לפני למעלה משלשה עשורים, השתתף מרן פוסק הדור זצוקללה”ה בשמחת בר המצוה של אחד ממקורביו, אשר היה מבאי ביתו. בין ההמון שנאסף אז באולם בית כנסת הגדול בבני ברק, היו נוכחים גם רבנים ותלמידי חכמים, אשר הבחינו כי מרן לוחש דבר מה באזנו של הנער החתן, ויהי לפלא.
כעבור שלשים שנה, התברר הדבר על ידי בעל המעשה עצמו שנהפך לתלמיד חכם משכמו ומעלה, שסיפר כי כיון ששמחת בר המצוה שלו נערכה בימי ספירת העומר, על כן לחש לו מרן זיע”א כי מעתה ואילך לא יברך בעת שסופר את העומר. אלא יספור בלא ברכה.
נער הבר מצוה הקשה לתומו ושאל את מרן: והלא עד עתה הקפדתי שלא להחסיר אף לא יום אחד מספירת העומר, ומדוע יגרע חלקי מכאן ואילך?
השיב לו מרן זצוק”ל והסביר כי כיון שעד היום קיים ספירת העומר רק מדרבנן מדין חינוך, ואילו מהיום שנתחייב במצות, הרי שחובה עליו הדבר מדין תורה, ולדעת ההלכות גדולות צריך שיהיו ימי הספירה “תמימות”, ומכיון שכן, מכאן ואילך יספור בלא ברכה.
יש לציין שבאותו מעמד נשא מרן מדברותיו לכבוד חתן הבר מצוה, ואף נשא את ברכתו וברך אותו כי יזכה להיות גדול בתורה ויראת שמים, וכן היה.
(משוש תבל).
