ג’ סימן ס’ עמוד קצ]. 

יז. ישראל שקנה כלים חדשים מן הגוי, על מנת להסתחר בהם, לא ישתמש בהם לעצמו אפילו עראי בלי טבילה, ואם הטבילם, יודיע לקונה אותם שכבר נטבלו, כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה. [הליכות עולם ח”ז עמוד רסח].

יח. קומקום חשמלי שאם יתנוהו במים של המקוה להטבילו, יתקלקל, וכן כלי חשמל גדולים שאי אפשר להטבילם, יתנהו במתנה לגוי, ויחזור וישאלנו ממנו, כי השואל או השוכר כלים חדשים מן הגוי פטור מלהטבילם, כיון שלא קנאם להיות שלו. ואין זה דומה למעשה שהיה בכלי מדין, שהכלים היו לגמרי של ישראל. [הליכות עולם ח”ז עמוד רסה]. 

יט. חצובה ששופתים עליה הקדרה, אפילו אם לפעמים נותנים עליה לחם לחממו, הולכים אחר רוב תשמישה, ופטורה מן הטבילה. וסכין של שחיטה אינו צריך טבילה, מפני שעדיין הבשר צריך בישול או צלייה, ואין עליו עדיין תורת אוכל ממש. [שם עמו’ רסו].

כ. ריחיים או מדוכה ששוחקים בהם קפה בלבד, אין צריכים טבילה, כיון שהקפה צריך בישול, ואין אוכלים אותו בעינו. וכל שכן אם מכונת הרחיים היא חשמלית, שיש חשש שתתקלקל אם יכניסה למים של המקוה, שאינה צריכה טבילה. [הליכות עולם ח”ז עמוד רסז].

כא. מפצח אגוזים, מן הדין אין צריך טבילה, וטוב להטבילו בלא ברכה. [הליכו”ע ח”ז עמוד רסז].

כב. שיניים תותבות אינם צריכים טבילה, אפילו נעשו על ידי גוי. [הליכות עולם ח”ז עמוד רסח].

כג. ישראל שנתן חתיכות כסף לאומן גוי לעשות לו כלי, אין הכלי הזה צריך טבילה, הואיל ועיקר הכסף הוא משל ישראל, וכן ראוי להורות. [הליכות עולם ח”ז עמוד רסח].

כד. כלים של חמץ שנכללו בשטר המכירה של מכירת החמץ, ראוי להחמיר הטבילם בלי ברכה. [יביע אומר חלק ו’ חיו”ד סימן יא. יחוה דעת חלק ג’ סימן כד, חזון עובדיה על פסח מהדו”ק עמוד רצ]. 

כה. קטן אפילו הגיע לחינוך, אינו נאמן לומר על כלי סעודה של מתכות שהטבילם, אבל כשר הוא להטביל הכלים בפנינו, ויברך על טבילת הכלים, וכן נאמן הוא לומר על כלי זכוכית שהטבילם, כיון שעיקר חיוב טבילת כלי זכוכית אינו אלא מדברי סופרים. [שו”ת יביע אומר חלק ב’ סימן ט אות ח’. ובילקוט יוסף חלק א’ מהדורת תשמ”ה, עמוד קצ. הליכות עולם ח”ז עמוד רסב]. 

כו. אין לשלוח קטן להטביל כלי מתכות, שמאחר וטבילת כלי מתכות מדאורייתא, לא מאמינים לקטן על זה. ומכל מקום להטבילם בפני ישראל גדול מותר. [ילקו”י דיני חינוך עמ’ רעד]. 

כז. אף על פי שמבואר בשלחן ערוך (סי’ קכ ס”ד) שאין הקטן נאמן על טבילת כלים, מכל מקום בר מצוה שהגיע לכלל שנים נאמן על טבילת כלים, אף שלא נבדק אם הביא שתי שערות, דסמכינן על החזקה דרבא להקל בזה. [יביע אומר ח”ז חיו”ד סי’ ט’ אות ד. הליכו”ע ח”ז עמו’ רסב]. 

כח. אם הטביל כלים על ידי גוי בדיעבד עלתה להם טבילה. אבל לכתחלה לא יעשה כן, בשביל הברכה, שאם לא יטבילם בעצמו אינו רשאי לברך, שאין שליחות לגוי. [הליכות עולם ח”ז עמוד רסג]. 

כט. צלוחיות גדולות של זכוכית שמכניסים בהם יין לקיום, אבל אין משתמשים בהם לשתות מהן, ראוי לטובלן בלא ברכה. ויש פוטרים אותן לגמרי מן הטבילה. והמיקל יש לו על מה שיסמוך. [הליכות עולם ח”ז עמוד רנו].

לא. כלים שהוטבלו כדת, ונתערב בהם כלי שעדיין לא הוטבל, יש אומרים שדינו ככל תערובת יבש ביבש, חד בתרי בטיל, ויש מחמירים לחזור ולהטביל את כולם, דהוי כמו דבר שיש לו מתירים, אך יטבילם בלא ברכה. ואם הם כלי זכוכית יש להקל שלא להצריכם טבילה כלל. [הליכות עולם ח”ז עמוד רעו].

א. אין לתת אוכלים ומשקים תחת המטה שישנים עליה, ובדיעבד אוכלים ומשקים שהיו תחת המטה וישנו עליה, רבו המתירים על האוסרים, וכל שכן אם היתה הקרקע שתחת המטה מרוצפת באבנים או בקורות ובעצים, שיש להתיר בדיעבד, ואפילו בהפסד מועט. ואפילו בקרקע עולם שאינה מרוצפת, אם יש הפסד מרובה בדבר יש להתיר בדיעבד. וכל שכן אם הונחו תחת מטת גוי, או מטת תינוק, מותרים. [יביע אומר חלק ט’ חאו”ח סימן צה אות יג. וחלק י’ סימן יא עמוד ריט, ועמוד שלז טור א’. הליכות עולם חלק ז’ עמוד רט. ואף שביביע אומר חלק א’ חלק יורה דעה סימן י’ אות ז’ כתב שאין להתיר על סמך קרקע מרוצפת אלא בצירוף מטת תינוק, או גוי, או ישן ביום, ובסימן ט’ סוף אות כג, ובס”ס י’ כתב להתיר כשלא ישנו על המטה שתין נשמי, מ”מ בהליכות עולם הנ”ל וביביע אומר חלק ט-י היקל בדבר יותר, וסמך על ההיתר של קרקע מרוצפת, וכמבואר כאן].

ב. הישן בבגדיו והיו בכיסי בגדיו דברי מאכל, אין בזה חשש של אוכלים שתחת המטה. [יביע אומר חלק י’ דף שלז טור א. והיינו גם לסברת הגרי”ח, וכן העיד גדול אחד שבא מעשה לידו של הגרי”ח באחד שהיה לו קוביות סוכר בכיסו וישן עמהם, והתירם].

ג. אם הניח דבר מאכל בין הכר לכסת, יש להקל לאוכלו. [שם]. 

ד. מותר להניח לכתחלה אוכלים ומשקים בתא המטען של המטוס, [או בתא המטען של אוטובוסים], אף שישנים במושבי המטוס מעל המטען. [ילקו”י הלכו’ השכמת הבוקר עמוד שעח].

ה. קנקן יין צרור וחתום שהונח תחת המטה, יש מי שכתב לאוסרו אף בדיעבד, משום רוח רעה, ולדינא יש מקום להקל על פי דברי הגאון רבי דוד פארדו בספר מזמור לדוד, שאם הונח תחת המטה על גבי קרקע מרוצפת אין לחוש לרוח רעה, וכיום כל הבתים שלנו מרוצפים ברצפה. [יביע אומר חלק י’ דף שלז טור א].

ו. שולחן שסועדים עליו טוב שלא לתת תחתיו בשעת הסעודה אוכלים ומשקים. אך בדיעבד אין לחוש כלל, אפילו אם האוכלים היו שם בעת שסעד, שכל זה לזהירות בעלמא לכתחלה. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד ריז. יביע אומר חלק י’ דף שלו סוף טור ב’]. 

ז. נכון להזהר שלא להניח שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, באופן שיעבור עליהם לילה, מפני שרוח רעה שורה עליהם, זולת אם עירב את השום והבצל הקלופים עם מאכלים אחרים, כגון סאלאט, או מעשה קדרה וטיגון, שעל ידי תערובת אין לחוש. ומכל מקום בדיעבד אין לאסור אותם אפילו בלי תערובת. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד ריד]. 

ח. שום פרסי שנאכל כשהוא כבוש בחומץ, ושוהה ימים רבים כשהוא קלוף, יש להתיר, שיש לומר שלא על שום גדול כזה הזהירו חכמים. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד ריד]. 

ט. שימורי בצלים המונחים בקופסאות שימורים סגורים, יש להקל אף שעבר עליו הלילה. [יביע אומר חלק ב’ חיו”ד סימן ז’ אות ז–ט. שאין ראויים לאכילה אחר שמייבשים אותם. ונראה דבבצלים כבושים במים אין להקל רק בדיעבד, כמבואר שם, אחר שראויים לאכילה. וצ”ע]. 

י. אין איסור לאכול ממאכל שאכל ממנו חתול או עכבר, אלא שיש לחוש שמביא לידי שכחה. ולכן טוב ליתן המאכל לנשים אחר שאינן חייבות בלימוד תורה. וכן אין להרבות באכילת זיתים, ויש מי שכתב שבזיתים כבושים אין לחוש. [יבי”א חלק ב’ סימן ח. ירחון קול תורה סיון תשס”ג עמ’ כה. הליכות עולם חלק ז’ עמוד ריז]. 

יא. אין צריך להחמיר שלא להשתמש בנעלים של מת, או שאר בגדיו. אולם נעלים שהיו על המת בשעת פטירתו, יש להחמיר שלא להשתמש בהם. [שו”ת יביע אומר חלק ג’ סימן ח]. 

יב. אסור מן התורה לקצוץ ולהשחית אילן מאכל שנושא פירות, וגם סכנה יש בדבר. ומכל מקום מותר לקצוץ ענפים של עצי פרי, כדי לסכך בהם סוכה. ואין בזה איסור בל תשחית, ואם אפשר שיעשה כן על ידי גוי שהוא יקצוץ את הענפים, עדיף טפי. ובודאי שאם יש לו אילנות סרק, עדיף לקצוץ מהם. ואילנות ועצים השייכים לרשות ממשלתית או רשות עירונית, שמקפידים על כך, אסור לכרות מהם ענפים לסכך בהם סוכה, שהיא מצוה הבאה בעבירה, וגם בדיעבד אסור לברך על ישיבה בסוכה כזאת. [הליכו”ע ח”ז עמו’ קצט]. 

יג. יש להתיר עקירת עצי פרי לצורך הרחבת הדירה לשם דיור. וטוב לשכור גוי לעקירתם. [ילקוט יוסף על הלכות ערלה פרק ד’ הערה א’. הליכות עולם חלק ז’ עמוד קצט]. 

יד. יש להתיר לבן ישיבה לשאת כהנת. אבל אין להשיא בתו לחילוני, הן כהן והן ישראל. [יביע אומר ח”ג חאהע”ז סי’ ז סק”ג]. 

טו. ראוי ונכון להפריש קטנים אף שעדיין לא הגיעו לחינוך, מאכילת דברים האסורים, או דברים שכשרותם מפוקפקת, שמלבד חובת החינוך, הרי המאכלות האסורות מזיקים לנפש האדם, ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדרבנן, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפילו בדברים שהם משום שבות. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד רעד. ראה שלחן ערוך אורח חיים סימן שמג]. 

טז. כשיש ילדים קטנים בבית, צריכים לעשות סורגים על החלונות, גם אם החלונות גבוהים מן הארץ עשרה טפחים, וכן במעקה של מרפסת צריכים לעשות מעקה גבוה יותר מעשרה טפחים, באופן שהילדים לא יבואו לידי סכנה ח”ו. [אוצר דינים לאשה ולבת עמוד תשפג]. 

יז. וכן כל דבר שיכול לגרום היזק לאחרים, או סכנה, צריך לגודרו ולמנוע ההיזק, שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועובר על לא תשים דמים בביתך. ולכן אין להשאיר חוט חשמל פתוח בחצרו, שמא יגע בו אחר ויתחשמל ח”ו. ולא ישאירו סולם רעוע בתוך הבית, או גדר הנוטה ליפול, וכל כיוצא בזה. [ב”ק טו: רמב”ם פרק י”א מהלכות רוצח הלכה ד’].

יח. יולדת יש לה ליזהר שלא לשכב כאשר התינוק לצידה, מחשש שלא תחנוק אותו. [ערוך השלחן. אוצר דינים לאשה ולבת עמוד תשפג. יביע אומר ח”י בהערות לרב פעלים חלק ג’ או”ח סימן לו]. 

יט. מי שנפטרה אשתו בקיצור ימים והשאירה לו בנים קטנים, יכול לישא את אחות אשתו כדי שתטפל במסירות בילדיו, ואין לחוש בזה לצוואות רבי יהודה החסיד שהחמיר בזה. [יביע אומר חלק י’ חיו”ד סימן יב עמוד רכ]. 

כ. אסור לאכול בשר ודגים ביחד משום שקשה לצרעת, ומכל מקום מותר לשני בני אדם המכירים זה את זה לאכול על שלחן אחד, זה בשר וזה דגים, ואין צריך לעשות הפסק והיכר, שאין חוששין שמא יקח אחד מהם מחבירו ויבא לידי סכנה, כמו שגזרו חז”ל בכיוצא בזה: בשני בני אדם שאוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה, משום דבסכנתא האנשים נזהרים יותר. וכן המנהג להתיר. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שטו]. 

כא. פשט המנהג להתיר לטגן דגים במחבת בשר בת יומא לאחר שטיפת המחבת, ואין חוששין לסכנה שיש בדגים ובשר כאחת, ומנהג ישראל תורה הוא. [איסור והיתר ג’ עמוד שטז]. 

כב. אסור לצלות דגים ובשר בתנורי אפייה המצויים שלנו, [שהם פחותים מד’ אמות וסגורים ופתחן מהצד], דחמירא סכנתא מאיסורא. ומכל מקום בדיעבד אם צלו בשר ודגים בתנור אחד, יש להתיר לאוכלם אף אם אין ששים לבטל הטעם. ואם אחד מהם מכוסה, לא שייך בזה ריחא מילתא, ומותר אף לכתחלה. וכן בתנור גדול המחזיק י”ב עשרונים, שיכולים לאפות בו בערך כעשרים ק”ג של בצק בתבנית אחת, מותר אף לכתחלה לצלות בשר ודגים ביחד. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א’ עמוד תע, וכרך ג’ עמוד שיח]. 

כג. מותר לצלות דגים ובשר זה ליד זה על רשת, באופן שהריח והעשן מתפזר באויר, ואינם נוגעים זה בזה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד שכ]. 

כד. מאפייה שאחד הפועלים צלה בשר בתוך התנור בעת שאפו שם לחמים, מותר לאכול לחמים  אלו  עם דגים. ואפילו בתנור אפייה חשמלי רגיל הנמצא כיום בבתים, אם אפו פת עם בשר, מותר לאוכלן עם דגים. [איסור והיתר כרך ג’ עמוד שכא]. 

כה. בשר שנמלח והוכשר וחזר ונמלח עם דגים, אין לחוש לזה לחשש סכנה, דבמליחה ליכא סכנה. [איסור והיתר כרך ג’ עמ’ שכא].

כו. דג שנפל לתבשיל בשר, אם יש ששים כנגד הדג מותר לאכול את תבשיל הבשר, שגם בתערובת דגים ובשר, מועיל ביטול בששים. וכן פשטה ההוראה. [איסור והיתר ג’ עמ’ שכב]. 

כז. חתיכת דג שנפלה לקדרת תבשיל של בשר, ולא היה בבשר והרוטב שבקדרה ששים נגד חתיכת הדג, מותר להוסיף ולהרבות בשר ורוטב בקדרה עד שיהיה שיעור ששים נגד חתיכת הדג. ואין לחוש בזה למה שאמרו אין מבטלין איסור לכתחלה. ואחר שיסלק החתיכה של הדג, ויוסיף על מה שבקדרה בשר ורוטב, ירתיח הכל ביחד, ואז כל הבשר שבקדרה חוזר להיות מותר באכילה, לרבות חתיכות הבשר שנאסרו תחלה כשלא היה ששים, שחוזרין להיתרן כשהוסיף עליהם וביטלן, וחתיכת הדג אסורה. [איסור והיתר עמ’ שכב]. 

כח. דגים שנתערבו בבשר, וטרם שבדקו לראות אם יש ששים כנגדן או לא, נשפך מהתבשיל, ואי אפשר לעמוד על שיעורו אם היה ששים נגד הדגים או לא, יש לילך בזה לקולא, ולהתיר את התבשיל, דמאחר שאיסור דגים ובשר אינו אלא משום חשש סכנה, יש להקל בכל ספק כזה. [ילקו”י איסור והיתר כרך ג’ עמוד שכג]. 

כט. אם נפלה שממית לתבשיל, יש להקל ולאכול את התבשיל אם היה ששים כנגדה. [ילקו”י איסור והיתר כרך ג’ עמוד שכד].

ל. מים שבשכונת המת צריך לשופכם, ואין לשתותם מחשש סכנה. וראה להלן בהל’ אבלות. 

לא. יש להזהר שלא לשתות מים בעת התקופה מחשש סכנה, דהיינו חצי שעה קודם התקופה, וחצי שעה לאחריה, וכן המנהג בארץ ישראל, ובשאר מקומות. והיה המנהג בירושלים שמכריזים בבתי הכנסת בשבת שלפני התקופה ולהודיע שהתקופה נופלת ביום פלוני שעה פלונית. וראוי להדפיס בלוחות השנה להודיע על כך. וכתבו האחרונים שיש לתת ברזל בתוך המים בשעת התקופה, ואין להחמיר אלא במים, אבל בשאר משקים אין לחוש. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד קפג]. 

לב. השוכר בית מישראל, וקבע בו מזוזות כדת, אסור לו ליטול אותן כשיצא משם, ואם נוטל אותן יש סכנה שיקבור את אשתו ואת בניו חס ושלום, אבל יכול לדרוש דמיהן מן השוכר החדש שבא במקומו. ומי שקבע בביתו מזוזות מהודרות מאד, שדמיהן יקרים, ורוצה להעתיק דירתו לבית אחר, ואינו מוצא מזוזות מהודרות כאלה, כדי שיתן אותן בדירתו החדשה, מותר לו ליטול את המזוזות המהודרות כדי לבדוק את כשרותן, ומיד כשנוטלן יתן במקומן מזוזות כשרות, ואז יטול את המזוזות המהודרות, ויתנם בדירה החדשה, ויברך אקב”ו לקבוע מזוזה. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד קפו]. 

לג. בגמרא ברכות (נה.) אמרו, שמי שנותנים לו לעלות לספר תורה לקרוא, ואינו עולה, מקצרים לו ימיו ושנותיו, אולם תקנת הקדמונים במקומותינו, שלא לקרוא בשם העולה לספר תורה, כדי שלא יהיה בכלל האמור, אלא השמש או הגבאי באים אל היחיד ומזמינים אותו לעלות לספר תורה, ואם אין ברצונו לעלות, מפני איזו סיבה, אומר לשמש או לגבאי לקרוא לאחר, ובזה אין חשש להנ”ל. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד קצד]. 

לד. מאכל, כגון ככר לחם, שאכל ממנו עכבר או חתול, האוכל אותו בא לידי שכחה, ולכן יקלף ויחתוך מקום נשיכתם, וישליכהו, ושאר המאכל מותר. ויש שנמנעים לאכול המאכל (הככר) ההוא כולו, ובמקום צורך יש לסמוך על המתירים. ומי שאינו נזהר מלאכול דבר שאכל ממנו עכבר או חתול, ומשאר דברים המשכחים את הלימוד, אף על פי שאינו עובר משום השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וכו’. מכל מקום אין ראוי לעשות כן. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד ריז]. 

לה. מי שיש לו בביתו תנור וכיריים מחוברים לקרקע, לא יתוץ אותם כדי להשתמש במקומם. וכן לא יסתום חלון או פתח לגמרי, אלא יניח בהם חור כל שהוא, ולא תאונה אליו רעה. [חופה וקידושין (שובע שמחות חלק א). הלכות חנוכת הבית]. 

לו. יש מקפידים שלא ישא אדם אשה ששמה כשם אמו, וגם לא ישא אשה ששם אביה כשמו, ואם רואה שהזיווג מתאים מבחינת מדות טובות ויראת שמים, ושאר עניני הבית שיוקם בסיועו של חמיו לעתיד, יוסיף החתן שם על שמו, כגון אם שמו ראובן, ושם חמיו ראובן, יקרא שמו חיים ראובן, או רפאל ראובן, וכיוצא בזה, ויוחזק בשמו החדש שלשים יום, ואז יוכל לישאנה. וכן אם שם הכלה כשם חמותה, תוסיף הכלה שם על שמה, כגון ששמה שרה, ושם חמותה שרה, תוסיף שם, ויקרא שמה רות שרה, או לאה שרה, וכדומה, ויקבל ברכת גדולי הדור לנישואיו, ואז אין כל חשש בזיווג זה. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד רכא]. 

לז. הנושא אשה שהיא קרובתו, כגון בת אחיו ובת אחותו, כדאי שיתייעץ עם רופאים מומחים ועם תלמידי חכמים מובהקים, אם אין חשש שהולדות שלהם יהיו בעלי מומים. [ילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם פרק ט’, הליכות עולם חלק ז’ עמוד רכב]. 

לח. בענין נישואי בת כהן לישראל, יש שלשה סוגים בדבר, אם החתן תלמיד חכם ותורתו אומנותו, שבח הוא לאהרן שידבק בזרעו, וזוכה לעושר וכבוד. ואם הוא בינוני, שאיננו תלמיד חכם, אבל שומר תורה ומצות וקובע עתים לתורה, רשאי לישא בת כהן. אבל אם הוא עם הארץ שאין בו לא תורה ולא מצות, גנאי הוא לאהרן שזה ידבק בזרעו, וסכנה נשקפת לזוג אם ישא בת כהן. ועל זה אמרו (בפסחים מט.) או קוברה או קוברתו, בקיצור ימים. ולענין נישואי בת ישראל לכהן, אין להקפיד בדבר. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד רלט]. 

לט. אשה שנישאת ומת בעלה, וחזרה ונישאת ומת בעלה השני, הרי זו אשה קטלנית, שהוחזקה להיות אנשיה מתים. הילכך לא תנשא לשלישי. ואם נישאת לא תצא, ואפילו רק נתקדשה מותר לה להנשא. ואם יש לה בנים מבעלה האחד, אינו מצטרף לשני להחזיקה בקטלנית. וכל שכן אם יש לה בנים גם מבעלה השני, שאינה נחשבת לקטלנית. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד רמו].

מ. נכון להזהר שלא יכבה הנר בפיו, אפילו עומד מרחוק, וברוח שפתיו מכבהו. וטוב שהנשים שמכבות הנר בפיהן בערב שבת, שימנעו מזה. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד רמח].

מא. איתא בגמרא ברכות (נד:) אמר רב יהודה, שלשה צריכים שימור, חולה חתן וכלה. במתניתא תנא חולה חיה חתן וכלה. ויש אומרים אף האבל. ויש אומרים אף תלמידי חכמים בלילה. (וכן הובא במגן אברהם סימן רלט סק”ז). ולפי המבואר בשבת (קכט.) שהיולדת כל שלשים יום דינה כחולה שאין בו סכנה, נראה שצריכה שמירה כל שלשים יום. ונכון להזהר בכל זה. [עיין בשו”ת חיי הלוי (ח”א סי’ עב אות יא). ובהליכות עולם חלק ז’ עמוד רמט]. 

א. תבשיל שבישלו גוי, אסרוהו חז”ל משום חתנות, וגם משום שלא ירגיל הישראל עצמו לאכול מבישוליהם, ויאכילוהו דברים טמאים. ואפילו אם הגוי בישל התבשיל בביתו של ישראל, ויודע הוא שהכל כשר מצד הדין, לא חילקו חכמים בדבר ואסרוהו משום בישולי עכו”ם. וזהו דוקא בשני תנאים, שהוא דבר שלא היה נאכל כמות שהוא חי, וגם שהוא עולה על שלחן מלכים, אבל דבר שנאכל כמות שהוא חי, אין בו איסור משום בישולי גוים, וכן אם אין התבשיל ראוי לעלות על שלחן מלכים, אין בו איסור משום בישולי גוים, ומותר לאוכלו. [הליכות עולם ח”ז עמוד צז. ודבר מבושל העולה על שלחן מלכים לקינוח סעודה, אם יש בזה דין בישולי גויים, ראה ביחוה דעת ח”ד סי’ מב עמ’ ריט. ושם עמ’ רכד אם יש דין בישולי גויים בקליות אגוזים ושקדים]. 

ב. דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים או אנשים חשובים, שמאכל זה ראוי ליתנו לפניהם, כגון אורז, בשר, או קורקבן ובני מעיים, אם הגוי בישלם, דהיינו שהניח הקדרה על האש, אסורים משום בישולי גויים. [והאשכנזים מקילין בזה על ידי הדלקת האש בידי ישראל]. אבל דבר הנאכל כמות שהוא חי, כגון ירקות או פירות, או גבינה, וכדומה, אין בו משום בישולי גויים. [עיין בשלחן ערוך סי’ קיג, ובאחרונים, ובכה”ח שם]. 

ג. דבר שבעיר אחת עולה על שלחן מלכים, ובעיר אחרת אינו עולה על שלחן מלכים, הולכים אחר מנהג המקום, במקום שעולה על שלחן מלכים יש בו איסור משום בישולי גויים, ובמקום שאינו עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בישולי גוים. [הליכות עולם ח”ז]. 

ד. אם הסיק ישראל את האש, והגוי נתן עליו את קדרת התבשיל, אף על פי כן אסור משום בישולי גוים, שאין ההיסק שעל ידי ישראל מועיל אלא לגבי הפת, ולא לגבי בישול. שכן דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. [יביע אומר ח”ה חיו”ד סי’ י’ אות ז]. ומסעדות ובתי מלון שהסקת האש נעשית על ידי ישראל שהוא המשגיח על הכשרות, והטבח הנותן את הקדרה על האש ומבשל את התבשילים הוא גוי שכיר אצל הישראל, הספרדים צריכים להדר בזה לכתחלה, שהמשגיח יתן את הקדרה על האש, אך מי שמיקל במקומות ציבוריים באופן הנז’, ובפרט אותם הבאים מחוץ לארץ להתארח בבתי מלון בארץ ישראל, יש להם על מי שיסמוך, מכמה ספיקות, שמא הלכה כהסוברים שדי בכך שהישראל מדליק את האש, ואפילו אם תאמר כהסוברים שהישראל צריך להניח את הקדרה על האש, שמא הלכה כהסוברים שאין איסור בישולי גויים אלא בבית הגוי, אבל אם הגוי בא אצלינו ובישל אין איסור בישולי גויים. ואף אם תמצא לומר שגם בזה יש איסור בישולי גויים, שמא פועל גוי שהוא שכיר של הישראל ידו כבעל הבית, ואין בזה משום בישולי גויים, ושמא כל שאופה לרבים ולא לצורך אדם מסויים אין בו איסור בישולי גויים. ואמנם לכתחלה יזהרו שאם כיבו את האש, שהישראל יחזור וידליק. ומכל מקום כל רבנות הנותנת הכשר צריכה להקפיד לכתחלה שהישראל יתן הקדרה על האש, מאחר ובין האורחים האוכלים שם יש מבני עדות המזרח הפוסקים כדעת מרן השלחן ערוך המצריך שהישראל יתן הקדרה על אש. [שו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ נד. יביע אומר ח”ט חלק יורה דעה סימן ו’ עמוד רעו. הליכות עולם ח”ז עמוד קיז]. 

ה. ישראל שהדליק האש והגוי הניח הקדרה על גבי האש ובישל מאכל שיש בו דין בישולי גויים, אף על פי שלדעת מרן המאכל נאסר מדין בישולי גויים, מכל מקום אפשר להקל ליתן מאכל זה לקטנים. [ילקו”י דיני חינוך קטן עמוד רעב]. 

ו. גוי שבישל בבית ישראל, או במסעדה של ישראל, אף על פי שיש בזה דין בישולי גויים והתבשיל אסור באכילה, מכל מקום אפשר להקל ליתן בידים לקטן לאכול מתבשיל זה. [ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד רעג].

ז. סופגניות מעיסה שבלילתה עבה, שמטגנים אותם בשמן על מחבת, ונמכרים במסעדות ובתי הארחה של יהודים עם הכשר כדת, והדלקת האש נעשית על ידי ישראל, והנכרי שהוא שכיר אצלינו נותן הבצק על האש לטגנו, יש להתירם באכילה, מכח כמה ספקות וספקי ספיקות להתיר בדין בישולי גויים דרבנן. אך צריך ליזהר שישראל ידליק את האש. ובכל זאת הרוצה להחמיר על עצמו, תבוא עליו ברכה. [יחוה דעת ח”ה סי’ נג. יביע אומר ח”ט  חיו”ד סי’ ז’ עמ’ רעח. ובח”י חיו”ד סי’ ז’. ובהערות לרב פעלים ח”ג חיו”ד דף שנז אות ז’. הליכו”ע ח”ז עמ’ קו]. 

ח. זלאביה (שנקראת בלשון ערבית זינגולא, והיא מין סופגניות שבלילתן רכה, ומטוגנת בדבש), אם נעשית במסעדה של ישראל, אפילו טיגנה גוי, מותרת, ואין בה משום בישולי גוים. [יחוה דעת ח”ה סי’ נג עמוד רמא. הליכות עולם ח”ז עמוד קיב. יביע אומר ח”י דף שנז טור א]. 

ט. בורקס הממולאים בתפוחי אדמה המיובאים מחוץ לארץ, ודרך עשיית שבבי התפוחי אדמה הם על ידי בישול גמור, אלא שלאחר מכן מייבשים אותם מאד ונעשים שבבים, והשבבים אינם ראויים לאכילה כלל אלא רק על ידי הבישול השני, והבישול מחדש נעשה על ידי ישראל, אין בזה משום בישולי גויים. [יחוה דעת ח”ה סי’ נג עמ’ רמא. יבי”א ח”י חיו”ד סי’ ז’]. 

י. מותר לשתות קפה שנתבשל על ידי גויים, ואין בו משום בישולי גוים. וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל. ומנהג נכון הוא על פי הדין. ומכל מקום המחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה. אולם יש לאסור שלא לשתות קפה במסיבות הגויים בבתי הקפה שלהם, משום קירוב דעת וחשש חתנות. אך המתארח בבית גוי ומכבדו בכוס קפה, רשאי לשתות הקפה. וכל זה באופן שמייחדים כלי להרתחת המים בלבד. [יחוה דעת ח”ד סימן מב, עמוד ריז. הליכות עולם ח”ז עמוד קיב. ושם עמוד קמ דבמסיבות של גויים יש לאסור. ולא רק חומרא וחסידות]. ונהגו להקל בזה גם כשהמים הם מבורות שמצוי בהם תולעים, דשמא לא היו תולעים, ושמא התולעים שהיו לא פירשו, ושמא נימוחו. [יביע אומר חלק י’ חיו”ד דף שסט טור ב]. 

יא. הנוסעים במטוס של חברה לא יהודית, שיש לחוש שהשתמשו בכוסות של הקפה בחלב של עכו”ם, ישתו הקפה בכלי זכוכית. ובשעת הדחק אפשר להקל גם בכוסות של פורצליין. [יחוה דעת והליכות עולם שם]. 

יב. דגים קטנים של הסרדינים, שיש בהם סנפיר וקשקשת, מותרים באכילה, ואין לחוש בהם לאיסור בישולי גוים, מפני שאינם עולים על שלחן מלכים. וגם השמן שלהם אין לחוש בו לתערובת שמן טמא, דאומן לא מרע אומנותיה. [שו”ת יביע אומר חלק ה’ חיו”ד סימן ט]. 

יג. קופסאות שימורים הנעשים בקיבוצים חילוניים, על ידי השגחה של רבנות מוסמכת, יש להכשירם, ואין לחוש בזה משום בישולי גויים. ומהיות טוב על המשגיח להפעיל את החשמל שמבשל את השימורים הללו. [יביע אומר חלק ה’ סימן י’]. 

יד. ערמונים (קסטניאס), דרך לאוכלם גם כשהם חיים, ולכן אם צלאם או בישלם גוי, אין בהם איסור משום בישולי גוים, ומותר לאוכלם. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד קא]. 

טו.  אפונים  [חומוס]  קלויים  על  ידי  גוי,  וכן קליות של עכו”ם, מותרים, ואין בהם משום בישולי גויים, שאין אדם מזמין את חבירו על קליות קלויים. וכתב מרן, שכן מנהג העולם לאכול אפונים קלויים, אשר קלו אותם עכו”ם, ולא פקפק אדם עליהם מעולם. וכן עיקר. ואף שדעת האר”י ז”ל לאסור קליות של עכו”ם, העיקר לדינא כדעת הרמב”ם והשלחן ערוך שמקילין בזה, כדברי הגמרא בע”ז. אולם אפונים או פולים מבושלים על ידי גויים, אסורים משום בישולי גויים, דכיון שנעשו על ידי בישול, מסתמא עולים על שלחן מלכים או שרים ואסורים. והיינו אפונים ופולים יבשים, אבל לחים אין בהם משום בישולי גויים. ואמנם אפונים שבקופסאות שימורים יש מקום להקל, אחר שעושים אותו למכירה לכל. [יביע אומר חלק י’ חיו”ד סימן ח. הליכות עולם חלק ז’ עמוד קב].  

טז. קטניות של פולים, וכיוצא בהם, שקלויים על ידי גוים, אין בהם איסור משום בישולי גוים, מפני שאינם עולים על שלחן מלכים, ואין אדם מזמין את חבירו על קליות. אבל אפונים מבושלים וכן פולים מבושלים, שנתבשלו על ידי גויים, אסורים משום בישולי גוים. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד קו. יחוה דעת ח”ד עמוד רכד]. 

יז. חטים שלוקים על ידי גוים בשיעור כחצי בישול, ומייבשים אותם, (ונקראים בורגול), וחוזרים הישראלים ומבשלים אותם בישול גמור בביתם, מותר לקנותם מן הגוים כדי לבשלם ולאוכלם, שבישול הגוים אינו נחשב לכלום, הואיל ונתייבשו, ושוב לא היו ראויים לאכילה, אלא על ידי בישול גמור שנעשה אחר כך על ידי ישראל. [הליכו”ע ז’ עמו’ קיג]. 

יח. קונדיטוריות שאופים בכמויות גדולות עוגות עם ביצים, ועל ידי מכונה נפרדים החלמונים מן החלבונים, וממלאים מהם כלים גדולים ללישת העוגות ולאפייתם, ונשארים כך לילות שלמים, יש שכתבו להקל בזה, שלא אסרו ביצה שעבר עליה הלילה אלא בביצה מבושלת, אבל באותה הראויה לגמיעה לא אסרו. ויש אומרים שאין רוח רעה זו [דביצה גלויה שעבר עליה הלילה] מצויה בזמנינו, ובפרט אם נתנו הביצים בכלי בתוך מקרר, דהוי כלי בתוך כלי, והוי כמכוסה, ויש לצרף עוד כשהוא נעשה לצורך מצות עונג שבת, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ויש חולקים בכל זה, ולמעשה קשה לסמוך על הסברות הנ”ל להקל בזה, דחמירא סכנתא מאיסורא, ולכן טוב להחמיר היכא דאפשר לערב סוכר הרבה עם החלמונים של הביצים, כשהם מיועדים לעוגות. [יביע אומר חלק י’ חיו”ד סימן ט].  

יט. מה שנהגו כיום לעשות מיונז לאכילה מחלבוני ביצים, ויש שם תערובת גדולה של שמן וחומץ וסוכר וקצת מלח, אין לחוש בזה משום ביצה קלופה שעבר עליה הלילה, מאחר שהוא על ידי תערובת. [שו”ת יביע אומר חלק י’ חיו”ד סימן ט]. 

כ. תבשיל שבישלו גוי בשבת בשביל חולה שאין בו סכנה, לא גזרו בו חז”ל לחולה משום בישולי גוים, כיון שאי אפשר לבשל בשבת לחולה שאין בו סכנה על ידי ישראל. ואם נשאר מהתבשיל למוצאי שבת, אם התבשיל נעשה על ידי גוי בביתו של ישראל, מותר אפילו לאדם בריא לאכול ממנו במוצאי שבת, אבל אם נתבשל בביתו של הגוי, אסור לאכול ממנו במוצאי שבת, ואפילו החולה עצמו אסור לו לאכול ממנו במוצאי שבת, כיון שאפשר לבשל לו כל צרכו על ידי ישראל. [הליכות עולם ח”ז עמוד קג].

כא. כלים של ישראל שבישל בהם גוי תבשיל לעצמו, צריכים הכשר על ידי הגעלה, כיון שנבלע בהם טעם התבשיל האסור לישראל משום בישולי גוים. ואם הם כלי חרס שאין להם תקנה בהגעלה בשאר איסורים, מכל מקום באיסור בישולי גוים שאין לו עיקר מן התורה, מותרים הכלים על ידי הגעלה ג’ פעמים. ואם הגוי בישל תבשיל לחולה שאין בו סכנה בשבת, אין הכלים צריכים הכשר כלל. וכל שכן אם הדבר נעשה בביתו של ישראל, או בבית חולים יהודי, שאין הכלים צריכים הכשר כלל. [לוית חן סי’ שיח. הליכות עולם ח”ז עמ’ קג]. 

כב. כרוב ולפת הכבושים במי מלח, וכן מלפפונים הכבושים במי מלח, מותר לקנותם מן הגוים, ולאוכלם, שאף על פי שבכל האיסורים קיימא לן מליח הרי הוא כרותח, וכבוש הרי הוא כמבושל, מכל מקום בדין בישולי גוים שכל עיקרו אינו אלא מדרבנן, לא אסרו אלא בבישול שעל ידי האש. ואף על פי שיש לחוש שמא כבשו אותם בכליהם האסורים, סתם כלים שלהם אינם בני יומן, והוי נותן טעם לפגם, ומותר. [הליכות עולם ח”ז עמוד קכב]. 

כג. סוכר הנעשה על ידי גוים מן הלפת האדום, אף על פי שהלפת אינו נאכל חי, הסוכר מותר, מפני שעיקר בישולו נעשה על ידי קיטור, ובזה אין איסור בישולי גוים. [שם עמ’ קלא]. 

כד. גוי שבישל מאכל, ואי אפשר לאכלו, והישראל בישלו שנית והכשירו לאכילה, אין בדבר משום בישולי גויים. וכן אם ישראל בישל עד שיעור כמאכל בן דרוסאי, שנאכל על ידי הדחק, והגוי חזר ובישל וגמר בישולו, אין בזה משום בישולי גויים. [יביע אומר חלק ב’ חיו”ד סימן ז’ אות ו. ושיעור כמאכל בן דרוסאי ראה בילקוט יוסף שבת כרך ג’ ריש סימן שיח]. 

כה. גבינות של גויים אסורות מגזירת חז”ל, וראה לעיל סימן פא בדיני חלב עכו”ם.

א. אסרו חכמים לאכול פת של נכרים, גזרה משום חתנות. ויש מקומות שמקילין לקחת פת מנחתום [מאפייה ציבורית] במקום שאין פת ישראל. והוא כשאין חשש תערובת איסור או שומן בפת. ויש שהקילו בזה אפילו שיש באותה עיר פת ישראל, אלא שאין פת ישראל מספיקה לכל בני העיר. אבל פת של בעל הבית אין מי שמורה להקל, שעיקר הגזרה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם. [ש”ע סי’ קיב. יחוה דעת ח”ה סי’ רלז]. 

ב. פת פלטר של גוי מותרת לישראל לעולם, ואפילו אם קנאה גוי בעל הבית מותרת לישראל, ואפילו אם הפלטר גוי זימן ישראל לביתו, ונתן לפניו מן הפת שעשה למכור בשוק, מותר לאכול ממנו. ונהגו להקל בזה גם אם הגוי לוקח מים מבורות שמצוי בהם תולעים, דשמא לא היו תולעים, ושמא לא פירשו, ושמא נימוחו.  [יביע  אומר חלק י’ דף שסט טור ב]. ואם הפלטר אפה פת בביתו לצורך בני ביתו, אסור לאכול ממנו, דהוה ליה פת בעל הבית. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד פח. יביע אומר ח”א סי’ ה’ אות טז]. 

ג. פת בעל הבית גוי אסור לישראל לעולם. ואפילו אם חזר הישראל ואפאו שנית, או שבישלו, לא פקע איסורו, ונשאר באיסורו לישראל. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד פט. ופת בעל הבית שבישלו הישראל במרק חם, אם מותר לאכלו, ראה ביביע אומר ח”ו חאו”ח סימן לט אות א]. 

ד. ומכל מקום בשעת הדחק במקום שאין פת פלטר מצוי כלל, מותר לאכול מפת בעל הבית, וכן מותר לקנות פת של בעל הבית גוי לצורך סעודות השבת. [הליכות עולם ח”ז עמ’ צ]. 

ה. פת בעל הבית גוי שאסורה לישראל, אין חילוק בזה בין גוי נוצרי שעובד עבודה זרה, לגוי ישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה, שהרי כל הטעם משום חתנות, וזה שייך גם לגבי ישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה. ושלא כמי שרצה לחלק בזה. 

ו. ישראל שהתארח בבית של ערבי, והם אופים לו פת לכבודו, ישליך קיסם בתנור, ויכשיר את כל הפת שבתנור, כי אין הדבר אלא משום היכר לדעת שהפת שלהם אסורה.  [הליכות עולם חלק ז’ ח”ז עמוד פז]. 

ז. יש מי שכתב שאם הולכים לבקר בבית הערבי, ומגישים לפני האורח פת שאופים בביתם אדעתא דאורחים, מותר לאכול מפת זו. [זבחי צדק]. אולם לדינא אין להקל בדבר, ויש להתרחק מזה שהוא פת בעל הבית האסורה. [יביע אומר חלק י’ דף שסט טור א]. 

ח. ישראל המחלל שבת בפרהסיא, אף על פי שדינו כעכו”ם, וכמו שכתב הרמב”ם (בסוף הלכות שבת), פתו מותרת, כיון שאין בו איסור חתנות, שאם בתו שומרת תורה ומצות ויש בה יראת שמים, מותרת להנשא לבר ישראל, הילכך פת שאפאה לעצמו, או עוגה שאפאה לעצמו, מותרת לכל ישראל. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד צא]. 

ט. פת של ישראל שאפאה גוי, אסורה כדין פת של בעל הבית גוי, אלא אם כן השליך הישראל קיסם לתוך התנור בשעת אפיית הפת. והפת שנאסרה כאמור אסור למוכרה לגוי, גזירה שמא ימכרנה לישראל, אלא יחתוך אותה לפרוסות וימכרנה לגוי, שאין ישראל קונים פרוסות פת מגוי. ואין שום מכשול בדבר. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד צו]. 

י. כשאין פת ישראל מצויה, וקנה פת פלטר של גוי, ואחר כך הביאו לו פת של ישראל, מה שקנה מותר לו לאכול. [יביע אומר חלק ו’ סימן ד’ אות א].

א. העיקר לדינא דטעם כעיקר הוא מן התורה, ולכן אם נתערב איסור והיתר מין בשאינו מינו, וקודם שעמדו עליו לשערו אם יש בו ששים, נשפך מהתבשיל, ואי אפשר לשער שיעור ששים, יש לתפוס לחומרא, ככל ספק דאורייתא. [יחוה דעת חלק ה’ סי’ לב עמוד קנג]. 

ב. תולעים הגדלים בתלוש, כגון בצנון וחסא, יש אומרים שאינם נחשבים לבריה, ובטלים בששים, אחר שלא נאסרו מתחלת ברייתן, שקודם שפירשו אינן אסורות. [כרתי ופלתי. מהר”ש קלוגר. בית דוד]. ויש חולקים ואומרים דחשיבי בריה ששם תולעים לא היה לו היתר מעולם. וכן דעת רוב האחרונים, ואין לסמוך על סברת החולקים להקל. [חוות דעת. מחזיק ברכה. פרי מגדים. דגול מרבבה. מנחת פתים. חקרי לב. פאת הים. קול אליהו. ערך השלחן. גנת ורדים. אהל יצחק. תפארת אדם. חיים לעולם. רב ברכות]. ומכל מקום שפיר יש לצרף סברא זו לספק ספיקא, כשיש עוד צירופים להקל. [יביע אומר ח”י דף שע-שעא.]. ולכן אף תולעים קטנים מאד שנראים נגד השמש בעין חדה ובריאה אסורים משום בריה, וצריך לסננם היטב, ולהסירם בסינון של בגד עב. אבל אם אינם נראים כנגד השמש בעין בוחנת אלא רק על ידי מיקרוסקופ, יש להקל. [יחוה דעת חלק ו’ סימן מז בהערה, עמוד רנג]. 

ג. העיקר לדינא שיש לחוש לכתחלה דכלי שני שהיד סולדת בו בולע ומפליט. ורק בדיעבד מקילין בכלי שני. ולכן אם נמצא במקום שאין בו כלים אלא כאלה שהשתמשו בהם הגויים באיסור, והשתמשו בהם בכלי שני, חשיב כדיעבד ויכול להשתמש בהם גם כן בכלי שני, או לערות לתוכם רותחים. [יחוה דעת חלק ד’ סימן מב עמוד רכה. ועיין עוד ביחוה דעת חלק ה’ סימן לב עמוד קנא, הנוהגים להחמיר בכל מיני מאכלות מפני חששות שונים, אם יחמירו גם בכלים]. 

ד. מורה הוראה שבאה לפניו שאלה בדיני איסור והיתר, שעל פי הדין אין להתירה אלא במקום הפסד מרובה, [וכגון שמרן כתב בש”ע להתיר במקום הפסד מרובה], שיעור הפסד מרובה אין לו קיצבה ידועה, אלא הכל תלוי במצבו הכלכלי של השואל, העשיר לפי עושרו, והעני לפי עוניו, והכל לפי ראות עיני הרב המורה, ואומדן דעתו, שאם ההפסד אצל השואל נחשב להפסד מרובה יש להקל, וטעם הדבר, כי בכל מקום שהתירו בהפסד מרובה, מעיקר ההלכה הדבר מותר לגמרי, שכן דעת רוב הפוסקים ואחרי רבים להטות, ורק כדי לחוש לדעת מיעוט הפוסקים שאוסרים, נוהגים חומרא בדבר כשההפסד מועט. אבל כשההפסד מרובה יש להתיר, מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל (חולין מט:). [שו”ת יביע אומר ח”ו חיו”ד סי’ ד. וח”ה חושן משפט סימן ו’ אות ג’]. 

ה. אם בעת שהובאה השאלה בפני החכם היה הדבר בגדר הפד מרובה, והתירה החכם,  ולאחר זמן הוזל הדבר, או העשיר השואל עד שנעשה בשבילו הפסד מועט, מותר לאכול מאכל זה, שמאחר והורה החכם היתר בזה, ויצא הדבר בהיתר, מפי מורה הוראה, מותר לגמרי אף שנעשה אחר כך להפסד מועט. ואפילו אם לא היה הפסד מרובה, והורה המורה הוראה לאסור, ואחר כך נעשה להפסד מרובה, על ידי תערובת, או שהתייקר, יש להתיר המאכל ולהורות להקל. [שו”ת יביע אומר חלק ו’ חיו”ד סימן ד. וחלק ה’ חושן משפט סימן ו’ אות ג]. 

ו. מורה הוראה שטעה והתיר בהפסד מועט דבר שאינו מותר אלא בהפסד מרובה, ואחר כך נתבררה לו טעותו, כיון שיצא הדבר בהיתר, אין מחזירים הדבר לאסור, שכל דבר שהתירו הפוסקים בהפסד מרובה, מעיקר הדין הוא מותר אף בהפסד מועט, אלא שחששו להחמיר לכתחלה לדעת האוסר כשאין הפסד מרובה, אבל בדיעבד שכבר הורה המורה להקל, מעמידים הדבר על עיקר הדין. [יביע אומר ח”ו חלק יורה דעה סימן ד’ אות ד]. 

ז. תבשיל בשר שאירע בו תקלה שעל פי הדין אין להתירו אלא בהפסד מרובה, והשואל הוא איש עשיר שלגביו הדבר נחשב להפסד מועט, מותר לעשיר לתת בשר זה לעני שלגביו נחשב הדבר להפסד מרובה, אך חייב להודיעו שהדבר אינו מותר אלא בהפסד מרובה. [שואל ומשיב תנינא ח”ד ס”ס קכח. זב”צ סי’ לה אות כא. יביע אומר ח”ו חיו”ד סי’ ד’ דף קסב.]. 

ח. אם היה השואל איש עשיר, ולא היה אפשר להתיר לו, מפני שלפי מצבו של השואל לא היה לו הפסד מרובה, מכל מקום לא יאמר הרב המורה שהוא “אסור”, אלא יאמר לו בדרך עצה טובה, שאין ראוי לו לאוכלו, אבל יכול ליתנו לאיש עני, לאחר שיודיענו שדבר זה הותר בפוסקים במקום הפסד מרובה, וכיון שלגבי העני הוא הפסד מרובה, יש להתיר לו ליתנו לעני. [שם].

ט. בהמה שאירע בה ריעותא באופן שאינה ניתרת אלא בהפסד מרובה, ושייכת לשני בני אדם בשותפות, ולכל אחד אין הפסד מרובה, יש מקום להכשירה, כיון שבסך הכל יש כאן הפסד מרובה. וכן הדין לגבי ריעותא בכלים מרובים, שבכל אחד מהם אין הפסד מרובה, מצטרפים להחשב הפסד מרובה. [שו”ת יביע אומר חלק י’ בהערות לרב פעלים סימן ח דף שיד טור ב].

י. אם נתערב איסור בהיתר מין בשאינו מינו, או בשר בחלב, יש לשער בששים בנפח, ואף על פי שמן הדין סומכים על טעימת גוי המסיח לפי תומו, שאומר בהחלט שאין טעם איסור בהיתר, והתבשיל מותר, מכל מקום המנהג כיום שאין סומכים על טעימת גוי כלל, אפילו הוא מסיח לפי תומו. אבל אם יש הפסד מרובה ונראה לנו שהאיסור כחוש ואין בתערובתו כדי נתינת טעם, יכולים לסמוך על עיקר הדין, ולהטעימו לגוי מסיח לפי תומו, ואם אמר בהחלט שאין באיסור כדי נתינת טעם סומכים עליו ומתירים את התבשיל, וכדעת הרמב”ם ומרן השלחן ערוך. [שהרי אנו קבלנו הוראות מרן, והמנהג שנהגו לא לסמוך על טעימת גוי, הוא דוקא כשאין הפסד מרובה]. [יביע אומר חלק ח’ חיו”ד סימן י. הליכות עולם חלק ז’ עמוד סב]. 

יא. וכן מין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו, משערין בששים. ובדרך כלל הולכים בזה אחר הטעם, שאם הטעם שונה האחד מהשני, חשיב מין בשאינו מינו. ואם הטעם שוה אף שחלוקים בשמם, חשיב מין במינו. [ראה בש”ך ריש סי’ צח, ויביע אומר ח”י דף שיט טור א’]. 

יב. ספק איסור עשה כגון חלב בהמה טמאה שנתערב בהיתר, מין בשאינו מינו, או כלי הבלוע מאיסור עשה, ובשלו בכלי זה כשהוא בן יומו תבשיל של היתר, וטרם שעמדו עליו לשערו אם יש ששים כנגד האיסור או לא, נשפך מתבשיל זה, תולין להקל בזה מכח ספק ספיקא, דשמא יש ששים כנגד האיסור, ושמא באיסור עשה טעם כעיקר מדרבנן, ומאחר והוא ספק תולין להקל. ויש אומרים שאף בחצי שיעור (של איסורי לאוין), טעם כעיקר מדרבנן. [חידושי דינים בעניני איסור והיתר מהדורת תשמ”ז עמוד קצח. נודע ביהודה או”ח מה”ת סי’ סו]. 

יג. קדרה שבשלו בה איסור, יש אומרים שאין האיסור הבלוע בקדרה נפלט באופן ודאי, לתוך תבשיל ההיתר שמבשלים בו אחר כך, ומכל מקום אסרו לבשל בקדרה זו בלי הגעלה מכח הספק, שמא יפלט טעם האיסור הבלוע בקדרה. ויש סוברים שהוא מטעם ודאי. [מהרש”ך בח”א (סי’ עז), ויש לדבריו סיוע בראשונים. איסור והיתר א’ עמוד שנז. יביע אומר ח’ חיו”ד סי’ ח’ עמוד רעט]. 

יד. קפה שמייצרים בחו”ל, ומערבים בה חומר אסור הנעשה מאבקת נבלה וטריפה, אך יש יותר מששים בקפה נגד החומר האסור, ונתברר שאין שום טעם איסור בקפה, מותר לקנות קפה זה מהעכו”ם. 

טו. עוף טרף שנתערב עם עופות כשרים, והרגישו בזה בזמן השרייה קודם המליחה, יש להתיר כל התערובת, כדין יבש ביבש. שאין דין חתיכה הראויה להתכבד בחתיכה שאינה מבושלת. ובלבד שלא יבשל כל התערובת בקדרה אחת. או שירבה על העוף הטרף שיעור ששים כנגדו, ואז יוכל לבשלם בקדרה אחת. [יבי”א ח”ה חיו”ד סימן  ח. וע”ע בשו”ת יביע אומר חלק י’ בהערות לרב פעלים ח”א חיו”ד סי’ כג, דף שכב טור א’, בדין חתיכה הראויה להתכבד בידים ורגלים בלבד, שהגרי”ח העלה להחמיר לדונם כחתיכה הראויה להתכבד, והמסקנא שאין בהן איסור משום חתיכה הראויה להתכבד. גם בחתיכת בשר חיה ולא מבושלת שהנדיב לב צידד לחושבה כחתיכה שאינה ראויה להתכבד, והרהמ”ח השיג עליו, שהוא היפך סוגיאן דעלמא, והמנהג הפשוט (במקומו) להחמיר.  העיקר הוא שחתיכה חיה אינה נחשבת חתיכה הראויה להתכבד, שכן הורה למעשה מהר”י הכהן בעל בתי כהונה, ושכן המנהג בירושלים, וכן כתבו כמה אחרונים. וכן עיקר]. 

טז. יש מי שכתב דלא שייך ביטול ברוב אלא לגבי יחיד בביתו, שמביא בשר לצרכו לבשל ולאכול, אבל אם נעשה בחנות שעומדים למוכרם, יש לו דין קבוע, וכל היכא דאיכא דין קבוע לא מהני טעמא דביטול ברוב. ולדינא גם בכהאי גוונא הולכים אחר ביטול ברוב, ולפי זה אם שחטו כמה בהמות, ואחת מהם יצאה טריפה, וכל החתיכות נתערבו, כיון שלא נתבשלו לא חשיבי בכלל חתיכה ראויה להתכבד, ובטלי ברוב. [יביע אומר חלק י’ דף שכב טור א’. ושם בדין הקבוע שנידון כמחצה על מחצה, בדרבנן אזלינן לקולא ככל דין ספק דרבנן דאזלינן ביה לקולא. ואם יש בו ספק ספיקא להחמיר לא אזלינן בדבר להחמיר, אלא להקל]. 

יז. חתיכה בשר כשרה שבלעה איסור ולא היה בה ששים כנגדו ונאסרה, ואחר כך נפלה לקדירת היתר, ויש בה ששים כנגד האיסור, לדידן כל התבשיל מותר, חוץ מאותה חתיכה שנשארה באיסורה. ומיהו אם האיסור שנבלע הוא מדרבנן, גם החתיכה מותרת. ולכן אם בישלו עוף בקדרה, ונשפך עליו חלב, ולא היה ששים, מותר להרבות על התבשיל לבטל החלב. [יביע אומר חלק א’ חלק יורה דעה סימן ה’ אות יא]. 

יח. כלים יקרים של חרס או פורצליין [פרפורי] שהשתמשו בהם באיסור, כגון צלחות וכוסות, ועברו יותר משנים עשר חודש שלא נשתמשו בהם כלל, ויש הפסד מרובה אם לא נתיר להשתמש בהם, יש להקל להשתמש בהם אחר מעת לעת. ומכל מקום לרווחא דמילתא יש לעשות להם הגעלה ג’ פעמים, ולהשתמש בהם בהיתר. [יביע אומר ח”א חיו”ד סי’ ו]. 

יט. כלי חרס או פורצליין של בשר שבישל בהם חלב, ונאסרו, ויש שם הפסד מרובה, יש להגעילם ג’ פעמים, לאחר שישהה אותם מעת לעת, (כ”ד שעות), ויחזרו להיתרם. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד ע]. 

כ. קדרה שאינה בת יומא שהיא של בשר, ובישלו בה מאכלי גבינה, אפילו רוב התבשיל נעשה מתבלין ודברים חריפים, כיון שהיא אינה בת יומא, התבשיל מותר, בין בהפסד מועט בין בהפסד מרובה, וכדעת מרן (בסימן צו סעיף א) שקבלנו הוראותיו. 

כא. ג’לאטין הנעשה מעורות או מעצמות רכים של בהמות טמאות, או בהמות נבלות וטריפות, לאחר ששורים אותם עם מלח וסיד, ומנקים אותם היטב, ומייבשים אותם הרבה בחום השמש במשך כמה חודשים, ומערבים בהם חומרים כימיים מסויימים, וטוחנים אותם ונעשים כקמח דק, ונותנים אותם לתוך מאכלים שונים כדי להקפיאם, מעיקר הדין יש להקל לאכול מוצרי מזון שמעורב בהם חומר ג’לאתין הנזכר, אחר שהדבר פגום מאכילת כלב, ונתייבש והוי כעץ בעלמא שאין בו טעם כלל. ולא שייך בזה אחשביה, אחר שהוא בתערובת ולא בפני עצמו. [וכמ”ש ג”כ הנודע ביהודה, והאחיעזר ח”ג סי’ לג אות ה, ובשו”ת חבלים בנעימים ח”ה (חאו”ח סי’ ד). והחזון איש (סי’ קטז סוף אות ח). ע”ש]. ומכל מקום לכתחלה כל מפעל המבקש הכשר מהרבנות, ראוי שהמשגיח יבקש שיתנו בתרכובת חומר שאינו עשוי מג’לאתין איסור. [שו”ת יביע אומר חלק ח’ חיו”ד סימן יא]. 

כב. כשבאים לשער נגד הכף שנתחבה בתבשיל, צריך לשער כפי חשבון מה שהיה בקדרה, כגון אם היה החלב או הגבינה שבקדרה שיעור עשרה גרם, ועירב שם מים שיעור מאה גרם, ותחב שם כף, ואחר כך תחב אותה בתבשיל של בשר, שצריך ששים כנגד מה שנתחב בכף בתוך התבשיל, יש לחשוב לכף הבלוע מן החלב לפי חשבון, מאחר שבתחיבה הראשונה בקדרת החלב, לא היה הכל חלב, כי אם עשרה אחוז, לכן יש לשער בהתאם רק לפי חלק החלב שבבליעת הכף, וכנגדו צריך ששים לבטלו. [הליכות עולם ח”ז עמו’ סג]. 

כג. אם תחב כף חולבת בת יומא לתוך התבשיל של בשר שתי פעמים, ולא נודע הדבר בינתים, כי אם לבסוף, צריך לשער ב’ פעמים ששים כנגד מה שנתחב מן הכף, כאילו היו ב’ כפות נפרדות. אבל אם אחר שתחב הכף פעם אחת, נודע הדבר ונתבטל בששים, ואחר כך חזר ותחב הכף פעם שנית חוזר ומתבטל באותם ששים עצמם. ואם תחב הכף ג’ פעמים או יותר, אפילו לא נודע אלא לבסוף, די בביטול ב’ פעמים ששים, ואין צריך ששים כנגד כל פעם שתחב הכף. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד סג]. 

כד. כף חולבת בת יומא של מתכת שתחב אותה בתוך תבשיל של בשר, אף על פי שיש אומרים שבמתכת אומרים כיון שחם מקצתו חם כולו, וצריך ששים גם כנגד החלק של הכף שנכנס לחלל הקדרה, ולא רק כנגד מה שנתחב ממש בתוך התבשיל, מכל מקום אין הלכה כן, אלא הלכה כמו שסתם מרן בשלחן ערוך, שלעולם אין לשער ששים אלא כנגד מה שנתחב מהכף בתוך התבשיל, ולא יותר. בין בהפסד מועט, בין בהפסד מרובה. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד סד]. 

כה. אם השואל אומר ברי לי שלא הכנסתי מן הכף החולבת אל התבשיל, אלא עד מקום זה, אפילו אין שום היכר בכף, כמה נתחב ממנה, נאמן השואל, בין איש בין אשה, ואין לומר בזה “כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה”. ואם תחבו כף חולבת בת יומא בקערת תבשיל של בשר רותח, שהיא כלי שני, יש להתיר, אפילו אם אין שם ששים נגד מה שנתחב מן הכף, שכלי שני אינו מבליע ולא מפליט. [הליכות עולם ח”ז עמ’ סו. ועיין בשו”ת יביע אומר ח”י סי’ ט דף שיד טור ב’, שדן מתי אומרים כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה, בעניני איסור והיתר]. 

כו. מי שהיו לו שתי כפות דומות, אחת של בשר ואחת של חלב, ולקח אחת מהן וניער בה התבשיל של חלב, ואינו יודע באיזה כף השתמש, הכל מותר משום ספק ספיקא, שמא הגיס בכף של חלב, ושמא לא פלטה הכף כדי נתינת טעם בתבשיל של החלב. [שם עמ’ סז]. 

כז. חתיכת בשר רותח שחתך אותה בסכין חולבת בת יומא, כל החתיכה אסורה, אם אין ששים כנגד מקום הסכין שחתך בה. ונאמן השואל לומר מכאן עד כאן חתכתי בסכין, ולא חתכתי בכל שטח הסכין. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד סח]. 

כח. כל טעם הבלוע בקדרה, בשר או חלב, אם עבר עליה כ”ד שעות, הוי טעם פגום, ואינו אסור מן התורה, אלא שחז”ל אסרוהו לכתחלה, ובדיעבד מותר. ולכן קדרה שבישל בה בשר, ואחר כ”ד שעות בישל בה חלב, הוה ליה נותן טעם לפגם, והחלב מותר, מאחר שכבר בישל בה בדיעבד. אבל הקדרה עצמה אסור לבשל בה לכתחלה לא בשר ולא חלב, אלא לאחר שיגעילנה. ואחר ההגעלה מותר לבשל בה בשר או חלב. [הליכות עולם ח”ז עמו’ ע]. 

כט. והוא הדין לכלי של איסור, כגון קדרה של גוי, שאם בטעות בישל בה איזה תבשיל של היתר, אחר שעבר עליה כ”ד שעות, התבשיל מותר, דהוי נותן טעם לפגם שמותר. אבל לכתחלה אסור לבשל בקדרה של איסור, דבר של היתר, גזרה קדרה שאינה בת יומא אטו קדרה בת יומא. (כדאיתא בעבודה זרה עו.). ואם בישל במזיד בקדרה של איסור, שעבר עליה כ”ד שעות, דבר של היתר, קנסינן ליה, ואוסרים את התבשיל. ורק אם בישל בה דבר של היתר “בשוגג” אחר שעברו עליה כ”ד שעות מותר. ואם טעה בהלכה וחשב שהדבר מותר, נחשב שוגג ומותר בדיעבד. וסתם כלי גוים אינם בני יומן. [הליכות עולם ח”ז עמוד עא]. 

ל. סתם כלי גוים בחזקת אינם בני יומם, מטעם שיש ספק ספיקא להיתר, שמא לא נשתמש בו היום, ואם תמצא לומר שנשתמש, שמא נשתמש בדבר שהוא פוגם, או בדבר שאינו נותן טעם. (תוספות עבודה זרה לח סע”ב). ולכן אם טעה או שגג ובישל בקדרה של גוי דבר היתר, מותר בדיעבד. אבל אם ידע שאסור לבשל בקדרה של גוי, ועבר במזיד ובישל בה דבר של היתר, התבשיל אסור, שקנסוהו חכמים על שעבר על דבריהם, ומכל מקום לא נאסר התבשיל לאחרים, אלא רק לו ולבני ביתו. (זבחי צדק סימן קכב אות טו). ומותר לקנות לכתחלה מן הגוי דבר שאין בו משום בישולי גוים, שבישלוהו הגוים בסתם כליהם, שכיון שכבר נעשה על ידי הגוי הוה ליה כדיעבד. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד פ]. 

לא. כלי שנבלע בו איסור, ונאסר, ונתערב אחר כך בכלים כשרים, בטל ברוב, בין שהוא כלי מתכת בין שהוא כלי חרס. ומכל מקום טוב שיניחם ולא ישתמש בהם עד אחר שיעבור עליהם מעת לעת, דהיינו כ”ד שעות. [הליכות עולם חלק ז’ עמוד פז]. 

לב. דבר שהותר לישראל בדיעבד, כגון שנתבטל האיסור בהיתר בששים, מותר לקנותו מן הגוי, ואין לחשוב קנייתו מן הגוי כמו לכתחלה, ולכן דבר היתר שנתערב בו איסור ונתבטל בששים אצל הגוי, מותר לישראל לקנותו, ולא נחשב כמבטל איסור לכתחלה. 

לג. איסור שנכבש בצונן בכלי פחות משלשה ימים מעת לעת, העיקר לדינא שיש להקל בדבר, שאין כבישה בכלים. [יביע אומר חלק ט’ חיו”ד סימן ה’ עמוד עדר].

א. שתי כפות של בשר שהיו מונחים בתיבה אחת, האחת בת יומא, בתוך מעת לעת, אלא שעבר עליה לינת לילה אחד, והאחרת אינה בת יומא, ובטעות לקחו אחת מהן, והגיסו בה דייסא של חלב שהיתה בקדרה רותחת, העיקר לדינא להקל בזה, שיש כאן ספק ספיקא, שמא הגיסו בכף שאינה בת יומא, ואת”ל בכף שהיא בת יומא, שמא הלכה כרבינו תם שלינת לילה אחד פוגמת, וספק ספיקא מעליא הוא. [שו”ת יביע אומר חלק י’ בהערות לרב פעלים חלק א’ חלק יורה דעה סימן יד, דף שיז טור א’]. 

ב. קדרה שהרתיחו בה חלב ביום א’ בבוקר, וביום שני בבוקר טעו ובישלו בה בשר, ויש ספק אם עברו 24 שעות משעה שהחלב הרותח היה בקדרה, יש להתיר התבשיל. [שו”ת יביע אומר חלק י’ בהערות לרב פעלים חלק יורה דעה סימן טו, דף שיח טור א’]. 

ג. קדרה של חלב, ספק אם היתה בת יומא (תוך מעת לעת), או לא, שהרתיחו בה מים לשטיפת והדחת כלים, ונפלה חתיכת בשר לתוך המים הרותחים, ועד שהספיקו להסירה משם עברו כשיעור שתי דקות, יש להתיר חתיכת בשר זו. [שו”ת יביע אומר חלק י’ בהערות לרב פעלים חלק א’ חלק יורה דעה סימן טו. ושם מבואר עוד כמה טעמים להקל]. 

ד. אם נזהרים שלא להגעיל הכלים אלא לאחר מעת לעת, אין להקפיד בהגעלת הרבה כלים ביחד, של בשר או של חלב, ואפילו לכתחלה מותר. ואין להגעיל כלי איסור בן יומו. 

ה. יש להתיר להכשיר את הדלפק מבשרי לחלבי, וגם למנהג האשכנזים בשעת הדחק יש להורות להיתר, אלא שיש להקפיד להעמיד שם תלמיד חכם הבקי היטב בהלכה בכל פעם שמכשירים את הדלפק מבשר לחלב, ולהיפך. [ילקוט יוסף איסור והיתר עמוד קמד]. 

ו. מותר לכתחלה לבשל מאכל שאינו לא בשרי ולא חלבי (פרווה), בקדרה בשרית נקיה אף שהיא בת יומא, ולאכול תבשיל זה עם מאכלי חלב, שהעיקר לדינא כדעת מרן הבית יוסף בבדק הבית, שמותר לגרום אף לכתחילה לנותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. ולכן מותר לכתחלה לאפות פת בכלי של בשר בן יומו, על דעת לאכול הפת עם מאכלי חלב, או לטגן ביצה במחבת בשרי בן יומו, בשמן חדש, על מנת לאכול אחר כך את הביצה עם גבינה, ואין בזה איסור כלל. וכן מותר לבשל אורז בקדרה של בשר בת יומא, ויאכל את האורז עם לבן או חמאה, שזהו נותן טעם בר נותן טעם, שהבשר נתן טעם בקדרה, והקדרה נתנה טעם באורז, ועדיין היתר גמור הוא. וכיון שהוא טעם קלוש ביותר, ואפילו משהו אין בו, מותר לאכול האורז עם חלב. ואפילו יודע מראש שעתיד לתת לבן או חמאה באורז לאחר בישולו, מותר לבשל האורז בקדרת בשר בת יומא, שלכן התירו הפוסקים דבר זה אף לגבי חמץ, אף על פי שאיסורו במשהו, ולכן אף כאן מותר לכתחלה לבשל אורז בקדרת בשר בת יומא, על מנת שאחר כך יאכל האורז בכלים של חלב, עם חמאה. [הנה רבינו שמשון כתב, שמותר לחתוך לחם בסכין בשרי, כדי לאכול הלחם עם חלב, ונימק זאת להדיא משום דהוי נ”ט בר נ”ט דהיתרא. ומבואר שהתיר כן לכתחלה. והובא בב”י סי’ פט. ואין לומר דטעם היתרו מסיבה אחרת, אחר שנימק להדיא דטעמו משום נ”ט בר נ”ט. גם בתשובת הרשב”א ח”א סי’ תקטז כתב, דנ”ט בר נ”ט שרי לכתחלה. וכ”כ הב”י בבדק הבית (סי’ צה). וכ”ד שערי דורא, מהר”א אבן טאווה, ובית דוד, ומהר”י עייאש, ערך השלחן, שו”ת ויאסוף שלמה, פני דוד פאפו, ועוד. ואף שיש חולקים, כיון שהוא מילתא דרבנן, וכן נראה פשטות דברי מרן בסי’ פט, ובבדק הבית, לפיכך כן עיקר לדינא לדידן. וראה באיסור והיתר מהדורת תשמ”ז, עמוד קמח, ובילקו”י איסור והיתר כרך ג’ עמו’ כט, ועמוד תכ, ובילקו”י תפלה א’ מהדו’ תשס”ד, עמ’ קמט. וביבי”א ח”ח סי’ ד’ עמ’ ערב. וח”ט סי’ ד’ עמ’ ערב. ובהליכות עולם ח”ז עמ’ עד]. 

ז. נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, שכתבנו להתיר לכתחלה, לא רק אם היה הטעם הראשון בכלי והטעם השני באוכל שנתבשל בו, אלא אפילו אם היה הטעם הראשון באוכל, ומן האוכל ההוא נפלט טעם באוכל אחר, הרי המאכל השני נידון כנ”ט בר נ”ט, ומותר לאוכלו בחמאה, שכן מוכח מדברי הראשונים. גם דין נ”ט בר נ”ט הוא אפילו בשעת הבישול, כגון טיפת חלב שנפלה על הקדרה שמבשלים בה ירקות, כנגד הרוטב, מבחוץ, מותר לבשל את הירקות לאחר מכן בכלי אחר עם בשר. [הליכות עולם ח”ז עמ’ עט]. 

ח. מחבת של בשר שטעו וטיגנו בו מאכלי גבינה, ונשארו בה שיירי גבינה, ושהו בה מעת לעת, ולפני שיכשירו את המחבת שכחו וטיגנו בה מאכל היתר, יש להתיר המאכל. 

ט. אם אין בביתו שני קערות מטבח נפרדות, האחת לבשר ואחת לחלב, מותר להדיח כלי בשר  בקערה  אפילו  ברותחין, ואחר כך להדיח באותה קערה כלי חלב ולהדיחן ברותחין, ואף על פי שיש שומן בעין בסירים ובצלחות של הבשר. ומכל שכן כשיש עמהם מי סבון (אמה). [איסור והיתר כרך ג’ דין הכשר כלים. איסור והיתר מהדורת תשמ”ז עמוד קנ]. 

י. אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאכלה עם בשר, ואם לש אפילו בשוגג, הפת אסורה, אפילו לאכלה לבדה. ואם יש בעיסה שיעור לבטל את החלב, מותר לערב החלב בעיסה, ואין בזה מבטל איסור לכתחלה. [איסור והיתר מהדורת תשמ”ז עמ’ קנג]. 

יא. יש אומרים שאם אפה פת עם חלב יותר משיעור אכילה אחת, רשאי לחלק הלחם למשפחות הרבה, שיתן לכל המשפחה מספר ככרות הצריכות לחם לסעודה אחת, ויש חולקים. וכן עיקר. [איסור והיתר מהדורת תשמ”ז עמ’ קנד]. 

יב. יש אומרים שאם נותן בפת כל כך גבינה עד שניכר שהפת עם גבינה, כגון שהפת נעשית לצהובה, או שעשה סימן והיכר אחר, וכגון ששינה מצורת הפת, מותר לאפותה עם חלב. ויש אומרים שכל זה בעושה לעצמו, אבל למכירה אין להתיר ע”י סימן והיכר, מפני האורחים הבאים ממקום אחר. ומכל מקום בדבר שכבר דשו בו רבים במקומות רבים כמו בבורקס, אין לאסור לעשותם עם גבינה. [איסור והיתר מהדורת תשמ”ז עמוד קנד].

יג. אף על פי שאסרו חז”ל ללוש עיסה בחלב, פן יבא לאכול הפת עם בשר, מכל מקום מותר ללוש עיסה של עוגה מתוקה בסוכר עם חלב או חמאה, שאין דרך לאכול עמה תבשיל של בשר מפני מתיקותה. וכן מותר לעשות שוקולד עם חלב או חמאה, אלא שיש לרשום על נייר העטיפה של השוקולד שהוא עם חלב. [או”ה שם עמ’ קנה. הליכות עולם ח”ז עמו’ מז]. 

יד. יש מי שאומר שאם כבר לש הפת עם החלב, יכול לבשל הפת עם חלב ותהיה מותרת באכילה, אבל העיקר לדינא שכיון שנאסר, יותר לא יוצא מאיסורו, גם אם יבשלנו. [שם]. 

טו. מה שאסרו ללוש עיסה בחלב, כל זה שאופה פת יותר מכדי שיעור אכילה אחת, [ולא עשו היכר כנהוג] אבל אם אופה שיעור מועט כדי אכילה אחת, מותר ללוש העיסה בחלב, גם בלי היכר. [ספר חידושי דינים בעניני איסור והיתר מהדורת תשמ”ז עמוד קנו]. 

טז. פת שנילושה בחלב ונאסרה [באופן שלא עשו היכר כנהוג] – שמא יאכלנה עם בשר, – אסור גם למוכרה לגוי, שמא ימכרנה לישראל, אלא אם כן יבצע כל ככר לשתים שבאופן כזה אין לחוש שמא ימכרנו לישראל, שאין דרך ישראל ליקח לחם פרוס מגוי. וכן מותר לכולי עלמא למכור פת איסור לנכרי על ידי שיבצע כל ככר לשנים, (ואין צריך שיתן גם
לפועליו). [יביע אומר ח”א חיו”ד סי’ ה. ח”ב סי’ ג’ אות ב’, חלק ג’ חיו”ד סי’ ה. ובתוספת בהליכות עולם חלק ז’ עמוד נ’]. ויש מי שכתב שאפילו אם יבשל את הפת בחלב באופן שיהיה ניכר שיש בפת חלב, אין להקל. אולם המיקל בזה יש לו ע”מ שיסמוך, והיינו רק לשיעור מועט כדי שיאכל הפת בו ביום, אבל בפת מרובה שנשאר כולו אצל בעל הבית שעבר ולש פתו עם חלב אין להתיר על ידי בישול. [יביע אומר חלק י’ בהערות לרב פעלים ח”ב חיו”ד סימן יא, עמוד שלו, והביא דברי הגרי”ח שהחמיר בזה, שכיון שכבר נאפה אין לו תקנה אחר שכבר נאסר. אולם יש צדדים להתיר בכה”ג. והמיקל יש לו על מה לסמוך. ומ”ש הרהמ”ח בשם הפרי תאר שימכרנו לעכו”ם, ואף דבעלמא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל, הכא איכא ס”ס, שמא לא ימכרנו לישראל, ושמא לא יאכלנו בבשר. ע”כ. נראה שיש צדדים להקל בס”ס כזה, אף שי”ל דהו”ל כעושה ס”ס בידים. וצ”ע]..

יז. אם נשפך חלב על ככרות לחם רבים מאד, יש אומרים שהככרות נאסרו כולם גזרה שמא יאכלם עם בשר, ולדינא, יש לחלק הככרות להרבה בעלי בתים, כשיעור שיאכלו בו ביום, שהוא שיעור מועט, באופן שרחוק הדבר שישכח ויאכלם עם בשר, או שיעשה סימן בככרות הלחם, כגון שימשח אותם בחמאה וגבינה, שיהיו ניכרים לעין. ואין זה דומה להלש עיסה גדולה בחלב, שכל הפת אסורה, דשאני הכא שנעשה כן אחר האפיה בלא כוונה, ובאונס. [יביע אומר ח”י בהערות לרב פעלים חיו”ד סי’ יא דף שטו טור ב’]. 

יח. פת שאפאו עם הצלי בתנור אחד, אסור לאכול פת זו בחלב, והני מילי בתנור קטן, אבל בתנור גדול המחזיק שנים עשר עשרונים, (שהוא יותר מ-19 קילו), ופיו פתוח, מותר. ותנור כזה אינו מצוי אצלינו. ודגים שאפו אותם בתנור אפיה של ימינו יחד עם בשר, הן הבשר והן הדגים אסורים באכילה. [ספר חידושי דינים בעניני איסור והיתר מהדו’ תשמ”ז, עמ’ קנז]. 

יט. חלב שנפל למים, והיה במים ששים לבטל החלב, יש אומרים שמותר אף לכתחלה לבשל במים האלו תבשיל של בשר, ואין בזה משום: אין מבטלים איסור לכתחלה. ומכל מקום נכון להחמיר לכתחלה במים שמצויים ביותר. אולם אם נפל מן המים לתוך קדרת הבשר, אין לאסור התבשיל, אפילו אם אין ששים בקדרה כנגד המים, שהרי כבר נתבטל במים. [ספר חידושי דינים בעניני איסור והיתר מהדורת תשמ”ז עמוד קסה]. 

כ. מה שיש נוהגים לתת החמין של שבת מערב שבת לתוך התנור שבמאפיית הלחם הציבורי, ולוקחים החמין למחרת בשבת, והקדרה שיש בה בשר היתה מכוסה היטב, מותר לעשות כן אף לכתחלה. והלחם שאופין בתנור לאחר מכן מותר לאוכלו אף עם גבינה, (וגם אין בזה משום איסור הטמנה). [חידושי תורה בעניני איסור והיתר עמוד קפ]. 

כא. התוחב כף חולבת לתוך קדירה של בשר, או ההיפך, משערים בכל מה שנתחב בקדירה. ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת משערים בכולו, משום דחם מקצתו חם כולו. והעיקר כסברא ראשונה. ותבשיל של אורז עם חלב, והאורז היה משונים גרם, והחלב עשרים גרם, נמצא שבכל עשרה גרם יש שמונה גרם אורז ושני גרם חלב, ותחת כף בתבשיל הזה, שכמות הכף עשרה גרם, נמצא שבלע שני גרם מתוך התבשיל, ואחר כך טעה ותחב הכף בתבשיל של בשר, אם יש ששים פעם בתבשיל הבשר נגד שני גרם של החלב, מותר. [ש”ע סי’ צד ס”א. ילקו”י איסור והיתר כרך ב’ במבוא עמוד י’. ירחון קול תורה אב תשס”ג עמוד לח. יביע אומר חלק י’ דף שכ סוף טור א’]. 

כב. צנון או סלק שחתכם בסכין של בשר בן יומו, אסור לאוכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע, או שיטעמנו ואם לא יהא בו טעם בשר, מותר בהדחה. והיינו שגם בדבר חריף אם אינו בן יומו צריך כדי נטילת מקום. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ב’ במבוא עמוד יב, קול תורה אב תשס”ג עמוד לט].

א. אסרו חכמים לבשל הכחל [הדד של הבהמה] עם החלב שבו, בין של קטנה שלא הניקה עדיין, בין של גדולה, אלא אם כן יחתוך אותו בסכין לאורך ולרוחב [דהיינו שעושה בו חריצים] ויטיח בכותל את הכחל כדי להוציא מתוכו את כל החלב שבו. או שיחתכנו לחתיכות קטנות. ואמנם גם אז המנהג להקל לבשלו רק לבדו בלא בשר כלל. אך עם מים וירקות ושאר דברים מותר לבשלו. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד תצה]. 

ב. למנהגינו אפשר לבשל הכחל לבדו גם במחבת או על ידי טיגון, או בפשטיד”א, ולאו דוקא בישול במים. והיינו אחר קריעה שתי וערב וטיחה בכותל. אך לדעת הרמ”א אין להקל לבשלו במחבת. וכן יש להחמיר בפשטידא אם הכחל לא נתייבש תחלה. וכתב הרמ”א, שנהגו בו היתר אם אינו במחבת, אבל במחבת דינו כבישול. [או”ה ג’ עמוד תק]. 

ג. מה שאמרו דצריך טיחה בכותל להוציא החלב שבכחל [לפי המבואר לעיל], לאו דוקא טיחה בכותל, אלא היינו שצריך לסוחטו בחזקה. ואם קרעו בכמה מקומות [בכחל] שתי וערב על פני כולו, עדיף יותר מטיחה בכותל, שבאופן כזה החלב שבו יוצא יותר מטיחה בכותל. וכל שכן אם חותכו לחתיכות קטנות דעדיף טפי. ומכל מקום יש לסוחטו ביד היטב ולרחצו יפה, כי שמא יש עוד חלב הנחבא בגומות הקטנות, ועל ידי זה יצא מכל חשש. [ילקוט יוסף איסור והיתר ג’ עמ’ תקא]. 

ד. כחל שנתבשל בפני עצמו [בלא בשר אחר] בלא קריעה מותר לאוכלו. אבל אם בשלו עם בשר אחר, צריך שיהיה בתבשיל ששים כנגד הכחל, והכחל עצמו מצטרף לביטול, ואז התבשיל מותר והכחל אסור. ואם היה פחות מששים הכל אסור. ואם נפל לקדרה אחרת אוסר אותה ומשערין בו כבראשונה, שהכחל עצמו שנתבשל נעשה כחתיכה אסורה. [ומכל מקום הכחל מצטרף לששים לביטול], דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה באיסור דרבנן. ולכן בשר עוף שנפל לחלב רותח, ולא היה ששים כנגדו, ואחר כך שוב נפל בשר העוף לתבשיל, אין צריך ששים כנגד כל הבשר, שמאחר והוא איסור דרבנן, לא אמרינן באיסור דרבנן “חתיכה נעשית נבילה”, גם בבשר בחלב. [ילקוט יוסף איסור והיתר ג’ עמוד תקב]. 

ה. היכא שהיה ששים כנגד הכחל חוץ מהכחל עצמו, גם בזה הכחל עצמו נשאר באיסורו, דלאו דוקא בשנפל לתוך נ”ט אמרו שהוא עצמו אסור, אלא אפילו נפל לתוך מאה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד תקו]. 

ו. כחל שנתבשל ונאסר [לפי המבואר לעיל] מותר בהנאה, דלא אסרוהו אלא באכילה. [שם]. 

ז. כחל שנפל לתוך קדרה של חלב רותח, צריך ששים חוץ מן הכחל לבטלו, שאין החלב שבו ניכר ונודע כדי שנקל ונשער אותו לבטל את הבשר. [איסור והיתר כרך ג’ עמוד תקו]. 

ח. אם צולה את הכחל לבדו, די בקריעה שתי וערב בלא טיחה בכותל. [איסור והיתר ג עמ’ תקו]. 

ט. אין צריך לייחד שפוד מיוחד לצליית הכחל, אלא אפשר לצלותו בשפוד שצלו בו בשר. ויש מקומות שמחמירים בזה, ונהרא נהרא ופשטיה. [איסור והיתר כרך ג’ עמוד תקז]. 

י. כחל שצלוהו אצל האש והוא עדיין חם, מותר להניחו בקדרה שיש בתוכה חתיכות בשר צלי רותח, ואין לחוש שהכחל יבלע מהבשר, דלא נהגו להחמיר אלא בבישול ממש עם בשר ולא בהנחה על בשר רותח. ודוקא שצלוהו כדינו, דהיינו שקרעוהו שתי וערב, אבל אם עבר וצלאו בלא קריעה מועטת, לכתחלה אסור, ובדיעבד מותר. [או”ה כרך ג’ עמוד תקז]. 

יא. אם צלו את הכחל כדינו כנז’, ואחר כך מצאו בתוכו גומות מלאות בחלב, אין לחוש לזה משום בשר בחלב. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד תקח]. 

יב. מותר לחתוך כחל רותח בסכין בשרי, וכל שכן כחל חי, אף על פי שהכחל מלא חלב. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג’ עמוד תקח]. 

יג. לצלות כחל או למולחו עם בשר, דינו כדין צליית ומליחת כבד עם בשר. דהיינו דלכתחלה אסור חוץ מאם יניחו תחת הבשר, ובדיעבד מותר בכל אופן. [או”ה ג’ עמוד תקט]. 

יד. חתיכת בשר שנפל עליה טיפת חלב, וניער או כיסה מיד, בודאי שאם יש ששים נגד החלב, גם החתיכה עצמה מותרת. [ילקוט יוסף איסור והיתר עמ’ קלו. יביע אומר ח”ג חאו”ח סי’ כד אות ח]. 

טו. בשר עוף שנפל לחלב רותח, ולא היה ששים כנגדו, ואחר כך שוב נפל בשר העוף לתבשיל, אין צריך ששים כנגד כל הבשר, שמאחר והוא איסור דרבנן, לא אמרינן באיסור דרבנן “חתיכה נעשית נבילה”, גם בבשר בחלב. [ילקוט יוסף איסור והיתר עמוד קלז]. 

טז. קדירה של בשר שאינה בת יומא, ובישלו בה מים או ירקות, ותחבו לתוכה כף חלבית בת יומא, אף שלכתחלה יש להגעיל את הקדרה, מכל מקום בערב שבת, ובשעת הדחק, יש להקל לבשל בקדרה זו. ואם נשאר מהתבשיל לימי החול, ודאי   דשרי לאחר שהותר. [יביע אומר חלק ו’ חלק יורה דעה סימן ד’ אות ג].