מידי שבוע אתר “מורשת מרן” מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט”א, מח”ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: האם  מותר להישען על אוטו בשבת ואם מותר לפתוח ולסגור את דלת האוטו?

תרמו להחזקת האתר!

ב”ה. י”ג כסליו תשפ”א

לכבוד

האברך היקר, חסיד ומתמיד, יקר רוח איש תבונה  כש”ת הרה”ג רבי ישעי’ יצחק וינגרטן שליט”א

מוסדות צאנז, רח’ שזר 50 טבריה

שלום רב,

מאשר קבלת מכתבו מער”ש פר’ חיי שרה שנה זו, והנני להשיב.

במה שדיברנו אודות הישענות על רכב בשבת, הנה בגמרא (שבת נ.) איתא, תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב, חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה, צריך לקשרן. רשב”ג אומר אין צריך לקשרן. הוא תנא לה והוא אמר לה הלכה כרשב”ג. וז”ל מרן בשלחן ערוך (סימן שח סעיף כ): חריות של דקל שקצצם לשריפה [או להסקה], מוקצים הם ואסור לטלטלם. ישב עליהם מעט מבעוד – יום מותר לישב עליהם בשבת. וכל שכן אם קשרן לישב עליהם. או אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם אפילו בחול. ע”כ. וכבר הזכרנו בעמ’ שי”ט מ”ש המאירי והמרדכי גבי ישיבה על מוקצה, ומ”ש המג”א (ס”ק מא). וע”ש מ”ש משם התוספות ור”ת, וסיים, שמותר לישב על מוקצה אפילו אם מזיזן על – ידי ישיבתו, דטלטול מן הצד הוא, כל זמן שאין מזיזן בידים. והביא מהמאירי [הנ”ל] שגם הוא מסכים לד”ז, רק שכתב דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה. ע”ש.

אולם דעת האליה רבה (ס”ק נא) שרק אם אינו מזיז את המוקצה על – ידי ישיבתו שרי, אבל אם על – ידי ישיבתו מזיז את המוקצה אין להתיר והמשנה ברורה (ס”ק פב – פד – פח) פסק כדעת המגן אברהם, ואפילו כשמזיזן על – ידי ישיבתו מצדד המגן אברהם להקל, דטלטול מן הצד הוא, כל זמן שאין מזיזן בידו. וגם המאירי [הנ”ל] הסכים לזה, ומיהו במקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה. ע”ש. ולפי – זה גם בנידון דידן יש להקל להישען על רכב בשבת, דאף שהרכב דינו כמוקצה מחמת איסור, מכל מקום ההישענות עליו דמיא להישענות על אבן, ומותר להישען על מוקצה בשבת.

ובאמת מה שכתבו הפוסקים הנ”ל דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה, היינו באופן שעל – ידי ישיבתו בהכרח הוא מזיז את המוקצה במקצת, אבל היכא שהאבן קבועה בקרקע ואין בה שום טלטול והזזה, הרי הוי כטלטול כלאחר יד ובגופו דשרי אף לכתחלה, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן שיא סעיף ח’), דטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור מותר. הילכך קש שעל המטה דסתמו מוקצה להסקה מנענעו בגופו. ע”ש. והתם לא אמרו להתיר בזה רק במקום צורך. ומסתבר דבזה לא איירו הפוסקים הנ”ל שהתירו רק במקום צורך. ולא דמי לטלטול מן הצד דשרינן רק לצורך דבר המותר, דטלטול מן הצד מיקרי כשתופס בהיתר ולוקחו, ובדרך אגב מזיז את האיסור, כדוגמת צנון שטמנו בעפר. (שלחן ערוך שם). ודו”ק.

אלא שיש לדון ברכב קטן שבעת שנשענים עליו זז ומתנענע על – ידי קפיצי הרכב, אם חשיב כהזזת מוקצה, דהא סוף סוף אין הרכב נעקר ממקום מושבו, והגלגלים נשארים עומדים על מכונם. וכבר נתבאר בהערה הנ”ל דנגיעה במוקצה שריא, ושמא גם בנ”ד יש לזה דין נגיעה. ובאמת, דזיל בתר טעמא, שהרי טעם איסור מוקצה נתבאר בהערה א’, דעיקרו משום הוצאה, שאם נתיר לאדם לטלטל בביתו מוקצה, יבוא להוציאו לרשות הרבים, ומשום הכי בנגיעה לא גזרו, שעל – ידי נגיעה במוקצה לא יבא לטלטלו לרשות הרבים. ולפי – זה לכאורה בנגיעה ברכב, אף שמתנענע על – ידי ישיבתו על גבי הרכב, מכל מקום מאחר ואינו נעקר ממקומו לא אתי בזה לידי הוצאה. אך יש לדחות, דכיון שיש בו אפשרות של עקירת החפץ ממקומו שייך שפיר החשש שיבא לידי הוצאה. ודו”ק. אלא דלפי מה שכתב הרמב”ם “ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול וכו’ קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית, ויתעסק בהם וכו'”. לכאורה טעם זה לא שייך בהישענות ונגיעה במוקצה. וי”ל. [ושמא לשאר הטעמים שהובאו ברמב”ם איה”נ יהא אסור, ומש”ה הרמב”ם הוסיף טעמים אלה]. ומצאתי סייעתא לדברינו בספר כלכלת שבת (כלל מוקצה אות ה’) שכתב, דמה שאמרו טלטול במקצת הוי טלטול, זהו דוקא כשעל כל פנים מניע את המוקצה, וכגון שמזיז אבר של מת או מעצים את עיניו, או אפילו אם נשאר המוקצה עומד במקומו, וכגון להניד עלים של אילן, אך אם אינו מניעו רק מנמיכו קצת על – ידי שכובש את העלים בידו, מותר. תדע, דהא סכין ומדיחין את המת אף שאי אפשר שלא יכבש בשר המת כשסכו ומדיחו. ע”ש.

שוב ראיתי בשו”ת הר צבי חלק אורח חיים (סימן קצו) שדן לענין סיבוב בורג מוקצה על מקומו שאינו מזיזו ממקום למקום אי הוי טלטול, וכתב דלא חשיב טלטול מוקצה, שאף שטלטול מקצת מוקצה שמיה טלטול כמו שכתב הר”ן בשבת (קנא א) מהא דתנן עושין כל צרכי המת וכו’, ובלבד שלא יזיז בו אבר, היינו שמזיז על כל פנים את מקצת המוקצה ממקום למקום, אבל בנידון דידן הרי אינו מטלטלו ממקום למקום אלא סובבו על מקומו שהוא עומד בו. ואם כי מקצת המוקצה שהוא הבורג נכנס קצת יותר עמוק לגוף המוקצה, אפשר שאין זה טלטול. וכתב עוד, דקצת ראיה לזה ממה שכתב התפארת ישראל בכלכלת שבת [הנ”ל]. ולכאורה באופן שאינו מטלטל את הבורג ממקום למקום אלא מנמיכו בתוכו הוי כמנמיך בשר המת לתוכו. ע”ש. ונידון דידן עדיף טפי מהברגת הבורג. ואמנם מרן אאמו”ר אמר לי, שאין הדברים מוכרחים כל כך, וי”ל דגם זה הוי בכלל טלטול מוקצה במקצת. וגם אמר לי שדברי הגרצ”פ פראנק צריכים ביאור, דהא סוף סוף הבורג זז. ומכל מקום הסכים עמנו לעיקר דינא להתיר ההישענות על רכב בשבת, גם ברכב קטן המתנענע עם ההישענות, שהרי אינו נוגע במוקצה בידיו אלא דרך ישיבה והישענות, וגם חשיב כטלטול בגופו.

ועוד יש לדון בנ”ד מצד שימוש במוקצה לצורך גופו, כי בפשטות דין רכב כדין כלי שמלאכתו לאיסור, שכל דבר שמלאכתו למלאכת איסור, אסרו לטלטלו בשבת, כי אם לצורך גופו או מקומו. ולצורך גופו כנודע הוי כגון ליקח פטיש ולפצוע בו שקדים וכדו’. ואם כן גם בהישענות על רכב הוי כהשתמשות לצורך גופו. וראה מ”ש בזה לעיל. שוב ראיתי בשו”ת באר משה חלק א’ (סימן כו אות ג’) שנשאל בנידון דידן, והשיב להקל דהוי לצורך גופו או מקומו. וצירף מה שכתב הגאון החתם סופר (אורח חיים סימן עב), שכתב, שאם אין דרכו של הכלי לטלטלו ולהוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, כגון כלי כבד שקשה לשאתו בידים, אין עליו איסור מוקצה. ולפי – זה מותר לישב על מכונית ולהישען עליה בשבת. ע”ש.

וכן מותר לפתוח דלת של מכונית [אם לא נדלקת מנורה עם פתיחת הדלת] כדי להוציא מהמכונית חפץ מסויים [במקומות שיש עירוב], ואף מותר לשבת במכונית בשבת. אך ראוי ונכון להימנע מלעשות כן מאחר ובעיני הבריות נראה הדבר כזילותא דשבת. ומכל – מקום במקום צורך גדול, כגון שאין לו היכן לישון וכדומה, יש להקל. די”ל דכיון שהמכונית עומדת במקומה ואינו מזיזה על – ידי פתיחת הדלת, ליכא בזה “טלטול” מוקצה, אלא נגיעה במוקצה, דשרי. וגם הוא לצורך גופו. ולא דמי לנגיעה בביצה, דהתם על – ידי הנגיעה עצמה הביצה מיטלטלת ונעקרת ממקומה במקצת.

אך זה אינו די”ל דהזזת הדלת חשיבא כטלטול מוקצה, ודמי למת שאסור להזיז בו אחד מאיבריו. אך עדיין יש לדון בזה דחשיב כטלטול לצורך גופו. וכן ראיתי בספר טלטולי שבת (עמוד ב’) שכתב כן בשם הגר”מ פיינשטיין, דאי ליכא מראית העין מותר לפתוח דלת המכונית ולהוציא משם דברים שצריך. ונראה שמותר לסגור אחר כך את דלת המכונית, דעצם המכונית אינה מוקצה, דכשהיא בחצרו רגילין להשאיר שם דברים, כיון שהוא מקום שמור בחצרו, דבודאי הרבה אינשי עושין כן, ומטעם זה אף אם יזדמן מקום שיתמהו האינשי אין לאסור במקום שלא יראו, ואינו ככל דבר האסור מפני מראית העין, משום שאין לאסור בזה ממש. ע”כ. ומרן אאמו”ר שליט”א אמר לי, שהעיקר להקל בזה, וכן הורה למעשה, בקבוצת אורחים שהגיעו מחוץ לעיר, ולא מצאו מקום לינה, והתיר להם לישן בתוך טנדר. וכן דעת הגרש”ז אויערבאך הובאה פסיקתו בספר שמירת שבת כהלכתה חלק א’ (פרק כ’ סעיף עז). ע”ש.

ובמה שכתב בטלטולי שבת הנ”ל לענין סגירת דלת המכונית [באופן שאין הסגירה גורמת לכיבוי המנורה], יש מקום לדון בזה, דלכאורה מאחר והסגירה נעשית לצורך שמירת הרכב, או שמירת חפצים האסורים הנמצאים ברכב [כגון טייפ, מסמכים], הוי טלטול לצורך דבר האסור, אלא – אם – כן יש בתוך המכונית חפצים חשובים המותרים בטלטול שאז הסגירה נעשית לצורך דברים המותרים, שהם חשובים יותר בעיניו. ואם אין שם חפצים המותרים בטלטול, מותר להערים ולהניח שם חפצים המותרים בטלטול, כגון אוכלים וכדומה, ואז יוכל לסגור הדלת. או שיסגרנו בגופו או כלאחר יד. שוב ראיתי שכן כתב הגרש”ז אויערבאך, הובאו דבריו בספר טלטולי שבת הנ”ל (עמ’ יא). [וברכב גדול שאין הפתיחה גורמת לנענועו, והדלת סובבת על צירה, קיל טפי. וכשהרכב מתנענע דמי למ”ש בשו”ת הר צבי הנז’].

בברכת התורה

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל