סיפר מרן עטרת ראשינו זיע”א:
היה לנו ידיד שבצעירותו למד תורה, אך מכיון שהיה שוכח את מה שלומד, נתייאש ועזב את לימודו, ובמקום זאת פנה לעסוק בצרכי ציבור, והיה מנחם את עצמו באומרו שלעת זקנותו ישוב ללמוד תורה.
אך לעת זקנותו אשתו חלתה במחלת השכחה, ובמקום להיות פנוי לעסק התורה, היה צריך להשגיח ולשמור על אשתו, וכל אחרית ימיו היה צריך להתעסק ולטפל באשתו.
ועל זה הזהירו חכמים ואמרו: “אם בטלת מן התורה – יש לך בטלים הרבה כנגדך”.
דהיינו שגם בשעה שירצה ללמוד תורה, לא יוכל לעשות זאת, מפני כל מיני טרדות והפרעות שיסובבוהו, וזאת מאחר שבשעה שהיה יכול ללמוד תורה, היה מתבטל ומתרפה ממנה.
ועל כן, יקדים אדם רפואה למכה, ובכל עת ישתדל להיות עוסק בתורה בשקידה והתמדה רבה.
(משוש תבל).
