הרה”ג הרב בנייהו שמואלי שליט”א מספר סיפור ששמע ואימת: דיין אחד פגש מדריך נוער והתחיל לדבר אתו בדברי תורה, תוך כדי הדברים סיפר אותו דיין למדריך הנוער סיפור מדהים על עצמו:
“פעם, בעבר, בכלל לא הייתי דתי. הורי הי”ד נהרגו בשואה, ומשום כך הייתי מבלה שעות רבות ברחוב, יום אחד הייתי באמצע משחק כדורגל עם חברים, בעטתי את הכדור ופגעתי בטעות בכובע של רב שעבר שם, והפלתי לו את הכובע. כולם, כולל אני, צחקנו מזה, אך הרב שהפלתי לו את הכובע, התקרב ובא אלי, ושאל אותי איפה הורי. חשבתי שהוא רוצה להוכיח אותי, ועניתי לו בחוצפה: “הם בכלל לא בחיים, הם נהרגו בשואה”.
הרב הזמין אותי לביתו, וכשהגעתי, הוא שאל אותי אם אני רעב. “כמובן”, עניתי. הרב נתן לי לאכול ולשתות, ולבסוף כשהלכתי אף נתן לי דמי כיס, ותוך כדי כך אמר לי: “תבוא מתי שאתה רוצה”. וכך היה באמת. בכל פעם שהייתי רעב, או בכל זמן שהייתי רוצה קצת יחס, הייתי מגיע אליו. תמיד הרגשתי אצלו כבן בית. הרב היה מלמד אותי תורה עד שהלכתי לישיבה, והמשכתי להיות קשור לרב עד שכמו שאתה רואה, נהייתי דיין בסופו של דבר. אני חייב לרב הזה הרבה.
אתה יודע מי היה הרב הזה שהכניס אותי לביתו וקרב אותי? זה הרב עובדיה יוסף! ומאוחר יותר שמעתי שהיו כמוני עוד שנים עשר ילדים שהרב דאג להם והאכילם?…”.
(יחיד בדורו).
