סיפר מרן זצוק”ל:
כשהייתי מכהן במצרים בתפקיד אב בית דין בקהיר, והנה באחד הימים מת גוי אחד מן הדיפלומטים, שהיה קשור לשלטונות המצריים, ונטלו הגויים שם את גופתו אל הכנסייה שלהם להתפלל עליו.
והרב הראשי של מצרים שהיה ממונה מטעם המלך, והוא היה רשע מרושע שהיה מזלזל במצווות התורה הקדושה שלח לי שליח שאלך להשתתף באותה לוויה של הקונסול הערל, להיות הנציג של היהודים באותה לוייה, ורצה שאני אכנס לאותה כנסייה ואהיה נוכח שם עד לסוף הטקס, וטען שיש בזה משום דרכי שלום, ואף ציין שכבר נהגו היתר בזה כמה רבנים לפני…
אך לא איש כמרן זצוק”ל אשר האמת היא נר לרגליו, וכל מעשיו הם על פי ההלכה הצרופה המסורה בידינו ממשה רבינו ועד למרן השלחן ערוך בחיבוריו, אשר לא חשש מלחציו של אותו “רב ראשי”, ורק דבר אחד היה בראש מעייניו, מה אומרת ההלכה בעניין? ואכן לאחר שירד מרן זצוק”ל לעומקה של סוגיא, הכריע בדעתו הטהורה
והזכה שהדבר אסור מכל וכל, ואפילו משום דרכי שלום אסור להיכנס לכנסיה שלהם, ובפרט שמדובר רק בניסיון למצוא חן בעיניהם, ותו לא, ועל אחת כמה וכמה שבמהלך תפילתם שם, מקטירים הם קטורת לעבודה-זרה, וגדולה מזו, הדבר יגרום לחילול שם שמים שרב מישראל נכנס לבית עבודה-זרה ומשתתף בטקסים של הכמרים שעושים לכבוד עצביהם וצלמיהם, אשר עץ ואבן המה.
ומכיוון שכך, סירב מרן זצוק”ל להפצרותיו של אותו “רב ראשי” ועמד כצור איתן כנגד בקשתו להשתתף באותו טקס, ולא חת ולא זע מפניו, וקיים בנפשו את מאמר הכתוב: “את האלוקים אני ירא!”.
(משוש תבל).
