תלמידיו של מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה מהתקופה בה התיישב במצרים, מספרים שלאחר שנולדה אחת מבנותיו, צפו התלמידים במחזה מלבב. התינוקת, שכדרכן של תינוקות הייתה מייבבת לעיתים, ספונה הייתה בעגלתה.
היה זה בשעות הלילה המאורחות, ואביה מרן רבינו הגדול זיע”א מנסה להרגיעה. מרן מוליך ומביא את העגלה הלוך ושוב, כאשר ספרו מונח על מושכות העגלה, ולומד בקול, בשלוות נפש ובתכלית הריכוז…
אחת מבנותיו של מרן בהיותה בת סמינר, עקב מבחן שאמור היה להתקיים בסמינר נשארה ללמוד בלילה עד השעה 3 או 4. כשמרן פרש לשינה, ראה את בתו שעדיין לומדת, פנה אליה וביקש ממנה ללכת לישון, אמרה לו: “אבא, יש לי מחר מבחן, אני חייבת ללמוד”.
לשמע הדברים הפטיר מרן ואמר: “אם כן, גם אני לא הולך לישון, שהרי את לא חייבת בתלמוד תורה, ואף על פי כן את נשארת ללמוד בלילה, אני שחייב בלימוד, אלך לישון?!”.
מרן התעלם מהעובדה שבתו ישנה בצהרים, והוא כבר למד כל היום…
(משוש תבל).
