היה זה בשנת ה’תשנ”ט. מצבה של מעיין רשת החינוך התורני (הנקראת כיום “בני יוסף” על שמו של מרן זיע”א) היה בכי רע, ואלפיים עובדים כמעט קבלו מכתב פיטורין, היא סבלה מגירעון של 140 מליון ₪, והיה חשש שהרשת תקרוס ח”ו.
על אותה העת מספר נאמן ביתו של מרן, ח”כ הרב אליהו ישי: “באתי אל מרן זצ”ל וראיתי שמרן סובב את גופו ועיניו אל עבר החלון הפתוח. הוא נשא את עיניו לשמים, ובלי להתייחס אלי החל לבכות ולמלמל. במו אזני שמעתי אותו אומר: “רבונו של עולם, כל מה שאנחנו עושים למענך אנו עושים, זו התורה שלך, זה הילדים שלך, עשה למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו” ובאומרו זאת פרץ בבכי קורע לב, עד כי יצאתי מבית הרב ופרצתי אף אני בבכי. בלתי ניתן היה לראות את היהודי הגדול ביותר שקיים לעם ישראל במאות השנים האחרונות בוכה, ולהישאר אדיש.
בצאתי, פגשתי את הגאון רבי משה מאיה שליט”א חבר מועצת חכמי התורה. סיפרתי לו מה שהיה עם הרב. הרב מאיה אמר לי בהתרגשות: “עכשיו תראה את הנס המתרחש. עכשיו תראה מה כוחן של דמעות של צדיקים”. ובאמת באותו שבוע חלה התקדמות גדולה במשא ומתן עם הממשלה, המורים שלנו קבלו משכורת והמצב ברשת התייצב.
ניתן לומר, כי לאור כל הגזירות שנחתו על רשת מעיין החינוך באומרם “פן ירבה”, אך מלך מלכי המלכים הקב”ה סובב הדברים ואמר: “כן ירבה”. וכך היום, רשת מעיין החינוך התורני לא רק שיצאה מחשש קריסה, המצב ברשת התייצב ואף שגשג ופרח, החובות נמחקו כליל, משכורות המורים משולמים מידי חודש בחודשו ואף הוטבו תנאי העובדים, ובפרט לאחר “חוק נהרי” הידוע.
(שר וגדול).
