ביוגרפיה – סיפור חייו של מרן


פרק א – ימי ילדותו

מרן זיע”א נולד בליל שישי אור לי”ב תשרי שנת ה’תרפ”א (1920), לאביו חכם יעקב עובדיה ולאימו מרת גורג’יה (יפה) ברובע היהודי בבגדד שבבבל. ברית המילה נערכה בחול המועד סוכות ביום האושפיזין של יוסף הצדיק. ונקרא שמו בישראל: עובדיה יוסף, ע”ש רבי עובדיה סומך, והגאון רבינו יוסף חיים הנודע ע”ש ספרו “בן איש חי”. וכן על שם סבו, עובדיה יוסף הי”ד שנרצח ע”י פורעים ערבים ימ”ש.

שם משפחתו הראשון היה “עובדיה”, כך שהשם המלא היה: עובדיה יוסף עובדיה, ובמשך הימים אימץ לו את שמו השני “יוסף” לשם משפחתו. [פעמים מועטות כתב על עצמו “עובדיה יוסף יעקב”, כמנהג הקדום של יהודי בבל ועוד לקרוא את שם משפחתם על שם האב].

ביום השלושים ללידתו, י”ב חשוון נערכה הלוויה רבתי לרבי יעקב חיים, בנו של רבינו יוסף חיים. בעצם ההכנות לפדיון הבן התפנה חכם יעקב, אביו של מרן, והלך להשתתף בלוויה. בסיום הלוויה עמד חכם יעקב והכריז: “רבותיי! עתה מתקיים פדיון הבן לבני הבכור עובדיה יוסף, וכל הקהל מוזמן היישר מכאן לסעודת הפדיון”. ואכן, הגיעו כולם, שרים רבנים ונכבדים, ובכללם רבני בבל שהשתתפו בפדיונו של מרן על ידי הכהן הגדול המקובל האלקי רבי אפרים הכהן זצוק”ל (אביו של חכם שלום כהן נשיא מועצת חכמי התורה, אשר מקובל כי הם כהנים מיוחסים לאהרן הכהן).
המשתתפים בפדיון כולם, ברכו שתהיה נחמתם בזה הילד, ויעלה מעלה מעלה במעלות התורה וביראת ה’, ויהיה שמו כשם הגדולים אשר בארץ, ונסו יגון ואנחה.

בגיל ארבע, בשנת התרפ”ה (1925) עלה עם משפחתו לארץ ישראל, והם התיישבו בירושלים בדירת חדר צנועה בשכונת “יגיע כפיים”.

מרן זיע”א למד בקטנותו בתלמוד תורה “בני ציון” שנוסד ע”י ועדת הבוכרים, אך לאחר שנקלע למצב כלכלי בכי רע, הועבר לניהולו של הרב משה פורוש. וכבר מיני אז בלט בין חבריו בכישרונו העצום ובאהבת התורה שפיעמה בו. גם לאחר סיום הלימודים בת”ת היה מנצל את זמנו ללימוד בבתי המדרש הרבים שבשכונת בית ישראל, ובגיל שש החל ללמוד גמרא (וסיים את הש”ס בגיל 15 עם רש”י ותוספות, ושוב בגיל 18).

חבריו העידו עליו, שגם בימי ילדותו המוקדמות לא היה יוצא לשחק בהפסקות, אלא היה יושב ומסכם את השיעורים, ומידי פעם היה יוצא לחצר ולוקח עמו ילד אחד והיה חוזר עמו על הנלמד בשיעור. כבר מאז ניכרה בו הנטייה לזכות את הרבים ולא לשמור את הלימוד לעצמו. מיני אז הייתה בו השאיפה לגדול ולצמוח לגדול בישראל. דבר זה ניכר בשערי מחברותיו שהיו מנוסחות בלשון מליצה כנהוג אצל חכמי ספרד הקדמונים, וכן בחתימה רבנית מפוארת.

בהיותו כבן עשר שנים בשנת ה’תרצ”א (1931), נסע אביו לבגדד לצורך מסחר, ומרן זיע”א הצטרף אליו לנסיעה. והוא הלך לישיבת בית זליכה. ונבחן אצל ראש הישיבה הגאון רבי סלמן חוגי עבודי זצ”ל (לימים דיין בירושלים תובב”א) בגמרא בע”פ, מילה מילה, דף אחר דף. הוא תפס את ראשו של מרן זיע”א, ונשקו ואמר לו: “אתה תהיה לאחד מפוסקי ישראל, גדול הדור!”.

 

פרק ב – ימי הנערות

קרוב לימי הפורים באותה השנה חזר עם אביו לארץ ישראל, שם חיפש ישיבה ספרדית המתאימה לו ביחס לגילו הצעיר. הואיל ולא מצא משהו מתאים, הכניס את בנו לתלמוד התורה שבשכונת הבוכרים, אל כיתתו של רבי שלמה עבו, עם שאר תלמידי כיתה ח. אך כל הרבנים שבתלמוד תורה הודיעו לאביו, שבנו לא יוכל להמשיך ללמוד עמהם, מאחר ושאר התלמידים אינם ראויים לרמתו הגבוהה, ולכן עליו להכניסו לישיבה לבחורים בוגרים. ואז לקחו אביו לישיבת “פורת יוסף” בעיר העתיקה, שם למד במשך שלושה חודשים. מכיוון שהשהתה הישיבה בין פורעים ערבים, פחדו הוריו לשולחו לישיבה, לבל תאונה לו רעה. ובלית ברירה החזירוהו ללמוד אצל רבי שלמה עבו מראשית שנת ה’תרצ”ב (1932). לאחר כמה חודשים חזר מרן זיע”א לשיבת פורת יוסף, ונשאר בה עד לירידתו מצרימה בשנת ה’תש”ז (1947).

קרוב לגיל יג’ שנה קנה לו אביו, חכם יעקב, זוג תפילין מאחד מגדולי רבני בבל בארץ הקודש, הוא הגאון רבי צדקה חוצין זלה”ה, שהיה חסיד ומחמיר גדול, ולצורך פרנסתו היה עוסק במכירת ספרי תורה ותפילין. בהשתוקקותו של מרן זיע”א למצוות תפילין, כתב לו פתיחה לדרשת הבר מצווה, כולה בדברי מליצה בעניין זה, (ראה נוסחה בספר “אביר הרועים” עמוד 43), והמעיין בה כמעיין באחד מדרשות החכמים הספרדים מדורות ראשונים.

שמחת הבר מצווה למרן זצוק”ל נערכה בבית הכנסת שמעון הצדיק שעל קברו של שמעון הצדיק בירושלים.

כבן שבע עשרה שנה בשנת ה’תרח”צ (1938) החל מרן זצוק”ל במה שעסק כל ימיו, בלימוד התורה לרבים, ובזיכויים. הוא מסר שיעורי תורה להמון המתדפקים על שערי התורה הקדושה, ולימד אותם הלכה ומוסר בבית הכנסת “אוהל רחל” שבשכונת רוחמה בירושלים. כבר מגיל צעיר זה, נודע שמו לתהילה ברבים ושפתותיו המפיקים נוגה וספירים. הוא לקח בעלי בתים פשוטים עמי הארץ, ועשאם יודעי תורה ומדקדקים במצוות. הוא לימד תורה גם אנשים שהיו קלי דעת, שהיו מפריעים לו באמצע הסבר הדברים ואומרים: “לא המדרש עיקר אלא המעשה!”, לרמוז לו שיפסיק לדבר בענייני הלכה, אלא יספר סיפורי מעשיות עם מוסר השכל. והוא היה מבליע את הדברים בנעימות, ועובר מן המדרש אל המעשה, ומרצה את כולם, כל אחד לפי דעתו. ובכן, אין זה פלא כי בניהם ונכדיהם של אותם אנשים הם יושבים היום בשורה הראשונה של בחירי עולם התורה…

וכך כתב מרן זצוק”ל בהקדמתו לספרו חזו”ע-אבלות ח”ב: “אודה ה’ מאד ובתוך רבים אהללנו, על אשר ברוב חסדיו זכיתי שנתקיים בי “עולמך תראה בחייך”, ואותם בעלי בתים יראי שמים אשר יגעתי וטפחתי ורביתי ולמדתי אותם תורה, בימי חרפי מקדמוני, בהיותי הצעיר באלפי ישראל, ואותי יום יום ידרשון, ישאלוני משפט וצדק קרבת אלהים יחפצון, הן עתה אנכי הרואה כי יצאו מבניהם ובני בניהם תלמדי חכמים יקרים אשר תורתם אומנותם ומזכים את הרבים, ומהם מחברי ספרים חשובים בהלכה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ותאזרני שמחה”.

כשהיה מרן זיע”א צעיר לימים, יסדו הוא וחבריו חברה בשם “נער ישראל”, בה התחנכו במסירת דרשות לזכות את הרבים. בכל יום שבת קודש היו הנערים דורשים את דרשותיהם כל נער לפי תורו, בפני החברים ובפני עוד תלמידים שבאו מישיבות אחרות. שעתיים קודם מסירת הדרשה היו באים ולומדים את כל הפרשה עם רש”י.

על חברה זו נמצא בין כתבי ידו של מרן זיע”א (ראה צילום כתב היד בספר אביר הרועים ח”א עמוד 81): “והדרוש הזה דרשתיהו לפני חברי, תלמידי ישיבתינו. כי יסדנו חברה להתחנך בדרשות. וכל שבת יקום אחד מן החברים מטעם המנהלים ה”ה… והוא יכין אז במשך השבוע דרוּש לדרוֹש ביום השבת לפני החברים. ועוד הבאנו תלמידים משאר הישיבות ועוד אנשים באו לשם, וקודם יקראו פרשה רש”י, עד הסוף.  ואח”כ קם הדורש והוא ידרוש לפניהם…”

 

פרק ג – חיבורו הראשון בגיל 17

בחודש ניסן שנת ה’תרח”צ (1938), בהיותו כבן שבע עשרה שנה, הדפיס מרן זצוק”ל את חיבורו הראשון, קונטרס “יביע אומר” על מסכת הוריות, בו התגלתה חכמתו הגדולה ובקיאות נפלאה בתחומים נרחבים בתורה הקדושה, וכן בסדר הדורות לחכמי התלמוד. מיד לאחר שיצא הקונטרס לאור, שלח מרן זיע”א את חיבורו אל עיר מולדתו, בגדאד שבבבל, עיר שהייתה למגדלור וממנה יצאה תורה מתקופת החורבן עד לדורות האחרונים. ואב בית הדין שם, הגאון רבי סלמן חוגי עבודי, שלח לו דברי שבח וברכת שלום בכתב יד קודשו.

כבר מאז ניכרה במרן זצוק”ל מידת הענווה, בה צעד בכל ימיו בכל מקום אליו הגיע והעפיל. דבר זה בא לידי ביטוי בדברים שכתב בהקדמה לקונטרס הנזכר, ואלו הם: “והנה אמת שידעתי דל ערכי, וכל מכירי המה ראו כן תמהו, ויאמרו הגם זהו, ספרים חבר, מה לתבן עם הבר, ומי הוא זה, שפל ונבזה, להיות מן המחברים, מחברי חיבורים. אבל שמתי פני כחלמיש, ומדרכי זה לא אמיש, וכאשר יעצני מורי ורבי עטרת ראשי, הרה”ג המפורסם כמוהר”ר אליהו לופס (שליט”א). ואודה ה’ מאד בפי, מציון מכלל יופי, על אשר זיכני לחדש חדו”ת בהלכה ובאגדה, על התורה החמודה, הוא יזכני לחדש עוד חידושים בפרד”ס. אמן”.

חודש לאחר צאתו לאור של הקונטרס, חלה מורו ורבו של מרן מוהר”ר אליהו לופס זיע”א את חוליו האחרון, והוא בגיל 48 בלבד. במשך חודשיים ימים סבל ייסורים קשים ומרים, ל”ע, עד שלדאבון לב נפטר בשם טוב מן העולם ביום ד’ תמוז שנת בצרו”ת (1938). מרן זיע”א היה הולך קודר ועצוב מאז שנלקח לבית עולמו מורו ורבו שהיה מדריכו ומייעץ לו בכל תחום בחיים, בין ברוחניות בין בגשמיות.

ביום השלושים לפטירת רבי אליהו לופס זיע”א, ד’ אב תרח”צ (1938), התכנסו רבים בישיבת פורת יוסף לשמוע דברי הספד על הרב הדגול, מפי גאוני עולם ושועי ארץ, רבני הישיבה וחכמיה. מוה”ר גאון העולם רבי עזרא עטיה זצוק”ל ציווה על מרן זיע”א שיקום ויישא דברי הספד על מורו ורבו. בהתחלה ניסה מרן להשתמט מהציווי, אך רבי עזרא הפציר בו משום שרבי אליהו היה אוהבו מאד, והייתה נפשם קשורה זו בזו. לאחר שנעתר מרן לישא מדברותיו, נשא קינה גאונית בבקיאות מפליאה בכל חלקי התורה, שכל שלוש/ארבע מילים לערך מקורם ממקום אחר מהתנ”ך, מהמדרשים, מגמרות ומפרשים. להזכירכם, מרן זיע”א כתב קינה זאת והוא רק בגיל שבע עשרה שנים מיום לידתו. קינה זו לדאבונינו ולמגינת ליבנו, הודפסה לבסוף עליו עצמו לאחר פטירתו, בספר שכתב בחייו ויצא לאור העולם רק לאחר הילקחו לבית עולמו לקראת יום השלושים, ספר “חזון עובדיה – שבת ו”, עם שינויים קלים כדי שעליו יובנו הדברים.

פרק ד – הסערה סביב הרבנות הראשית

בימי בחרותו קבע לו זמן ללמוד מוסר בספר הקדוש “ראשית חכמה” (אשר כתב עליו מורנו הגאון רבי חיים פלאג’י בהקדמה לספרו תוכחת חיים, שברית כרותה לכל הקורא בספר זה, שמיד יתעורר לבו לכל הדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב) שעה קודם תפילת שחרית בבית הכנסת אוהל רחל, עם ידיד נפשו רבי יעקב דוויק הכהן זלה”ה, והיה לומד בהתעוררות עצומה, כשמעיניו נשפכות דמעות כמים. אף בימי העוצר שגזרו הבריטים לא ביטל את לימודו. והשי”ת הצלהו מידם.

בהיות מרן זיע”א בגיל עשרים בלבד, לחם את מלמת התורה בעוז ובתעצומות נגד אגודת “כל ישראל חברים” (כי”ח), אשר רבים מאנשי עדות המזרח נשבו אחריהם, ושלחו את בניהם ואת בנותיהם ללמוד בבתי הספר שלהם. המנהלים והמורים בבתי ספר אלו היו אנשים אשר באו ממשכילי מדינות אירופה, והם היו אנשי בלייעל אשר תורתם אינה אלא כמן השפה ולחוץ. מרן זיע”א גם לא הסכים שהם ילמדו רק לימודי קודש ללא מקצועות אחרות ודברי מינות, משום ש”אין הם דומים למלאך ה’ צבאות” לבקש תורה מפיהם.

בשנת ה’תש”ג (1942) געשה ורעשה ארץ ישראל בעניין הרבנות הראשית. והיו כאלה שלדאבוננו דיברו סרה נגד הרבנים הראשיים, הראשן לציון רבי יעקב מאיר, והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זכר צדיקים לברכה. ואח”כ החלו להתנגד לכל רב שכיהן מטעם הרבנות, ודיברו עליו סרה. רח”ל. מרן זיע”א היה מעורר את תלמידיו לשמור על כבודם של התלמידי חכמים, ואפילו את זה של אותם אלו שאינם בדעה אחת עמנו. (עניין זה גרם לחילול ה’ נורא, בהיות האנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, שמחו לראות כיצד רבים הרבנים בניהם. וה’ הטוב יכפר). עד שרב אחד שאינו מיוצאי ארצות המזרח, שהיה מלמד גם הוא את אותם תלמידים של מרן זיע”א, החל לדבר בשיעור נגד אותם רבנים שהיו בעד הקמת הרבנות הראשית, וחירף וגידף מערכות אלוקים חיים, בזלזול בתלמידי לחכמים גדולי עולם. משראה זאת מרן זצוק”ל, בשבת שובה שנת ה’תש”ג (1942) אזר כגבר חלציו, ובעת זו שישבו לפניו קהל גדול, הרחיב בעניין הזה, והדגיש, שאין לדבר נגד שום רב שהוא, ואפילו שאין דעתו כמונו. ולא נתקררה דעתו עד שאמר: “האלוקים! (לשון שבועה), אם אשמע על אחד מן התלמידים אשר עומד כאן שהוא מדבר נגר הרב הראשי, אכה אותו מאה עוכלי בעוכלא (מאה מכות ברצועה). ולהוי ידוע לכם, שאיני מוכן ללמדו תורה והלכה, להיות זורק אבן למרקוליס”. מיותר לציין שהדברים שיצאו מלב נרגש, עשו רושם עז, ומאז ועד עולם היה הדיבור נגד תלמידי חכמים נמאס בעיני האנשים ובעיני בניהם, כדיבור בעניין עבודה זרה. רח”ל. והוא רק בגיל עשרים ושתיים לחייו.

כאן המקום לציין, שרוב חכמי הרבנים הספרדיים היו בעד הקמת הרבנות הראשית. וכן הציבור הספרדי עצמו לא נגע ולא פגע כי הוא זה בעניין הוויכוח האם שיבת ציון היא “אתחלתא דגאולה” או לא, עצם שיבתו לארץ ישראל היה  בעבורו שיבה לארץ שייחלו אליה כל ימיהם בגלות בארצות הניכר, והודו והיללו לבוראם על ששמע את תפילותיהם במשך קרוב לאלפיים שנה. אך פעולות הציונים החופשיים לא היו בעבורם אלא ככל פעולות הממשלות שבחוצה לארץ. ועוד יש להוסיף, שדעתו של מרן זיע”א בעניין שיבת העם היהודי לארצו היא, שזה “סוף הגלות” אך לא “אתחלתא דגאולה”.

פרק ה – מרן ופסקי הבן איש חי זצ”ל

בעת בה החל מרן זיע”א למסור את דרשותיו לרבים, לאנשים העובדים לפרנסתם והינם בעלי בתים, אינשי דמעלי שצמאה נפשם  לשמוע דברי אלוקים חיים, היה מלמד אותם הלכות מתוך הספר “בן איש חי” אשל כל בית ישראל לאורו הולכים.

מרן זיע”א היה מכין את השיעורים קודם מסירתם, והיה לומד כל הלכה והלכה, החל מהתלמוד והראשונים, את הבית יוסף והשלחן ערוך ופוסקים אחרים עד לאחרוני האחרונים. בכל מקום אשר מצא שפסק מוהר”ר הגאון מבגדאד רבינו יוסף חיים זצוק”ל נוגד את דעת מרן הש”ע (את כל הדברים האלו על הכתב, ולימים יצאו לאור בסדרת הספרים הליכות עולם – שמונה חלקים). בעת מסירת השיעורים היה קורא את ההלכה מהבן איש חי, ומסביר את דעת השלחן ערוך, ומכריע כדעתו. מרן היה עושה כן משום שמרן הבית יוסף הוא מרא דאתרא של ארץ-ישראל, ואע”פ שנהגנו כדעת הבן איש חי בחו”ל, כיון שעתה זכינו וריחם עלינו ה’ ועלינו לארץ-ישראל על מנת שלא לחזור לחו”ל, צריכים אנו לנהוג כמנהג המקום, שנוהגים כפסקי מרן השלחן ערוך.

דבר זה עורר סערה רבתי בעה”ק ירושלים תובב”א, דרך פסיקה זו הייתה לצנינים בעיניהם של אנשים מסוימים. הלא מקטנותם עוד קודם בואם ארצה חונכו שלא לסטות ימין ושמאל מפסקי הגרי”ח, משום שהוא הפוסק המפורסם ביותר בעולם, ועליו יש לסמוך. הם זעקו: “כיצד יהין תלמיד חכם צעיר לימים, לחלוק על גאון הגאונים, וירהיב עוז בנפשו, לסטות מדרך איש אשר כל ישראל הולכים לאורו”. מאז החלו להתנכל אליו בכל צעד ושעל, עד כדי כך הגיע הדבר שלא הסכימו מקצת אנשים להכניסו לבית הכנסת שלהם ולמסור שם את שיעורו הקבוע, והוא היה מוסר אותו מחוץ לבית הכנסת!

הגאון ר’ צדקה חוצין גם הוא לא הייתה דעתו נוחה מדרכו של מרן. הוא הזמין אותו לביתו וגער בו. בסוף הוויכוח אזר מרן זיע”א אומץ ואמר: “אני בא לחזק את ידיו של מרא דארעא דישראל, הוא מרן הבית יוסף, וכי הוא לא ידע את מה שידע הבן איש חי?! הואיל ואנו חיים בארץ-ישראל, עלינו לנהוג כפסקיו של מרן הש”ע. אם כבודו יאסור עלינו לשאול שאלות ולחלוק כדרכה של תורה, הרי שאפשר לסגור את כל בתי המדרשות בישראל” ובסיום דבריו יצא את הבית.

כשנודע כל העניין לרבו, מוהר”ר הגאון חכם עזרא עטיה זצוק”ל, קראו אליו, ואמר לו שלא יקשיב לקולם של אלו המרננים אחריו. “יפה דנת ויפה הורית, גם אני נוהג בביתי כפסקי הרמב”ם ומרן השלחן ערוך” אמר לו.

עוד חיזק את ידיו הגאון הגדול ר’ צבי פסח פרנק זצוק”ל רבה של ירושלים, ואמר לו: “אני לא מבין את אותם אנשים! מה הדברים הללו? אנחנו חולקים על הגר”א והגאון רבי עקיבא איגר, האם אסור לנו לחלוק על הבן איש חי? זוהי דרכה של תורה”.

פרק ו – מניעת לימודי שפה זרה בפורת יוסף

עוד בהיותו נער צעיר לימים, עת היה מרווה את צימאונו בתורה הקדושה בישיבת פורת יוסף, נקט מרן זיע”א בפעולה שעולם התורה הספרדי כולו חב לה את קיומו.

בעת ההיא יצאו תלמידי חכמים מישיבת פורת יוסף, אל ארצות הגולה בכדי לכהן שם כרבני קהילות. והיה כאשר הגיעו אל ארץ ניכר, ארץ אשר לא היו מבינים את לשונם, וכשהיו מדברים עם ראשי הקהל, לא היו מבינים את דבריהם, משום שלא היו יודעים אלא את לשון הקודש. עקב זאת החליטו כמה מרבני הישיבה, שבשעות הצהרים ילמדו כלל הישיבה את השפה האנגלית או הצרפתית, כדי שיהיו הבחורים מוכשרים לצאת לארצות הגולה להרביץ שם תורה לעדרים הצמאים לדעת את ה’. אותם רבנים שרצו להכניס לימודים אלו לתחום הישיבה, היו ידועים ביראת ה’ שהייתה מפעפעת בהם, אך מכל מקום השיאם ליבם לחשוב שכדאי הוא הדבר ללמד את הנערים שפות אלו, משום עת לעשות לה’.

מששמע מרן זיע”א על תכנית זו, התנגד לה בכל תוקף והוא עודנו עלם צעיר לימים. “בפורת יוסף לא יכניסו שום לימודים מלבד לימודי קודש” הצהיר (לבד מלימודי חשבון וכתיבה שהיו נלמדים בכיתות הנמוכות, לימודים הנצרכים ללימוד התורה הקדושה). הוא עבר בין רבני הישיבה ועורר את התנגדותם לכך, ואף עורר גם את התנגדות את המנהלים והתלמידים. רבים התנגדו לדבריו של מרן זיע”א. הם טענו שלימוד השפות בתוככי הישיבה יביא לכך שעוד אנשים אחרים ישלחו את בניהם ללמוד בישיבה. אך מרן התנגד לכך בכל תוקף, הוא טען שיש בזה משום ביטול תורה, ועוד טען שיש בזה משום שינוי מדעת התורמים שהקדישו את כספם ללימוד התורה הקדושה, ועתה רוצים לקחתו לצורך דברי חולין. ולבסוף, לאחר מאמצים רבים, הצליח מרן זיע”א במשימתו, ומנהלי הישיבה הודו לדבריו שאין להכניס לימודי שפות זרות לתוככי הישיבה, דבר שהיה עלול לגרום חורבן גדול לכל עולם התורה הספרדי. שהרי עינינו הרואות כי אותם הרבנים שאיבדו את ימיהם בלימוד חכמות שונות, לא זכו לכתרה של תורה. שהרי בקושי רב ימלא אדם את כל שנותיו רק בתורה, ויזכה לכתרה של תורה, לא כן כאשר יאבד את זמנו על שאר חכמות.

אע”פ שהיה מרן זיע”א מתנגד ללימוד השפות בישיבת פורת יוסף, כלכל את מעשיו בתבונה, והורים אשר היו חפצים שבניהם יהיו משכילים ברוח התקופה המודרנית, ולא הצליח לשכנע אותם שיקדישו את בניהם רק ללימוד התורה הקדושה, הורה למקומות מסוימים להקל ללמד את הילדים שפות לועזיות בישיבות ובתלמודי תורה מסוימים, והתנה שילמדו זאת מפי אדם ירא שמים. למרות שהיו חוגים בקרב הציבור שהחמירו בזה ולא הסכימו לשום פשרה, הוא טען שאין להחמיר בזה, משום שזוהי חומרא שיכולה להביא לידי כך שהורים ישלחו את בניהם ללמוד בבתי הספר של אגודת כי”ח, אגודה שהביאה חורבן ליהדות בעם ישראל.

פרק ז – לידת ילדיו הראשונים

ביום שישי ערב שבת קודש כ’ בטבת שנת ה’תש”ה (1944) הייתה הרבנית הדגולה מרת מרגלית ע”ה בסוף הריונה הראשון. מרן רבינו הגדול זיע”א יצא למסור את שיעורו כרגיל, ולאחר שיצא מן הבית החלו צירי לידה לפקוד את הרבנית.

אחיו של מרן זיע”א, ר’ נעים עובדיה ז”ל, מי שהיה בין הלוחמים הנועזים בשירות האצ”ל, סיים באותה העת פעולה אמיצה נגד הבריטים, והוא חשש מאד שמא יתפשו אותו, שכן מיד לאחר הפעולה חיפשו הבריטים אחריו. לאחר חיפוש מקום אליו הוא יכול לברוח, פנה אל ביתו של מרן פוסק הדור זיע”א – אחיו. כשדרכה כף רגלו על מפתן הבית, מצא שם את גיסתו, הרבנית, כשהיא כורעת ללדת, ובעלה איננו בבית. חיש מהר נטל רבי נעים את בגדיו של מרן ולבש אותם, וכך כשהוא מחופש לאחיו ירד למטה, ונסע עם גיסתו לבית החולים.

כאשר עצרו אותם הבריטים במחסומים המוצבים בדרך, הצביע להם על היולדת ורמז להם שהוא מוביל אותה לעבר בית החולים, והם שחררו אותו מיד. לאחר ארבעה ימים בבית החולים נולדה ביתם הבכורה של מרן זיע”א והרבנית ע”ה, ונקרא שמה “זכייה” על שם האימא של הרבנית, והשם העברי לכך הוא “עדינה”.

לאחר שנה וחצי, במוצאי שמחת תורה שנת ה’תש”ז (1946), נולד הגאון הגדול מזכה הרבים הענק איש האמת רבינו יעקב יוסף זיע”א, הוא היה דומה בהליכותיו לאביו מרן שר התורה זיע”א, והיה הולך מבית לבית בכדי לשכנע את ההורים לשלוח את בניהם לתלמודי תורה. הוא נודע בשיעוריו הבהירים, המסורים בטוב טעם ודעת, ועשרות כאלו היו מועברים על ידו מידי שבוע. בשנתיים האחרונות לחייו נלחם במחלה הארורה, ובימי מחלתו מסר כ-1300 שיעורים (!) כשבין שיעור לשיעור הלך לבית החולים לעבור את הטיפולים. ל”ע. ביום שישי ב’ באייר שנת התשע”ג (2013) לאחר חצות היום נלקח לבית עולמו בחיי אביו הגדול, ותוך זמן מועט התאספו עשרות אלפים רבים של אנשים על יד ישיבת חזון יעקב, וליוו אותו בדרכו האחרונה. מנוחתו כבוד בהר המנוחות בירושלים. לקראת סוף ימי השבעה, יצא לאור ספרו הראשון “בעיתה אחשינה” על הלכות המועדים. ספר זה הוכן להדפסה עוד קודם פטירתו, כדי להרבות זכויות לרפואתו השלימה. ואף המילים “לרפואת המחבר” נדפסו בספר.

פרק ח – כס הדיינות

גם לאחר חתונתו חי מרן בעוני ודחקות, עד כדי כך שכשנולד הרה”ג ר’ יעקב יוסף זצ”ל מרן זיע”א והרבנית לקחו ארגז של פירות ועשו מזה עריסה להניח בה את הילד. וכך אמר הגאון ר’ שבתי אטון זצוק”ל בשיחתו לתלמידיו בישיבת ראשית חכמה: “רואים אנו בדורנו אישיות נעלה את כבוד הרה”ג הצדיק הרב עובדיה יוסף שגדל וחי חיי עוני, וקויים בו מאמר התנא באבות – כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר”. ואכן כך. סיפר ר’ אברהם יצחק ז”ל, מי שהיה בעל “מספרת עדין”, שמרן זיע”א בצעירותו היה בא אליו להסתפר ומבקש ממנו הנחה, ואחר שנים לאחר שקיים מרן את התורה מעושר, והספר היה מגיע אל ביתו כדי לספרו, היה מרן אומר לו: “עכשיו תיקח תוספת על אותה תקופה”. סיפורים רבים ניתן לספר על חיי העוני שחי מרן בצעירותו. אך אין המקום מספיק כדי להאריך.

לאחר חתונתו, המשיך מרן פוסק הדור זצוק”ל ללמוד בישיבת פורת יוסף. ולאחר זמן קצר הכניסו הגאון הגדול רבי עזרא עטיה ראש ישיבת פורת יוסף, לשבת על כס הדיינות בבית דינו, יחד עם ר’ יהודה שאקו זצ”ל. יש לציין, שמרן זיע”א נסמך לדיינות כבר בגיל עשרים שנה על ידי הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל.

כשהיה זמן פנוי, בין דין אחד למשנהו היה מרן זיע”א מציג איזה עניין בהלכה בפני חברי בית הדין, והום היו כבר רגילים לעיין בדבריו ולפלפל עמו בהלכה.

כשהזדמן מרן זצוק”ל לישיבת חזון עובדיה (בערך לפני עשרים שנה) נשא דברים בפני בני הישיבה שהיו לומדים אז את מסכת גיטין, ואמר להם: “ראו כמה יש לשים לב ולעיין היטב בכל דיבור ודיבור בגמרא, הלכה למעשה. הנה אני, בלומדי בישיבת פורת יוסף, למדתי מסכת גיטין שישים פעם, וכשהגעתי בכל פעם לנידון ביטול הגט, התבוננתי, אימתי יבא מעשה זה לידי שהבעל ייתן את הגט באופן כזה, ובלבי אמרתי, ודאי לא יבא לידי מעשה כזה. והנה ביושבי בבית הדין אצל ר’ יהודה שאקו, נזדמן לידי מעשה כזה פעמיים”.

מרן זיע”א היה הצעיר ביותר מבין חברי בית הדין, ולמרות זאת היו דבריו יקרים מפנינים בפני הדיינים האחרים, וברוב הפעמים התקבלה דעתו.

פרק ט – מרן והתפילין

חוץ מכהונת מרן פוסק הדור זיע”א בבית הדין לאחר חתונתו, היה רגיל למסור שיעורי תורה בפני דורשי ה’. בשיעוריו הקבועים על ספר בן איש חי היו אנשים קבועים בכל לילה, עשרים וחמישה לערך. ומאז נתפרסם בכל ירושלים בהוראותיו היקרות. בכל דרשה ודרשה היה משמיע את הדברים בבקיאות וחריפות מופלאה, וכך הקהל הטה את אוזנו לדברי מוסר והתעוררות. וכך עמד ופעל עוד רבות ונצורות בהעמדת דור חדש של לומדי ואוהבי תורה, שחינכו את בניהם לתורה.

בימים ההם, תיקן מרן שר התורה זצוק”ל כמה מכשולות שהיו חלק מהספרדים רגילים בהם, ובפרט מבני בבל. ואף שמתוכם קמו רוב מתנגדיו, בכ”ז היו הרבה מהם אשר היו נשמעים לכל מוצא אשר יצא מפיו. אחד מן הדברים הוא, בימים ההם היו רבים מבני בבל רגילים לרכוש להם תפילין שהיו מיוצרים בבל, ובתי התפילין היו נראים היטב לעין שאינם מרובעים, ללא צורך בכלי מדידה. מרן זיע”א הוכיח שדעת רוב הפוסקים לפסול תפילין אלו, משום שהלכה למשה מסיני היא שצריך שהתפילין יהיו מרובעות. ורק מחמת איזה סוחרי תפילין שתאוות הממון שלטה בהם, היו ממשיכים לייבא תפילין פסולים אלו. עוד בימי הבן איש חי, הוכיח אותם ראש גולת אריאל על זאת, והם חזרו לתת כתף סוררת לעשות תפילין אלו. לאחר שהיה מרן זיע”א מרבה לדבר בדרכי נועם בשיעוריו על המכשלה הזאת דבר יום ביומו, שינס את מותניו בעוז ותעצומות להכריז על סוחרי תפילין אלו שהם ממחטיאי הרבים, והם מכשילים את בציבור בברכות לבטלה בביטול מצוות הנחת תפילין. בסופו של דבר יראי ה’ וחושבי שמו הקשיבו לקולו של מרן זצוק”ל, ונמנעו מלקנות תפילין אלו. גם מהסופרים שמעו לקולו, ומשכו את ידם מלסחור בתפילין אלו, והיו מתחרטים על מעשיהם הראשונים.

בימי מלחמת העולם השנייה, השואה, כאשר הגיעו לארץ ישראל ידיעות על הנעשה בבני אחיהם באירופה, היה מרן זיע”א צווח ככרוכיה בפני הקהל שיתעוררו מאד מאד לבקש רחמים בעד שארית הפליטה. והשמיע דברי מוסר ותוכחות בנחיצות התשובה השלימה, ותיקון המעשים. היה מורגש כמו בחוש איך נועה בליבו האמונה מדוע דבר מזעזע זה קורה לעם ישראל, שאם לא יחזרו ישראל בתשובה תבא חס ושלום כליה גם על בני ארץ-ישראל. ואכן, כולם הרבה בתפילות ובתחנונים לפני צור וריבון העולמים. עד שתהילות להשי”ת הכביד ה’ את ליבו של העמלקי ימ”ש. ובהר ציון הייתה הפליטה.

פרק י – מינוי מרן כאב בית הדין במצריים

השנה היא שנת ה’תש”ז (1947). יהודי הקהילה במצרים פנו אל יהודי תורכיה שישלחו אליהם דיינים, אך הם השיבו להם בצער רב, שבעבר היו להם רבנים “לספק” לכל דורש, אך עתה לדאבון הלב הם בעצמם צריכים מורי דרך ורבנים שיאירו להם את הדרך ילכו בה… משראו יהודי מצרים שמתורכיה לא באה הישועה, פנו אל חכמי ירושלים. הגאון ר’ אהרון שויקה, אחד מהרבנים החשובים שבקהיר באותם ימים עלה לירושלים עיר הקודש, ונכנס למעון קודשו של הגאון רב רבנן חכם עזרא עטיה זצוק”ל ראש ישיבת פורת יוסף, ותינה לפניו את צרתם של יהודי מצרים. חכם עזרא עצמו כיהן בעבר כרב נכבד בקהיר. הוא יסד שם ישיבה לצעירים אשר נקראה בשם “אהבה ואחווה”, וכן הקים עוד חברה בשם “כתר תורה” אשר פעלה בקרב אנשים העמלים לפרנסתם, וארגנה בעבורם שיעורי ערב. חכם עזרא זיע”א הציע לפניו שני תלמידם אשר לדעתו היו ראויים למלא תפקיד זה. האחד, הוא הגאון חכם בן ציון אטון זצוק”ל נשיא ישיבת ראשית חכמה, אביו של הגאון הגדול ר’ שבתי אטון זצוק”ל ראש ישיבת ראשית חכמה. והשני הוא, מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל. שניהם נשאו את דבריהם בקבלת פנים שנערכה לר’ אהרון, ור’ אהרון בחר במרן זיע”א.

מרן זיע”א רק בגיל 26, וכבר נתבקש ע”י הראשון לציון דאז הגאון ר’ בן ציון מאיר חי עוזיאל זצוק”ל ליטול על עצמו את משרת “אב בית דין” בקהיר שבמצרים, ולכהן כסגנו של חיים נחום אפנדי, מי שהיה הרב הראשי של מצרים מטעם המלך.

התלבטות קשה הייתה למרן זיע”א ולרבנית מרגלית ע”ה, ולבסוף הודיעו ליהודי מצרים על בואם. חמיו של מרן, ר’ אברהם פטאל מחה”ס “ויאמר אברהם”, הבין שאחד מן השיקולים של חתנו הגדול ורעייתו לעזוב את ירושלים הוא מחמת פרנסה, הלך ואסף כסף ממה שהיה בידו, לקח הלוואות, והגיע לסכום של 200 לירות, סכום עצום באותם ימים, ופנה אל הזוג בבקשה ודרישה שיקנו בכסף זה דירה מרווחת בירושלים בדמי מפתח. אך מה יעשה הזוג שכבר הודיע ליהודים אשר במצרים על בואם, והם מצפים ומשתוקקים לבואם?!

תושבי ירושלים אשר שמעו על עזיבתו של מרן זיע”א, עוררו קול רעש גדול. היו שפנו אל הגאון חכם עזרא עטיה בבקשה שישפיע על מרן זיע”א להישאר בירושלים. אך חכם עזרא סבר שמרן זיע”א צריך לרדת מצרימה לחזק שם ידיים רפות, לקהילה המונה 50.000 איש. ובערב יום ירידתו למצרים, ערכו חכמי ישיבת פורת יוסף מסיבת פרידה למרן זיע”א.

כאשר יצא הרכב אשר היה אמור להוביל את מרן ומשפחתו אל עבר תחנת הרכבת שבלוד, התחננו תלמידי הישיבה שמרן יישאר במחיצתם, וכאשר ראו שלא הועילו דבריהם, השתטחו על הכביש וחסמו בגופם את הדרך. משראה מרן זיע”א שהשעה מתאחרת, וכי הוא עלול לפספס את הרכבת, הבטיח לתלמידיו שאין הוא נוסע לצמיתות, ולאחר שנים מספר ישוב ארצה. ומששמעו זאת, הסכימו לפשרה, ונפרדו ממנו לשלום.

פרק יא – הרב עובדיה במצריים

כשהגיע מרן פוסק הדור זצוק”ל אל מצרים, חולל שם מהפכה רוחנית של ממש. הוא החל להקהיל קהילות של לומדי תורה, ובפרט בקרב בני הנעורים. הוא היה רץ מבית כנסת לבית כנסת, והיה מרבה שם תורה לעם ומלמד אותם תורה ויראה. קבוצת נערים צעירים התגבשו מסביבו, והוא לימד אותם גמרא הלכה למעשה, לימוד עליו שם את הדגש. וכך סיימו מסכתות שלמות.

אף שהיה מרן זיע”א צעיר לימים, היה נדמה לתושבי מצרים כמלאך ה’ צבאות. כולם אהבוהו אהבה עזה. בכל ליל שבת היו עומדים הקהל בשורה עם בניהם כדי להתברך מפיו הקדוש.

הרב הראשי במצרים מטעם המלך היה שמו חיים נחום, הוא היה חלוש מחמת זקנותו, ומרן מילא גם את תפקידיו. הוא היה הולך לפגישות עם השרים במצרים, כממלא מקומו של הרב הראשי. ביום ההולדת של פארוק מלך מצרים האחרון, נשלח מרן זיע”א כדי לברכו. המלך קיבל אותו בכבוד גדול, ומשמרות משמרות של חיילים יצאו לקראתו והצדיעו לכבודו, ואף שהיה זה בשנת ה’תש”ח, שנה בה הוקמה מדינת ישראל, והייתה מתיחות רבה בין הישמעאלים ליהודים, בכל זאת לא פגע זה בכבודו של מרן זיע”א.

באותו הזמן היו שתי ישיבות מרכזיות בקהיר, האחת, ישיבת “אהבה ואחווה” (אותה יסד הגאון הגדול חכם עזרא עטיה), והשנייה, מדרש “בר יוחאי”. ויכוח נוצר בין שני גבאי הישיבות הנ”ל, היכן ימסור מרן זיע”א את שיעוריו, זה אומר “עלי יניח צדיק את ראשו”, וזה אומר “עלי יניח צדיק את ראשו”. ולבסוף עשה מרן זיע”א פשרה בין הצדדים, שלושה ימים בשבוע ימסור את שיעוריו בישיבת אהבה ואחווה, ושלושה ימים בישיבת מדרש בר יוחאי. היום השביעי, יום שבת קודש, היה מוקדש למסירת שיעורים בשני הישיבות, כשבליל שבת היה מוסר שיעור במדרש בר יוחאי, ואח”כ היה צועד ברגל במשך כשעה עד לישיבת אהבה ואחווה. דבר זה נשנה גם למחרת ביום השבת. לאחר סעודת שבת ומנוחה קצרה, היה עושה את דרכו לעבר הישיבות הנ”ל ונושא שם מדברות קודשו, מחזק ומורה דרך לעם. ובמוצאי השבת היה חוזר לביתו בתחבורה הציבורית.

תלמידיו באותם ימים נזכרים בערגה, כיצד היה מרן זיע”א מתעניין בשלומו של כל אחד ואחד, כבן יחיד, וכאשר היה אחד מאחר או מחסיר וכדומה, היה שואל האם קרה דבר מה…

פרק יב – חשדם של המצרים שמרן משמש כמרגל למדינת ישראל

צער רב נגרם למרן זצוק”ל מצד ממשלת מצרים. כמו שהובא בעבר, כשירד מרן זיע”א למצרים, הייתה זו תקופת הקמת מדינת ישראל. אנשי הממשל חשדו בו שהוא נשלח על ידי הממשלה הציונית לרגל את מצרים.

כשהגיע תקופת חג הסוכות, נוכח מרן זיע”א לראות שיהודי מצרים זלזלו במצוות סוכה. לאף אחד מהם לא הייתה סוכה בביתו, והם היום סומכים על הסוכה שבבית הכנסת, הם היו שומעים בה קידוש לאחר התפילה, וחושבים שיצאו ידי חובה של המצווה היקרה, מצוות ישיבה בסוכה. מרן זיע”א אזר כגבר חלציו, והודיע ברבים על דבר זה, והזהיר את הציבור שלא יעזו לבטל מצוות עשה מדאורייתא.

בשנה הראשונה לבואו מצרימה, הייתה סוכתו של מרן זיע”א הסוכה הכמעט יחידה בכל מצרים. כשראו זאת שוטרי הממשל, הגיעו לביתו ועצרו אותו, בחשד שע”י הסוכה הוא מאותת למטוסי האויב הציוני. מרן זיע”א הסביר למפקד הממונה, שהוא בנה את הסוכה אך ורק משום שכך ציוונו ה’ אלוקינו בתורתו הקדושה לאחר צאת בני ישראל ממצרים. אך המפקד לא האמין לדבריו, והטיל עליו לפרק את סוכתו תוך שבעה ימים מיום מתן פסק הדין. ולאחר שבוע, כבר חלף עבר לו חג הסוכות, וממילא מרן זיע”א פירק את סוכתו.

כך גם בעניין מצוות נטילת ארבעת המינים. קשיים רבים נערמו לו למרן זיע”א בכדי לקיים את מצווה זו כדבעי. היה זה בשנת ה’תש”ט (1949). מלחמה עזה פרצה בין מדינת ישראל למצרים, ובעקבות כך נסגר הגבול שבין המדינות. יהודי מצרים לא יכלו להשיג אתרוגים מארץ ישראל לברך עליהם, והיו מרן זיע”א וקהל היראים דואגים על הדבר, ומצפים לישועת ה’.

דאגתם לא ארכה זמן רב. זימן הקב”ה שרב החובל של אנייה מלאה אתרוגים, סטה מדרכו ונכנס לתוך מימי מצרים. כשראו אנשי משטרת החופים של מצרים אנייה ישראלית קרבה ובאה, תפסו אותה, והחרימו את כל הסחורה שהייתה על האנייה, ובכללם את האתרוגים. מאחר ולא היה להם מה לעשות בפירות אלו, העבירו אותם אל ראשי הקהילה היהודית בקהיר, והם העבירו אותם אל אנשי הקהילה, וכך קיימו בשנה זו את המצווה היקרה בשמחה.

אנשי הבולשת של מצרים היו בטוחים כי מה שמרן זיע”א מעביר את שיעוריו בשפה העברית הוא משום שמעביר לתלמידיו מסרים כנגד השלטון במצרים, וכי הוא סוכן סתר של מדינת ישראל. לעיתים תכופות היו עורכים אנשי הש.ב. של מצרים מעקבים אחריו. ולא אחת, עת היה שוקע במצולות ים התורה בשעות הלילה המאוחרות, היה חש שעוקבים אחריו, ופעמים שהיה שומע לחשושים מתחת לחלון חדרו. וכן היו פעמים שהיו פורצים אל ביתו.

כשנשאל באחת הפעמים מדוע מתעקש הוא להעביר את שיעוריו דווקא בשפה העברית, השיב בנחישות: “אנו קיבלנו את התורה מהר סיני מאת הקב”ה בשפה זו, וכך צריכים אנו ללמדה ולמוסרה”.

פרק יג – כאב בית הדין במצרים

בשנים בהן כיהן מרן פוסק הדור זיע”א כסגן הרב הראשי במצרים, גדל ונתעצם מאד בתורה. רוב יסודותיו אשר יסד בהלכה, יסודות אשר על פיהם אנו חיים, יסודות אשר על כל אחד מהם יש תילי תילים של הלכות, מקורם מארץ מצרים. מרן זיע”א גם התבטא בעצמו ואמר, שבמצרים הייתה לו סייעתא דשמיא מיוחדת, שזכה לכתוב שם תשובות רבות בהלכה, שבהרבה מהן נשאל בהיותו מכהן כמורא צדק ואב בית דין. מלבד תשובות רבות ודרושים שכתב במצרים, סידר מחדש את כל כתבי השגותיו על הרב בן-איש-חי (שלימים האירו את אור העולם בסדרת הספרים “הליכות עולם” ח’ חלקים), וערך כתבי יד נוספים שהיו באמתחתו…

כשישב מרן זיע”א על כיסא אב בית הדין במצרים, נגלתה לעינו תקלה גדולה, שכן החוק במצרים קובע, כי בבית הדין היהודי צריכים להיות שני דיינים תלמידי חכמים, ואחד יהודי, אך עורך דין מטעם המלכות. והוא הדבר גם בבית הדין לערעורים, שלושה תלמידי חכמים, ושניים כעורכי דין.

עורכי הדין הללו, היו אנשים אשר להם מתאים התואר “עמי ארצות”, וקרוב לוודאי שהיו מחללי שבתות. לאוזנו של מרן הגיע שעורך הדין היושב בבית הדין, על פיו יישק כל מהלך ופסיקת הדין, והוא עומד תקיף בדעתו ואינו מתחשב כלל בדיני תורתנו הקדושה. ובעוונות, הדיינים מסכימים לדבריו בעל כורחם. לאחר שכתב תשובה ארוכה בנושא (נדפסה בספר יביע אומר ח”ב, חלק חושן משפט סימן א), העלה שאין לשבת בבית דין כזה. אך תקנה טובה תיקן, שיצטרף עליהם עוד דיין אחד תלמיד חכם, באופן שיהיו שלשה דיינים הראויים לדון בנוסף לעורך הדין, ויזהרו שלא להתחשב כלל בדברי עורך הדין, ולעולם יפסקו כדעת התורה, וכך יוכלו להורות ולדון בבית דין ה’ אלוקי ישראל. משום כך, ומשום סיבות נוספות, קצה נפשו של מרן זיע”א בישיבתו במצרים, אך נשאר שם מחמת תפקידו להרביץ תורה בתלמידים, ובעבור ענייני איסור והיתר, כשרות, גירות ודברים כיוצא בהן…

אחד העדים אשר היה מעיד תדיר על הגירושין הנעשים במצרים, והיה חותם עליהם, היה מגלח זקנו בתער, וכשנודע זאת למרן זיע”א פסל אותו מיד מלחתום על הגיטין. וכן נהג בעניינים רבים שנזנחו במרוצת השנים, והוא עמד על כך, והצליח ברוך ה’, שכל מעשי בית הדין יהיו נוהגים על פי דין תורה. הוא זכה גם להתיר כמה עגונות בעת שהותו במצרים, אם כי מחמת גילו הצעיר, סרב להתירן בעצמו, אלא תלה את פסק הדין בהסכמת גדולי הדור.

מלבד היותו דיין מטעם הרבנות, היום באים איליו לעיתים תכופות יראי ה’ מן הקהל, אשר היו ביניהם דין ודברים בדיני ממונות, וקיבלו עליהם את מרן זיע”א להיות שופט צדק.

פרק יד – מלחמה על הכשרות במצרים

היה זה בערב יום הכיפורים שנת ה’תש”ח. היהודים קיימו את מנהג הכפרות, ומרן פוסק הדור זיע”א עמד להשגיח על שחיטת העופות. כאשר בדק הוא את סכיני השוחטים, מצא שיש הרבה סכינים פגומים, ואינם ראויים לשחיטה. לכן בשבת שובה עורר את אוזני קהל שומעי לקחו, והודיע להם את חומרת העניין, למען ישמרו ממכשלה זאת. ומששמעו זאת הציבור, הפסיקו את מנהגם לערוך כפרות בעופות, והחליפו זאת למעות, או שהביאו ביחידות שוחט אשר יראת ה’ לנגד עיניו.

עוד נגע היה במצרים בעניין השחיטה. השוחטים היו מרבים לשחוט בהמות ביום טוב, אף שלא היה להם צורך בכך, נגד ההלכה. וגם היו כותבים על הבשר “כשר” בעצם קדושתו של החג. בעיה נוספת נתעוררה בעקבות כך, שהעם שהיה רואה שמוכרים בשר ביום טוב בחנויות, היו עורכים כל העם את יתר קניותיהם בעצם יום טוב. וכן, השוחטים היו משחיזים את סכיניהם ביום טוב כמה וכמה פעמים…

מרן זיע”א הזמין אליו את השוחטים לבית הדין, והשמיע להם את הדברים האסורים הנעשים על ידיהם, ואת חומרתם. ואלו הסכימו לדבריו. אך לאחר מכן, קמה מולו אש המחלוקת מצד כמה אנשים, והם התנגדו לכך, וטענו טענות הבל, שמנהג ישראל תורה הוא, ואין לבטל המנהגים הקדומים המסורים מדורי דורות. ואף שהסביר להם מרן זצוק”ל את המכשולות הרבים הנגרמים בעקבות כך, פתח בפניהם את ספרי הפוסקים אשר קדמו בכהונתם במצרים אשר גם הם לא הצדיקו את המנהג הלזה. אך בכל זאת לא שעו לקולו מחרחרי הריב, והמשיכו להצדיק את טענותיהם. והרבו לדבר דברי בלע נגד איש האלוקים. ולבסוף בחסדי ה’, התבטל המנהג הרע הזה, וכוחה של תורה גבר.

אף לאחר ששב השקט לשכון במצרים, אחד מהדיינים אשר במצרים, החל לטעון כנגד מרן זיע”א וציערו בטענה מחודשת: ישנם אנשים המאיימים שאם לא ימצאו בשר טרי כשר ביום טוב, ילכו לקנות בשר טרף מהנכרים”. ומרן זיע”א השיב לו, כי לא עלינו המלאכה להשגיח על אותם אנשים בורים, דהא כאן הם מאיימים את איומיהם על יום או יומיים של חג, אך מה יעשו בתשעת הימים מראש חודש עד ליום תשעה באב, ימים בהם אין שחיטה כלל, למרות שאין זה אלא מנהג שלא לאכול בשר מראש חודש, כל שכן וקל וחומר בחילול יום טוב בפרהסיה אשר הוא איסור דאורייתא. לכן בוודאי שאין לנו להשגיח באותם אנשים, ואין לפרוץ גדר בשביל אותם אנשים מועטים. ולבסוף, נתבטל זה המנהג לגמרי, ובמתק שפתותיו הקדושות של מרן שכנע המונים ללכת בדרך הישר, היא דרך התורה והמצוות.

מרן מאור עינינו זצוק”ל שם לו למטרה למגר את שחיטת האיסורים אשר במצרים. הוא גמר אומר לתקן את דרכיהם של שני השוחטים הראשיים במצרים, אשר מהם באה כל נגע השחיטה הבעייתית לכל מצרים.

בכיר שוחטי העופות היה מוחזק בין האנשים לאדם ירא שמים, ומרן זיע”א ידע שאם יסלקו ממשרתו, יש מן החשש שהוא יפעל נגד השחיטה הכשרה במצרים. משום כך היה טורח מרן זיע”א לעלות שוב ושוב אל בית המטבחיים, ופיקח בכבודו ובעצמו על מעשיו של השוחט. ביום כח’ מנחם-אב לשנת תש”ח, הלך מרן זיע”א לבדוק את סכיני השוחטים בליוויו של רבי מסעוד אלבז זצ”ל, ויהי כאשר בדקו את סכינו של בכיר שוחטי העופות הנ”ל נמצאו בו ג’ פגימות. מרן זיע”א הורה לשוחט לבדוק שוב את הסכין, וזה השיב “טובה היא עד מאד”, אחר הראה לו מרן את מקום הפגימות והוא הודה בטעותו. בעקבות זאת, העבירו אותו ממשרתו למשך כמה ימים, עד אשר ביום ט’ אלול חזר וקבל דברי חבריו, והעמיד את הסכין כהלכה. לאחר שהזהירו אותו לבלתי תהיה סכינו פגומה לפעם אחרת, שאם כך יהיה יעבירוהו ממשרתו לגמרי, הסכים מרן זיע”א להחזירו למשרתו. ואף לאחר מכן נבדקה סכינו של האיש כמה פעמים על ידי מרן זיע”א, ונמצאה כשרה. לאחר מכן פסקו חברי בית הדין שאין לאותו שוחט רשות לשחוט עד לאחר חג השבועות, ולא כאן המקום להאריך מפני מה.

מנהג היה במצרים לשחוט תרנגולים בערב חג השבועות, כדוגמת מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים. מרן זיע”א פנה אל השוחטים ובדק את סכיניהם. והנה הוא רואה את אותו שוחט עומד שם ויש דם עופות בבגדיו. שאלו מרן זיע”א: “האם שחטת?”. והשוחט ענה לו שלא שחט. מרן התרה בו שיגיד את האמת, ואחר הודה. והוסיף: “מאחר ויש בלבך שנאה כלפי מזה זמן, אתה אוסר עלי לשחוט ומקפח את פרנסתי”. מרן אמר לו בתוקף: “אני מתרה בך לבל תוסיף לשחוט עוד, אחר החג תבא אלי אל הרבנות לראות איך ייפול דבר בעניינך”.

כששב מרן זיע”א לביתו, התאספו סביב לבית אותו שוחט וחבריו הערבים, והרימו קולם בזעקות רמות, ורצו לגעת בנפשו הטהורה של מרן זיע”א. אחד משכני מרן באותה תקופה העיד ונשבע בפניו של מרן, כי אותו שוחט השכיר בכסף מלא גוי אחד להרוג את מרן. ובדרך פלא ובאורח נס, ניצל מרן מהם, והם לא הצליחו לשבור את הדלת. לאחר זמן, כאשר החֵמה שכחה, הודיע מרן לדיינים בבית הדין כי הוא מסלק את ידיו מכל העסק הנ”ל, ויבואו דיינים אחרים וימצאו את הדין עם אותו שוחט.

תלאות רבות עברו על מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה, עד אשר חפץ ה’ בידו הצליח למנות שוחטים יראי שמים במצרים, שוחטים אשר למדו מפיו את הלכות השחיטה, בישיבת אהבה ואחוה. אותם תלמידים נבחנו אצלו ואצל רבי מסעוד אלבז בהעמדת הסכינים ואופן השחיטה. ואלו עמדו תחת השוחטים הוותיקים שהועברו מתפקידם.

כשבע שנים קודם רדת מרן זיע”א למצרים נחרב שם בית הכנסת אשר נקרא בשם “תלמוד תורה”. במקומו בנו ראשי ועד הקהל מוסד עזרה רפואית וכלכלית לרווחת עניי העיר, ובנו שם גם בתי מרחץ ובתי טבילה ובתי כיסא, מבלי לשאול חכם ומורה. זקני העיר העידו, שבמקום בו היה שוכן ארון הקודש וספרי התורה, העמידו שם את בתי הכיסא. מיד לאחר מכן, החלו הגרמנים ימ”ש להפציץ את רחובות קהיר כדי להכניע אותה, ונהרגו כמה נפשות יקרות מישראל בניהם בנו ונכדו של הראב”ד מהר”י מסלתון זצ”ל. גם בשנת תש”ח אירע פיצוץ בשכונת היהודים (עטפת אל יהוד אל קראין) ונהרגו שם נפשות יהודים כמניין אותיות אלפ”א בית”א, 22 נפשות יקרות. לאחר זמן הפציצו מטוסי הצבא הישראלי מטרות מצריות, ובתגובה החלו הערבים לפרוע מהיהודים, ושדדו כמה חנויות ורצחו 91 נפשות יהודיות הי”ד. עוד העידו כמה מיראי ה’ אשר נמצאו בין הקהל, כי ראו בחלומם את החכם החזן שהיה מלמד תינוקות באותו בית כנסת, כשהוא צווח שלא ינוח ולא ישקוט עד שיסתרו את הבניין הלזה אשר נעשה באיסור חמור.

בעקבות זאת הגיעו הקהל אל מרן זיע”א לשאול האם יש הוראת היתר בדבר, להשאיר את מוסד העזרה והסיוע על כנו.
מרן זיע”א ישב והאריך בתשובה (נדפסה בשו”ת יביע אומר חלק א, חלק אורח חיים סימן י) העלה שיש לסתור בניין זה, ובפרט שכל העם עמדו ומחו ביד אנשי הועד שעשו כדבר הזה, לעשות ככל העולה על רוחם ללא התחשב ברבנות. מזכיר הועד, הודיע בשער בת רבים, שאם ייהרס בית הטבילה והמרחץ הרי שבכך יפסידו כסף רב שהושקע מקופת הקהל, ואם ישמעו למרן זיע”א בהוראתו, אזי הוא יתפטר מתפקידו. מרן זיע”א לא רצה להרבות במלחמות, ושתק ולא דיבר מאומה. וכך נשאר בית הטבילה עומד על מקומו, אך לא טבלו בו.

רוב בעלי הבתים אשר במצרים לא היה להם עסק משלהם אשר יוכלו להחליט האם יפתח בשבת או לאו, הם היו עובדים אצל בעלי העסקים העשירים, יהודים ושאינם יהודים. והיו כאלו שהכריחו אותם לעבוד ביום שבת קודשינו. רח”ל. ואלו לא יכלו להתפטר מעבודתם, כי אם תם הכסף. מרן זיע”א היה מדבר עמם שיעלו לארץ ישראל שם לא יצטרכו לעבוד בשבת, וכך הציל רבים מעוון.

פרק טו – בית הרפואה במצריים

עוד כמה מכשולות תיקן מרן פוסק הדור זצוק”ל בימים בהם ישב על כס הרבנות במצרים. כהמשך הרגל האפייה במשך כל ימות השנה, היו הגויים עושים את כל הנצרך לשם אפיית המצות לפסח. וכידוע, לכתחילה עדיף שישראל יעשה זאת. מרן זיע”א החזיר את המנהג הקדום, ויחד עם חברי מדרש רשב”י ומדרש אהבה ואחוה, אפו את המצות ועשו את כל הנדרש, כשמרן זיע”א עומד על גביהם ומדריכם.

אנשי הועד הכללי העמידו רק שתי חביות לרשות הקהל בכדי שישתמשו בהם ל”מים שלנו”, שהרי כידוע, אם לא שהו המים בחביות לילה קודם האפייה, אין לאפות בהם לדעת מרן השלחן ערוך אפילו בדיעבד. ולדברי המפקח הכללי במאפיה, כמות החביות הייתה מספיקה. מרן זיע”א דרש בתוקף להעמיד עוד אדם אחד מטעמו, שישגיח על הנעשה. הוא הודיע למרן זיע”א כי יש צורך לכל הפחות בשמונה חביות מים לכל אפייה. ומרן זיע”א הכריח את הועד לקנות עוד כמה חביות.

בזמן ההוא, היה יוצא לאור עלון אשר נקרא בשם “עונג שבת” הנכתב בצרפתית, ולאחר התפילה בערב שבת, היו מחלקים אותו לכל איש ואיש, בכדי לתת מושג כלשהו מפרשת השבוע לאנשי המקום. דבר זה לא מצא חן בעיניו של מרן זיע”א, כי מאחר שלא היה שם עירוב, היו עוברים המתפללים על איסור הוצאה מרשות לרשות. מרן הוכיח את המוציא לאור, אך ללא הועיל, עד אשר פרצה מלחמת השחרור בשת ה’תש”ח (1948), והממלכה המצרית עצרה יהודים בחשד לציונות, ומאז חדלו להוציא את העלונים הנזכרים מפני אנשי הצנזורה.

ראשי הועד הכללי אשר במצרים היו אנשים עשירים ונכבדים, ומהם ראשי משפחת מוצרי שהיו בעלי הבנק הנקרא על שמם. נשיא הועד היה בן למשפחה טורקית שהתחנך בשוויץ. הוא היה עשיר מופלג וחופשי בדעותיו. מושג תורני כלשהו לא היה לו. ואפילו קדיש על אמו סדרו לו באותיות צרפתיות משום שלא היה יודע לקרא אותיות עבריות. גם מכתבים לא היה קורא, ואותם היה מקריא לפניו מזכירו.

גם סגנו של נשיא הועד היה דומה לו בדעותיו ובמעשיו, ואף שאר אנשי הועד, עשרים ושלשה במספר, היו קרובים להתבולל בין הגויים, ואפילו לרעיון הציוני אשר שייך את היהודים לארץ ישראל לא נמשכו כולם, והם החשיבו את עצמם כ”מצריים בני דת יהודית”. ורק חמישה מהם היו דתיים.

תמיד היו הקהילה פוחדים מנשיאי הועד, משום היו אנשים אלו מכובדים בעיני המלכות והייתה להם שם השפעה רבה. ומלבד זאת, רבים מאנשי הקהילה היו מתפרנסים מהם, והיו עובדים בחנויותיהם ובבתי החרושת שלהם. ואף כמה מהרבנים הצעירים שנתמנו על ידי הועד, היו מתייראים מאנשי הועד, והיו מנסים לעשות את רצונם.

בשנת ה’תרס”ז (1907), הקים אחד העשירים שבמצרים בית רפואה יהודי, אשר נקרא בשם “בית החולים הישראלי”. בית רפואה זה היה אחד מהמוסדות החשובים אצל יהודי מצרים , הן מצד המעמד אשר רכש ליהודים, והן מצד התועלת הרבה אשר יצאה ממנו לכלל היהודים אשר במצרים. מאות של יהודים היו מתאשפזים שם בכל חודש. ורבים מהם הם היו אדוקים בדתם ובאמונתם.

מתוקף תפקידו של מרן זצוקללה”ה, הלך מספר פעמים לבית הרפואה לפקח שם על כשרות המאכלים ושאר ענייני הדת. באחת הפעמים בחודש אלול שנת ה’תש”ח (1948) הלך עם רבי אברהם שויכה לשם, והיה כאשר בדקו את הכשרות, נוכחו לראות כי כל הבשר שם נרכש כולו מאדם ישמעאלי, שמרן הכירו שהיה מוכר בשוק רק נבילות וטריפות. מיד פנה מרן זיע”א אל מנהל בית החולים, ושאל אותו לפשר הנעשה, הלה הודה על כך, ותירץ את עצמו באומרו שהפרש המחירים בין הבשר הכשר לבשר שאינו כן עולה לסך של כמה עשרות לירות מצריות בשנה, ובית הרפואה נמצא בחובות כבדים… ובעקבות זאת החליטו לקנות בשר שאינו כשר בכדי לחסוך בהוצאות. משהגיעו דברים אלו לאוזניו הקדושות של מרן, נתחלחל, הלא רוב היהודים הנמצאים בבית הרפואה הם שומרי כשרות, וכזאת לא העלו על עתם.

כאשר הרגישה הרבנית ע”ה בצירי לידה שפקדוה, בחודש אדר שנת ה’תש”ח (1948), לא הלכה ללדת בבית הרפואה, אלא מרן זיע”א שכר לה מינקת אשר באה לביתם ויילדה אותה.

מרן זיע”א החל לדבר בלשון הרכה אשר משברת גרם עם מנהל בית החולים שיתקן את המעוות, וזה השיבו שאין הדבר תלוי בו אלא בוועד הכלכלי…

פרק טז – בית הרפואה במצריים

בשבת זכור שנת ה’תש”ט (1949), דרש מרן פוסק הדור זצוקללה”ה על אשר הפליא ה’ את חסדיו עם עמו היהודים, והצילם ממות לחיים. שנה קודם לכן היו היהודים למרמס, ועתה שמם אלקים לאדונים ומושלים בכל ממלכת אחשוורוש. הוא דיבר בהתרגשות רבה על כך שנתן ה’ בלב האומות המאוחדות להצהיר שיש זכות ליהודים לישב על אדמתם, היא ארץ ישראל. וכה אמר: “אל לכם לשכוח את שעבר עליכם אך לפני מספר חודשים, איך היו מתהלכים כולם שפופי קומה, וכל אחד היה חפץ להיות נחבא בין נקיקי הסלעים, ומאחר והחיים במצרים נעשו קשים כל כך בפרט מבחינה רוחנית, על כל אחד ואחד לזרז את עצמו כמה שיוכל למכור את כל רכושו ולעלות לארץ ישראל”. מאחר ורבים מעמי ארצות חבר העמים שעלו לארץ ישראל ירדו מדרך התורה עקב התחברותם לאנשים לא ראויים, ביקש מרן זיע”א משומעי לקחו שיעלו לארץ בחטיבה אחת כולם יחד, ויזהרו שלא להתחבר לאינשי דלא מעלי אפילו לא לצורך פרנסה. עוד הוא מדבר, והנה נשא את קולו על המכשלה הגדולה בבית הרפואה, אשר מאכילים את האנשים המתאשפזים בו מאכלי פיגולים. ואסר בתוקף גמור לאכול בבית הרפואה.

עקב דברים אלו, החלו העם לעורר קול זעקה, ודרשו לתקן באופן מיידי את הכשרות בבית הרפואה. ואכן, תוך שבועיים ימים החלו לתקן את המעוות, והנהלת בית הרפואה קנו בשר כשר ליהודים, ורק בעבור הגויים אשר היו באים גם כן לבית החולים, קנו בעבורם בשר טרף. בעקבות כך היו שם שני מטבחים. מרן זיע”א נכנס לעובי הקורה, ועמל בכל כוחו להכשיר את כלי בית הרפואה, ואף הקל בכמה דברים, והעמיד את הדין על עיקרו, שאם לא כן תצא ח”ו מכשלה גדולה בהאכלת יהודים נבילות וטריפות ממש.

המשגיח אשר מינה מרן זיע”א מטעמו לפקח על הכשרות בבית הרפואה, גוּרש בבושת פנים ממשרתו, ומרן זיע”א התלונן בפני הרב הראשי על כך, וזה דחה אותו מפעם לפעם. ומרן זיע”א הודיע לו שאם לא יתוקן עניין הכשרות בבית הרפואה, הוא יתפטר מתפקידו ויעלה לארץ הקודש. והרב הראשי הסכים לדבריו, באומרו שאנשי מצרים הם רשעים ואינם דתיים, אך לא ביקש ממנו שיישאר במשרתו. ולאחר שנוכח מרן זיע”א כי לא יוכל לתקן את עניין הכשרות, ומכשלה רבה נגרמה לעם היושב במצרים, הגיש את התפטרותו מהתפקיד.

פרק יז – פרידת מרן ממצריים
קודם נפרד מרן עטרת ראשינו זצוקללה”ה מאנשי קהילתו ושומעי לקחו במצרים, ערכו לו תלמידיו כינוס פרידה. שם נשאו דברים אנשי הקהילה אשר רצון ה’ היה נגד עיניהם, וחלק מתלמידיו אשר לימדם תורה בישיבת אהבה ואחווה. בין אלו היה תלמידו של מרן, פרופסור ר’ יצחק שוה, בנו של רבי אהרון שויכה זצ”ל, ואלו הדברים אשר דרש:
“חודש אחר חודש / כה הזמן חולף.

טוב רע, רגע, רגע / כמו דלף דולף.

הגלגל מסתובב / המגל קוטף.

ובעל המגל / רגע לא יתרופף.

שלוש שנים מאז / רב עובדיה יוסף.

הגיע להורות / וגם דת לאלף.

עברו כמו צל / וכמו ברק חוטף.

לא הספקנו הכר / לא הספקנו הכר.

כמכחול בתוך ים / תלמוד רב ההיקף.

ועוד ימים מספר / לנסוע הוא שוקף.

מה אומר ולבי / כפעמון נוקף.

אספר, ולשוני / דברי תסלף.

ומה כוח מילי / הדלף מטפטף.

יגיד שאון גלים / וגשם השוטף.

אולם מי לא היכר / רב עובדיה יוסף.

מרגלית, ואותה / מסביב פז עוטף.

לשיעוריו, לנאומיו / הקהל מצטופף.

אם עומד ודורש / לשונו מור נוטף.

אם גמרא לומד / עם נוער התאסף.

מפרש ומפלפל / כמעיין הסוחף.

מטרתו ללמוד / ולתורה הוא שואף.

מאוחר בלילות / עד חצות מדפדף.

בפוסקים ובטור / תשובות מאסף.

ומוציא דין לאור / כמו בכור צורף.

וגם לקהילה / אינו מתרופף.

וכל עניין דתי / עליו שם השקף.

מצות, מקווה, בשר / ובפועל משתתף.

בודק הסכינים / לבל יארע טרף.

אם רואה תקלה / אז נלחם ותקף.

כארי מתייצב / ושואג וטורף.

אם שוחט פשע לו / הוא קורא ונוזף.

לשוא הוא קובל / מאיים ומלטף.

הדין דין / והרב, איננו מתכופף.

עד יום אשר שמע / מפי עד ושוקף.

כי בבית החולים / מאכילים טרף.

הוא נלחם בכל עוז / לא שקט, לא הרף.

עם ועד בוּר / עיקש, אשר צורת אלף.

מימיו לא ידע / רק ידע התחצף.

אבל דעת הרב / קשה כי תתחלף.

לא רצה להשפיל / לא רצה לכופף.

את ראשו לפניהם / כי לא ידע חנף.

הציעו והבטיחו / נחליף ונשפשף.

ברם הם שוב דוחים / עד ועד יתאסף.

אבל הוא התפטר / כי על תיקון רופף.

לא יסכים, הסכסוך /התפשט הסתעף.

בין קהל דתיים / וועד מחרף.

לשכנע הרב / הקהל מצטרף.

למה לא יישאר? /”לסבול אני עייף.

נתרשלה היד / ויגע הכתף.

שם אוכל לחם צר / ואגור במרתף.

ונוח לי מצער / אשר הלב שורף.

שם אלמד בשלווה / נס התורה אנופף”.

רק אנחנו נפסיד / רב אשר התעייף.

וטרח ויגע / להרביץ תושיה.

רק אנחנו נפסיד / את רבי עובדיה

(מתוך הספר אביר הרועים עמ’ 1)

כשסיים רבי יצחק לדרוש את אלו הדברים, ניגרו דמעות בעיני כל השומעים, והיו יושבים ומצטערים על העזבו של מרן. אך רובם זכו להפגש עמו, ולראות את זיו פניו בעלותם לארץ ישראל.

*

ביום כ”ז בסיון שנת ה’תש”י (1950) יצא מרן מאור עינינו זצוקללה”ה לעבר תחנת הרכבת שבקהיר, בכדי להגיע לביתו של רבי מעתוק דבי זצ”ל, שהיה עוזר הרבה למרן זיע”א. כשהגיע למקום חפצו החל לסדר את כל ענייני ההפלגה למדינת איטליה.

הצנזורה אשר במצריים הייתה אוסרת להוציא מגבולות המדינה ספרים מכתב יד. דאגה הייתה בלבו של מרן, שלא יאפשרו לו לקחת עמו את כל ספריו היקרים הכתובים בכתב יד. אך יד ההשגחה הייתה בדבר, וכאשר הגיע לנמל, היה לו גוי אחד שסחב על גבו את כל ארגזי הספרים. משהגיעו אנשי הצנזורה לחפש בספרים, קם אחד מהם וצעק על פקידי הצנזור “הדא חכם הדא” (זה חכם זה), אינכם רואים שאדם זה חכם הוא, הניחו אותו לנפשו. וכך העביר מרן זיע”א את כל הארגזים אל האנייה…

ביום השישי עלו מרן ובני משפחתו אל האנייה, וביום ד’ בתמוז הגיעו אל העיר נאפולי אשר במדינת איטליה, ומשם נסעו אל העיר ברינדיזי, שם היה מחנה עולים אשר חפצו לעלות לארץ ישראל. בכל הנסיעות לא פסק מרן זיע”א מתלמודו, ואף לא הקל בו את האיכות, בכל נסיעותיו היה מרן שקוע כל כולו בעומק העיון, והיה נדמה כאילו יושב הוא בביתו, ואין דבר אשר מפריע לו.

מאז צאתו של מרן זיע”א ממצרים, חלה הדרדרות קשה במצב הרוחני של היהודים שם. לא היה להם מורה ומנהיג אשר יורה להם את הדרך ילכו בה. אלו שרצון ה’ ומצוותיו היו מול עיניהם התבודדו בינם לבין עצמם, הם לא אכלו מהשחיטה של הקהל וכו’ וכו’, וככל אשר הורה להם מרן זיע”א בעת שהותו שם, כך המשיכו לעשות.

לאחר זמן התברר, כי אלו אשר מיררו את חייו של מרן אדונינו אבינו זצוקללה”ה במצרים, ונלחמו נגדו ונגד טהרת היהדות, באו עליהם צרות קשות ורעות, וכל רכושם וממונם אבד כלא היה. והראשי שביניהם שרפו הערבים את חנותו, והשליכו אותו לבית הסוהר ולבסוף גירשו אותו ממצרים בבושת פנים, בעירום ובחוסר כל. בית הרפואה היהודי אשר מחמתו עזב מרן זיע”א את ארץ מצרים, הוחרם למלכות מצרים. אך אלו שהיו עם מרן בעצה ובחטיבה אחת, נחלו אך ברכה וטובה, ושלום ושלווה היו בגבולם.

בערב ראש חודש מנחם אב שנת ה’תש”י (1950) הגיע מרן זיע”א לנמל חיפה, ואנשי המכס הישראלים, פתחו כל ספר וספר מספריו, ובדקו אם אין בהם שטרות כסף. ובסיומם זרקו את הספרים, ואלו נבקעו…

 

פרק יח – שובו של מרן לירושליים

תיכף בעלותו ממצרים המשיך לעלות לירושלים עיר הקודש ת”ו, שמחה גדולה מלאה את ליבו של מרן שר התורה זצוקללה”ה בראותו את כל רבותיו וחבריו, ובירך ברכת שהחיינו בשם ומלכות. בזמן הגיעו, לא היה לו מקום לדור בו, והוא ומשפחתו התגוררו בבית אביו חכם יעקב זצ”ל בשכונת קטמון. לאחר מכן קנה מרן זיע”א לעצמו דירה בשכונת בית ישראל.

מסרת רבנות הוצעה לו בירושלים, אך הוא סרב לה, עקב הייתה נפשו מוקיעה את משרת הרבנות, לאחר שכיהן במשרה כזאת במצרים. אך פרנסה מניין? מרן זיע”א היה מתפרנס מהמעט שהיו נותנים לו בישיבת מקור חיים תמורת לימוד צעירי הצאן. הוא היה מוסר שיעורים לציבור וקורא בתורה, ומזה היה מחזיק את משפחתו בדוחק רב.

בתחילתו של חודש אב שנת ה’תש”י (1951) ערכו לו מסיבה לרגל חזרתו לארצנו הקדושה בבית הכנסת אוהל רחל לעדת הבבלים, בה השתתפו תלמידיו, וכן הגיע לכבדו הגאון הגדול רבינו עזרא עטייה זצוק”ל, יחד עם שאר גדולי ישראל. חכם עזרא ביקש ממרן זיע”א שיישא מדברותיו בפני הציבור. מרן דיבר על ירידת הדורות, ובפרט על ממנהלי מחנות העולים שהוליכו את ילדי העולים שולל והושיבום בבתי ספר שאינם דתיים. וביקש מן הקהל שהיה רובו מעולי בבל, שישפיעו על העולים החדשים, שישלחו את בניהם ובנותיהם לתלמודי תורה ובתי ספר דתיים. וברוך ה’ ובעזרתו הדברים עשו פרי.

 

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

ילקוט יוסף - פורים משולש, סדרת "מורשת מרן"
₪25.00

רכוש כעת

סט חזון עובדיה המלא - 19 כרכים
₪620.00

רכוש כעת

מעדני המלך - חלק ד - חינוך ילדים
₪45.00

רכוש כעת
למוצרים נוספים לחצו כאן