ידוע ומפורסם הדבר כי מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה מעורר שוב ושוב את ציבור בני התורה על חובתם לזכות את הרבים, ולקרב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים. באחד משיעוריו דיבר אודות ענין זה, ואמר מנהמת ליבו המלא באהבת ישראל אמתית וטהורה:
“רב שיודע תורה, חייב ללמד את בני ישראל תורה. ואם לא עושה כן, הרי הוא עתיד ליתן על כך את הדין. וכך פסק הרמב”ם (הלכות ת”ת פ”א ה”ב): ושיננתם לבניך, מפי השמועה אמרו: בניך – אלו תלמידיך, מכאן שכל חכם וחכם בישראל חייב ללמד תורה…
אני יודע על כמה וכמה ערים בישראל שיש בהם כוללים, ואין אברך אחד מהם שהולך ללמד תורה ת בני עירו, וכל העם שם יושבים בחושך וכסומים באפילה, זהו דבר שמבעיר את חמתי כאש על אנשים כאלה! כי טחו עיניהם מראות, לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, לא איכפת להם מהצער של הצבור?!
שאלתי וביררתי: מדוע האברכים שם לא הולכים ללמד תורה לצבור? ואמרו לי כי ראש הישיבה שלהם אסר עליהם לעשות זאת!
אדם שלא מלמד תורה לאחרים, הקב”ה עושהו טיפש, ולא יצא כלום מתורתו מפני שאינו חס ואינו מרחם על אחיו בני ישראל. צריך לראות אותם כמו בניו, הם בניו הרוחניים, אם לא נלמד אותם תורה, הרי ישארו כולם בורים, כי מהיכן ידעו?!
(משוש תבל, ע”פ ספר מעדני המלך ח”א).
