א. הדלקה עושה מצוה, ולכן צריך שבשעה שמדליק נרות החנוכה יהיה בנר שמן כדי שיעור הדלקת נר החנוכה שהוא חצי שעה, וכן אם מדליק נר שעוה, צריך שיהיה בו כשיעור הנ”ל. ואם הדליקה כדת, ואחר כך נשבה רוח וכיבתה את הנרות, או שילד הפיל את החנוכיה לארץ והנרות כבו בתוך חצי שעה להדלקתה, אינו זקוק לה לחזור ולהדליקה, שמיד בגמר ההדלקה נעשית מצותה, ויצא ידי חובתו. וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה. וכן אם לאחר שהדליקה נפתחה הדלת, או החלון, ונכבית על ידי רוח פרצים וכדומה, אין צריך לחזור ולהדליקה. אבל אם נכבית מפני שהעמידה במקום שרוח מצויה מנשבת, והיה צפוי מראש שלא תוכל להחזיק מעמד בפני הרוח, ובכל זאת הדליקה בפני הרוח וכבתה, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולהדליקה בפנים באופן שלא יכבנה הרוח, אך לא יברך שנית. ואפילו אם כיבה אותה במזיד, שבודאי חייב הוא מן הדין לחזור ולהדליקה, אין צריך לחזור ולברך. ומכל מקום אפילו אם כבתה בשוגג, הרוצה לזכות במצוה שלימה, יחזור וידליקנה בלי ברכה, שאין זה גרוע מן המהדרין. ותבוא עליו ברכה. אבל אחר שדלקה חצי שעה, מותר לכבותה אף לכתחלה, וכל שכן שאין צריך לחזור ולהדליקה. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ ריח. שו”ת יביע אומר חלק ד’ חלק אורח חיים סימן נב. חזון עובדיה הל’ חנוכה].

ב. מה שנהגו המהדרין במצוות להדליק נר חנוכה מחוץ לפתח הבית, בפנס שיש בו פתח מן הצד, ועם גמר הדלקת נרות החנוכה, סוגרים את הפתח לבל יכבו הנרות מן הרוח שבחוץ, יש שכתבו לערער על זה, שהרי בזמן שיש רוח חזקה אין הנרות יכולים להשאר דלוקים, (אם לא היו סוגרים הפתח), ומכיון שההדלקה עושה מצוה, ובשעת ההדלקה היו הנרות עומדים להכבות, אינו יוצא ידי חובה, ובסתימת הפתח שבאה אחר כך, אין זו הדלקה, אולם לדינא אין לחוש לזה, דמה שאמרו שאם הדליקה בפני הרוח לא יצא היינו רק שבאמת שלטה הרוח ונכבית, אבל אם למעשה לא נכבית, אגלאי מילתא למפרע שההדלקה היתה כהוגן. ועוד שכיון שבשעת ההדלקה בידו לסגור הפתח שבצד ולמנוע כיבוי הנרות, וההדלקה היא על מנת שיסגור הפתח כדי שישארו הנרות דולקים, ובעודו עוסק בהדלקה ולא סילק ידו ממנה, סוגר את הפתח למנוע כיבויה, שפיר דמי, שנמצא שההדלקה נעשית באופן שהדלקתה תהיה קיימת. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה].

ג. יש מי שכתב שאם הדליק נר חנוכה במקום שהרוח שולט, אף על פי כן יוצא ידי חובה, שכל שבפני עצמו היה ראוי להשאר דולק, אלא שדבר אחר גרם לו להתבטל, אזלינן בתר השתא, ונחשב לדבר בר קיימא כאילו היה כן תמיד. [הגר”ש קלוגר]. ודבריו תמוהים ונגד כל האחרונים, הריא”ז, והכנסת הגדולה, והטורי זהב, והמגן אברהם, והפרי חדש והגנת ורדים והגאון היעב”ץ, שכל שהדליקה בפני הרוח ממש לא יצא ידי חובה, [ויחזור להדליק בלי ברכה]. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה. וראה לעיל סוף סעיף א בהערה].

ד. המדליק נרות חנוכה בערב שבת מבעוד יום, ואחר כך כבתה לפני קבלת שבת, בכל זאת אינו זקוק לה להדליקה שנית, שמכיון שהוא חייב להדליק בערב שבת מבעוד יום, וכבר בירך עליה “להדליק נר חנוכה”, כבר התחילה המצוה כדת, והואיל והדלקה עושה מצוה, כבתה אין זקוק לה. ואף על פי כן מהיות טוב יחזור וידליקנה שנית, ותבא עליו ברכה. [אף שמרן הש”ע (סי’ תרעג ס”ב) פסק שגם בע”ש אם כבתה מבעו”י קודם קבלת שבת אין זקוק לה, מ”מ רש”ל בתשובה (סי’ פה) סובר שבע”ש זקוק לה, אך לא יברך. וכ”כ הט”ז. ואף שאנו אין לנו אלא דברי מרן הש”ע שקבלנו הוראותיו. מ”מ מהיות טוב יחזור וידליקנה, שהרי אף אם כבתה בימי החול, שאין זקוק לה, מ”מ כתב האו”ז, דמ”מ טוב יעשה אם יחזור וידליקנה. ומצוה להחמיר ולהדליקה, דלא גרע מן המהדרין. וע’ בחזון עובדיה הל’ חנוכה].

ה. אם בעת ההדלקה לא היה בנר שמן כדי שיעור ההדלקה, או שהדליק בנר שהוא קטן משיעור הנזכר, אפילו אם אחר שבירך והדליק, הוסיף שמן כדי שיעור הדלקת נ”ח, לא יצא ידי חובתו. מפני שצריך להיות שמן כשיעור הדרוש לפי הדין בעת ההדלקה, שההדלקה עושה מצוה. [כ”פ הרא”ש והובא בש”ע סי’ תרעה ס”ב. וע’ בשו”ת הר צבי חאו”ח סי’ קיד]. וצריך לכבותה ולאחר שיוסיף שמן כדי שיעור ההדלקה, יחזור וידליקנה “בלא ברכה”, [הנה הפר”ח כתב שצריך לחזור ולברך. אולם דעת הגמ”י, והסמ”ג, והראבי”ה דלא בעינן שום שיעור. ואע”ג דקי”ל שצריך ליתן שמן כשיעור, היינו דוקא להחמיר שלא לכבותן אחר חצי שעה, אבל לא להקל. ולפ”ז לענין ברכה אמרינן סב”ל. וכ”כ הפמ”ג (סי’ תרעה מש”ז אות ג). וע’ בחזו”ע הלכות חנוכה]. ולכן יש לכל אדם שבא להדליק נר חנוכה להסתכל ולבדוק היטב בנרות החנוכה, ועיניו יחזו ויבחנו אם יש שמן מספיק לשיעור חצי שעה, כי קורה לפעמים שלא נתן שמן מספיק בנרות, או שנשפך ממנו על ידי דחיפה או מקרה אחר, ורק אחר שיהיה נוכח שיש שמן כשיעור הנ”ל, יברך ברכות ההדלקה וידליק. [ילקו”י מועדים עמ’ רכא]. ואם אחר שבירך והדליק הרגיש כעבור זמן מה שלא היה שמן כשיעור בתוך הנרות, יש לו לכבותם, ולאחר שיוסיף שמן עד השיעור, יחזור וידליק בלי ברכה. [ילקו”י מועדים עמוד רכב הערה יח].

ו. צריך להדליק את נרות החנוכה במקום הנחתם, שאף על פי שהדלקה עושה מצוה ולא ההנחה, הדלקה במקומה בעינן. ואם היתה החנוכיה מונחת במקומה שלא לשם מצוה, אינו צריך להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה, אלא מדליקה שם. לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום, שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה, במוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם מצות חנוכה. [ש”ע סי’ תרעה סעיף א].

ז. אם בעל הבית חולה, ואינו יכול לקום ממטתו להדליק נרות חנוכה, לא יביאו לו הנרות ליד מטתו כדי שידליקם, ואחר כך יניחום במקומם, אלא ימנה שליח שידליק הנרות במקום הנחתן, והשליח יברך וידליק הנרות. אבל לא יברך בעל הבית והשליח ידליק, שבכל מקום העושה את המצוה הוא שמברך עליה. והשליח מברך “להדליק נר חנוכה”, ואם בירך “על הדלקת נר חנוכה”, יש לו על מה שיסמוך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכא. הליכות עולם ח”א עמ’ ס, ודלא כמ”ש בבן איש חי שהשליח ידליק ובעל הבית יברך, שזה ספק ברכה לבטלה].

ח. המדליק נרות חנוכה צריך להדליק את רוב היוצא מן הפתילה, עד שתהא השלהבת עולה מאליה, ולא יסלק ידו מההדלקה עד אשר ידליק רוב הפתילה היוצאת. [כ”כ בשו”ת מהר”י מברונא (ס”ס לט). וכן מבואר בירושלמי (רפ”ב דשבת), דלית טעמא אלא משום הוצאת האור ברוב הדולק. ע”ש. וקאי אנר חנוכה. ולאפוקי ממ”ש בשו”ת מי יהודה (ס”ס ל), אלא גם בחנוכה צריך להדליק רוב היוצא].

ט. טוב לחנך את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך בהדלקת נרות ההידור שבכל ערב. אבל אם לא הגיעו לחינוך, אין לתת להם להדליק בנרות החנוכה שהוא יוצא בה. ונר השמש מותר להדליקו אפילו על ידי תינוק שלא הגיע לחינוך, הואיל ואין בו שום קדושה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רז].

י. נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. והאשה מוציאה את בעלה ידי חובת הדלקת נרות חנוכה. ולפיכך כשבעל הבית נאלץ להיעדר מביתו בזמן ההדלקה, עד לשעה מאוחרת בלילה, ראוי ונכון שימנה את אשתו להדליק נרות חנוכה עם צאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת השמש, ובזה גם הוא יוצא ידי חובה, ששלוחו של אדם כמותו. והאשה מברכת בנוסח הרגיל “להדליק נר חנוכה”. ואם בירכה “על הדלקת נר חנוכה” אינה מברכת שוב. [ילקו”י מועדים עמ’ רכג. יחו”ד ח”ג סי’ נא. וע’ בגמ’ שבת (כג.), א”ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. והנה אף שלענין מגילה נחלקו הראשונים אם הנשים מוציאות את האנשים י”ח, מ”מ בחנוכה האשה מדליקה ומוציאה את האיש י”ח. וכמ”ש הסמ”ג הל’ מגילה, דשאני מקרא מגילה שהוא כמו קריאת התורה, לכך אינה מוציאה את האיש י”ח מקרא מגילה. וכ”כ בספר האשכול ח”ב (עמ’ ל), והוסיף, וי”א דשאני מגילה דאיכא משום קול באשה ערוה. וכ”כ בעל המאורות בשם בעל העיטור, והארחות חיים. והמאירי, והריטב”א. והנה דעת הרי”ף והרמב”ם ורש”י והרשב”א והריטב”א וה”ה והאו”ז ובעל המאורות והארחות חיים והכל בו והריא”ז, שאף במגילה הנשים מוציאות את האנשים. וכ”ש בחנוכה. וכ”פ מרן הש”ע (סי’ תרפט) שאף במגילה האשה מוציאה אנשים י”ח. וראה בחזון עובדיה (פורים עמו’ נז), ובמאור ישראל ח”ג (עמ’ רפד)].

יא. מי שלן בבית מלון לרגל עסקיו, ואשתו מדלקת עליו בביתו, אינו רשאי לכוין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בהדלקת נרות החנוכה שמדליקה עליו אשתו בביתם, ולהדליק עם ברכה בחדרו במלון, שחובת נר חנוכה הוא חובת איש וביתו, ואינו חובת גברא בלבד, ועל כרחו יוצא ידי חובתו במה שאשתו מדלקת עליו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכד. יבי”א חלק ה סימן יז סק”ד. יחו”ד ו/מג].

יב. סומא (עיור) אם יש לו אשה, תדליק אשתו נר חנוכה ותברך. ואם אין לו אשה, ויש לו בית מיוחד מדליק על ידי סיוע של אחר, ויברך כל הברכות, כיון שהסומא חייב בכל המצות, ובהדלקתו יש פרסומי ניסא לאחרים. ואף על פי שיש אומרים שמדליק בלי ברכה, מנהג ירושלים שהסומא מדליק בברכה. [ילקו”י מועדים עמ’ רכד. וכ”כ בשו”ת מהרש”ל (סי’ עז), שאם הוא נשוי, יאמר לאשתו להדליק נ”ח עליו, ואם אין לו אשה, ויש לו בית בפ”ע, צריך להדליק בעצמו ע”י סיוע אחר, שאע”פ שהוא אינו רואה, כיון שאחרים רואים איכא פרסומי ניסא].

יג. סומא שהדליק נר חנוכה מוציא את כל בני ביתו ידי חובת ההדלקה. [ואמנם היעב”ץ כתב “שהסומא אינו מוציא אחרים”, אולם מאחר שהסומא חייב להדליק נר חנוכה, בודאי שמוציא את אחרים ואת כל בני ביתו ידי חובתם. וכמ”ש רב נטרונאי גאון, שסומא רשאי להיות ש”צ. וראה בחזו”ע על הלכות חנוכה].

א. מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה הסמוך לו על ידי פתילות ארוכות, ומותר להדליק אפילו נר של המהדרין מן המהדרין, מנר החיוב, כיון שעל כל פנים שניהם נרות מצוה. אבל לא ידליק מנר חנוכה לנר חנוכה על ידי אמצעי, כגון שכבה הנר שבידו שמדליק ממנו את נרות החנוכה, אינו רשאי להדליקו מנר חנוכה כדי שימשיך להדליק את נרות החנוכה הנוספים. [ילקו”י מועדים עמוד רכב, וכד’ מרן בש”ע (סי’ תרעד ס”א). אבל הרמ”א בהגה כתב, ונהגו להחמיר בנרות החנוכה אפי’ מנר לנר, משום שעיקר המצוה אינו אלא נר אחד, ולכן אין להדליק זה מזה. ע”כ. וע’ רעק”א (סי’ יג), שתמה ע”ד הרמ”א, שמכיון שנהגו אצלם כמו המהדרין שכל אחד מדליק נ”ח לעצמו, הרי כוונתו שלא לצאת י”ח בשל בעה”ב, וממילא מחוייב מדינא, וא”כ הוי נ”ח ממש, ויהיה רשאי להדליק נר מנר. וצע”ג. ע”ש. ושמא כוונת הרמ”א לומר שמא יאמרו בני אדם שכיון שהשאר אינם אלא להידור מצוה ואינם מצוה כל כך,  והוי כעין גזרה. ועכ”פ נראה שאין לחוש לזה, שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו. וראה בחזו”ע על הלכות חנוכה].

ב. אם הדליק נרות חנוכה, וכבתה אחת מהן לאחר מכן, ורוצה להחמיר ולחזור ולהדליקה, לא ידליקנה מנר הסמוך לה, אפילו בלי אמצעי, דהיינו על ידי פתילה ארוכה, כיון שמן הדין קיימא לן כבתה אין זקוק לה, חשיב כנר הרשות שאין מדליקין אותו מנר מצוה. (מג”א בשם הגמ”י ומהר”ם טיקטין).

ג. אסור להדליק נר של חול או סיגריה מנר החנוכה, ורק אחר שעבר זמן מצותה, דהיינו חצי שעה לאחר ההדלקה, מותר להדליק ממנה, כמו שמותר להשתמש לאורה לדבר הרשות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכג].

ד. נר של בית הכנסת, ונר של שבת, ונר של חנוכה, ונר של תלמוד תורה, כולם נחשבים נרות של מצוה, ומותר להדליק נר זה מנר האחר. (ש”ע סי’ תרעד ס”ב).

א. אסור להשתמש לאור נרות חנוכה, ואפילו תשמיש עראי כגון לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור, כדי שלא יהיו המצוות בזויות עליו [שבת כב. ש”ע (סי’ תרעג ס”א). ופרש”י (שבת כא:), שהוא כדי שתהיה ניכרת שהיא נר מצוה, והר”ן כתב, שעשאוה כמנורת ביהמ”ק שנעשה בה הנס, שאין משתמשים לאורה כלל. ותשמיש עראי של מצוה, מותר]. ותשמיש עראי של מצוה מותר. [כמ”ש בביאור הלכה סי’ תרעג ס”א]. ולכן אם נסתפק לו דין שהוא צורך חנוכה, מותר לעיין בדין זה לאור נרות חנוכה, ולהשתמש לאורה. [ברכי יוסף בשם מהר”י מולכו. וכ”כ בשערי תשובה שנראה פשוט שזה מותר, כיון שהוא דרך עראי]. ואפילו תשמיש של קדושה כגון ללמוד לאורה אסור, ולכן נוהגים להדליק נר נוסף שנקרא שָׁמַשׁ כדי שאם ישתמש לאורה, יהיה לאור הנוסף, שמדליקים אותו לאחרונה, ונוהגים לתת הנר הנוסף יותר גבוה מנרות המצוה, ורמז לדבר: שרפים עומדים ממעל “לו”, שמנין נרות המצוה בכל הלילות ביחד הם שלשים וששה כמנין “לו”. ואם אי אפשר להניח נר השמש גבוה יותר משאר הנרות, יניחנו רחוק קצת מהם, כדי שיהיה ניכר שאינו מנרות המצוה. [ילקו”י מועדים עמוד ריז. ואם מותר להדליק נ”ח המפיץ עם הדלקתו ריח טוב, וכן יש נרות שבעת הדלקתן משמיעין קול נגינה. ויש לדון מצד מה שנהנה מהנרות עצמם, שהרי נ”ח אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, אלא דבגמ’ שבת (כב.) אמרו, וכי נר קדושה יש בו, אלא כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו. והיינו משום ביזוי מצוה. ולפי זה בנ”ד ליכא ביזוי מצוה ושרי. אך לטעם רש”י שם (כב: ד”ה אי הדלקה) והר”ן, דהדלקה עושה מצוה כדאשכחן במנורה שבביהמ”ק, לכאורה גם בנ”ד אף שאין בשימוש זה משום ביזוי מצוה, מ”מ דין הוא שלא יהנה מהנרות דומיא דמנורה, וכיון שיש לו הנאה בריח שהנרות מפיצים, או בשמיעת קול המנגינה, ממילא שמא אין להתיר בזה].

ב. אחר שעבר זמן מצותה, שהוא חצי שעה משעת הדלקתה, מותר להשתמש לאורה. [כ”כ הרי”ף אם היתה דולקת והולכת כשיעור הזה, ורצה אח”כ לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. וכ”פ הרמב”ם. וכ”ה בש”י סי’ תרעב ס”ב. וכתב הר”ן, וה”ט לפי שלא הקצה אותה אלא למצותה].

ג. מותר להשתמש במנורת החנוכיה להאיר בסעודת מצוה וכיו”ב, אחר שנגמר זמן מצותה. [כן נראה מד’ הר”ן. וכ”ש להרי”ף והרמב”ם הנ”ל, שמרן פסק כדבריהם. ובשו“ת משנה שכיר (סי’ רה) אסר להשתמש במנורת החנוכיה כל ח’ ימי חנוכה, אחר שהקצהו למצותו כל ח’ ימי חנוכה. ובאמת שאין חילוק בין השמן למנורת החנוכיה, שלדעת הרי”ף והרמב”ם אחר זמן מצותה לא הוקצו. ואין לנו אלא דברי מרן].

ד. כשם שאסור להשתמש לאור נר החיוב של החנוכה, כך אסור להשתמש בנרות של ההידור שמוסיפים בכל לילה. אבל נר השמש של נרות החנוכה, הוא נר של חול גמור, ואין בו קדושה כלל, ורשאים להשתמש בו לכל דבר הרשות. [גנת ורדים בגן המלך (סי’ מב), ושו”ת כתב סופר (ס”ס קלג), ושמחת יהודה נג’אר מס’ סופרים (פ”כ ה”ו). ע”ש. ילקו”י מועדים עמוד ריח. ומה שכתבנו לגבי נר השמש, כ”כ הפר”ח, ודלא כמ”ש בספר קב הישר (פרק צו), כי אין בשמש קדושה כלל].

ה. אין איסור להשתמש לאור נר חנוכה, אלא בתשמיש שנהנה ממנו, אבל מותר ללכת לאורם כדי שלא יכשל, אם כבה החשמל בבית, ואיננו מחוייב לעצום עיניו. [ילקו”י מועדים עמ’ ריח. שאין על זה תורת שימוש לאורה. וכ”כ מהריק”ש בהגהותיו (סי’ תרעג), שו”ת פני אריה ס”ס מז].

ו. יש מי שכתב לאסור לדבר עם חבירו בפתח הבית לאור נר החנוכה, דנחשב בכלל משתמש לאורה. אולם לדינא אין צריך לחוש לזה, שלא אמרו צריך נר אחרת אלא במניח נרות החנוכה על שלחנו, אבל כל שמניחה סמוך לפתח הבית אינו צריך לנר אחרת, ואף על פי שהוא עומד שם, הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש, שפיר דמי. [הריטב”א (שבת כא:) כתב, ומורי הרב ז”ל היה אוסר לשום אדם לדבר עם חבירו בפתח הבית לאור נר החנוכה. ע”כ. אולם המאירי (שם) כתב, שלא אמרו צריך נר אחרת אלא במניח נ”ח על שלחנו, אבל כל שמניחה סמוך לפתח הבית אינו צריך לנר אחרת, ואע”פ שהוא עומד שם, הואיל ואינו בא להשתמש בפרט לאורה לאיזה תשמיש, שפיר דמי. וכבר ראיתי לקצת רבנים שהיו נוהגים לעמוד שם ולשוחח עם חבריהם בלא נר אחר, אלא שאני נוהג למעשה להדליק נר אחרת אפי’ בלא צורך תשמיש, כי מנהג אבותינו ורבותינו בידינו. ע”כ. ומוכח דס”ל דלא כחומרת רבו של הריטב”א הנ”ל].

א. כל השמנים והפתילות כשרים להדלקת נר חנוכה, אף על פי שאין השמנים והפתילות נמשכים אחר הפתילה, ואין האור נתלה יפה בהן. ושמן זית מצוה מן המובחר, מפני שאורו צלול ביותר. וכן מצוה מן המובחר לעשות הפתילה מצמר גפן. [חיי אדם כלל קנד סי’ ח. משנה ברורה סי’ תרעג סק”ב]. ובמקום שאין שמן מצוי כלל נוהגים להדליק נרות חנוכה בנרות שעוה כי גם הן אורן צלול כמו השמן. [ילקו”י מועדים עמוד ריג].

ב. מי שהכין נרות שעוה להדליק לנרות חנוכה, והדביקם בפמוט לצורך ההדלקה, ושוב נזדמן לו שמן, יניח מידו נרות השעוה, וידליק אך ורק בשמן, שעיקר המצוה בשמן, הואיל והנס קרה בבית המקדש בשמן. ואפילו לא הובא לו שמן זית, אלא רק משאר שמנים, וכבר הדביק נרות שעוה, בכל זאת יניח נרות השעוה מידו, וידליק בשמן. [ילקו”י מועדים עמוד ריג. וכ”כ בשו”ת חכם צבי (סי’ מה), שאין בהכנתם ולא כלום, ויניח נרות השעוה וידליק בשמן זית, ודלא כהשבות יעקב (ח”א סי’ לז). וראה בחזון עובדיה על הלכות חנוכה].

ג. “פתיל-צף” הנתון על השמן, אף על פי שהפתילה מצופה בשעוה, ובתחלה נדלקת רק השעוה, ורק אחר כך נדלקת הפתילה, וקיימא לן הדלקה עושה מצוה, מכל מקום הכל נחשב להדלקה אחת, וכשר להדלקת נר חנוכה לכתחלה. [כן כתבו בשו”ת שבט הלוי  חלק ח (ס”ס קנז), ובשו”ת להורות נתן חלק ו’ (סי’ מה), ובספר הליכות שלמה עמוד רפה. ע”ש].

ד. לכתחלה לא ידליק חלק מהנרות בשמן, וחלק מהנרות בשעוה, בלילות ההידור, אלא ישווה מדותיו וידליק את כל הנרות או בשמן או שעוה. [כ”ה בשו”ת שער אפרים (סי’ לט), כדי שלא יאמרו נרות של ב’ אנשים הם, אחד מדליק בשמן, והשני בנר שעוה. ואינם עושים כמהדרין מן המהדרין. ואמנם בברכי יוסף (סי’ תרעג סק”ב) כתב לפקפק בזה, שמכיון שמעיקר הדין די בנר אחד, מה בכך שיאמרו שהם של שני אנשים, ואינם עושים כמהדרין מן המהדרין, שאין לנו לגזור מדעתינו. ובפרט לדידן שאנו מדליקים בפנים, ואינהו ידעי שהם נרותיו ועושה כמנהג המהדרין מן המהדרין. ע”כ. וכ”פ בספר מטה יהודה]. ומכל מקום כשהשמן זית ביוקר, יכול להדליק נר החיוב לבד משמן זית, ונרות ההידור משאר מיני שמנים, ואפילו בנר שעוה. [ילקו”י מועדים (עמ’ ריד). יבי”א ח”ג (חיו”ד סי’ יח סק”ה) דבאופן כזה גם השער אפרים יודה דשפיר דמי, וכמו שפסק השבות יעקב ח”ב (סי’ לא). ומ”מ לכתחלה מהיות טוב ראוי לחוש לדברי השע”א. ולטעמו של השער אפרים כדי שלא יאמרו נרות של שני אנשים הם, כל זה דוקא במדליק נר אחד של שמן ואחד של שעוה, אבל בשמן רגיל ושמן זית אין החשש הנז’, ומכל מקום כשהשמן זית יקר, ואין לו אפשרות כספית להחמיר, יכול להדליק נר העיקר בשמן ונרות ההידור בשאר נרות].

ה. דעת רבים וכן שלמים מאחרוני דורינו, שאין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות החשמל, ויש פנים הנראים בהלכה לדבריהם, שצריך להקפיד על שמן ופתילה, בדומה להדלקת המנורה בבית המקדש, שבה נעשה הנס. ולא יהא אלא ספק אין להכנס בספק ברכה לבטלה, ולכן לא יברך על נרות חנוכה בנורות חשמל. ואף אם יזדמן שאין לו שמן או שעוה לנרות חנוכה, יש להדליק החשמל בלא ברכה. וצריך שיהיה מונח במקום שאין רגילים להניח בו נר החשמל בשאר ימות השנה. ואם אחר כך נזדמן לו נר חנוכה הכשר להדלקה, ידליקנו בברכה. וגם בבית כנסת אין לברך על הדלקת חנוכיה חשמלית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רטו. יבי”א ח”ג סי’ לה. וח”ב סי’ יז סקי”ב. וח”י סי’ נד אות יט. יחו”ד ח”ד סי’ לח. וע’ בחידושי הרשב”א והר”ן (שבת כא.), דהא דקי”ל שאסור להשתמש לאורה, משום שתקנוה מפני הנס שנעשה במנורת בהמ”ק, הילכך עשאוה כמנורה שאסור להשתמש לאורה. ע”ש. ומבואר בעטרת זקנים (ר”ס תרעג) בשם המהר”ל מפראג, שאפילו בנרות של שעוה אין יוצאים י”ח הדלקת נ”ח, שמאחר שהנס נעשה ע”י שמן, צריך לקיים המצוה ע”י שמן. וה”נ בנר החשמל שמבחינה זו הוא גרוע יותר מנר של שעוה. והן אמת שיוצאים י”ח נ”ח בנרות של שעוה, וכמ”ש הא”ר והמחצית השקל והברכ”י. שאני התם שהשעוה ניתכת מכח חום האש, וחשיבא כעין שמן, משא”כ בחשמל, שאין בהדלקתו שמן כלל].

ו. אין יוצאים ידי חובה בנרות גאז, שאין להם פתילה, ויש לנהוג לגבם כאמור בענין נר החשמל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רטז].

ז. שמן שיש בו תערובת שומן מהותך של בהמה טמאה, מן הדין כשר הוא להדלקת נרות חנוכה, ורק מהיות טוב להמנע מלהדליק בו נרות חנוכה. והוא הדין בשמן שיש בו חשש תערובת שמן חזיר, שכשר להדלקת נר חנוכה.

ח. שמן שנמצא בו עכבר, ומאוס עליו להשתמש בו לאכילה, אף על פי שיש בשמן ששים נגד העכבר, שאינו נאסר מן הדין לאכילה, מכל מקום אסור להדליק ממנו נרות חנוכה, כדין נר של בית הכנסת. [ילקו”י מועדים עמו’ רטז. והוא על פי מ”ש מרן בש”ע (סי’ קנד סי”ב): עכבר שנמצא בשמן של ביהכ”נ, והוא מאוס, אסור להדליקו בביהכ”נ. ומוכח בהרא”ש חולין (פ”ז סי’ לה), שכל שהוא מאוס לאכילה, אף שהיה ששים בשמן כנגד העכבר, שמותר מן הדין באכילה, אסור להדליקו בביהכ”נ].

ט. לכתחלה אין להדליק נר חנוכה בשמן של זיתי ערלה, שאסור בהנאה. ואף על פי שאסור להשתמש לאורה, מכל מקום הוא נהנה במה שחוסך מלהוציא על שמן ופתילה לחנוכה. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה]. אולם אם אין לו שמן אחר זולת שמן של ערלה, ידליק בשמן של ערלה, אך לא יברך. ובאופן כזה אין ליהנות מהנר לאחר חצי שעה מההדלקה. [שהרי אחר חצי שעה שנגמרה המצוה מותר ליהנות מנר חנוכה, ולכן אין לו ליהנות משמן של ערלה]. וכן מותר השמן שבנר יזהר שלא ליהנות ממנו, אחר שהוא שמן של ערלה. וגם יזהר שלא ידליק את נר השמש משמן של ערלה, אחר שהוא עשוי לשם הנאה. [ילקו”י על ערלה פ”ב הערה ח’. וילקו”י מועדים, מהדורת תשס”ד עמוד תרעא. ואף דמצוות לאו ליהנות ניתנו, הא יש אומרים דבמצוות דרבנן לא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו, ואף להחולקים, י”ל דבהנאה דמשתרשי ליה, שחוסך לקנות שמן אחר, איה”נ אסרינן משום הנאה. דהא ההנאה אינה בקיום המצוה, אלא ההנאה היא במה שחוסך הוצאות. ובזה מצוות ליהנות ניתנו. וראה מה שהארכנו בזה בס”ד בילקו”י על הלכות ערלה הנ”ל].

י. שמן שהונח תחת המטה וישנו עליה בלילה, אף על פי כן כשר הוא להדלקת נרות חנוכה ונרות שבת, ובפרט בזמנינו שהקרקע של בתינו מרוצפת באבנים או בקורות. שאפילו לענין אכילה, מותר לאכול מאכלים שהונחו תחת המטה, ובפרט במקום שיש הפסד מרובה. [ילקו”י מועדים (עמ’ רטז). ובבן איש חי (פר’ וישב אות יב) פסל שמן זה לנרות חנוכה ושבת, שרוח רעה שורה עליו, וכיון שנמאס לאכילה נמאס למצוה משום הקריבהו נא לפחתך. ע”כ. אולם רבים מן האחרונים כתבו שאוכלים ומשקים ששהו תחת המטה לא נאסרו לאכילה בדיעבד. וראה בשו”ת יביע אומר ח”א (חיו”ד סי’ ט) והעלה שם שעכ”פ בהפסד מרובה יש להתיר בדיעבד. ומלבד זה יש לצרף מ”ש במזמור לדוד (דף קיא:) שאין להחמיר כשהאוכל היה מונח תחת המטה בקרקע מרוצפת. (וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ח חאו”ח סי’ נא ד’].

יא. המדליק נר חנוכה בשמן גזול או גנוב, יצא ידי חובתו בדיעבד, אבל אין לו לברך עליו ברכת “להדליק נר חנוכה”. [הנה לפי מה שפסק בש”ע (סי’ תרמט ס”ה), לולב הגזול בשאר ימים כשר, אלמא דלא שייך איסור מצוה הבאה בעבירה במצוה דרבנן. וא”כ ה”נ בנר חנוכה דרבנן לא מיפסל מדין מצוה הבאה בעבירה. אלא דמרן לכאורה סותר עצמו בזה, שביו”ד (סי’ שמ סכ”ט) פסק שהקורע חלוק הגזול על מתו, לא יצא י”ח. והא מצות קריעה מדרבנן. ויש לחלק בין קריעה שיש בזה אסמכתא, למצוה דרבנן בלא אסמכתא. ועכ”פ לכ”ע אין הגזלן יכול לברך להדליק נר חנוכה על שמן הגזול. וכמ”ש התוס’ (סוכה ל.) ובש”ע סי’ תרמט].

יב. חיילי צה”ל שרוצים להדליק נרות חנוכה בשמן רובים, טוב ונכון לקבל רשות על כך מהשר ומהמפקדים, שבסמכותם נתון הדבר, כדי שיוכלו להשתמש בשמן זה לנרות חנוכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רטז].

יג. אין להדליק נרות חנוכה בכלי חרס הנשבר, או בקליפה של לימון, או של בצלים, דהוי ביזוי מצוה. ויש אף שחוששין לומר שברכתו ברכה לבטלה. וכן בקליפי ביצים וכדומה. וכבר ביארנו לעיל (סימן תרעא סי”ד)  שיש אומרים שההדלקה בכלי היא לעיכובא.

יד. אין צריך להחליף את הפתילות של נרות חנוכה בכל ערב בפתילות חדשות, אלא מדליק אותם עד שיכלו, ואדרבה הרי נוחים הם להדלקה יותר מחדשים. ומכל מקום יש נוהגים לקחת פתילות חדשות בכל לילה, זכר למקדש. [ילקו”י מועדים עמוד רכ. וכ”פ מרן בש”ע (סי’ תרעג ס”ד). וכתב הלבוש, כי אדרבה נוחים הן להדלקה כשהיו מודלקים כבר. ומיהו הארחות חיים (הל’ חנוכה אות ה) כתב, ונהגו לחדש הפתילות בכל לילה, לפי שבכל לילה היה מתחדש הנס, ועוד זכר למקדש שהיו מחדשים הפתילות בכל לילה למנורת המאור. ע”כ. וכ”כ המאירי (שבת כא.) שהוא דרך הידור, מדמיון הנרות של המקדש].

טו. יש מי שכתב, שיש ליזהר שהפתילה של אתמול יקחוה לנר של החיוב שמדליק בראשונה, והפתילה החדשה של אותו לילה יקח אותה לנר ההידור, משום שאם ידליק בלילה השני את הפתילה החדשה לנר החיוב, והפתילה של אתמול לנר ההידור, נמצא שהוריד את הפתילה של אתמול מקדושתה, שאתמול היתה לעיקר המצוה, והיום רק להידור, וקיימא לן מעלין בקודש ואין מורידין, לכן לעולם יקח את הפתילה שהדליק אתמול לנר החיוב של היום. אולם אין דבריו מוכרחים, דתשמישי מצוה מותר לשנותם אף למצוה שהיא פחותה ממנה, שדוקא לגבי תשמישי קדושה אמרינן דמעלין בקודש ואין מורידין, מה שאין כן לגבי תשמישי מצוה. ולכן אף על פי שמדליק כל לילה את הפתילה החדשה, לנר החיוב, והפתילה של אתמול לנר ההידור, אין בכך כלום. וכן המנהג פשוט שמשאירים את הפתילות הישנות במקומם, ואת הפתילה החדשה נותנים בנר החנוכה שמברכים עליו. [ע”פ מ”ש בשו”ת מהר”ם דפוס לבוב סי’ רסט. והובא להלכה בשו”ת מהרשד”ם (חיו”ד סימן קסט), ובש”ך יו”ד (סי’ רנט ס”ק יא). וראה בחזו”ע הלכות חנוכה].

א. זמן הדלקת נרות החנוכה הוא בצאת הכוכבים, שהוא כרבע שעה אחר שקיעת החמה, לא מאחרים ולא מקדימים, ונמשך זמנה עד שתכלה הרגל מן השוק, דהיינו כמו חצי שעה אחר צאת הכוכבים. וצריך ליתן שמן בנרות שיעור שתדלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים. ומכל מקום אם לא הדליק בתחלת הלילה, מדליק והולך כל הלילה בברכה, כל זמן שלא עלה עמוד השחר. ואין לחוש בזה לספק ברכות, מאחר שכך המנהג להדליק בברכה גם אחר חצי שעה מצאת הכוכבים. ואם לא הדליק עד   שעלה עמוד השחר, ידליק אז בלי ברכה. [ילקו”י מועדים עמו’ רח. וז”ל מרן בש”ע (סי’ תערב ס”א): אין מדליקים נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. וכתבו האחרונים, שסוף שקיעה היינו צאה”כ, כמו שאמרו כיו”ב (תענית יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית, והיינו צאה”כ. וכן פי’ הרא”ש שם. וכ”כ התוס’ מנחות (כ:), וזבחים (נו.), וע”ז (לד.). וכ”כ בספר הישר (ס”ס רכא), דמשתשקע החמה היינו צאה”כ. וכ”כ המנהיג (סי’ קמז), וכן פירש המג”א כאן דהיינו בצאה”כ. וכ”כ הב”ח, ושכנה”ג, ובתפלה לדוד, ובחמדת ימים, ומשחא דרבותא, ומאמר מרדכי, והחיי אדם, והבא”ח. וא”כ לכתחלה אין להדליק בביה”ש. [אע”פ שבביהכ”נ מדליקים בתחלת ביה”ש, משום דספקא דרבנן לקולא, התם לא אפשר בלא”ה. וכ”כ הב”ח סי’ תערב]. ואף שהפר”ח והגר”א כתבו שפירוש משתשקע החמה, תחלת שקיעה. ושכן משמע מחי’ הרשב”א והר”ן. אנן אתכא דמרן סמכינן].

ב. מי שהגיע לביתו עשרים דקות לפני עלות השחר, אף שלא נשאר לו מן הלילה חצי שעה משעת הדלקת נר החנוכה, מכל מקום ידליק בברכה, כלשון השלחן ערוך שידליק כל הלילה, ונכלל בזה ממש עד לפני עלות השחר. [כן מבואר במשנ”ב].

ג. אסור לאכול סעודת קבע קודם הדלקת נרות חנוכה. ואפילו התפלל מנחה וערבית מבעוד יום. ודוקא סעודת קבע, שהוא יותר מכביצה פת, [והיינו ביצה בלא קליפתה כחמשים גרם]. אבל בפחות מכן, וכן אכילת פירות וכדומה מותר. [עיין בשו”ת יביע אומר ח”ט (חאו”ח סי’ סז), לענין טעימה קודם קריאת המגילה, וה”ה כאן]. ועוגה דינה כמו פת, שאסור לאכול יותר מכביצה. [אשל אברהם סי’ תלא]. ויש להחמיר חצי שעה קודם זמן ההדלקה שלא לאכול סעודת קבע, דהיינו יותר מכביצה פת. אבל סעודת עראי ואכילת פירות ושתיית משקים קלים מותר. [בשו”ת מהרש”ל (ר”ס פה) כתב, שאסור לאכול קודם ההדלקה. וכ”כ ביוסף אומץ יוזפא (סי’ תתרסו), והמג”א (סי’ תערב סק”ה), וא”ר, ופר”ח. וע”פ דברי מחצית השקל, והמשנ”ב בשעה”צ (ס”ק יד), יש להחמיר חצי שעה קודם ההדלקה. (ואפי’ כבר התפלל מנחה וערבית אחר פלג המנחה). ואע”פ שהמרדכי (פ”ב דשבת סי’ רסו) כתב, דלדידן שאנו מדליקים בפנים ופרסום הנס אינו אלא לבני הבית, אין חוששים לזה כלל, מ”מ כיון שאף אנו חוששים לקיים המצוה בזמנה כהלכתה, טוב שיפסיק וידליק נ”ח ואח”כ ימשיך באכילתו. ומיהו בשו”ת בית אפרים (חאו”ח סי’ סג) תמה ע”ד רש”ל בזה, וס”ל שאם התחיל אינו פוסק. ע”ש].

ד. איסור אכילה קודם ההדלקה הוא גם לאשה אלמנה או גרושה המדליקה לבדה. אולם אשה שבעלה מדליק עבור כל בני הבית, יכולה להקל לאכול סעודת קבע קודם הדלקת הנרות, ובפרט אם בעלה מאחר לבוא להדליק את הנרות, ובלבד שיש צורך בדבר. ואם נהגה האשה להחמיר בזה, תמשיך במנהגה. [ילקו”י מועדים עמ’ ריא. שעיקר המצוה מוטלת על האיש בעה”ב. ובפרט כשיש צורך בדבר לאכול קודם ההדלקה. וכ”פ בשו”ת בצל החכמה ח”ד (סי’ נח), אלא שכתב שנהגו הנשים שלא לאכול סעודת קבע עד לאחר הדלקת נרות חנוכה. ע”ש. ואתרא דנהוג נהוג, ואם אין מנהג ידוע יש להקל. וראה בחזו”ע על הלכות חנוכה].

ה. וכן אסור להתחיל במלאכה קודם הדלקת נרות חנוכה. ואפילו ללמוד תורה אסור משיגיע זמנה. ובלימוד תורה אין להחמיר חצי שעה קודם שיגיע זמן ההדלקה, משום ביטול תורה. [כמ”ש האחרונים (סי’ תלא) בדין בדיקת חמץ. וכ”פ המשנ”ב (סי’ תלא סק”ז). וכ”כ באלף המגן סי’ טו].

ו. חיילי הצבא, שאינם יכולים להדליק נר חנוכה עם זמן צאת הכוכבים, מסיבה בטחונית, (ואין מדליקין עליהם בבתיהם), ורוצים להדליק נר חנוכה לפני השקיעה ולכבותו עם רדת החשיכה, אין להם לברך בהדלקה זו, דחשיב ברכה לבטלה לכולי עלמא, כיון שאינו נשאר דלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רי].

ז. בתי כנסת שמתקיימים בהם בכל יום שיעורי תורה עם קהל המתפללים, בין תפלת מנחה לערבית, או לאחר ערבית, אם נראה למגיד השיעור שהקהל יחזרו לשיעור לאחר הדלקת נרות חנוכה, יש להעדיף קיום מצות ההדלקה בזמנה, דהיינו שהצבור ילך לביתו להדליק עם צאת הכוכבים. אבל אם קיים חשש שאם ילכו לביתם להדליק נר חנוכה, ימנעו מלחזור לשיעור, יש לקיים את השיעור כמו בכל יום, ולאחר השיעור ילכו להדליק נר חנוכה בביתם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ריא].

ח. אברכי ישיבות יכולים להמשיך בסדר לימודם בימי החנוכה כרגיל, וימנו את האשה להדליק נר חנוכה בזמן צאת הכוכבים. ואם אין הדבר מתאפשר, ידליקו נר חנוכה אחר סיום לימודם, כדי שלא לגרום ביטול תורה דרבים. ואם האברכים קובעים לימוד מיד לאחר ההדלקה, יכולים להפסיק מסדר לימודם להדלקת נרות חנוכה בצאת הכוכבים, ולחזור מיד ללימודם. אבל אם הדבר גורם לביטול תורה דרבים עדיף שינהגו כנזכר. [ראה במאירי שבת כא. “שכך היו נוהגים בני הישיבה בצרפת”. והמאירי היה בזמן שלא היה סכנה להדליק בחוץ, ועל כרחך טעמו שעיקר ההדלקה הוא משום היכר לבני הבית, וכיון שכן אין הזמן של משתשקע החמה וכו’ לעיכובא. ומתחלה תיקנו שהפרסום הנס יהיה בדוקא לרבים, על פתח ביתו מבחוץ, אבל אחר שעת הסכנה תיקנו שיהיה פרסום הנס לבני הבית בלבד. אי נמי מתחלה תיקנו בסתם לפרסם הנס, ומתחלה הדליקו בחוץ, אך אחר הסכנה הסתפקו בפרסום הנס לבני הבית, שהתקנה לא פירטה לנו לפרסם דוקא לבני רשות הרבים, אלא לפרסם הנס, וזה איכא גם לבני הבית. וע’ תוס’ שבת כא: ולר”י נראה דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית, שהרי מדליקין בפנים. וכן דעת הריטב”א דבזמן הזה אין ההיכר אלא לבני הבית, שעיקר התקנה היתה “לפרסם את הנס” ולאו דוקא לרבים, ולכן גם בזמנינו שאין סכנה מדליקה על שלחנו ודיו, וממילא יכולים להדליק לכתחלה גם אחר חצי שעה. גם המרדכי (פ”ב דשבת סי’ רסו) כתב, דלדידן שאנו מדליקים בפנים ופרסום הנס אינו אלא לבני הבית וכו’. ע”כ. וראה לעיל עמו’ שנו, מהאו”ז והעיטור. ואף שמרן הש”ע פסק דלכתחלה זמן ההדלקה הוא בצאה”כ ורק אם לא הדליק בצאה”כ מדליק והולך כל הלילה, מ”מ כיון דמהני להדליק בברכה אחר חצי שעה, וכך הוא המנהג, ובמקום מנהג אין חוששין לסב”ל, ממילא כדי למנוע ביטול תורה “דרבים” יש לנהוג כן גם לכתחלה, ובפרט שי”ל דמרן לא קאי על זמנינו שיש אור החשמל, והזמן של תכלה רגל מן השוק בזמנינו אינו כזמנם, [אך בסברא זו יש עוד לפלפל], ולכן או שתדליק האשה בזמן, או שידליק אחר סדר הלימוד].

ט. בעל חנות שסוגר את חנותו בשעת ערב מאוחרת, יאמר לאשתו שתדליק נר חנוכה בביתו בצאת הכוכבים ויצא ידי חובה בהדלקתה. ועדיף לנהוג כך מאשר שבעל הבית ידליק בעצמו בלילה אחר חצי שעה מצאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ריא].

י. מי שהגיע לביתו בלילה בשעה מאוחרת בימי חנוכה, ולפניו מצות תפלת ערבית, ומצות הדלקת נר חנוכה, יקדים להתפלל תפלת ערבית, שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ועוד שיש להקדים קריאת שמע שהיא דאורייתא, ואחר כך ידליק נר חנוכה,
ויקיים גם פרסומי ניסא. [בגמ’ (שבת כג:) איתא, שקידוש היום ונ”ח, חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא. נמצא דאף שהקידוש תדיר, פרסומי ניסא עדיף. אולם התם א”א לקיים אלא אחד מהם, ובזה פרסומי ניסא עדיף, אבל כאשר יכול לקיים שניהם יקדים התדיר ואח”כ יקיים הדלקת נ”ח, וכמ”ש להדיא התוס’ (שבת כג:), שבקריאת התורה של ר”ח טבת שחל בשבת, מקדימים לקרות בס”ת בשל ר”ח שהוא תדיר, ואח”כ בפרשת הנשיאים (שהוא של חנוכה), דכיון דמצי למעבד תרוייהו תדיר קודם, ואח”כ פרסומי ניסא, עבדינן תרוייהו, ורק היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו פרסומי ניסא עדיף. וה”נ תפלת ערבית דהוי תדיר קודמת לנר חנוכה. ועוד דבנ”ד איכא קריאת שמע של ערבית שהוא מה”ת, ויש להקדימו לחנוכה, דהוי מדרבנן. וראה בילקו”י מועדים עמוד ריט, ובחזו”ע הלכות חנוכה].

יא. בן המתארח אצל אביו בשבת חנוכה, ויוצא מביתו ביום ששי אחר פלג המנחה כדי ללכת לאביו, ועתיד לחזור לביתו בלילה, יש אומרים שידליק בביתו אחר פלג המנחה, באופן שהנרות ידלקו עד אחר חצי שעה מצאת הכוכבים, שמאחר וחוזר לישן בביתו, החיוב הוא על הבית. ובן חתן שנושא אשה בלילה, כיון שבשעת ההדלקה היה עדיין רווק וסמוך על שלחן אביו, יוצא ידי חובה בהדלקת הנרות של אביו. ואם ירצה טוב שיחמיר להדליק נר חנוכה בלא ברכה כשמגיע לביתו אחר החתונה.

יב. מי שנאנס ולא הדליק לילה אחת, אין לו תשלומין למחר, אלא מדליק למחר כמספר הנרות שמדליקים כל העולם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ריג].

א. המנהג פשוט להדליק נרות חנוכה גם בבתי הכנסת בברכות, משום פרסומי ניסא, והוא מנהג ותיקין. [ילקו”י מועדים עמ’ ר’. וכ”ה בש”ע (סי’ תרעא ס”ז). ואף שאין אנו מברכים על מנהג, שאני הכא שהוא כדי שיצאו י”ח הרואים שאין להם בית לברך שם. ועוד, שכבר כתב הריב”ש בתשובה (סי’ קיא), דמנהג זה בא אחר שאין אנו יכולים לקיים המצוה כתקנתה להניחה על פתח ביתנו מבחוץ ולפרסם הנס ברבים, וכולם מדליקים בפתחי ביתם מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא אלא לבני ביתו, לכן הנהיגו להדליק בביהכ”נ משום פרסומי ניסא כראוי, ואף שאין מברכים על המנהג, זהו דוקא במנהג קל כמנהג חיבוט ערבה שאינו אלא חבטה בעלמא, אבל לא במה שהוא לפרסם הנס].

ב. נהגו להדליק נרות החנוכה שבבית הכנסת, בין מנחה לערבית, עם שקיעת החמה, ואע”פ שזמן הדלקת נר חנוכה לכל אחד בביתו הוא בצאת הכוכבים, מכל מקום הואיל ואי אפשר לעכב את הקהל שיוצאים מבית הכנסת מיד אחר ערבית, לכן מדליקים עם שקיעת החמה בין מנחה לערבית, כדי שבמשך כל הזמן של תפלת ערבית הצבור יראו את נרות החנוכה, ואיכא פרסומי ניסא. ואילו היו צריכים להמתין עד אחר ערבית, לא היה פרסומי ניסא כל כך בהדלקתם בבית הכנסת, כי מיד הקהל יוצאים לקיים מצות הדלקת נר חנוכה בביתם. [כן מבואר בחידושי הרשב”א (שבת כא.) ובארחות חיים (חנוכה סי’ טו). והריטב”א והר”ן. וכ”כ הב”ח (סי’ תערב) שהש”צ מדליק בביהכ”נ בעוד היום גדול, שמכיון שא”א כדיעבד דמי].

ג. בכותל המערבי המנהג פשוט שמברכים ומדליקים נרות חנוכה בברכה, בין מנחה לערבית, ויש בדבר פרסומי ניסא.  

ד. אין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת, ואף המדליק בברכות בבית הכנסת, חוזר ומדליק בביתו, שמצות חנוכה נר איש וביתו. [הריב”ש בתשובה סי’ קיא]. וחוזר ומברך את כל שלשת הברכות לפני הדלקתו, כדי להוציא את בני ביתו ידי חובתם. ואם הוא גר לבד בביתו, והדליק נרות חנוכה בבית הכנסת במעמד הצבור בלילה הראשון ובירך שלשת הברכות, כשמדליק בביתו לא יברך אלא ברכת להדליק נר חנוכה בלבד, ולא יחזור לברך בביתו שעשה נסים ושהחיינו, מפני שכבר בירך ברכות שעשה נסים ושהחיינו, ויצא ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ר’. שו”ת יחוה דעת ח”ב סי’ עז. הליכות עולם ח”א עמוד סו. וכ”כ בשו”ת זרע אמת ח”א (סימן צו), לענין שהחיינו, דכל שאמרו פעם אחת שוב אין צריך לאומרו שנית. אלא אם כן בא להוציא י”ח את אשתו ובני ביתו. וע”ע בחזו”ע על הלכות חנוכה].

ה. אם חל ליל כ”ה כסליו בליל שבת, שכל אחד ואחד מן הקהל הדליק נר חנוכה מבעוד יום, ובירך כל שלשת הברכות, ואחר כך הולכים לבית הכנסת להתפלל, המדליק נר חנוכה בבית הכנסת לא יברך אלא ברכת להדליק נר חנוכה, ולא יברך ברכת שעשה נסים ושהחיינו, מאחר שכל הקהל בירכו ברכות אלה בביתם ויצאו ידי חובה. ורק ההדלקה והברכה נעשית שוב בבית הכנסת משום פרסומי ניסא. [כ”כ בבן איש חי (פרשת וישב אות יא), דקיי”ל סב”ל. ואמנם בשו”ת ציץ אליעזר חלק יג (סי’ סט) כתב, דהמדליק בביהכ”נ יחזור ויברך שהחיינו, משום פרסומי ניסא, אף שכל הקהל בירכו ברכת שהחיינו בביתם, ואין לחוש לסב”ל, שכבר כתב הב”ח, שבברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך, כל שהוא שמח ומברך להשי”ת. ע”ש. וכן הסכים הא”ר (סי’ כב סק”א), וכ”כ בשו”ת עמודי אור. ע”כ. אולם לאו מילתא פסיקתא היא, שהרי החתם סופר (חאו”ח סימן נה) הביא דברי הב”ח (סי’ כב) והעיר מתשו’ הרשב”א (סי’ רמה), דס”ל דלא כהב”ח. ע”ש. וכן מבואר בשיורי כנה”ג (סי’ רכה הגב”י א), הילכך שפיר אמרינן בנ”ד סב”ל. וראה עוד בילקו”י מועדים עמו’ ר’ הערה לז. ובטהרת הבית ח”ב עמו’ תקלו תקלז, ובחזון עובדיה חנוכה].

ו. מצוה על כל אחד להמציא עצמו להדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, ולברך עליהם בצבור. ואף מי שהדליק בברכה בבית הכנסת, וגם בביתו, אם נזדמן לו להיות בבית כנסת אחר לתפלת ערבית או לשיעור תורה יומי, רשאי לחזור ולהדליק בבית הכנסת   האחר בברכה, לכבוד הצבור שבבית הכנסת כי פנים חדשות באו לכאן. [כמ”ש הזרע אמת ח”א (סי’ צו), והוכיח כן ממי שבירך ברכה”ת לעצמו שחוזר ומברך ברכה”ת כשעולה לס”ת מיד לאחרי זה].

ז. מי שהדליק בביתו בלילה הראשון ובירך כל הברכות, לרבות שהחיינו, ובא להדליק בבית חבירו, פשוט שחוזר ומברך גם שהחיינו. [ראה כיו”ב בחזו”ע ימים נוראים, עמוד קטז].

ח. יש מי שאומר שאין צריך לתת שמן כשיעור הדלקה של חצי שעה בנרות חנוכה שבבית הכנסת, אלא כדי שיעור תפלת ערבית, שנמצאים הקהל בבית הכנסת, ואיכא פרסומי ניסא, ואפילו אם נתן בה שמן הרבה, מותר לשמש לכבותה מיד לאחר שהקהל עזב את בית הכנסת, ואין צריך להניחה עד שתדלק חצי שעה. ונכון להחמיר שלא לכבות נרות החנוכה שבבית הכנסת, עד כלות חצי שעה אחר צאת הכוכבים. [ילקו”י מועדים עמו’ רב].

ט. נוהגים במסיבות הנערכות באולמות בלילי חנוכה, שמשמיעים בהם דברי תורה לקרב את ישראל לצור מחצבתם, להדליק נרות חנוכה עם ברכה בשם ומלכות, משום פרסומי ניסא, ויש להם על מה שיסמוכו. דמאחר וקהל רב מתאסף במקום, לא גרע מבית הכנסת שמדליקין בו נרות חנוכה לפרסומי ניסא. וטוב להתפלל שם ערבית בצבור, מיד לאחר ההדלקה. אך אין זה מעכב. [ילקו”י מועדים עמו’ רד הערה מג. ומה שכתבנו שם ומתפללים מנחה וערבית וכו’, [וכן העתיק בתורת המועדים] לאו לעיכובא הוא, אלא טוב ונכון הדבר. וכ”פ בספר משנת יעקב (בהל’ חנוכה עמ’ ר”ס). ובספר אז נדברו (ח”ה סי’ לז, וח”ו סי’ עה, וחי”א סי’ לב ולד). ובשו”ת בית מרדכי (סי’ מא), ובשו”ת יד נתן ח”ב (סי’ כה). ובשו”ת משנה שכיר (סי’ רב), ע”ש, דזיל בתר טעמא שהוא משום פרסומי ניסא במקום שיש עשרה].

י. המנורה של נרות החנוכה בבית הכנסת מניחים אותה על שלחן לימין ארון הקודש, שהוא צד דרום של בית הכנסת, שכן המנורה שהיתה בהיכל של בית המקדש היתה בצד דרום. וכמו שאמרו בב”ב (כה:) שלחן בצפון ומנורה בדרום, ויש שמסדרים את הנרות בין מזרח למערב, ויש שמסדרים את הנרות בין צפון לדרום, ונהרא נהרא ופשטיה. ונוהגים להניחם בבית הכנסת במקום גבוה לפרסום הנס. [ילקו”י מועדים עמו’ רד].

יא. יש נוהגים שהשליח צבור או הרב של בית הכנסת, מדליק בבית הכנסת את נרות החנוכה, ויש נוהגים שהשמש מדליק. [ואם אפשר להדליק הנרות בבית הכנסת על ידי קטן, ראה להלן סעיף טז]. [חזון עובדיה על הלכות חנוכה. וכתב בשו”ת מהר”ם מינץ (סי’ מג) נראה שהיו נוהגים  שהש”צ מדליק הנרות בביהכ”נ. (והובא בט”ז סי’ תרעא סק”ח). ובמרוקו נהגו שהשמש מדליקם].

יב. אין האבל תוך שבעה מדליק נרות חנוכה בלילה הראשון בבית הכנסת, בגלל ברכת שהחיינו שמעורר בקהל הרגשה לא נעימה, שיש בברכת שהחיינו התעוררות של שמחה בצבור. ואם אין אדם אחר הרוצה להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, נראה שהאבל ידליק בבית הכנסת, וגם יברך שהחיינו. אבל בשאר לילות, רשאי לברך ולהדליק גם בבית הכנסת. ובביתו מדליק נרות חנוכה בברכת שהחיינו בלי כל פקפוק. [ילקו”י מועדים עמוד רה. וכ”כ הט”ז (סי’ תרעא סק”ח) בשם מהר”ם מינץ, שאם האבל מתפלל בביהכ”נ, בלילה הראשון של חנוכה, ידליק אדם אחר משום ברכת שהחיינו. וכתב בתשו’ נודע ביהודה (תנינא חאו”ח סי’ קמא), שהדבר פשוט שזהו רק בצבור של ביהכ”נ, אבל האבל בביתו מברך שהחיינו].

יג. אין מברכים בבית הכנסת על הדלקת נרות חנוכה, אלא בעשרה, כי פרסומי ניסא לא שייך בפחות מעשרה. [כ”כ היעב”ץ בספר מור וקציעה (ס”ס תרעא), מחזיק ברכה (סי’ תרעא סק”ז).].

יד. יש  אומרים  שבערב שבת שהזמן דחוק להדלקת נרות חנוכה, וטרם הגיעו עשרה מהקהל, אפשר לברך ולהדליק נרות חנוכה, כיון שעל כל פנים עתידים לבוא ולראות הנרות אחר כך, חשיב שפיר פרסומי ניסא, ויש חולקים. והמדליק בברכה יש לו על מה שיסמוך. [ילקו”י מועדים עמוד רד הערה מד-מה. והנה דעת המג”א (בסק”י), שבער”ש סמוך לחשכה, ובטרם יבא מנין לביהכ”נ יתקדש היום, יברך וידליק מיד, שמ”מ יש פרסומי ניסא כשיבאו עשרה להתפלל. וכן כתבו: החיי אדם, והמקור חיים, ובמנחת אלעזר, ובפרי השדה, ובשו”ת מהרש”ג, ובביאור הלכה].

טו. בית כנסת שעדיין לא הגיעו המתפללים להתפלל מנחה בערב שבת, ויש שם רוב מנין, וגם כמה נשים הנמצאות בעזרת נשים שבבית הכנסת, אפשר לצרף את הנשים למנין עשרה להדלקת נרות חנוכה שבבית הכנסת, ובפרט כשיבואו אחר כך עוד אנשים ויהיה מנין בבית הכנסת. [לפי מ”ש הר”ן (מגילה יט:) שכיון שהנשים חייבות במקרא מגילה ומוציאות את האנשים, ודאי שמצטרפות עם האנשים למנין, וכ”פ הריטב”א (מגילה ד.), והנימוקי יוסף (שם), והמאירי (מגילה ה.). ע”ש. וה”ה לענין נר חנוכה, שהנשים חייבות בנר חנוכה, בודאי שמצטרפות לעשרה. ועיין בילקוט יוסף מועדים עמוד רג הערה מג. וראה עוד בשו”ת יביע אומר ח”י בהערות לרב פעלים ח”ב סימן סב].

טז. יש מי שכתב שקטן יכול להדליק נר חנוכה ולהוציא אחרים ידי חובתם. [כ”ד בעל העיטור, והריא”ז. וכ”פ הא”ר, ובשו”ת זבחי צדק ח”ג סי’ מא]. ויש חולקים ואומרים, שאין הקטן מוציא ידי חובת נר חנוכה את הגדולים. [בה”ג והרי”ף והרא”ש לגבי מגילה]. ובפרט לדעת רוב הפוסקים הסוברים שמצות חינוך היא רק על האב ולא על הבן. וכן עיקר לדינא שיש להחמיר אף לגבי נר חנוכה, שאין הקטן מוציא אחרים ידי חובתם. ולגבי הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת שהוא רק משום פרסומי ניסא, יש מקום להקל להדליק על ידי קטן. ומכל מקום מהיות טוב משום פרסומי ניסא הראוי, כדאי שאיש גדול ידליק נרות החנוכה בבית הכנסת. ומיהו בדיעבד אם הדליק קטן בבית הכנסת שפיר דמי. [לאפוקי ממ”ש בספר ישיב משה (עמוד פו), בשם הגרי”ש אלישיב, שאם הדליק קטן בביהכ”נ חייבים לכבותה, ולהדליק מחדש בברכה. דליתא. שלא יהא אלא ספק, הא ודאי דסב”ל. וראה באורך בחזו”ע הלכות חנוכה. ילקו”י מועדים עמו’ רג].

יז. נוהגים שבכל יום מדליקים נרות חנוכה בבית הכנסת גם בשחרית, בלי ברכה, ובפרט כשמתפללים בהשכמה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רה].

יח. בית כנסת שנוהגים להדליק מנורת חשמל שעשויה כתבנית חנוכיה, ומניחים אותה על גג בית הכנסת במרומי קרת, לפירסומי ניסא, אין לברך כלל בהדלקת מנורה זו. שאין יוצאים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה במנורת חשמל, ולכן יש להם לברך תחלה בבית הכנסת על נרות שמן או שעוה, ובזה יפטרו הדלקת מנורה זו מברכות. וכן הרואה מנורה חשמלית דולקת לשם חנוכה, אינו מברך שעשה נסים ושהחיינו, אפילו אין מדליקים עליו בביתו, הואיל ואין יוצאים בה ידי חובה. [ילקו”י מועדים עמו’ רה].

א. צריך להזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, כי היא מצוה חביבה עד מאד, שיש בה משום פרסום הנס בהודאה לה’ יתברך על הנסים שעשה לנו, והעושה כן זוכה לבנים תלמידי חכמים (שבת כג:). ואפילו עני שאין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, מוכר כסותו או נותנו בעבוט כדי להשיג דמי שמן או נרות שעוה להדלקת נרות חנוכה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. [כ”ה ברמב”ם (הל’ חנוכה פ”ד הי”ב). וכ”פ בש”ע (סי’ תרעא ס”א). ונלמד ממה שאמרו שאפי’ עני שבישראל לא יפחתו לו מד’ כוסות, משום פרסומי ניסא. וכתב בחמד משה שא”צ לתת לו אלא רק נר אחד לכל לילה. ואינו חייב למכור כסותו בשביל ההידור. ולאפוקי ממ”ש האור שמח (פ”ד מחנוכה), וכ”כ הא”ר, והפמ”ג]. וכן חייב להשכיר עצמו לפועל שכיר כדי שיוכל ליקח שמן להדלקה, כדי שיעור נר אחד לכל לילה. [כן העלה האליה רבה (ר”ס תרעא), ודלא כמ”ש בעולת שבת]. לכן מצווים כל גבאי צדקה להשגיח על העניים, ולתת להם שמן להדלקת נרות חנוכה, אלא שאינם מצווים לתת להם אלא כדי נר אחד בכל לילה, כפי עיקר הדין של המצוה. [ילקו”י מועדים עמו’ קצד].

ב. אלמנה הניזונת מנכסי היתומים, צריכים לספק לה שמן להדלקת נר חנוכה, שתוכל לברך ולצאת ידי חובתה, כיון שאף הנשים חייבות בנר חנוכה, שגם הן היו באותו הנס. וראוי לתת לה שמן באופן שתוכל לנהוג כמנהג המהדרין, תוספת נר לכל לילה, כפי שנהג בעלה בעודו בחיים. [ילקו”י מועדים עמוד קצה. וראה שם בהערה יט, אם יכולים להוציא מהמוחזק ולכוף את היתומים ליתן לאלמנה דמים גם עבור נרות ההידור, או די בנר אחד לכל לילה כפי עיקר הדין. ובחזון עובדיה הל’ חנוכה העלה, דראוי ליתן לה שמן גם עבור נרות ההידור].

ג. אף על פי שמצות צדקה נדחית מפני נר חנוכה, [שהרי אין לך צדקה גדולה יותר מלתת לעני כסות ומלבוש, ומכל מקום קיימא לן שמוכר כסותו לצורך נר חנוכה], מכל מקום אין מצות נר חנוכה דוחה מצוה דאורייתא. ומה שנר דוחה לקידוש היום, היינו מפני שיוצאים ידי חובה מן התורה על הפת או בתפלה. [חזון עובדיה על חנוכה פ”ב הערה ה].

ד. כמה נרות צריך להדליק בחנוכה, אמרו חז”ל (שבת כא:) מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך. והיינו, כי מעיקר הדין די בנר אחד לכל בית ובית מישראל, בין שבני הבית מרובים, בין שהם מועטים. אולם המהדרים במצוה זו, בלילה הראשון מדליקין נר אחד, מכאן ואילך מוסיף נר אחד בכל לילה עד שבלילה האחרון יהיו שמונה נרות, ואפילו אם היו בני הבית מרובים לא ידליקו יותר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי’ תרעא ס”ב). וכן פשט המנהג בכל תפוצות ספרד, וכמו שהעיד הרמב”ם. [ילקו”י מועדים עמ’ קצה. ומ”ש הט”ז, שזהו חידוש, שהספרדים נהגו בזה כד’ התוס’ והאשכנזים נהגו כעין דברי הרמב”ם
להדליק חנוכיה לכל אחד ואחד, כבר העיר עליו החמד משה, שמנהג הספרדים קדום הוא, ונזכר בדברי הרמב”ם].

ה. מי שאין לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה, אלא רק כדי הדלקת לילה אחת, שהוא שיעור חצי שעה, אין לו לחלק את השמן שבידו לשמונה חלקים, כדי שידליק מעט בכל לילה לפרסם הנס,  אלא ידליק כשיעור בלילה הראשון, ואם לא ישאר ללילות    אחרים, אין בכך כלום, דאנוס רחמנא פטריה. [ילקו”י מועדים עמ’ קצו. ולאפוקי ממ”ש בספר נטע שורק (בחידושי סוגיות דף עג:), שע”פ תירוץ הב”י שהנס היה כל ח’ ימי חנוכה, שחילקו את השמן שבפך לח’ חלקים וכל לילה נעשה בו נס, יש ללמוד למי שאין לו שמן לכל ח’ ימי חנוכה אלא רק ללילה אחד, יחלקהו לח’ חלקים לכל לילה, ואף דקי”ל שצריך שיתן שמן כשיעור חצי שעה, זהו רק מצוה מן המובחר ולא לעיכובא. ובמחכ”ת ליתא. ואין ראיה מהב”י דשאני פך השמן שבביהמ”ק, שהיו הנסים רגילים. וע”ע במאור ישראל ח”ג (עמוד שיב והלאה). ע”ש].

ו. מי שיש לו שמן לכל שמונת ימי חנוכה כמנהג המהדרין מן המהדרין, בצמצום, ולחבירו אין שמן כלל, מוטב שידליק כל לילה נר אחד בלבד, ויתן שמן לחבירו לזכותו לברך ולהדליק נר חנוכה. שהרי מן הדין אין צריך אלא נר אחד. [מג”א (ר”ס תרעא), ויד אהרן שם, והחיי אדם (כלל קנד סי’ כה), ובמועד לכל חי (סי’ כז אות מח), ובית עובד (אות ה), ומשנ”ב].

ז. מי שיש לו שמן בלילה השני או השלישי כשיעור החיוב וההידור בלבד, וחושש פן למחר לא יהיה לו שמן להדליק נר חנוכה, מוטב שידליק רק נר אחד, שהוא מן הדין, ואת היתר ישאיר למחר. [חיי אדם כלל קנד סי’ כה, שאם אין לו בליל שלישי אלא ב’ נרות, לא ידליק שנים, שאינו לא כב”ש ולא כב”ה. וכ”כ בעקרי הד”ט, והכתב סופר, ובשבט סופר, ובערוה”ש, ובהתעוררות תשובה, ובמשנ”ב, ובכה”ח, ובמשפט כהן, ובספר בית הלוי. ואמנם בספר אבי עזרי (הל’ חנוכה פ”ד ה”א) כתב, שידליק ב’ הנרות, ולא אמרינן שלא נשלם ההידור אלא בשלשה, ולכן ידליק רק נר אחד, שזה אינו, שבודאי שיש הידור כשידליק ב’ נרות, שאף אם אינו יכול לעשות ההידור בכולו, לא אמרינן שלא יעשה כלל, דלא גרע יום שלישי מיום שני. אולם אין הדין כדבריו, אלא ידליק רק נר אחד. ושלא כסברת האבי עזרי, והוא נגד כל הפוסקים הנ”ל]. ובליל שני אם יש לו ב’ נרות, ידליק את שניהם, ולא ידליק את נר השמש.

ח. אם יש לו שמן שיעור של ב’ נרות בלבד, והוא עומד בליל שלישי, ולמחר יהיה לו שמן, ידליק בליל ג’ נר אחד כשיעור, ויחלוק השמן הנשאר לשני הנרות האחרים. ורק אם אין לו אלא נר שעוה שאי אפשר לחלקו לשתים, ידליק נר אחד בלבד. [שאע”פ שאין בהם שיעור חצי שעה, הרי ללישנא קמא לא בעינן שיעורא, וכתבו בהגמ”י (פ”ד מהל’ חנוכה אות ב), והסמ”ג הל’ חנוכה בשם ר”י, שנהגו העם כלישנא קמא שא”צ שום שיעור. ועכ”פ בנרות ההידור א”צ להקפיד כ”כ על השיעור].

ט. מי שאין לו שמן הרבה בלילה השמיני, כדי שיספיק לכל שמונת הנרות עם ההידור, יתן בנר השמיני כשיעור הדלקת חצי שעה, שהוא מן הדין, והנותר יחלק לכל שאר הנרות, ולא יחלק השמן באופן שיתן בכולם שוה בשוה, שאז לא יצא ידי חובת ההדלקה כלל, וגם לא יוכל לברך להדליק נר חנוכה, הואיל ואין באף אחד מהם כשיעור הנדרש לפי הדין. [מג”א וא”ר ר”ס תרעא. ילקוט יוסף מועדים עמוד קצו].

י. מי שטעה והדליק בלילה הראשון ב’ נרות, או שהדליק בלילה השני ג’ נרות, יצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולהדליק לפי הראוי לאותו לילה. ואם חוזר להדליק כפי מנין היום, ומברך, הוה ליה ברכה לבטלה, אחר שיצא כבר ידי חובה. [כ”כ בשו”ת האלף לך שלמה (א”ח סי’ שפ) שהתוספת על העיקר לא מזיק, שהעיקר שלא לפחות. ובפרט במנורות המיוחדות לחנוכה].

יא. אם בליל שני או בשאר הלילות, הדליק רק נר אחד, מפני שלא היה לו יותר שמן, ושוב נזדמן לו עוד שמן שיוכל להספיק לשיעור של המהדרין, ידליק ההידור בלי ברכה.[ילקו”י מועדים עמוד קצו סעיף ח. וכן מוכח בב”י ס”ס תרעב בשם הארחות חיים במעשה בלוניל].

יב. מי שמילא קערה שמן והקיף אותה פתילות, אם כפה עליה כלי קודם ההדלקה, עולה לכמה בני אדם, כגון המהדרין שכל אחד מבני הבית מדליק נר אחד. אבל אם לא כפה עליה כלי, עשאה כמדורה, ואפילו לאדם אחד אינה עולה. וחוזר ומדליק נרות כדין בברכה. ואם הדליק ואחר כך כפה עליה כלי, יכבה הנר ויחזור להדליק בלא ברכה. ואם הרחיק את הפתילות זו מזו כשיעור אצבע (2 ס”מ), והפתילות בינוניות, שאין השלהבת של האחת נוגעת בחבירתה, יש אומרים שיצאו ידי חובת נר חנוכה, אף על פי שלא כפה עליה כלי. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קצז. יבי”א ח”ד סי’ נב סוף אות ה].

יג. חנוכיות מכסף או מנחושת עגולות שיוצאים מהם קנים סביבותיהן בעיגול, ועל כל קנה נר אחד, ובין כל קנה מרחק כעובי אצבע, כשרות להדליק בהן נרות החנוכה. ואף שהרמ”א הזהיר שלא להדליק נר חנוכה בעיגול, מודה שאם יש ריוח ביניהם יכול להדליק. [בשו”ת תרומת הדשן (סי’ קה) כתב להתיר בנ”ד, דלא דמי כלל לקערה מלאה שמן והקיפה פתילות, דקי”ל שאם לא כפה עליה כלי, עשאה כמדורה ואפי’ לאחד לא עולה, דשאני הכא שהקנים היוצאים ממנה מובדלים במחיצה, ולא חשיבי כמדורה. ע”כ. ומ”ש הרמ”א שיש להזהר שלא להעמיד הנרות בעיגול, כתב הפר”ח שא”צ להזהר בכך].

יד. לכתחלה צריך להניח נר החנוכה בכלי, ולא כאלה שמדביקים נר שעוה על הרצפה, או על אבן קטנה, שאין זה כלי. ויש אומרים שהנר שהוא הכלי מעכב למצוה. [כן העלה בשו”ת אבני נזר (סי’ תק). וכ”כ השדי חמד (מע’ חנוכה אות ז) בשם הרב יד נאמן, דמ”ש החסד לאברהם בשם רבינו יצחק בן הראב”ד לפסול קליפות ביצים או בצלים לנ”ח, מפני שאין עליהם תורת כלי, ואין כאן נר, יש לחוש לדבריו].

טו. אולם המהלך בדרך וחונה בלילה, ואין לו שם בית ולא אהל, חייב להדליק נר חנוכה, אם יש לו חתיכות שעוה יתלה אותם בעץ גבוה, או על שלחן, או ספסל, וידליקם, לקיים מצות הדלקת נר חנוכה ולברך עליהם. [ואף שלדברי האבני נזר והרב יד נאמן בעינן כלי לעיכובא, וא”כ לא יועיל כלום בהדלקת חתיכות שעוה על גבי שלחן או ספסל, בלי כלי. אולם בשו”ת חכם צבי (סי’ מה) מוכח דשפיר דמי אף בלא כלי. ע”ש. ורק לכתחלה יש לחוש להמצריכים כלי].

טז. כלי הניקח מעכו”ם להדליק בו נר חנוכה אינו צריך טבילה, שדוקא כלי סעודה צריכים טבילה. [ודלא כמי שחשב לומר שיש בזה משום הקריבהו נא לפחתך, שהרי אין כאן מיאוס בכלי כלל].

יז. יש מי שכתב שאם השתמשו בכוס של זכוכית במי רגלים לבדיקה רפואית, אפילו רק פעם אחת, אין להדליק בו נר חנוכה, משום הקריבהו נא לפחתך. אבל לעשותו שמש לנרות חנוכה שפיר דמי. וצ”ע. [מהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול סי’ צב].

יח. מצות הנחת נרות חנוכה, היא בתוך עשרה טפחים (כשמונים סנטימטר) מקרקע הדירה. [שבת (כא:). ובחי’ הרשב”א והר”ן שם. וכ”כ הרא”ש הטור וש”ע (סי’ תרעא ס”ו). וכתב מרן הב”י, שכן נהגו המדקדקים אף בזמן הזה]. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים יצא. ויש להניחם למעלה מג’ טפחים, ואם השלהבת של נר השעוה שהודלק למצות החנוכה הוא למעלה משלשה טפחים, אף על פי שגוף הנר הוא למטה מג’ טפחים, שפיר דמי, שהעיקר הוא השלהבת. [כ”ה בטור (סי’ תרעא), שהר”מ מרוטנבורג היה מדקדק להניחה למעלה מג’ טפחים. וכ”כ מרן בש”ע. וכתב הפר”ח שאם הניחה למטה מג’ טפחים כשרה. וכ”כ הפמ”ג. וסייעו מלשון הטור “מדקדק” להניחה וכו’. ע”ש. אולם בארחות חיים (דף קיז) כתב, אם הדליקה למטה מי’ טפחים כשרה, והוא שתהיה גבוהה ג’ טפחים מהקרקע. וכ”ה בכל בו. וכ”כ בעל המאורות. ומוכח דס”ל דבתוך י’ טפחים כשרה רק בדיעבד. וס”ל כהרי”ף והרמב”ם שהשמיטו הא דמצוה להניחה למטה מי’. והיינו משום דלמטה מעשרה לית בה פרסומי ניסא כראוי. מש”ה עדיף לכתחלה להניחה במקום גבוה לפרסומי ניסא. ויש להקפיד להניחה על שלחן וכדו’, או ע”ג אבן גבוהה יותר מג’ טפחים].

יט. אין להדליק נר חנוכה המונח למעלה מעשרים אמה מקרקע הדירה. (כל אמה 48 סנטימטר – 9.60 מטר) ואם עבר והדליק למעלה מעשרים אמה, לא יצא אף בדיעבד. וצריך לכבות את החנוכיה ולהניחה במקום הכשר ויחזור וידליקנה, אך לא יברך שנית. [ילקו”י מועדים (עמוד קצז). ודעת רבינו יואל שכיום שמדליקים בפנים אפי’ למעלה מכ’ אמה כשרה, ואף דלא קי”ל הכי לדינא, מ”מ לענין ברכה סב”ל. וע’ בפמ”ג (א”א סי’ תרעא סק”ז).]. והכל תלוי בשלהבת של הנרות, ואין משגיחין באורך הנרות בזה. [עיין בפרי מגדים (מש”ז שם סק”ה). וכ”כ המשנ”ב בשעה”צ ס”ק לג].

כ. הדר בעלייה, מצוה שיניח נרות חנוכה בחלון או במרפסת, או בגזוזטרא הסמוכה לרשות הרבים, כדי לקיים פרסומי ניסא. [מג”א ושאר אחרונים. והיינו אפי’ החלון למעלה מי’ טפחים מקרקע הדירה]. וטוב להניח נרות החנוכה בתוך פנס של זכוכית ולהעמידם במרפסת, כדי שייראו לעוברים ושבים שברשות הרבים. [שו”ת שאלת יעב”ץ (סי’ קמט). וע’ בספר מאורי אור באר שבע (דף פב.) ובברכי יוסף, ונימוקי אורח חיים. וערוה”ש (סי’ תרעא ס”ק כד). וע’ להריא”ז שבת כא. שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה, צריך לחזור ולהדליקה. ע”ש. ומשמע שאם לא כבתה יצא. וכ”מ בתשובות רבותינו בעלי התוס’ (עמוד מד) שכ’: שהמדליק במקום רוח מצויה וכבתה זקוק לה, ואע”ג דקצת קשה דהא קודם השמד היו מניחין הנרות מבחוץ ושם היה רוח מצויה וכו’. ע”ש. וע”ע בחידושי הריטב”א (שבת כא:) בסוד”ה ובשעת הסכנה]. ואם הוא גר בקומה שהמרפסת גבוהה מקרקע רשות הרבים עשרים אמה, יניח הנרות בפתח הדירה מבפנים, הואיל ואין בזה היכר כל כך לבני רשות הרבים. [ילקו”י מועדים עמ’ קצח. וכ”כ בפרי חדש (סי’ תרעא ס”ו). אלא שהריטב”א (שבת כא: ד”ה ואם דר בעליה), כתב דבדידיה משערינן. ע”ש. וע”ע במ”ש הריטב”א שם סד”ה למעלה מעשרה, בשם ה”ר מאיר אשכנזי].

כא. מצוה להניח נרות החנוכה בטפח הסמוך לפתח משמאל הנכנס, כדי שתהיה המזוזה מימין, ונרות חנוכה משמאל, וכשהוא נכנס ויוצא, הרי הוא מוקף במצוות, [על פי הגמ’ (שבת כב.). וטוש”ע סי’ תרעא ס”ז]. וביחוד כשנכנס בטלית קטן מצוייצת כהלכתה, אשר עליו יכון מה שאמרו: “והחוט המשולש לא במהרה ינתק”. [ילקו”י מועדים עמוד קצח. על פי השאילתות דרב אחאי גאון (פר’ וישלח סי’ כו), וכ”כ המאירי (שבת כב.) בשם הגדה. וכ”כ הריטב”א (שבת כב.). וע”ע בשו”ת מהרי”ל (סי’ מ). ולכאורה ס”ל כדעת הרא”ש דכסות יום חייבת בציצית גם בלילה. ע’ בטוש”ע (סי’ יח).].

כב. יש אומרים שבזמן הזה שאין סכנה להדליק נר חנוכה בחוץ, צריכים להדליק נר חנוכה בחוץ, ויש אומרים שגם בזמן הזה אפשר להדליק נר חנוכה בבית, דהואיל ונהגו להסתפק בפרסום הנס לבני ביתו, יכולים להשאר במנהגם, וכן נהגו גדולים וגם טובים. ומכל מקום מי שיכול להניחה מבחוץ, מניחה מבחוץ, ואם לאו על פתחו מבפנים. [ילקו”י מועדים. והנה האו”ז (סי’ שכג אות ב) תמה על המנהג בזה”ז שאין סכנה מדוע אין מדליקים נ”ח ברה”ר. ובעל הדברות (דקי”ד רע”ד) כתב, שאחר שנהגו כן אחר הסכנה נשארו במנהגם. ומ”מ מי שיכול להניחה מבחוץ, מניחה מבחוץ, ואם לאו על פתחו. וכ”כ בספר אהל מועד שעכשיו נהגו להניחה על הפתח מבפנים, אף שאינה שעת הסכנה. ע”כ. וכן משמע בברכ”י (סי’ תרעג סק”ב). דלדידן שאנו מדליקים בפנים, מותר להדליק נר אחד של שמן ואחד שעוה, דאינהו ידעי שהם נרותיו ועושה כמנהג המהדרין מן המהדרין. ובליקוטי מהרי”ח (דף קו:) כתב, שראה לגאונים וקדושים שהקפידו להדליק בפנים, בפתח הסמוך לפתח, אף שהיה להם חלון הנוטה לרה”ר. ובשו”ת ישכיל עבדי ח”ז (חאו”ח סי’ מו), נשאל אודות מה שאומרים בשם הרב מבריסק, שבזה”ז המדליק בפנים הרי הוא כמברך ברכות לבטלה, וכתב, שחלילה לומר כן, כי אף שכיום באר”י אין סכנה, אין אנו בטוחים שהמצב הזה יימשך בכל הזמנים, ולכן אנו משאירים המנהג כאשר הוא, שעכ”פ הסיבה קיימת בשאר תפוצות ישראל הפזורים בין האומות וכו’. ובערוה”ש (סי’ תרעא סכ”ד) כתב להצדיק את המנהג שלנו מפני שבחנוכה מצויים רוחות שא”א להעמיד החנוכה בחוץ, ולא הטריחו חכמים להסגיר בזכוכית. ע”ש. ואמנם בשאילת יעב”ץ ח”א (סי’ קמט) כתב, שנכון להדר להדליק מבחוץ, וידליקם בעששית, שמסתמא כן עשו גם בימי חז”ל. והא דחזינן לרבנן קשישאי שלא נהגו כן, זהו מפני ההוצאה המרובה. גם בשבט הלוי ח”ז (סי’ פד) כתב, שאין להרעיש על מה שלא נהגו בזה”ז בירושלים להניח נרות החנוכה מבחוץ, כי כבר נהגו להדליק בביהכ”נ, ומתקיים שם פרסום הנס ברבים. ויש לצרף מ”ש בד”מ (אות ט), שנוהגים להדליקה בפתח מבפנים משום דשכיחי גנבים. וכ”כ רבינו ירוחם (דף סא:). וכיו”ב כתב בסדר רע”ג ח”ב (דף פה:), שאם נשבה הרוח או שפוחד מפני לסטים מניחה על שלחנו ודיו. וכ”כ רבינו פרחיה (שבת כא:) בשם רב האי גאון, שאם יש רוח, שאם מניחה בחוץ או בחלון, היא מתכבה לאלתר, כשעת הסכנה דמיא].

כג. יש מי שכתב שבזמן הזה מצות נר חנוכה צריכה להיות רק מבפנים, ואין אדם יוצא ידי חובה כלל אם הדליק נרות החנוכה בחוץ, אף על פי שאין שום סכנה בדבר, שכיון שחז”ל עקרו מצות ההדלקה מבחוץ וקבעוה בפנים, לכן אם הדליקה מבחוץ לא עשה ולא כלום, [שו”ת דבר יהושע ח”א (סי’ מ), וכמ”ש כיו”ב בירושלמי (פ”ק דכתובות ה”ה), שאע”פ שהשמד בטל, המנהג לא בטל, מפני שחששו שמא יחזור הדבר לקלקולו, וכדאמרינן בביצה (ד:) לגבי יו”ט שני של גליות וכו’]. אך דבריו תמוהים מאד, ואינם נכונים לדינא. [שהרי הרמב”ם (פ”ד מהל’ חנוכה ה”ז), וכן מרן בש”ע (סי’ תרעא ס”ה), העתיקו הדין שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ וכו’, ובימי הסכנה מניחו מבפנים, או על שלחנו, מוכח דשלא בשעת הסכנה עדיף עכ”פ לכתחלה להדליק מבחוץ].

כד. חצר שיש בה שני פתחים, משני רוחות, בזמן הגמרא היה צריך להדליק בשניהם, מפני החשד, שאם יראו פתח אחד שאין בו הדלקת נרות חנוכה, יחשדוהו שלא הדליק נר חנוכה כלל. ולכן ידליק בשניהם, אלא שיברך על נר החנוכה שבפתח הראשון, ויפטור מן הברכה הדלקה שבפתח השני (ש”ע סי’ תרעא ס”ח). אולם בזמן הזה שהכל מדליקים בתוך הבית מבפנים ואין שום היכר לבני רשות הרבים, אף על פי שיש לחצר כמה פתחים אין צריך להדליק אלא בפתח אחד בלבד. וכן המנהג פשוט. [ילקו”י מועדים עמוד רו הערה נב. וכ”ה ברמ”א בהגה. וכ”כ בעל התרומה, והסמ”ק, והמרדכי. וז”ל המאירי (שבת כג.): “ומ”מ עכשיו שהכל מדליקין בתוך הבית, אפילו שני הפתחים הם בשתי רוחות אינו צריך להדליק אלא בפתח אחד”].

כה. אורח שמייחדים לו חדר בפני עצמו ללון שם, אף שיש לחדר פתח בפני עצמו, אינו צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו, שבזמן הזה אין חוששין לחשד שיחשדוהו שאינו מדליק נרות חנוכה, שבלאו הכי כל ההיכר הוא רק לבני הבית, והם יודעים שהוא יצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית. ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהדליק בחדרו, אינו רשאי לברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רז. שו”ת יחוה דעת חלק ד’ סימן מג].

כו. הנוסע בספינה או ברכבת, ואפשר להדליק שם נרות חנוכה, נכון להדליק, שאין צריך בית קבוע לכך, כל שלא יגיע לביתו באותה לילה, וגם אין מדליקין עליו בביתו.

א. בתקופת הבית השני גזרו מלכי יון גזרות על ישראל, וביטלו אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצות, ולחצום לחץ גדול, ופשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, והיה צר לישראל מפניהם מאד, עד שריחם עליהם ה’ אלקי אבותינו והצילם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה המלכות לישראל, ונמשכה יותר ממאתים שנה עד חורבן הבית השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, היה זה ביום כ”ה בכסליו, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור להדליק המנורה שבבית המקדש, אלא פך אחד של שמן, שלא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו רבותינו שבדור ההוא, שיהיו שמונה ימים אלו, החל מיום כ”ה בכסלו והלאה, ימי  שמחה  והלל. ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות לפרסם הנס ולגלותו. וימים אלו נקראים “חנוכה”. [ילקו”י מועדים עמוד קצ. וכ”ז הוא לשון הרמב”ם (הל’ חנוכה פ”ג ה”ב), דס”ל שנס הנצחון הסתיים ביום כ”ה כסליו. וכתב הפר”ח, שנקרא חנוכה, על שם שחנו בכ”ה בכסלו. והטעם שתיקנו שמונת ימי חנוכה, ולא “תשעה” משום ספקא דיומא, לפי שחנוכה מדבריהם לא החמירו כ”כ. ועוד, שרצו לרמוז על מילה שניתנה בשמיני].

ב. נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה, כגון תפירה וסריגה, בעוד שנרות החנוכה שבבית דולקות, במשך חצי שעה מהדלקתם, והטעם הוא משום היכר להודיע שאסור להשתמש לאור נרות החנוכה. ואין להקל להן בחצי שעה הראשונה של הדלקת הנרות. אבל בבישול ואפיה וצרכי אוכל נפש מותרות. [ילקו”י מועדים עמוד קצ. וכ”ה בא”ר, דרך החיים, מ”ב אות ד’. ובמור וקציעה הביא סמך למנהג חומרת הנשים, כדי שלא יבאו להשתמש לאור נרות החנוכה, הילכך מנהג ותיקין הוא. וכתב האליה רבה (ס”ק יב), דהיינו עד חצי שעה. ע”ש. וזה דוקא במלאכה גמורה כגון תפירה, אבל לא בבישול וטיגון ושאר צרכי הבית. ויש אומרים שלא נהגו אלא במלאכות האסורות בחוה”מ ור”ח].

ג. יש נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה בכלל בחנוכה, ויש לבטל מנהגן, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. ומכל מקום יש אומרים שטוב לנשים להמנע ממלאכות כבדות, כגון טויה וכביסה, שיש בהן טירחא, על כל פנים ביום ראשון ושמיני של חנוכה. [לפמ”ש ארחות חיים. וכ”כ בכנה”ג הגה”ט סק”ד]. אבל האנשים אינם נמנעים משום מלאכה. [כ”כ במטה משה, ב”ח ט”ז ופר”ח. וכתב בפר”ח (סי’ תיז), שאם האנשים החמירו על עצמם שלא לעשות מלאכה בר”ח, הוי מנהג בורות, וא”צ התרה לבטלו. אמנם בספר חסידים (סי’ קכא) מוכח שגם לאנשים יש להמנע ממלאכה. וכ”ה בב”ח בשם מהרי”ל. ונראה דאין הכי נמי אם נהגו האנשים להחמיר ישארו במנהגם. אבל מסתמא לא נהגו האנשים להחמיר בזה. וכ”ש כיום שיש אור חשמל, ואין חשש פן יבואו להשתמש לאור החנוכה].

ד. נכון ללמוד הלכות חנוכה בחנוכה, כדי לדעת פרטי ההלכות. [ילקו”י שם. שלמת חיים].

ה.  כיון  שחז”ל  קבעו  את  שמונת  ימי החנוכה לשמחה והלל, לכן אין להספיד בהם על מת, אלא לחכם  בפניו. [דאיתא במגילה (ג:) ובמו”ק (כו:) אין מועד בפני ת”ח, וכ”ש חנוכה ופורים. וכ”פ מרן בש”ע (סי’ תרע ס”ג). וכתב עוד בש”ע יו”ד (סי’ תא ס”ה), שיום שמועה אפי’ רחוקה כבפניו דמי]. וגם בזמן הזה יש דין תלמיד חכם לפי ערך הדור. [ילקו”י מועדים עמ’ קצב. ומ”ש בחיי אדם (כלל קיח סי’ ז), שבזה”ז אין להספיד לת”ח בר”ח, מפני שאין לנו דין ת”ח בזה”ז, הנה הרב עצמו בחכמת אדם (כלל קסט סי’ ה) כתב להתיר הספד על ת”ח בין בר”ח בין בחנוכה ופורים. וכתב בברכ”י (חו”מ סי’ טו סק”ג): ולדידן דנקטינן כפסקי מרן, הנה מרן לא חש כלל למ”ש מהרי”ו שאין דין ת”ח בזה”ז, שהרי כתב את כל הדינים שנאמרו בגמ’ לענין ת”ח כמות שהן, והמהרימ”ט (חו”מ סי’ מז) דחה ד’ מהרי”ו מההלכה. וכ”כ באורח משפט (סי’ ד אות יז) בשם מהרש”ל (פ”ב דב”ק), שאף בזה”ז יש דין ת”ח שיפתח בדורו כשמואל בדורו. וכ”כ בספר נזירות שמשון, ובערוה”ש, ובשער שלמה זוראפה (סי’ קלה) דמ”ש המג”א (ס”ס תקמז) בדיני חוה”מ, שאין בזמנינו דין ת”ח, סברא יחידאה היא, שהרי כל הפוסקים והטוש”ע פסקו להתיר להספיד לחכם בפניו, ואין דרכם להביא הלכתא למשיחא. וע”ע ביביע אומר ח”ט (חיו”ד סי’ מו). ובחזו”ע חנוכה].

ו. מלמד תינוקות של בית רבן וקובע עתים לתורה, דינו כתלמיד חכם שמותר להספידו בפניו, דהיינו בעת ההלוייה. [כמ”ש בשו”ת שער שלמה זוראפה (סי’ קלה). ע”ש].

ז. אסור להתענות בחנוכה, ולכן אם חל יום פטירת אביו או אמו בחנוכה, לא יתענה בימי חנוכה, אלא יקדים להתענות קודם חנוכה, שבימים שלפני חנוכה או לאחריהם אין איסור תענית. [ילקו”י מועדים עמוד קצב].

ח. מי שהתענה תענית חלום בחנוכה, צריך להתענות יום אחר לאחר ימי החנוכה, לכפר על מה שהתענה בחנוכה, כמו שכתב מרן בשלחן ערוך. (סי’ תקסח ס”ה).

ט. מה שנוהגים במלאת שבעת ימי האבל לעלות לבית הקברות, וכן ביום השלשים, וכמו שכתב בשלחן ערוך (יו”ד ס”ס שדמ), אין לעשות כן בימי חנוכה, וכל שכן בראש חודש, שהרי מתעוררים לבכי ולמספד על יד הקבר, כשרואים קברו של הנפטר ביום השביעי או השלשים. ולכן ידחו הביקור לבית הקברות לאחר ימי החנוכה. [כ”כ מרן הב”י ביו”ד (ס”ס שדמ) בשם הכל בו, שאם חל יום השביעי לאבלו בר”ח אין ללכת לביה”ק. וכ”ה בארחות חיים ח”ב (עמ’ תקפא). וה”ה לחנוכה. ילקו”י מועדים עמוד קצב. ילקו”י אבלות עמוד תרלב].

י. יש אומרים שמותר לבקר אצל קברי הצדיקים, התנאים והאמוראים, בימי החנוכה וחול   המועד. [בן איש חי]. ויש חולקים. [מועד לכל חי]. והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך, שהרי אין רגילות לבכות שם כמו שבוכים ליד קבר ביום השבעה או השלשים. [גשר החיים. ילקוט יוסף מועדים עמוד קצב. וילקו”י על הלכות אבלות מהדורת תשס”ד עמוד תרלב].

יא. יש שנהגו שהאבלים על אב ואם, אינם אומרים קדיש בחנוכה, והוא מנהג גרוע, ואם אפשר לבטלו בהסברה נעימה, הנה מה טוב, ואם לאו לא יבטלוהו ביד חזקה מפני המחלוקת. [ילקו”י מועדים עמוד קצג. וע’ ברכ”י סי’ עתר סק”ח. ושיו”ב יו”ד סי’ שעו סק”י].

יב. מי שנפטר לו מת בימי החנוכה, נוהג בימים אלה כל דיני אבלות, וקורעים על הקרובים, וכן מבקרים ומנחמים את האבל בחנוכה. וראה להלן דין האונן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קצב].

יג. אם חל יום השלשים בחנוכה, מותר לעשות סעודה ולימוד, כשאומרים שם דברי תורה ומוסר לעילוי נשמת המנוח, אבל לא יאמרו דברי הספד המעוררים לבכי.

יד.  יש נוהגים להרבות במאכלי גבינה בימי חנוכה, זכר לנס שנעשה על ידי “יהודית”. ומנהג ישראל תורה הוא. [ילקו”י מועדים עמ’ קצא. כתב הר”ן (פ”ב דשבת), נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס, שהיוונים גזרו על כל בתולות ישראל הנישאות שיבעלו להגמון תחלה, וע”י אשה נעשה נס, שבתו של יוחנן כהן גדול שהיתה יפת מראה הובאה להגמון, [ובחמדת הימים (הל’ חנוכה פ”ב) כתב, שראש האויבים היה אליפורנו מלך יון. וייחס הנס ל”יהודית”. וכמ”ש התוס’ (פסחים קח:) ובתוס’ מגילה ד.], והאכילה אותו מאכלי גבינה כדי שיצמא מאד, והשקתה אותו יין עד שנשתכר, וירדם, ואז בעזה”י חתכה את ראשו בסייף. כראות אנשי צבאו כי מת מלכם, נסו על נפשם, ולכן נהגו לאכול מאכלי גבינה בימי חנוכה. והביא כ”ז מרן הב”י בדפוס ישן, ס”ס תרעה].

טו. נוהגים לאכול בחנוכה סופגניות מטוגנות בשמן, זכר לנס השמן של המנורה, וטעמם כצפיחית בדבש. וכל מעשיך יהיו לשם שמים. [כ”כ בקובץ שריד ופליט בשם רבינו מיימון אביו של הרמב”ם, שאין להקל בשום מנהג ממנהגי ישראל, ויתחייב לעשות משתה ושמחה בחנוכה לפרסומי ניסא, ופשט המנהג לעשות סופגניות הנקראים בלשון ערבי אלספינג, ומנהג קדמונים הוא].

טז. יש אומרים שריבוי הסעודות שמרבים בהם בימי חנוכה, אינם אלא סעודות הרשות, שלא קבעום חכמים למשתה ולשמחה, [מהר”ם מרוטנבורג בתשובה (סי’ תרה). טור וש”ע (סי’ תרע). ומה שלא קבעום למשתה ולשמחה כבפורים, לפי שבפורים עיקר הגזרה היתה על אבדן הגופות, לכן תיקנו שיהיו ימי משתה ושמחה, אבל בחנוכה הגזירה היתה על שמירת המצות, וזהו אבדן הנפש, לכן קבעוה בנרות, כמ”ש נר ה’ נשמת אדם. ואף שאמרו דגדול המחטיאו יותר מן ההורגו. היינו כשמחטיאו ברצון, אבל באונס לא]. ויש חולקים ואומרים שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות  הללו. [כן משמע מלשון הרמב”ם (הל’ חנוכה פ”ג ה”ג), שקבעום לימי שמחה והלל. וכ”ה בתוס’ תענית (יח:). וכ”כ רבינו יונה, הרי”צ בן גיאת, והכל בו, ועוד. וכ”כ המהרש”ל ב”ק (פ”ז סי’ ל)]. ונוהגים לומר זמירות ותשבחות לה’ יתברך בסעודות הללו, ואז נחשבות לסעודות מצוה. [כמבואר בתשובת מהר”ם ובמרדכי. וכ”פ הרמ”א בהגה (סי’ עתר ס”ב). ומהרש”ל]. ומה טוב ומה נעים לנצל מסיבות אלו לדרשות בדברי תורה ויראת ה’ טהורה, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ואז בודאי שסעודות הללו נחשבות לסעודות מצוה. [ים של שלמה (ספ”ז דב”ק). וחות יאיר (סי’ ע). ודגול מרבבה (סי’ שצא ס”ב). וכנה”ג]. ויהי רצון שהשי”ת יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. ישראל נושע בה’ תשועת עולמים, ונזכה לביאת משי”ח צדקנו (ראשי תיבות: מדליקים שמונת ימי חנוכה), ונדליק המנורה בבית קדשנו ותפארתינו, מלך ביפיו תחזינה עינינו. במהרה בימינו אמן. [ילקו”י מועדים עמ’ קצג. ועיין במגיד מישרים “שחנוכה ופורים אינם בטלים לעולם”. וכ”ה ברמב”ם, והיינו כמ”ש במדרש תנחומא (ר”פ בהעלותך), לך אינה בטלה לעולם, דהיינו נר חנוכה].

מא. בחוץ לארץ יום שמיני עצרת נידון כספק, שמא הוא יום שביעי, ולכן צריכים לישב בסוכה בסעודות היום, אבל לא יברכו לישב בסוכה, שספק ברכות להקל. אבל נוהגים בו קדושת יום טוב, ומקדשים בברכת שהחיינו. [חזון עובדיה סוכות עמוד תעט].

מב. תושב חוץ לארץ שבא לבקר בארץ ישראל על מנת לחזור לחוץ לארץ, ומתארח אצל קרוביו או ידידיו, וקשה לו לאכול לבדו בסוכה, ולהטריח על מארחיו, יש לו לנהוג בשמיני עצרת כבני הבית, לקדש ולאכול בבית, ולא בסוכה. ורק אם עומד ברשות עצמו, כגון שנמצא במלון וכדומה, יעשה כמנהגו שבחוץ לארץ לקדש ולאכול ולישן בסוכה. [שו”ת יחוה דעת חלק ב’ סימן עו].

מג. בחוץ לארץ שעושים שני ימים טובים של גליות, מסיימים קריאת התורה ביום התשיעי של החג, ואז הם חוגגים את שמחת התורה, בריקודים ובמחיאות כפים, כמו שנוהגים לעשות בארץ ישראל ביום שמיני עצרת, ומקיפים את התיבה שבע הקפות.

מד. בחוץ לארץ יש נוהגים לעשות ההקפות ושמחת תורה בשני הימים, בשמיני עצרת ובשמחת תורה, ויש להם על מה שיסמוכו. [חזון עובדיה סוכות עמוד תפב].

מה. תושב ארץ ישראל שנסע לחוץ לארץ על דעת לחזור לארץ ישראל, יום שמחת תורה של חוץ לארץ, אצלו הוא חול גמור, ולכן ישכים ויניח תפלין בביתו, ויקרא בו קריאת שמע, וילבוש בגדי החג, וישתתף בתפלות הצבור בבית הכנסת. ואף על פי שהם מתפללים תפלת יום טוב “אתה בחרתנו”, הוא מתפלל בלחש תפלת חול, אתה חונן וכו’. ובהלל יקרא בספר תהלים, ולא יתפלל מוסף, אלא כשהצבור מתפללים מוסף, יעמוד ויאמר בלחש מזמורי תהלים. [כן כתב הרב פרי האדמה חלק א’ (דף כ’ ע”ב), ושכן נעשה מעשה].

מו. בן ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ על דעת לחזור, אינו רשאי לעלות לספר תורה בשמחת תורה של חו”ל לחתן תורה. הואיל ויום שמחת תורה שלהם הוא אסרו חג אצלו, והוא כיום חול לגמרי, ואם הזמינוהו לעלות לחתן תורה, לא יעלה לספר תורה, וימציא להם איזו אמתלא, וימנע מלעלות לחתן תורה, מאחר שאצלו הוא יום חול. וחייב להניח תפילין בביתו בצינעא, כיון שדעתו לחזור, אינו יכול לברך על קריאת התורה ביום זה. [שו”ת יביע אומר חלק י’ חאו”ח סימן נ’ עמוד פד. וחלק ט’ סימן סה עמוד צט].

מז. תושב חוץ לארץ המבקר בישראל, על מנת לחזור לחוץ לארץ, רשאי לעלות לספר תורה ביום טוב ראשון, שהוא שמיני עצרת, כחתן תורה או חתן בראשית.

מח. בני חוץ לארץ העושים יום טוב שני בשמחת תורה, אין להם לחלל יום טוב בכלי שיר ונגינה, וכדומה, ואסור להם לרקוד עם אבוקה של שעוה לפני הספרי תורה, שיש בזה גרם כיבוי. ויש נוהגים בחוץ לארץ לעשות את ההקפות עם ספרי התורה גם ביום טוב ראשון של שמיני עצרת, וגם ביום טוב שני של גלויות, ויש להם על מה שיסמוכו. [שו”ת יחוה דעת חלק ג’ סימן מט].

מט. אסור לעשות מוגמר לעשן לפני הספר תורה, ואפילו יום טוב שני של גליות, שהרי הוא בקדושה כיום טוב ראשון לכל דבר. [חזון עובדיה סוכות עמוד תסז].

נ. אין אומרים וידוי ונפילת אפים אחר חג הסוכות עד ב’ חשון. ואין לשנות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפט, חזון עובדיה סוכות, עמוד תפז. ילקוט יוסף תפלה כרך ב’ (מהדורת תשס”ד) סימן קלא].

א. בליל שמיני עצרת אומרים מזמור למנצח על השמינית, הוא יום שמיני עצרת. [כ”ה במסכת סופרים (פי”ט ה”ב). והוא ע”פ מדרש רבה (ס”פ וזאת הברכה), כשנפטר משה רבינו, היה יהושע בן נון בוכה ואומר, הושיעה ה’ כי גמר חסיד כי פסו “אמונים” מבני אדם. זה משה שאמר עליו הקב”ה בכל ביתי נאמן הוא. וראה בחזון עובדיה סוכות עמוד תנא הערה א]. ובקידוש של ליל החג צריך לברך שהחיינו, מפני שהוא חג בפני עצמו, ואין לו שייכות לחג הסוכות. [יבי”א ד/נא. וח”י סי’ מט].

ב. ליל שמחת תורה אומר בתפלתו את יום (השבת הזה ואת יום) שמיני חג עצרת הזה. ואם טעה ואמר את יום חג הסוכות הזה, בין בליל שמחת תורה בין ביומו, בין בארץ בין בחוץ לארץ, לא יצא ידי חובת התפלה, כי שמיני עצרת חג בפני עצמו הוא, כדאיתא בגמרא (ראש השנה ד.). ואם נזכר באמצע ברכת רצה, יחזור לברכת אתה בחרתנו. והוא הדין אם נזכר אחר כך בברכת שים שלום, או אפילו באמצע “אלהי נצור”, חוזר לאתה בחרתנו, ואם עקר רגליו, חוזר לראש התפלה. [וטוב שיתנה ויאמר: אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני חוזר ומתפלל כדת, ואם אינני חייב לחזור ולהתפלל, תהיה תפלתי זו תפלת “נדבה”]. והוא הדין בכל זה למי שטעה בקידוש כנ”ל, שאם טעה ואמר בקידוש את יום חג הסוכות הזה, במקום את יום שמיני חג עצרת הזה, צריך לחזור ולקדש. ואין חילוק בזה בין שטעה וחשב שעודנו עומד בחג הסוכות, לבין שיודע שהוא שמיני עצרת, וסירכא דלישנא נקט “חג הסוכות הזה” דבכל אופן לא יצא, כיון שהוא חג בפני עצמו. וכן אין חילוק בזה בין טעות בתפלה ובין טעות בקידוש של ליל שמיני עצרת, שבכולם יש להורות לחזור ולהתפלל ולקדש. [בגמרא (ר”ה ד: וסוכה מח.) אמרו, שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא. ופירש רש”י שאין שם חג הסוכות עליו. וראה בילקו”י מועדים עמ’ קפד. יביע אומר חלק ד’ סימן נא. וח”י סימן מט].

ג. אם אמר בתפלתו אתה בחרתנו ויעלה ויבא, ובהיותו מתפלל סמוך למודים, נסתפק אם אחר שאמר יעלה ויבא, סיים כהוגן, והשיאנו וכו’, וחתם ברוך אתה ה’ מקדש ישראל והזמנים, או שמא אחר יעלה ויבא טעה ואמר מיד, ואתה ברחמיך הרבים וכו’, ותחזינה עינינו, וסירכא דראש חודש וחול המועד נקט, ונמצא שלא חתם ברכת קידוש היום, צריך לחזור מתחלת והשיאנו ויחתום בברכת קדושת היום, ואחר כך ימשיך תפלתו. ואפילו
אם סיים תפלתו, צריך לחזור לראש, ואין לומר בזה ספק ברכות להקל. [חזו”ע סוכות (עמ’ תנד הערה ג’). משום שעל הרוב מתוך ההרגל אחר יעלה ויבא שבתפלת ר”ח וחוה”מ מסיים ואתה ברחמיך הרבים וכו’, ומה שלמוד הוא מזכיר. ואף את”ל שהוא ספק שקול י”ל שצריך לחזור וכו’. ואין לחוש לסב”ל, שאם נאמר לו שימשיך מודים וכו’, שמא באמת דילג חתימת ברכת קדושת היום, ואז כל שממשיך הוי ברכה לבטלה. וכן העלה בגנת ורדים (א”ח כלל ד סי’ יט).].

ד. בליל שמיני עצרת שהוא יום שמחת תורה בארץ ישראל, שבו ביום מסיימים קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה, מתפלל השליח צבור תפלת ערבית בניגון יפה בשמחה ובטוב לבב. ויש שנהגו שבעת הקדיש של ערבית בליל שמחת תורה, עומדים על עומדם כמו שנוהגים בקדיש של תפלת ערבית בליל שבת, אולם לפי הטעם שכתב בסידור האר”י, שהקימה בליל שבת היא כדי לקבל תוספת הרוח של שבת, נראה דביום טוב לא שייך טעם זה, הילכך אין צורך לעמוד בקדיש של ערבית בליל יום טוב. [ספר בית השואבה].

ה. אחר התפלה מנהג ישראל להקיף שבע הקפות את התיבה, כשספר תורה מונח עליה, ובספרי  תורה  בידיהם.  וכן  נוהגים  ביום  שמחת  תורה  אחר  התפלות. וששים ושמחים בשירות ותשבחות בשמחת התורה, בריקודים ובמחיאות כפים, ואפילו אם חל בשבת מותר. ואף על פי ששנינו במשנה (ביצה לו:) אין מרקדים ולא מטפחים (כף אל כף במחיאות כפים) ביום טוב קל וחומר בשבת, ואמרו בגמרא שם, שהוא משום גזרה שמא יתקן כלי שיר, אף על פי כן ביום שמחת תורה התירו חכמים ריקוד ומחיאות כפים לכבוד התורה.
ומצוה נמי איכא. [כ”כ רבינו יצחק בן גיאת (עמוד קיז): נוהגים אצלינו לרקד ביו”ט בשמחת תורה בשעה שאומרים קילוסין לתורה, ואפי’ כמה זקנים נוהגים כן לכבוד התורה. וכתב המהרי”ק (שרש ט), שאף שהוא איסור שבות, נהגו בו היתר משום כבוד התורה. ע”ש. ופשוט שהוא הדין שמותר למחוא כפים לכבוד התורה בשעה שאומרים שירות ותשבחות לכבוד התורה. וכ”כ הרמ”א בהגה (סי’ תרסט), וע’ בשעה”צ (שם סק”ה).].

ו. גם בשמחת תורה אסור לקשקש בכוונה בפעמוני הרימונים של ספר התורה. שלא התירו חכמים לכבוד התורה אלא מחיאות כפים וריקוד, שהוא שבות קל, אבל להשמיע כלי שיר, שבנקל יכול לעשות מלאכה, במתיחת המיתרים דהוי מלאכה גמורה, שהוא מתקן כלי שיר, לא התירו חכמים כלל. [ואף מ”ש התוס’ (ביצה ל.) דלדידן שרי, כי דוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר, היה שייך לגזור, אבל לדידן שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר, לא שייך לגזור. ע”כ. הנה לא נתכוונו התוס’ להתיר אלא טיפוח וריקוד, אבל לנגן בכלי שיר, מודים לאסור]. לכן יש למחות במי שבא לפרוץ גדר לנגן בכלי שיר ביום שמחת תורה בתואנה שעושה כן לכבוד התורה, והבל יפצה פיהו, כי כבוד התורה בראש ובראשונה הוא לשמור ולעשות ככל אשר יורו רבותינו להלכה ולמעשה. [ילקו”י מועדים עמ’ קפח. חזו”ע סוכות עמ’ תנח הערה ו].

ז. קודם ההקפות יניחו ספר תורה בתיבה, ויהיה עומד אצלו איש ירא שמים ואוחז בידו הספר תורה כל זמן ההקפות. [כן נהג החיד”א (בקונטרס צפורן שמיר סי’ יב), ע”פ מה שקיבל ממהר”ש שרעבי, שהיה מקפיד בזה. ובשו”ת לב חיים ח”ב (סי’ קכב) כתב, שבכמה מקומות בטורקייא לא נהגו להניח ס”ת בתיבה, ואף בביהכ”נ של בעל חקרי לב לא נהגו כן. אולם כשהוא נתמנה להרביץ תורה בעץ החיים, הנהיג לעשות כן בהסכמת רוב הצבור].

ח. יוצאי אשכנז נוהגים כדעת הרמ”א לקרוא בספר תורה בליל שמחת תורה פרשיות הנדרים שבתורה, ואין צריך למנוע את מנהגם מטעם שאין קורין מקרא בלילה, דבכהאי גוונא אין לחוש בזה. [ילקו”י שאר”י ח”ג עמ’ שסח, ע”פ יבי”א ח”ז (סי’ יז אות א). וז”ל הרמ”א (סי’ תרסט ס”א) “נהגו לקרות בלילה בס”ת בתורת הנדרים”. וכתב בביכורי יעקב (ס”ק יג) דהיינו פרשיות משובחות שרגילים למוכרם בכל השנה כגון פרשת ויתן לך, ופרשת המלאך הגואל אותי, ופרשת השירה, ופרשת מה טובו אהליך יעקב. וע’ בחזו”ע סוכות עמ’ תנז].

ט. יש להמתין מלקדש בליל שמיני עצרת עד הערב, ואף על פי שבכל שבת ויום טוב יכול לקבל תוספת שבת ויום טוב מבעוד יום, בשמיני עצרת אין לקדש ולאכול מבעוד יום, כדי שלא להכנס בספק איסור תורה. ולכן לא יקדש ולא יאכל בליל שמיני עצרת עד שתחשך ויצאו ג’ כוכבים, כי אם יקדש ויאכל מבעוד יום, יצטרך לאכול בסוכה. [ילקו”י מועדים (סוף עמ’ קפד), חזון עובדיה סוכות (עמ’ תסט). ילקו”י אבלות (סי’ מב הערה ג). וכ”ה בשו”ת מהרש”ל (סי’ סח). ואע”פ שהט”ז (סי’ תרסח) כתב להשיג עליו, וס”ל שכל שקיבל עליו יו”ט מבעו”י פטור מן הסוכה, כיון שחל עליו דין שמיני עצרת. מ”מ הא”ר (שם סק”ג) הסכים להמהרש”ל ודחה מעליו כל השגות הט”ז. וכ”כ בברכי יוסף (שם סק”ה). ובמנחת אלעזר (ס”ס לג) כתב שאף הט”ז מודה למהרש”ל לגבי א”י שאסור לקדש ולאכול קודם הלילה, ולא כתב הט”ז להתיר אלא בחו”ל. ע”ש. וע”ע בשואל ומשיב תנינא (ח”ב סימן ט). ע”ש].

י. בשחרית שמחת תורה מתפללים תפלה של יום טוב, (ואומר את שמיני חג עצרת הזה) וגומרים ההלל בברכה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה, חזון עובדיה סוכות, עמוד תסט].

יא. בית כנסת שביום שמיני עצרת היו בה שלשה חזנים יקרים, שיש להם נעימה, וקולם ערב מאד, והקהל שמח לשמוע אותם, נראה שהגבאי רשאי לכבד את האחד בתפלת שחרית, והשני באמירת ההלל וקריאת התורה, והשלישי במוסף, ואף שהרמ”א בהגה (סי’ תקפא ס”א) כתב, יש נוהגים שהמתפלל סליחות הוא מתפלל כל היום, משום שאמרו בירושלמי (פ”ק דר”ה), המתחיל במצוה אומרים לו גמור. מ”מ יש עדיפות להזמין לעבור לפני התיבה את שלשתם, מפני שיש בזה משום “ברוב עם הדרת מלך”. [חזו”ע סוכות עמ’ תנו].

יב. בשעת פתיחת ההיכל ביום שמיני עצרת צריך להמנע מאמירת י”ג מדות, ומנהגינו שלא לומר י”ג מדות בכל יו”ט בשעת פתיחת ההיכל, וכל שכן בשמיני עצרת שנוהגים בו שמחה יתירה. [הגרש”ז אויערבאך בספר הליכות שלמה (מועדים, עמוד רמו) כתב, שאף הנוהגים לומר ביו”ט י”ג מדות ג’ פעמים בשעת פתיחת ההיכל, מכל מקום בשמיני עצרת שיש בו שמחה יתירה, אין ראוי לומר בו י”ג מדות. ע”ש. ואנו נוהגים שלא לאומרו כלל בכל יו”ט, כמ”ש בשעה”כ (דף קג ע”ד), שאפי’ בליל הושענא רבה אסור לומר י”ג מדות, מפני קדושת המועד, וכל שכן ביו”ט. וכמו שנתבאר בחזון עובדיה פסח עמוד רמה].

יג. ביום שמיני עצרת, שהוא יום שמחת תורה, מוציאים מן ההיכל שלשה ספרי תורה. וקוראים בספר תורה הראשון בפרשת וזאת הברכה, ונוהגים להעלות לספר תורה את כל הקהל, לכבודה של תורה, וחוזר החזן לקרוא “ולאשר אמר” לעולים הנוספים. [וכשחל שמיני עצרת בשבת, יכולים להפסיק לכהן בפסוק “ישא מדברותיך”, כדי שיהיו שבעה עולים עד עליית חתן תורה].

יד. יש מקומות שנוהגים שכאשר יש צבור גדול בבית הכנסת, וכולם רוצים לזכות לעלות לספר תורה ביום שמחת תורה, שמוציאים ספר תורה נוסף, ומלווים אותו יותר מעשרה אנשים מן הקהל לחדר אחר הסמוך לבית הכנסת, שיש שם תיבה, ועומד שם שליח צבור נוסף, וקורא בתורה בפרשת וזאת הברכה, לכל אחד מן הקהל שבאו עם הספר תורה, (מלבד הקריאה בבית הכנסת), ומיד כשמסיימים הקריאה בספר תורה בחדר הסמוך לבית הכנסת מחזירים הספרי תורה להיכל של בית הכנסת. וזאת כדי לחסוך זמן, למנוע טורח צבור, ולסיים במהרה את קריאת כל העולים לספר תורה. ומותר לטלטל הספר תורה לחדר האחר לצורך קריאה זו. וכל שכן בנידון דידן שעל פי הרוב הוצאת ספר תורה וטלטולו לחדר אחר נעשית בבנין ההוא תחת קורת גג אחת. [חזון עובדיה סוכות].

טו. נוהגים שביום שמחת תורה מזמינים ילדים רבים לעליית ספר תורה בבת אחת, ופורסים טלית מעל ראשם, והגדול שבהם מברך ברכות התורה בעד כולם. ואחר כך השליח צבור מברך את כולם בפסוק, המלאך הגואל אותי וכו’ וברכת כהנים ושאר פסוקי התורה שכוללים טומוס של ברכות. ואין לערער על המנהג בפריסת הטלית שמעל ראשם משום עשיית אהל עראי ביום טוב, שאסרו חז”ל גזרה משום אהל קבע, שבפריסת הטלית שאנשים אוחזים בה בידיהם מעל ראשי הילדים, אין בזה משום עשיית אהל. ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, והנח להם לישראל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה. יביע אומר ח”ז סימן נה].

טז. מנהגינו להוסיף “חתן מעונה” שקורא בתורה עד ואתה על במותימו תדרוך, לפני חתן תורה וחתן בראשית. ואחר כך עולה החתן המסיים שנקרא בשם “חתן תורה”, וחוזר וקורא מתחלת פרשת וזאת הברכה, עד גמירא, ומברך לפניה ולאחריה. ומיד אחריו מתחיל “חתן בראשית” בספר תורה השני בפרשת בראשית, וקורא עד “אשר ברא אלהים לעשות”, ומברך גם כן לפניה ולאחריה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה סעיף ה’].

יז. מותר להעלות שני כהנים, או שלשה בזה אחר זה, אחד לחתן תורה, ואחד לחתן בראשית, ואחד למפטיר. והוא הדין לשלשה לויים בזה אחר זה, שכל שיש קדיש מפסיק בינתים מותר להעלותם בזה אחר זה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה. שו”ת יחוה דעת ח”ג סימן נ].

יח. אם אין בבית הכנסת אלא כהן אחד, וזכה בעליית חתן תורה, רשאי לעלות גם לעליית כהן, וגם לחתן תורה. והוא הדין ללוי. אבל אם זכו בקריאת חתן בראשית, לא יעלו לספר תורה בתור כהן או לוי, אלא יקרא אחר במקומו, או כהן במקום לוי, שאין אדם אחד רשאי לקרות בשני ספרים, משום פגמו של ראשון. וטוב שהלוי יצא מבית הכנסת בעת שהכהן עולה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה. חזון עובדיה על סוכות, עמוד תעו, תעז]

יט. וכן אם כל הקהל עלו לתורה בשמחת תורה זה אחר זה לכבוד התורה, כנהוג, ונמצא שאין מי שיעלה לתורה למפטיר, אלא רק מי שעלה כבר בספר הראשון, מותר להעלות מפטיר אף על פי שהוא בספר תורה אחר, ואין לחוש לפגמו של ראשון, שהכל יודעים שהיום כולם עולים לכבוד התורה. אבל לכתחלה לא יעשו כן. ומיהו אם הכהן או הלוי זכו בעליית חתן תורה, ואין כהן או לוי אחר בבית הכנסת, רשאים לכתחלה לעלות בעליית כהן או לוי, ולעלות שוב לחתן תורה, מכיון שגם קריאת חתן תורה באותו ספר תורה עצמו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפה סעיף ו. חזון עובדיה סוכות עמוד תעז].

כ. יש להתיר לשני אחים או לאב ובנו, להיות שניהם חתנים בשמחת תורה, האחד חתן תורה, והשני חתן בראשית, ואף על פי שהמנהג להקפיד בכל ימות השנה שלא להעלות לתורה שני אחים זה אחר זה, (מפני עין הרע), בשמחת תורה מותר שהכל עולים לכבוד התורה. והוא הדין לאב ובנו שיעלו לתורה זה אחר זה, האחד חתן תורה והשני חתן בראשית. (וכל שכן שיכולים לעלות אחד חתן בראשית ואחד מפטיר, שיש הפסק גם בקדיש). ועל הצד היותר טוב, מיד כשיסיים חתן תורה ירד מהתיבה, טרם שיעלה החתן בראשית, שבאופן שמוציאים שני ספרי תורה, והשני עולה בספר תורה האחר, אין חוששין כלל
לעין הרע. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפו. יחו”ד חלק ג’ סימן נ].

כא. כמו כן שני כהנים שבכל השנה אינם עולים לתורה זה אחר זה, שלא להטיל פגם בכהן הראשון, מותר שיעלו לתורה בשמחת תורה האחד חתן תורה, והשני חתן בראשית. וכן שני לויים זה אחר זה, ואפילו שלשה כהנים, האחד חתן תורה והשני חתן בראשית, והשלישי מפטיר, מותר. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפו. חזון עובדיה סוכות עמוד תעו].

כב. מי שקנה מבעוד מועד עליית חתן תורה, ומת לו מת ברגל, שחייב להתאבל עליו, רשאי לעלות בעצמו בשמחת תורה לחתן תורה. [ילקו”י מועדים עמ’ קפו, חזו”ע סוכות, עמוד תעג].

כג. נוהגים להעלות לספר תורה לעליית חתן תורה, תלמיד חכם המוכתר בכתר תורה, ובפרט את המרא דאתרא. ומכל מקום אם החתן תורה הוא בעל תשובה גמורה, אשר בתורת ה’ חפצו הולך תמים ופועל צדק, ככל אחיו בני ישראל הכשרים, יכולים להעלותו לעליית חתן תורה. וכתב בכנסת הגדולה שבמקומו היו נוהגים למכור את עליית חתן תורה, בדמים מרובים, ועמדו גדולי הקהל וביטלו מנהגם, והנהיגו שהחתנים יהיו מן החשובים שבקהל. [בכורי יעקב סי’ תרסט אות ג. וכ”כ במועד לכל חי סימן כה אות לד יא].

כד. מה שנהגו באיזה קהלות, שחתן בראשית מפסיק באמירת “בסימנא טבא” בין ברכת התורה לקריאה שלו, יש לבטל מנהגן, דהוי הפסק, אלא יאמר “בסימנא טבא” קודם ברכת  התורה. [שו”ת יביע אומר ח”י (סי’ נה אות לג). ילקוט יוסף מועדים עמוד קפו, יביע אומר חלק י’ חאו”ח בהערות לרב פעלים ח”ג או”ח סימן מב. חזון עובדיה סוכות עמוד תע]

כה. מנהגינו כמו שכתב מרן הבית יוסף, שלא לומר קדיש בשמחת תורה אחר ספר תורה הראשון, ואפילו עלו חמשה גברי ויותר. אלא אחר קריאת פרשת בראשית אומרים (שני החתנים, חתן תורה וחתן בראשית, או אחד מהם) חצי קדיש. ומכל מקום אם טעו ואמרו קדיש אחר הספר תורה הראשון, חוזרים לומר קדיש אחר השני. ואחר כך עולה המפטיר וקורא בספר תורה השלישי, ואומר חצי קדיש ומפטיר.

כו. אם נמצאה טעות בספר תורה שקראו בו לחתן בראשית, אין צריך להוציא ספר תורה אחר, אבל לא יברך ברכה אחרונה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפו. יביע אומר חלק ד’ סימן כב סק”ב].

כז. ההפטרה ביום שמיני עצרת, נהגו להפטיר ויהי אחרי מות משה עבד ה’, עד חזק ואמץ. [בגמ’ (מגילה לא.) אמרו שמפטירים ויעמוד שלמה (מלכים א ח). וכ”כ הרא”ש בשם הירושלמי].

כח. אחר ההפטרה קודם מוסף, אומרים תיקון הגשם, בפיוט אל חי יפתח אוצרות שמים ישב רוחו יזלו מים, ושאר תפלות הגשם, ומכריזים משיב הרוח ומוריד הגשם. ומי שטעה והזכיר גשם בליל שמיני עצרת, אינו חוזר, ומי שטעה במוסף או במנחה של שמיני עצרת ולא הזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם, אלא רק מוריד הטל, כדרכו בכל ימות הקיץ, אינו חוזר, והוא הדין למי שטעה בזה בכל ימות החורף. (מרן בש”ע סי’ קיד ס”ה).

כט. המתפלל בקיץ ואינו יודע אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, או מוריד הטל, כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר, מכאן ואילך מה שצריך הוא מזכיר. והמהר”ם מרוטנבורג היה רגיל בשמיני עצרת לומר תשעים פעם מתחלת ברכת אתה גבור לעולם עד משיב הרוח ומוריד הגשם, כנגד שלשים יום שאומר בכל יום שלש פעמים כן. ומעתה אם הוא מסופק אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם, אינו חוזר (אפילו למנהגם שבקיץ לא אומרים מוריד הטל, שבספק בימות החורף אם הזכיר גשם מחזירין אותו). ואף לדידן שאנו מזכירים בקיץ “מוריד הטל” טוב לחזור תשעים פעמים. ודי שיחזור מתיבת מחיה מתים אתה רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם. ואם הוא שליח צבור, שחוזר התפלה בכל יום פעמיים, בשחרית ובמנחה, די לו בעשרים יום כדי להבטיח שמכאן ולהבא מה שצריך הוא מזכיר. וכן אם מתפלל ט”ו יום, ואח”כ חזר על זה ארבעים וחמש פעמים, שפיר מהני, מכיון שהכל תלוי בהרגל לשונו. ואמנם דעת הגאון חתם סופר (חאו”ח סי’ כ), דתשעים פעם לאו דוקא, אלא צריך מאה ואחד פעמים להרגיל לשונו. ושלשים יום שלאחר חג הפסח, יש בהם מאה ואחד פעמים להרגל לשונו לומר מוריד הטל, כיצד מיום הראשון של פסח, ט”ו ניסן, עד ט”ו אייר, תשעים פעם של תפלת שחרית מנחה וערבית, צא מהם ערבית ושחרית של פסח, נשארו פ”ח. ושמנה מוספים של פסח (בחו”ל), ושלש שבתות באמצע, ושני ימים של ר”ח, הרי י”ג, ועם פ”ח פעמים, הוי מאה ואחד פעמים. וסיים, ומיהו אף על פי כן מי שחזר עד צ’ פעמים ואחר כך נסתפק, אין להצריכו לחזור ולהתפלל. [ילקוט יוסף תפלה ב’, חזון עובדיה סוכות, בסוף הספר].

ל. הרמב”ן ז”ל היה אומר ההזכרה מעט בקול כל שלשים יום הראשונים, כדי שידע אם הזכיר או לא. וכן אנו נוהגים בהזכרה ובשאלה. [שם].

לא. אחר מוסף עושים ז’ הקפות, ומרבים בשמחה ובמשתה לכבוד התורה, שזכינו לסיימה היום. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפז. חזון עובדיה על סוכות, עמוד תפה].

לב. יש ליזהר ולהזהיר שלא יבואו לשמחה של הוללות וליצנות, ובמקום גילה שם תהא רעדה. וכל שכן שלא יעשו חילול יום טוב בהשמעת קול כלי שיר, לא תהא כזאת בישראל. שלא התירו לכבוד התורה אלא לספק ולרקד בלבד, אבל לא לנגן בכלי שיר. וכן אסור להפעיל מערכת דיסקטים, או רדיו, או טייפ, אפילו מערב יום טוב, לשמוע שירים ביום טוב של שמיני עצרת, ואפילו עושים כן לכבודה של תורה. ומי שנוהג היתר, מוחין בידו, אלא ישמחו באמירת פזמונים ושירים ותשבחות לה’ יתברך. ואפילו לקשקש בפעמוני ספר התורה אסור. והאיסור להשמיע כלי שיר בשמחת תורה, הוא גם בחוץ לארץ ביו”ט שני של גלויות. [ילקו”י מועדים עמו’ קפח. יביע אומר ח”ג סי’ כט. יחוה דעת ח”ג סי’ מט].

לג. מותר להוציא ספרי תורה לרחובה של עיר ביום שמחת תורה, ובמוצאי שמחת תורה, בשמחה וריקודים, ולהקפות שניות, להרבות כבודה של תורה. ובכדי לצרף את כל שכבות העם בשמחתה של תורה, לכבדה ולחבבה בעיני כל הצבור. ויזהרו מאד שלא תהיה תערובת נשים וגברים יחדיו. [ילקו”י מועדים עמוד רפח. יביע אומר ח”ז חאו”ח סי’ נו. ובח”ד סי’ טו. ובשו”ת יחוה דעת ח”א סי’ עב. וכן פסק להתיר המהריק”ש בספרו ערך לחם סי’ קלה].

לד. כשעושים ההקפות עם ספרי התורה בשמחת תורה, וממשיכים שעה ארוכה בשירים ותשבחות, מותר לזקנים וכן לחולים הסובלים מחולשת רגליהם לישב בין הקפה להקפה, ודי שיעמדו לכבוד ספרי התורה בעת ההקפה בלבד, אבל הבריאים, על עמדם יעמודו, ואין להם לשבת בעת ההקפות, ואף בין הקפה להקפה, ישארו כולם עומדים על עומדם, עד שיחזירו את ספרי התורה להיכל. [ילקו”י מועדים עמוד קפח. על פי שו”ת יחוה דעת ח”ו סי’ מב].

לה. בסיום ההקפות, כשמחזירים את ספרי התורה לארון הקודש, ישירו יחדיו המזמור “הודו לה’ קראו בשמו”, שאמרו שלמה המלך בעת שהכניס את הארון בבית המקדש. [חמדת ימים דף רלו ע”א. יפה ללב ח”ב סי’ תרסט סק”ו].

לו. מי שאירע לו אבל בימי חול המועד, מותר לו להקיף ההקפות ביום שמחת תורה, אך ימנע עצמו מלרקוד. (שלמי מועד עמוד קסו).

לז. אבל תוך י”ב חודש לאב ואם, צריך להקיף בשמחת תורה, וטוב שיזדרז להקיף לעצמו שבע הקפות עם אמירת היהי רצון, וילך לביתו. [חזו”ע סוכות, עמ’ תסז].

לח. הנאנס ומתפלל יחיד בשמיני עצרת, לא יתפלל מוסף עד זמן שבבית הכנסת אומר השליח צבור משיב הרוח ומוריד הגשם.

לט. נוהגים לעשות הקפות גם אחרי מנחה, וגם אחרי ערבית של מוצאי יום טוב, ומנהג זה של עריכת הקפות שניות עם ספרי התורה במוצאי שמחת תורה, יסודתו בהררי קודש, בפרט אם משמיעים בהם דברי תורה, להיות ראויים לשמוח בשמחתה של תורה. ואף בחוץ לארץ יכולים לנהוג כן. ובמוצאי יום טוב מותר להשמיע קול שיר בכלי נגינה.

מ. כל מי שמרבה לשמוח בשמחת התורה, בריקוד ובמחיאות כפים, הרי זה משובח, וכל אדם ישתדל לשמוח בשמחת התורה, בכל כחו. ואמרו במדרש, ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה’, מהו בכל עוז, בכל כחו, ומהו מכרכר, שהיה מוחה כפיו, כף ימין על כף השמאל, להגביר מדת הימין על השמאל. ואומר כירי רם, והיה מכוין להגביר הימין שהוא רומז על מדת החסד, על השמאל שהוא רומז על מדת גבורה, ולהגביר מדת רחמים על הדין. ומכאן סמך לשמחת התורה. וכל זה להראות חיבה ושמחה לגומרה של תורה. וראוי לגבאי בתי הכנסת, להשגיח בעינא פקיחא שלא לתת ספרי תורה לנערים צעירים לימים, או ילדים, לרקוד ולהקיף עמם, פן יפלו מידיהם חס ושלום כפי שקרה כמה פעמים, וכמו שכתב השדי חמד בדברי חכמים (סי’ קלא). וגם ישגיחו שלא ירכיבו אדם על כתפיהם לרקד, שהוא מנהג לא טוב. ועושים סעודה לגומרה של תורה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קפט. חזון עובדיה סוכות עמ’ תס. וכ”ה במדרש שיר השירים (פרשה א סי’ ט), וייקץ שלמה וכו’].