בתקופת כהונתו כרב ראשי לישראל, נסע מרן זיע”א לעיר חיפה, לערוך שם מבחן לאברכים על כל מסכת פסחים, כל משך זמן הנסיעה למד את מסכת פסחים מתחילתה ועד סופה, מתוך גמרא קטנה. והנה בנסיעה חזרה לירושלים החלו לכאוב למרן העיניים, וזאת מחמת המאמץ הכביר שהתאמץ בלימוד מתוך הגמרא הקטנה, עד שכמעט ולא יכול היה לפקוח את עיניו.
מקורביו לקחו אותו לבדיקות אצל רופא עיניים בכיר, אשר קבע שמרן לקה בעיניו, וזקוק הוא לניתוח אצל אחד מגדולי הפרופסורים בעולם, אשר מקום משכנו היה בחו”ל, אך משמים ראו בצרתו של מרן, ובאורח פלא אותו רופא מומחה בעל שם עולמי, הזדמן באותם ימים לארץ, ואכן היה אותו רופא שליח נאמן לטפל בעיני קודשו של מרן. משסיים לטפל בו, הזהיר אותו הרופא ואמר כי אסור לו לקרוא כלל בעת נסיעה למשך כחודש ימים.
והנה כעבור כמה ימים נסעו מרן והרבנית למקום מסוים, ומרן לקח עמו ספר קטן שיוכל להגות בו בזמן הנסיעה, במהלך הנסיעה ניסה מרן להסתיר את דבר קיומו של הספר מעיניה הבוחנות של הרבנית, אשר כל דאגתה הייתה לבריאותו של מרן ולשלמו, והנה הבחינה היא כי מרן מנסה להסתיר דבר מה, הרבנית בראותה כך, פנתה ואמרה: “חכם עובדיה, מה יש שם?”, ומרן השיב ואמר לה: “מה את רוצה, אני לא יכול, זה החיים שלי!”.
(משוש תבל).
