סיפר ר’ חיים ברזילאי הי”ו מעשה שהיה עמו, ממנו רואים את זהירותו המופלאה של מרן פוסק הדור זיע”א בענייני בין אדם לחבירו:
לפני עשרים וארבע שנים הזמין ר’ חיים את מרן זיע”א לסנדקאות. מרן נענה להזמנה, אך ביקש ממנו שיואיל בטובו לחוס על זמנו היקר ולקיים את הברית בסמיכות לביתו ככל האפשר. מרן קבע את השעה המיועדת, וביקש לדייק בזמנים. באותו היום היה צריך מרן להיות סנדק גם במקום אחר, עוד קודם לברית של ר’ חיים. מרן הגיע לברית הראשונה ונוכח לראות שהמוהל טרם הגיע. משראה שמתעכבים עוד, התנצל בפני בני המשפחה ואמר: “אני מצטער, צריך אני לצאת לעוד ברית ומשם לפנות ללימודיי, אני מוותר על הסנדקאות. שיהיה לכם במזל טוב!”, ויצא משם לברית לבנו של ר’ חיים.
בינתיים, המוהל שאיחר להופיע בברית הראשונה הגיע. ותהום כל העיר. הוריו של הרך הנולד לא הסכימו לוותר על סנדקאותו של מרן. הם ביררו לאיזה אולם נסע מרן, ומיד יצאו לשם כולם ברכב ובפרשים עם התינוק והמוהל.
איזה סנדק לא היה שמח ממחזה מרהיב עין כזה? איזה כבוד והערצה לתורתו הקדושה כיאה וכנאה. אבל מרן זיע”א ממש לא נהנה מהרעיון. פניו חוורו. ולמה? מרן לא הסכים לקיום הברית עד שיקבל את הסכמתו ואישורו של ר’ חיים בעל הסעודה. מרן קרא לו לצד ושאל אותו אם הוא מסכים למעשה הזה. מרן צפה את מה שעתיד להתרחש לאחר מכן כאשר אחרי הברית יתיישבו בסעודתו הקרואים של בעל הברית הראשונה, ויחסרו מקומות ישיבה ואוכל לאורחיו, וחלילה יגרם לבעל הסעודה ע”י זה נזק או צער.
רק לאחר שראה מרן זיע”א שבעל הסעודה מסכים לזה בלב שלם, נעתר לבקשתם. ונתן את אישורו לקיים את שני הבריתות כשהוא יושב סנדק בשניהם. לאחר זמן מה כשפגש מרן זיע”א את ר’ חיים, בירך ועודד אותו על הסכמתו באומרו שעשה מעשה גדול.
